הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
 
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • לא יכולה לשתוק
    ספר מוגן
     
  • לא יכולה לשתוק

    איך מגיעה סי, אשת האקדמיה המבריקה מסיינט פול לאותו ליל אופל כאוטי לאחר שחייה נראו כאגדה שהתגשמה?
    ריק, החבר הצעיר ביותר במועצת העיר, אותו היא פוגשת בנסיבות מפתיעות, נושא עמו הבטחה. אלא שהשפיות המתעתעת מובילה אותה לרומן המתח שלפנינו. אובדן האני מחכה לסי ולקוראים כדי לבחון את הצמתים שבהם אנו בוחרים בהחלטותינו. המסע הארוך הלוחץ על נקודות העיוורון וסודק אותן, יוצר רצף אירועים נוקב שאינו יכול לאסון המתקרב.

    "לא יכולה לשתוק", ספר הביכורים של הלנה מגר טלמור, הוא הראשון בסדרת דרמת־מתח החוקרת עולם אנושי ומעורער.

    הלנה מגר טלמור, עורכת ספרותית ומבקרת ספרות, בעלת תואר ראשון בספרות עברית ותואר שני בפילוסופיה (של המדעים), עובדת בספריית “כותר ראשון“ בראשון לציון. הלנה טלמור נולדה בראשון לציון ומתגוררת בה גם כיום.

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 23.4  39 
    הוספה למועדפים שלי
  • | 1 |
     
    ריק המשיך לעמוד תוך שהוא קורא את כותרות העיתון ולוגם את הקפה שהכנתי לו, אספרסו רומא כפול, כהה, חם ומר. שְׂערו השחור, רטוב לאחר מקלחת הבוקר, עדיין רך וגלי ונופל על מצחו ומסתיר את עיניו. בעוד דקות מספר הוא ירים אליי את מבטו, יהנהן, אולי ייתן לי כמה הנחיות להערב, יקפל את הסיינט פול פָּיוׂניר פֵירְסט ויעבור על פניי בחופזה.
    איני יודעת מתי הפכנו לשני גופים המסתובבים באותו מרחב ובעיקר - איני יודעת למה. אנחנו - הצמד הצעיר, היפה והמצליח של נורת'אנד, העיר הקטנה והשקטה בסיינט פול, שטמן בחובו הבטחה לעתיד אוהב. ריק, בוגר בית־הספר למשפטים של אוניברסיטת הַאמְלֵיין היה חבר מועצת העיר הצעיר ביותר. אני, הנשענת על זרועו, מרצה לספרות ולכתיבה יוצרת, לשעבר, במכללת סיינט פול. שנינו הפחנו תקווה בחיי החוג החברתי הגבוה במימוש חלום הזוגיות הקלאסית. לפני שיפסע במסדרון בעל קו העיצוב הנקי, על גבי השטיח העבה שיספוג את קול צעדיו, פנה אליי ריק.
    "סי, הבוקר שלך עמוס מחשבות?"
    הוא חייך, בעלי. לא חיוך משובב־נפש אלא מעין עווית שחשפה את שיניו הלבנות.
    "כרגיל, אתה יודע."
    אני מנסה להרגיע את תווי פניי הסוררים, למשוך את השרירים עד לגומת החן שפעם אמר לי כי היא מרעידה את לבו. ריק הרצין.
    "העיניים שלך שקועות. נסי לנוח היום, או שתצאי לאיזה מסע קניות קטן. לא הייתי רוצה שחברי המועצה יתהו למה אשתי עגמומית."
    הוא קיפל את עמוד הכותרות והניח את הכוס על האי במטבח, כשהוא פונה לכיוון היציאה.
    "מתי ג'ני צריכה להגיע? אני לא רוצה טעויות הערב. בופה מסוגנן כפי שסיכמנו, נכון?"
    הנהנתי. לא היה טעם להשיב לגבו המתרחק. נהמתה השקטה של המכונית הייתה סימן שעוד בוקר עושה דרכו ליום שגרתי.
    קמתי מכיסא הבר לעבר המטבח. כעת הגיע תורו של ספל הקפה הנמס בחלב, זה שמותר לי לשתות רק כשאני לבד. ידי נשלחה כבדרך אגב למגירה השנייה שבה הייתה מונחת קופסת הסיגריות. הסתכלתי על השעון העגול בעל מסגרת העץ - בדיוק בצבעו של האי, צבע הדובדבן. רבע לשמונה בבוקר. אם אני רוצה שלא לעבור את מכסת שש הסיגריות היומיות שאני מקציבה לעצמי, איני יכולה להתחיל לעשן עכשיו.
    אלא שיחד עם הספל הענקי שאחזתי, כבר נדחפה לידי הקופסה כאילו הייתה לה דעה משל עצמה.
     
    סוף חודש אוגוסט.
    האוויר מתחיל להיות חמים משעות הבוקר, מכין את האנשים לקראת להט השמש שיגיע בצהרי היום.
    ריק ואני הכרנו בסוף חודש אוגוסט ובסופו של אוגוסט הנוכחי, ימלאו שלוש שנים לזוגיות.
    בעשרה באוגוסט 2008, הביעה הנהלת המכללה שבה לימדתי, את רצונה להרחיב את כמות הנרשמים אליה, וכחלק מהמאמצים, ביקש ממני ריצ'ארד, המנהל, לפרסם סיפור קצר במקומון "איסט סייד ריוויו", היחידי היוצא לאור בעיר. לתחתית הסיפור שאפרסם הייתה אמורה להתווסף מודעת פרסומת בנוסח - "מכללת סיינט פול מזמינה אתכם להיות הסופרים של הדור הבא". ניסיתי להתחמק, כמובן, אבל ריצ'ארד הסיר את משקפיו, נעץ בי מבט חד והקפיד על הרמת הגבה. הוא לא היה צריך לומר מלה אחת נוספת.
    החלטתי שאם אני חייבת לעשות זאת, לכתוב, גם אם הדבר מיועד לפרסומת, מוטב שאכתוב ברצינות. סירבתי להיכנע לפרפרים הקטנים שהחלו לפרוש כנפיים בבטני או בדמיוני, אלה המנסים להזכיר שהיה לי חלום גדול. פעם. וכך, ביום שבת חמים התיישבתי במרפסת, המחשב הנייד על ברכיי, בטוחה שעל פניי נסוכה ארשת נוקבת ומהורהרת, בתנוחה של גדולת הסופרות. בדלי הסיגריות החלו להיערם במאפרה כשהתבוננתי על מצג הדף הריק במעבד התמלילים והבנתי שסיפור קצר לא נכתב מתוך פוזה רומנטית. נכנסתי פנימה, כיביתי את הטלפון הסלולארי, ניתקתי את הטלפון הקווי ולקחתי דף לבן מהמדפסת. שרבטתי שוב ושוב קווים אורכיים ורוחביים עד שלאחר עשרים דקות הבנתי שאני לא כותבת והדלקתי את הטלוויזיה. לא הקשבתי לידיעה אבל קלטתי אותו בהרף עין. לא ידעתי מיהו. היה נדמה לי שזו חדשה בדבר ישיבה חשובה או החלטה חשובה שהתקבלה במועצת העיר אבל המילים חלפו מעליי. המשכתי להסתכל בו עד שהמצלמה חלפה ממנו והלאה והמשכתי לנעוץ עיניים עוד דקות ארוכות במרקע, כאילו עדיין עמד שם.
    ברור שלא חסכתי מעצמי את הציניות, האירוניה והביקורת.
    "קלישאה שכמותך. את הרי לא באמת הולכת לכתוב סיפור על אישה בת שלושים וארבע שמקווה כי דמות גברית תפרוץ אליה דרך מסך הטלוויזיה, תמחק את התקווה שהעזה להסתתר ותהפוך למציאות של אהבה. אין מצב שבו את נותנת לבנאליות המטופשת, מילים שצריכות להתפרסם. סיפור, סיפור של ממש, את מבינה? את, מרצה לספרות שצריכה לאותת על הגדולה הנשגבת של הכתיבה, לא תעזי לכתוב משהו שנקרא כמו אופרת סבון מהסוג הגרוע ביותר."
     
    אבל זה בדיוק מה שעשיתי.
    כתבתי מכתב לאותה הדמות הגברית שהמשיכה להיות נוכחת בכל פעם שהרמתי מבט אל הטלוויזיה גם כשהייתה כבויה. כתבתי מכתב שלועג לעצם היותו, כתבתי מכתב שהייתה בו אהבה לבלתי־ידוע ולבלתי־אפשרי. כתבתי מכתב שפרץ אל הדמיון ואסף משם פנטזיה קלילה, מצחיקה, שהחביאה בדידות - למי שיתעקש לחפש עומק מסוים בסיפור המכתב.
    כשהבאתי אותו לריצ'ארד כדי שישלח אותו לשבועון לאחר שיוסיף את הפרסומת, הוא הנהן בראשו. "את בסדר, סי. אני מתכוון לקרוא את זה עוד היום. מילי הכינה את הפרסום. אני מניח שהם יעלו אותו כבר בסוף השבוע."
    ב־13:30 בצהריים הייתי בדרכי למגרש החנייה כששמעתי שקוראים בשמי. הסתובבתי וראיתי את מילי, המזכירה הראשית של המכללה.
    "סי את לא נורמלית, בחיי. איפה החבאת את -" ומילי פצחה במיני־נאום עמוס במחמאות אינסופיות, ששורתו התחתונה הייתה שריצ'ארד כל־כך אהב את הסיפור שלי, עד שאינו מתכוון להצמיד לו את הפרסום שרצה, אלא מוכן לקנות משבצת מיוחדת באותו הדף והפרסום יהיה צמוד לסיפור שלי.
    לא הבנתי את העניין ואפילו לא טרחתי לברר אותו עם המזכירה הראשית של המכללה. חיבבתי את מילי. ידעתי שחשוב לשמור אתה על מערכת יחסים לבבית, נעימה, אבל לא היינו קרובות במיוחד. היא הייתה אישה כבת ארבעים, גבוהה למדי, בעלת גוף אתלטי - תוצאה של שעות ארוכות במכון כושר - ומטופחת. היה לה צחוק מידבק והיא שידרה חיוניות. ידעתי שהיא עובדת מצטיינת. ריצ'ארד נהג לומר לי זאת מדי פעם, ובנוסף - כל ענייני החוג המייגעים הקשורים לניירת ביורוקרטית, מועדי בחינות, הגשת ציונים, וכיוצא באלה המטלות, הפכו תחת ידיה של מילי למכונה מתואמת הפועלת ביעילות בוטחת. הערכתי אותה על יכולותיה.
    בסופו של אותו השבוע, ביום שישי, ה־26 באוגוסט, עדיין בזמן חופשת הקיץ, התפרסם הסיפור שכתבתי. עם פרסומו צלצל אליי ריצ'ארד.
    "צפי להעביר את הקורס שלך בכתיבה יוצרת מהכיתה לאולם."
    ציחקקתי. לא יכולתי להתייחס לדבריו ברצינות. ריצ'ארד שתק. שתקתי אתו.
    "לא צחקתי, סי," דבריו נשמעו כנהמה, "קפצי אליי בשבוע הבא, אני רוצה לדבר אתך. כדאי שניערך לשנת הלימודים הבאה כי את עומדת בפני משהו שעדיין אינך יודעת מהו."
    דבריו נשמעו לי מוזרים, אבל הוא כיהן כדיקן המכללה ולא הייתי אמורה לומר לו את דעתי.
    "נראה לי שביום שלישי אוכל להגיע אליך, מתאים?"
    ידעתי שהוא בודק ביומנו.
    "שלישי הקרוב, בשעה אחת־עשרה." קבע ריצ'ארד וסגרנו.
     
    מי באמת היה יכול לשער שעד ליום שלישי, תשתנה המציאות עד כדי כך שהפגישה עם ריצ'ארד תהיה עוד אירוע ברצף הזמן שיהפוך את חיי על פיהם.

    • הלנה מגר טלמור
    • הלנה מגר טלמור

      הלנה מגר טלמור, עורכת ספרותית ומבקרת ספרות, בעלת תואר ראשון בספרות עברית ותואר שני בפילוסופיה (של המדעים), עובדת בספריית “כותר ראשון“ בראשון לציון. הלנה טלמור נולדה בראשון לציון ומתגוררת בה גם כיום.