הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • לאהוב את ג'ייסון ת'ורן
    ספר מוגן
     
  • לאהוב את ג'ייסון ת'ורן
    בוקטיק | דצמבר 2017 | רומן רומנטי  | 412 עמ' מודפסים
    ג'ייסון תורן... חבר הילדות של אחי.
    אוי, איך הייתי מאוהבת בבחור הזה, כמו טיפשה. הוא היה הבחור הראשון שגרם לי להסמיק, ההתאהבות הרשמית הראשונה שלי. נשמע מקסים עד עכשיו, נכון? ההתרגשות שמבעבעת מבפנים, הפרפרים המפורסמים שמרגישים לראשונה – כל אלה התחוללו בזכותו. אבל האגדה מתקיימת רק עד שהיא מרסקת את התקוות והחלומות ואז דורכת לך על הלב ליתר ביטחון. ואיך שהוא שבר לי את הלב לרסיסים.
     
    אחרי שג'ייסון ריסק אותי, עשיתי כמיטב יכולתי להתרחק ממנו – ותאמינו לי שזו משימה קשה לביצוע כשהוא ישן בחדר ממול. כשאסון פקד את משפחתו והם עברו דירה, הייתי מוכנה לשכוח מקיומו.
     
    עכשיו הוא כוכב קולנוע, מהסוג שגורם לכל אישה בכל גיל לפרוץ בצווחות ולצאת מדעתה, מהסוג שהחיוך עם הגומה המהממת שלו ממיס כל בחורה. חושבות שזה חלומי? אני ממש לא. שאני אפגש איתו פנים אל פנים? ממש לא חלומי מבחינתי. בטח כשאני לא מצליחה אפילו להסתכל לו בעיניים.
     
    מי אני? אני אוליב, סופרת טרייה. כתבתי את הספר שבהשראתו מופק הסרט שהוא עומד לככב בו על המסך הגדול. לאחרונה גם מדברים עליי בתור בת המזל שעוד מעט תהיה אשתו של ג'ייסון ת'ורן.
     
    אולי אתן שוב חושבות שהכול חלומי? לא, לא קורה שום דבר חלומי. אפילו לא בכיוון.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • 39
    הוספה למועדפים שלי
  •  
    אוליב
     
    עד היום שבו פגשתי את ג'ייסון ת'ורן, חלומותיי היו מורכבים מעננים לבנים ורכים, משמלות ורודות ויפות, מפאי תפוחים טעים, וכמובן מאחיה הגדול של קארה השכנה.
    "אני לא רוצה לשמוע אף מילה נוספת בעניין, ג'ייסון. אתה תמיד מוזמן לישון כאן, חמוד."
    בדיוק כשעמדתי לרדת ולעזור לאימא לערוך את השולחן, הגיעו אליי הקולות מלמטה ונעצרתי.
    "אתה רואה, אמרתי לך שיהיה בסדר. קדימה, בוא נעלה אליי לחדר."
    "חכה שנייה, דילן. לא כל כך מהר."
    שמעתי את ספל הקפה של אימא נוקש קלות בדלפק המטבח שניות ספורות לפני ששמעתי אותה מדברת שוב.
    "ג'ייסון, אתה בטוח שאתה לא רוצה להתקשר למישהו? אולי כדאי שנבדוק מה קורה עם אימא שלך ונוודא שהכול בסדר, או אולי נתקשר לאבא שלך ונודיע לו שאתה ישן אצלנו. אני בטוחה שהוא ידאג אם יתקשר אליכם הביתה ואף אחד מכם לא יענה."
    אימא שלי הייתה אישה עדינה ורחומה – עדינה במובן הזה שבתוכה פעם לב שכולו זהב טהור. כך שמעתי את סבא אומר לה אינספור פעמים כיוון שנאלצה לסבול את אבא שלי, ולכן בתור ילדה ידעתי שהוא דובר אמת. היה בה גם צד שאפשר היה לכנותו מסוכן, כיוון שהיא הגנה ללא מורא על כל מי שהחשיבה לבן משפחה.
    חוץ מזה, היא הייתה נשמה טובה, כמו שאבא שלי נהג לקרוא לה. הייתה לה שיטה סודית לגרום לאנשים לחייך, גם כשמשהו העציב אותם. ידעתי זאת כי היא תמיד הצחיקה אותי כשביקרנו אצל רופא השיניים, מקום גדול ומפחיד לילדה בת שש (כמעט שבע!). אם נכנסה לחדר, סביר היה להניח שתגרום לך לחייך מאוזן לאוזן בתוך שניות.
    זה לא היה ככה רק איתי ועם אחי. היא השפיעה באותה צורה גם על חבריי. בכל פעם שהגיע תורה לאסוף אותנו מבית הספר, כולם הביטו אליה כשעל פניהם פרושים חיוכים רחבים ומטופשים. האמת היא, שעכשיו כשאני חושבת על זה, הם הזכירו לי את באז, הכלב שקארה קיבלה כמה שבועות קודם לכן. אוי, כמה שאהבתי להביט בנואה, האח של קארה, משחק עם הכלבלב הזה. תמיד דמיינתי איך נקנה כמה גורים לעצמנו אחרי שיציע לי נישואין.
    אנחה...
    בכל מקרה, אסרו עליי להכניס את הכלבלב לבית שלנו, ומובן שלא הייתי מעזה להגניב אותו פנימה בכל פעם שאימא שלי יצאה – ששש, אל תספרו לאף אחד – אבל ראיתי את הפרצופים שהקטנצ'יק הזה עשה כשהוא רצה משהו מקארה.
    בסך הכול, באותה תקופה האמנתי שקשה להיות ילדה, אבל עם אימא כמו שלי החיים היו הרבה יותר קלים. לכן תמיד רציתי להיות כמוה. רציתי לשמח אנשים, לגרום להם לשכוח את הדאגות לזמן מה, להיות אור השמש בחייהם, כמו שהיא הייתה אור השמש בחיינו.
    הייתה רק בעיה קטנה, פיצפונת... העובדה המובהקת שאני לא ניחנתי בלב זהב, כי אף פעם לא הצטיינתי בשלווה או בחביבות, לעומת אימא שלי שהייתה התגלמות מושלמת של התכונות האלה.
    אבל זו לא הייתה אשמתי. דילן תמיד גרם לי להתרגז. אם צריך להאשים מישהו, זה רק את דילן, לא אותי.
    דילן היה אחי הגדול, האח שכל הזמן הרס לי הכול, כנראה מאז שנולדתי. למרבה הצער, אני לא זוכרת את שנות חיי הראשונות, אבל אני משוכנעת למדי שהוא הרגיז אותי לא מעט גם אז. אבא ואימא מספרים שכמה ימים לאחר שהביאו אותי הביתה מבית החולים, הוא אמר להם שכדאי שייקחו אותי בחזרה למקום שבו מצאו אותי – ליד פחי האשפה.
    ראיתם איזו חוצפה? זה אחי הגדול והאוהב.
    זה אפילו לא הסתיים באיום מוסווה בתחכום. אני זוכרת איך היה גונב את העגלה שלי ומתרוצץ איתי בפארק. הוא כנראה ניסה להרוג אותי מרוב התלהבות!
    בגיל צעיר, הגעתי למסקנה שאזכה בלב זהב משלי כשדילן לא יהיה בסביבה כדי להביא לי את הסעיף. בכל פעם שהוא היה בסביבה, סביר היה להניח שהוא יעשה משהו שיגרום לי לאבד עשתונות, ושוב יביא את שנינו לקרב צרחות.
    לא היה שום דבר חינני בלצרוח מעומק הלב על מישהו רק כי הוא לא הסכים לשחק איתך ב"הפוני הקטן שלי".
    ג'ייסון ברר את מילותיו בקפידה והחזיר אותי להווה שבו הייתי צמודה לקיר, משמאל לגרם המדרגות, מצותתת לשיחתם.
    "תודה, גברת טיילור, אבל אני לא חושב שלאבא שלי אכפת איפה אני ישן הלילה. ו... אה... אימא שלי כנראה תרגיש טוב בבוקר. אני בטוח שהיא פשוט נרדמה. האמת שזו אשמתי; הייתי צריך לבדוק מה השעה ולוודא שאני חוזר הביתה לפני שש."
    "שיחקנו מסירות ברחוב, ג'ייסון. כאילו, ממש מול הבית שלך. לא נראה לי שזו אשמתך. ומי הולך לישון בשש, אימא? אפילו אוליב הולכת לישון יותר מאוחר."
    "דילן," אמרה אימא בשקט ונאנחה.
    חייכתי חדורת גאווה. נשארתי ערה עד שעה מאוחרת. לפעמים הייתי הולכת לישון רק בתשע.
    השתררה דממה מוחלטת במשך כמה רגעים, ואז שמעתי חריקת כיסא כשמישהו קם מהשולחן.
    "בסדר, ג'ייסון." שמעתי את קולה המאומץ של אימא שלי מפר את הדממה הכבדה. מי זה הנער הזה שהם קוראים לו ג'ייסון? אולי הוא מהמשפחה שלפני כמה ימים עברה לגור בצד השני של הרחוב, במרחק כמה בתים מאיתנו?
    איך דילן לא הציג אותי בפני החבר החדש שלו?
    "אתה תמיד מוזמן אלינו הביתה. אני רוצה שתזכור את זה, טוב?"
    "תודה, גברת טיילור. אני מעריך את זה."
    "למה שלא תלך להתקלח בזמן שאכין את ארוחת הערב? אחרי ארוחת הערב נתקשר לאבא שלך ונוודא שהוא יודע שאתה בסדר."
    "באמת שלא צר..."
    "בוא נגיד שאני עושה את זה בשביל השקט הנפשי שלי."
    "בוא, ג'ייסון." שמעתי את אחי ממלמל. "אני אראה לך את משחק הווידאו החדש שאבא שלי קנה לי."
    ולגבי זה... תמיד חשבתי שזו גסות רוח מצדו לנכס לעצמו את כל הצעצועים. הוא אף פעם לא הרשה לי לשחק איתו.
    בדיוק כשהסתובבתי ועמדתי לרוץ בחזרה לחדר, כדי לעמוד על טיבו של הבחור החדש מבעד לחריץ הדלת הפתוחה, אמרה אימא שלי, "דילן, אתה מוכן להישאר ולעזור לי לערוך את השולחן? אחר כך תוכל להצטרף לג’ייסון למעלה עד שאקרא לכם לרדת לאכול."
    "בטח, אימא," ענה אחי ברצון. "האמבטיה בדלת השנייה משמאל, ג’ייסון. החדר שלי צמוד אליה. אני כבר בא."
    "אפשר לעזור לך במשהו, גברת טיילור? ממש לא אכפת לי."
    "אוי, איזה חמוד אתה, ג’ייסון. מה דעתך שהערב תהיה אורח שלנו, ובפעם הבאה שתבוא אסכים שגם תעזור לי, בסדר? ומעכשיו תקרא לי אמילי."
    "בסדר, גברת טיי... המממ... אמילי. תודה רבה שהרשית לי לישון כאן הלילה. דילן, אני אחכה לך בחדר." קול צעדיו נשמע במעלה המדרגות.
    עמדתי בלי לזוז וחיכיתי בחוסר סבלנות שבעל הצעדים יגיע אליי. כיוון שדילן לא היה איתו, יכולתי לומר לו שלום ולקבל את פניו בלי להסתבך בצרות.
    אחח דילן... העובדה שהוא גדול ממני בארבע שנים לא הופכת אותו לבוס שלי.
    האם הוא יהיה בלונדיני? אולי יהיו לו עיניים כהות ושיער כהה והוא יהיה כזה חלומי, בדיוק כמו אחיה הגדול של קארה, נואה, שבדיוק מלאו לו שמונה-עשרה כמה שבועות קודם לכן. אימא שלי חשבה שהוא קצת מבוגר מדי בשבילי, אבל היא גם אמרה פעם שבחורה צריכה לחלום בגדול. אהבתי את אימא שלי מעומק הלב, אבל היה ברור שהיא לא צודקת בהכול.
    בכל מקרה, כיוון שג’ייסון הזה נראה חבר של דילן, פקפקתי מאוד בכך שתהיה לי סיבה טובה לחלום עליו.
    לפתע הבטן שלי החלה משום מה לפרפר. קימטתי את מצחי ויישרתי את שמלתי. חבר של דילן או לא, הוא מתארח אצלנו בבית, וחשבתי שאקדם את פניו בסבר פנים יפות כי נשמע שהשהות אצלנו מלחיצה אותו.
    טומי, אחד החברים הכי טובים שלי בבית הספר, האמין שיום אחד נתחתן, אבל אף פעם לא אמרתי לו כן. אף פעם לא חשתי התרגשות כששיחקנו יחד.
    קודם כול, ראיתי את נעלי הספורט של ג’ייסון. אני עדיין זוכרת: הן היו לבנות ונקיות מאוד לנער בגילו. חשבתי שאולי הוא לא יהיה כזה גרוע ולא יעשה ממני צחוק כמו שאר החברים של דילן.
    עטיתי על פניי את החיוך הכי יפה שלי, ואט אט הרמתי את הראש כדי להביט בעיניו. צעדיו היססו כשראה אותי מתחבאת ליד הקיר. בחנתי אותו מכף רגל ועד ראש והחיוך שלי נעלם בעוד הלסת שלי נשמטה.
    ג’ייסון? ג’ייסון מה?
    פרפרים? האם הרעידות הקלות בבטן שלי הן פרפרים? הפרפרים שאימא סיפרה לי עליהם? אני בטוחה שזה מה שהיא הרגישה. אלפים. האם היו אלה אותם פרפרים שאימא שלי הרגישה כשפגשה את אבא?
    מה שם המשפחה שלו?
    רציתי - לא, תמחקו את זה - דרשתי ששם המשפחה שלו יהפוך לשם המשפחה שלי.
    לא למחרת, לא בעוד עשר או עשרים שנה. דרשתי שזה יקרה באותו יום - ברגע זה ממש, ליתר דיוק.
    הוא נראה מופתע לרגע לראות אותי, אבל התאושש מהר יותר ממני. הוא חייך אליי חיוך חמוד ומטופש ובלחיו השמאלית הופיעה גומה.
    "יש לך גומה," פלטתי אוויר, אבודה לחלוטין בגומה הקטנה והזעירה הזאת. זה היה כמעט קסום.
    סגרתי את הפה והרגשתי את החום מטפס אל לחיי. הצלחתי להשיב לחיוכו בחיוך רוטט משלי.
    "הי, קטנטונת. את בטח אחותו הקטנה של דילן. אני ג’ייסון."
    "היי," בירכתי אותו בגמלוניות ונופפתי אליו קלות.
    חיוכו התרחב והרגשתי את פניי שוב מתלהטות. תחבתי קווצת שיער סוררת מאחורי אוזני וגם החיוך שלי התרחב.
    אלוהים ישמור.
    הוא היה כזה חמוד.
    השתעלתי והושטתי יד, כמו שראיתי את אבא שלי עושה בפגישה עם מישהו חדש. "אני אוליב. חברים שלי קוראים לי ליב או אולי, כי הם חושבים שהשם שלי מוזר."
    גבתו התרוממה, הוא הביט בידי ואז בעיניי ולחץ את ידי לחיצה הגונה. "ככה הם אומרים?" שאל ואני הנהנתי בהתלהבות והסתרתי שוב את ידי מאחורי גבי. "לדעתי יש לך שם יפה, אוליב הקטנה. קשה לשכוח שם כמו אוליב. יש לך עיני זית ירוקות יפהפיות. השם הולם אותך בעיניי."
    יפהפיות?
    יפהפיות?!
    אני בחיים לא אשטוף את היד הזאת שוב.
    החיוך שלי התרחב ואני חושבת שזה היה הרגע שבו התאהבתי בנער המסתורי עם הגומה המקסימה שעמד לבלות את הלילה מול החדר שלי.
    "אתה השכן החדש?" שאלתי. הוא חייב להיות השכן החדש שלנו. הייתי מוכרחה לראות אותו שוב.
    "כן, עברנו בשבוע שעבר."
    הנהנתי. עוד חדשות טובות - יותר זמן שבו נוכל לבלות יחד.
    "אם השם שלי מוצא חן בעיניך, היית רוצה להתחתן איתי?" שאלתי.
    פניו האדימו והוא פתח וסגר את הפה כמה פעמים.
    לבסוף הוא צחק ואמר, "מה?"
    משכתי בכתפיי. "אבא שלי לא מרשה לי להתחתן בשלושים השנים הקרובות לפחות, אבל לא נראה לי שאנחנו צריכים לחכות כל כך הרבה זמן. אז נוכל להתחתן קודם?"
    הוא גירד בראשו ואפילו הפעולה הזאת גרמה לו להיראות חמוד. "לדעתי אנחנו צעירים מכדי להתחתן, קטנטונת."
    השפלתי את מבטי אל רגליי בתבוסה. "גם את זה אבא שלי אומר. תמיד חשבתי שאתחתן עם נואה, השכן שלנו, אבל אבא די נגד זה. אפילו אימא שלי חושבת שהוא מבוגר מדי בשבילי. אבל אני חושבת שאני אוכל לחכות לך שתגדל." הנהנתי לעצמי. "רק תוודא שגם אתה מחכה לי. בסדר. אני יורדת לעזור לאימא עם האוכל. דילן תמיד מקלקל הכול. אתה יודע," התחלתי לומר, לופתת את ידיי מאחורי גבי בעוד עיניי מושפלות אל נעליו. "קודם עזרתי לאימא לאפות פאי תפוחים ולהכין רוטב וניל. אני אוודא שתקבל את הפרוסה הכי גדולה. אתה תמות על הפאי הזה, ואני אגיש לך ראשון."
    ידעתי שבחורים אוהבים אוכל כי אבא שלי תמיד העריך ארוחה ביתית טובה. הלב הקטן שלי התאהב לראשונה וקיוויתי שגם ג'ייסון יתאהב בי אחרי שיטעם מהפאי.
    הוא צחק ונגע באצבעו בסנטרי. ראשי זינק, מופתע מהמגע, ועיניי נפערו לרווחה. כשראיתי את פניו המחייכות, נאלצתי לנשוך את השפה שלי כדי שלא אחייך כמו ילדה קטנה, דבר שיסגיר מיד כמה אני מאוהבת בו.
    "תודה, קטנטונת. אני בטוח שהפאי טעים מאוד אם את הכנת אותו. אני אשחרר אותך עכשיו. נתראה בארוחה."
    הוא חלף על ידי, משך קלות בקווצה משערי, וחיוכו לא מש משפתיו בעודו ממשיך לכיוון האמבטיה.
    פיתלתי את ידיי מאחורי גבי כך שלא יכולתי לנופף לו לשלום, ונאנחתי כמו החברה שלי אמנדה בכל פעם שהיא רואה את דילן.
    בתוך תוכי, רקדתי על עננים.
    הוא נגע לי בשיער.
    הוא נגע לי בסנטר והביט לתוך עיניי.
    ג'ייסון.
    השכן החדש עם הגומה. נגע. נגע בי. בי.
    אה...
    הייתי משוכנעת למדי שגם הוא התאהב בי. זאת אומרת, איזו עוד סיבה יש לו לחייך, להביט לתוך עיניי ולגעת בי, אם לא בגלל שהתאהב בי?
    נכון?
    נכון?!
    • אלה מייז
    • אלה מייז
     
  • המלצות נוספות