הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
 
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • כשפים ושקי שינה
    ספר מוגן
     
  • כשפים ושקי שינה
    שרה מלינובסקי | תרגום: קטיה בנוביץ'
    כנרת זמורה-דביר | 2011 | נוער | 191 עמ'
    דינג דונג, המכשפה חיה ובועטת! סוף־סוף הכוחות שלי הגיעו ואני מכשפה־על־מטאטא לכל דבר ועניין! וזה קרה בדיוק בזמן. הקיץ לא אבלה במנהטן - אני יוצאת למחנה בווד־לייק עם אחותי הקטנה מירי ועם אהבת חיי רף. אבל מיץ חיפושיות, שיעורי שיט וטיולים לאור הירח תחת שמי יולי המהממים יצטרכו לחכות, כי יש לי כמה בעיות רציניות: היתושים בהרים נורא צמאים. אמי החורגת שולחת לי כל מיני מוצרים מביכים להיגיינה נשית. (בטעות נפטרתי מכל הבגדים שלי כוחות הכישוף שלי עדיין לא בשליטה מלאה).
    ויש בצריף שלי בוגדת, שנחושה למרר את חיי. מזל שאני מכשפה!
     
    הסופרת האמריקנית שרה מלינובסקי כותבת בהומור פרוע על עובדות החיים של גיל ההתבגרות בסדרה האהובה קסם והעיר הגדולה. ספריה תורגמו ל־21 שפות והיו לרבי־מכר בינלאומיים.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 37

  • 1
     
    כולם לעלות לאוטובוסים!
     
     
    אני די בטוחה שתרמיל המחנאות שלי לא אמור לרחף מעל המדרכה של השדרה החמישית. אופססס. אני שולחת יד חשאית (בערך) אל הרצועות האדומות ומורידה אותו חזרה ליד רגלַי.
    האח! הידד!
    אמא שלי, שלמרבה המזל עסוקה מדי בהשגחה על האוטובוסים היוצאים למחנה שחונים כרגע לאורך הרחוב, לא שמה לב לחטא הקטן שלי ושואלת, "יש לכן מושג לאן אתן הולכות?"
    "כן, אמא," אומרת אחותי ומגלגלת עיניים. "אנחנו יודעות לקרוא. שתינו באוטובוס אחד. על השלט כתוב 'בנות כיתה ז' עד ט'', ומאחר שזה כולל את שתינו, לשם אנחנו הולכות. לצערי."
    מירי לא מאושרת מזה ששלחו אותנו למחנה קיץ של שבעה שבועות בווּד־לֵייק שבהרי האדירוֹנדַק. היא היתה מעדיפה להישאר בעיר, חופשייה לבלות את הקיץ כרצונה בעזרה למחוסרי הבית. זו מטרת חייה כרגע. לצערה, היא לא יכולה לעזור למחוסרי הבית כשהיא נשלחת למחנה קיץ מלא בילדי עשירים מפונקים. וזאת בחירת המילים שלה, לא שלי. אני דווקא שמחה מאוד לבלות את הקיץ עם ילדי עשירים מפונקים. לא, רגע. זה לא יצא טוב. התכוונתי שאין לי בעיה לצאת למחנה, כי אני שמחה מאוד לעשות כל דבר בימים אלה. שמחה עד הגג. שמחה ברמה של לקפוץ על הספות כמו על טרמפולינה.
    למה? כי סוף־סוף אני מכשפה!
    לא, לא מכשפה במובן של רעה או רגזנית. אני לא מושכת לאחותי בשיער או תולשת לברביות שלה את הראש. (לא שיש למישהי מאיתנו ברביות. טוב, נו, יש. אבל אני כבר לא משחקת איתן. נכון, הן בשקית בתוך הארון שלי, ולפעמים אני מוציאה אותן רק כדי לבדוק מה שלומן אבל זה הכול, נשבעת.) יש לי כוחות, כמו להֶרמיוֹני או לסברינה. כמו לאחותי. וכמו לאמא שלי.
    בפברואר גילינו שאחותי מכשפה. אמא שלי, שבחרה לחיות את חייה הבוגרים כמכשפה לא פעילה, מעולם לא הזכירה את התכונה המשפחתית הזאת כי היא קיוותה שהכוחות ידלגו על הבנות שלה. ובמשך זמן־מה נראה שזה קרה, לפחות במקרה שלי. אבל לא, מתברר שלא. שתינו מכשפות. מקישות באצבע, רוכבות על מטאטא, מטילות כישופים. יש! ומאחר שאני מכשפה, שום דבר שיקרה בקיץ הזה לא יכול לנפץ את בועת האושר המופלאה שלי. כאילו, הלו? סוף־סוף יש לי כוחות קסם! אני יכולה להשיג כל מה שמתחשק לי. עוד תיקי יד? בבקשה. אוכל טעים יותר? הוקוס־פוקוס. חברים? אברקדברה! לא, סביר להניח שאני לא אטיל כישוף על אף חברה, כי לכשף אנשים זה ממש לא מוסרי. אבל יכולתי אם הייתי רוצה.
    למה? כי אני מכשפה!
    אבל גם אם אף אחת בחדר לא תרצה להיות חברה שלי הקיץ — ולא ברור לי למה שזה יקרה, כי אף אחת מהן לא לומדת בבית הספר שלי, ולכן הן לא יודעות שום דבר על הכישלונות החברתיים הקודמים שלי (קצת השתוללנו עם הכוחות של מירי בתחילת הדרך) — זה לא יזיז לי.
    למה? כי אני מכשפה!
    גם אם רף לא יתאהב בי הקיץ — כן, רף קוסראווי, הבחור הכי הורס בכיתה שלי, ויש לציין שהוא גם אהבת חיי, גם יהיה בווד־לייק — אז מה? ההפסד יהיה כולו שלו.
    למה? כי אני מכשפה!
    טוב, זה שקר. לא בעניין המכשפה (יש!) אלא בעניין רף. יפריע לי מאוד אם הוא לא יתאהב בי. אבל הבנתם את הרעיון.
    האגו שלי העלה איזה שלוש מאות קילו מאז שגיליתי את הכוחות שלי בנשף סוף השנה בחודש שעבר. אמא שלי ואחותי היו מאושרות בשבילי כמובן. מאושרות מזה שאני שמחה ומאושרות שהן כבר לא יצטרכו להקשיב לקיטורים שלי על זה שאין לי כוחות.
    בשבוע הראשון שאחרי הנשף, לא עמדתי בפיתוי לכשף כל מה שראיתי. את האורות. את הטלוויזיה. את החפצים של מירי. "אני מצליחה, אני מצליחה!" הרעתי לעצמי כשהרמתי את הכרית שלה בהתלהבות.
    ואז אמא שלי נכנסה ואמרה שכדאי לי להירגע עם הקסמים שלי. "אם את רוצה לצאת למחנה, את חייבת להבטיח שתשלטי בעצמך."
    "ברור," אמרתי. "אבל תראי מה זה! סוף־סוף עליתי על זה!"
    מאחר שלאמא שלי יש ציון נמוך מאוד במדד המגניבוּת, נאלצתי להסביר. "יש לי טכניקה. יכולת. סגנון."
    "הבנתי," אמרה ויצאה. ואז הכרית התפוצצה. הציפית הוורודה של מירי והנוצות התפזרו בחדר כמו קונפטי. "מצטערת," צייצתי.
    "המשחק נגמר!" צרחה מירי, שרכנה מכווצת ליד הקיר.
    "תאונה קטנטנה," אמרתי בביישנות. "אל תגלי לאמא." לא רציתי שלאמא שלנו יהיה תירוץ להשאיר אותי בבית, הרחק מרף.
    איפה הוא באמת? אני עומדת על קצות האצבעות ומשקיפה אל הרחוב הסואן, ואז אל סנטרל פארק. ששת האוטובוסים הממתינים אמורים לאסוף את כל המחנאים ממנהטן, אבל לרוע המזל נראה לי שרף לא נמצא ביניהם. אני יודעת שהוא אמור לצאת לווד־לייק הקיץ. הוא אמר לי שהוא נרשם. והוא יוצא למחנה כבר שנים. אז איפה הוא?
    אם כי אין ספק שיש עוד המון בנים חמודים. לא שאני מחפשת. לא ולא, הלב שלי שייך לרף.
    ביפ! ביפ! ביפ!
    כל כך רועש בעיר הזאת. ושמש הצהריים קופחת וכולם נראים אומללים ומזיעים. בניגוד למירי, אני מצפה בקוצר רוח להתרחק מהאי אפוף העשן והמגעיל שנקרא מנהטן. להתראות בית ספר, רכבת תחתית וגורדי שחקים. ברוך הבא קיץ, קרם הגנה ושקי שינה!
    אמא שלי תופסת אותי ומחבקת אותי. "שתיכן תשבו יחד, כן?"
    "כן, אמא, נשב יחד," אני אומרת מתחת לבית השחי השמאלי שלה. אני מקווה מאוד שהיא לא הורסת לי את המסקרה המושלמת או את ההחלקה המושלמת שעשיתי. לקח לי חצי שעה להפוך את האוקיינוס שיש לי על הראש לאגם שקט, וזאת בטח הפעם האחרונה הקיץ שהשיער שלי יהיה ללא גלים. קניתי לעצמי את אחד ממחליקי השיער האופנתיים האלה, ומה אני אגיד לכם, השיער שלי שטוח יותר מהמדרכה שאני עומדת עליה. אבל לא משנה כמה התחננתי (ממש ירדתי על הברכיים והתרפסתי), האמא המעצבנת שלי היתה משוכנעת שאני אשרוף לא רק את הצריף שלי אלא את כל המחנה ואסרה עלי לקחת את המחליקון שלי. היא בילתה את החודש האחרון בפרנויה קשה שאני עומדת לשרוף את הדירה שלנו, ובכל פעם שיצאתי מהחדר בלי כתר התלתלים הקבוע שלי, היא רצה ישר פנימה לוודא שהוצאתי את המחליק מהחשמל.
    אני לא מבינה מה הבעיה שלה. השארתי אותו דולק רק פעם אחת.
    טוב, פעמיים, אבל בכל זאת, שום דבר לא נשרף.
    רגע. למה אני דואגת בכלל? אם השיער שלי יסתלסל, אני יכולה פשוט לכשף אותו שיהיה חלק. הה! מחליקי שיער זה לבני תמותה רגילים. אני מכשפה. מכשפה מהוללת עם כוחות־על.
    חרא. התרמיל שלי שוב מרחף. למה הוא עושה את זה? אני מתרחקת מאמא כדי לתפוס אותו, אבל הפעם אני תולה אותו על הכתף השמאלית כדי שלא יזוז. אני מסתכלת סביבי בגנבה כדי לוודא שאף אחד לא ראה את החוויה המרוממת שלי.
    לא. אני לא רואה אף אחד שמגרד את הראש בבלבול או משתנק מתדהמה. פווו, איזו הקלה.
    לקס, החבר החדש של אמא שלי, חוזר ממקום החנייה שמצא ומחזיק לה את היד. מאז שהתחילו לצאת, אי אפשר להפריד ביניהם. בכל פעם שאני רואה אותם הם מחזיקים ידיים, מסתכלים זה לזה בעיניים או שהם —
    "איכס," אומרת מירי. "אתם יכולים בבקשה להפסיק להתמזמז בציבור? אני תכף אקיא פה."
    "או באוטובוס," אני אומרת בגועל. זה באמת יהיה יופי של רושם ראשון. ובכל זאת, אני לא יכולה להאשים את אחותי בכלל. כל המזמוזים האלה באמת עושים בחילה. וכן, אמא שלי ולקס מתנשקים. ממש כאן. באמצע הרחוב.
    הם כל הזמן מתנשקים. הם מתנשקים במטבח כשהם לא שמים לב שאנחנו מסתכלות. במסעדות, כשהם שוכחים שאנחנו יושבות מולם. בשדרה החמישית, בין רחוב שמונים וארבע לשמונים וחמש, כשאנחנו יוצאות למחנה. לא נשיקות דוחות בפה פתוח אלא מין ניקורי אהבה בלתי פוסקים ונורא־נורא מביכים. כאילו, באמת! אני לא יכולה שלא לשים לב לילדים ולתיירים שמסתכלים על הזוג ומגחכים לעצמם. זאת אחת הסיבות שהתחננתי בפני אבא שלי ואמי החורגת שלא יבואו ללוות אותנו היום. אם זה מוציא אותי מדעתי, תארו לעצמכם איך זה יטריף את אבא שלי. הסיבה השנייה היא שאמא שלי תצטרך לדבר עם ג'ניפר, ואבא שלי יצטרך לפגוש את לקס, ותאמינו לי, המחשבה שארבעתם נמצאים באותה היבשת, שלא לדבר על אותו הרחוב, מעוררת בי רצון להסתתר מתחת לשמיכה. מישהו אמר משהו על בעיות של ילדים להורים גרושים?
    אמא שלי מצחקקת. מאז שהכירה את לקס (או לקס הזקן, כמו שמירי ואני קוראות לו בסתר, כי הוא בן מאה בערך — טוב, נו, אולי רק חמישים — וכי הגבות השעירות שלו ושמונה השערות שנשארו לו על הראש אפורות לגמרי), היא מצחקקת המון. "מירי," היא אומרת עכשיו, עדיין מחזיקה ביד של לקס, "תשימי עין על אחותך הקיץ, בסדר?"
    "הי!" נראה לכם שזה נורמלי שאמא שלי תבקש ממירי, שצעירה ממני בשנתיים, לשים עלי עין? לא נראה לי.
    "אני רוצה שהיא תוודא שאת נזהרת עם ה" — היא מנמיכה את קולה —" גְלינדה שלך."
    מה זה בדיוק גלינדה, אתם שואלים את עצמכם? בובה? איזו ברבי שאני מתעקשת לקחת למחנה למרות הסיכון שהמחנאים האחרים יצחקו עלי כי אני ילדותית?
    לא.
    גלינדה היא מילת הקוד החדשה של אמא שלי לכוחות כישוף. וכן, היא לקחה אותה משם המכשפה הטובה מ"הקוסם מארץ עוץ".
    "אמא," אני אומרת, "אני מבטיחה להיזהר עם הגלינדה שלי."
    לקס מסתכל על אמא שלי ואחר כך עלי. ברור שאין לו מושג מי זאת גלינדה הזאת ולמה אני צריכה לדאוג לה כל כך. למרות הקִרבה ביניהם, אמא עדיין לא סיפרה לו את הסוד השמור והאפל שלה. אבל מאחר שהיא גם מעולם לא סיפרה לאבא שלי, לא הייתי בונה על זה שהיא תספר לגבר החדש בחייה.
    היא מעבירה את הציפורניים הכסוסות של ידה הפנויה בשערה הבלונדיני הקצר. "בבקשה אל תשתמשי בה, אלא אם כן את ממש מוכרחה."
    מה שתגידי.
    "תיהנו, בנות," אומר לקס ומועך את הכתפיים של שתינו. אמנם הוא מבלה עם אמא בכל יום אבל הוא עדיין לא הגיע לדרגת אב־חורג פוטנציאלי שמחבק את הבנות. עם כל הכבוד לנחמדוּת שלו, אנחנו ממש לא מתכוונות להתחיל לחבק כל מיני גברים זקנים.
    טוב, הוא לא עד כדי כך זקן. אבל הוא די זקן.
    "תשמור על אמא שלנו, לקס," אני אומרת ומושכת בידה של מירי. "בואי נלך."
    "מאה אחוז," הוא אומר. "תיהנו ותזכרו לכתוב."
    "בסדר גמור!" אני מזמרת ומתרחקת אט־אט לכיוון האוטובוס. הגיע הזמן להפריד כוחות!
    אמא שלי עושה פרצוף של כלב אומלל. "ביי, בנות. אני אוהבת אתכן."
    "אנחנו אוהבות אותך!" אומרות מירי ואני בו־זמנית ומתכופפות לעוד חיבוק קבוצתי (לא כולל לקס).
    "אני אתגעגע אליכן," אומרת אמא בקול רועד.
    אה. אוי לא. דקירות בעיניים! דקירות בעיניים! לא, לא, לא...
    "גם אנחנו נתגעגע אלייך," אומרת מירי ופורצת בבכי.
    דמעות. זה מה־זה יקלקל לי את המסקרה, יימרח לי על הלחיים ועל הצוואר ויגרום לשיער שלי להתקרזל.
     
     
    "שֵם?" שואלת הבחורה שלועסת את העט לפני השער אל האושר, כלומר דלת האוטובוס. הקוקו הבלונדיני הקצר שלה מציץ מתוך כובע מצחייה, והיא מכרסמת את קצה העט כאילו היה בייגלה.
    "רייצ'ל ויינשטיין."
    לעיסה, לעיסה. "איזה כיתה סיימת?"
    "ט'," אני אומרת בגאווה. אני עולה לכיתה י'. אני כל כך בוגרת. אפשר להגיד שכמעט גמרתי תיכון. אני תכף בקולג'! או־טו־טו אני מבוגרת. לפני שתספיקו לשים לב אני אנהג במכונית משלי, אלד ילדים ואשלח אותם למחנה קיץ. אלוהים, זה מה־זה מדליק! הילדים שלי ילכו לאותו מחנה שאני הולכת אליו! לאותו מחנה שאני אצא אליו מיד, אם לועסת העטים הזאת תיתן לי כבר לעלות לאוטובוס.
    "אז את מהלביאות הבוגרות."
    סליחה? "בסדר."
    היא שוב נוגסת בעט והוא מתפוצץ לכתם כחול על שפתיה.
    "אה, נמרח לך קצת דיו," אני אומרת לה.
    היא נוגעת בפנים שלה ונועצת עיניים בכחול הדביק שעל אצבעותיה. "אני שונאת שזה קורה," היא אומרת באנחה. היא מסמנת את השם שלי ושוב נאנחת. "קוראים לי ג'ניס ואני ראש הגדוד שלך."
    אין לי מושג מה זה ראש גדוד, אבל ברור שזה מלחיץ. "שלום, ראש גדוד ג'ניס," אני עונה.
    היא בוחנת את לוח הכתיבה שלה ושוב נאנחת. "את תהיי בחדר ארבע־עשרה. ומי את?" היא שואלת את מירי.
    כשמירי מציגה את עצמה, אני מדלגת על שלוש המדרגות ונכנסת אל האוטובוס הלוהט. המושבים האחוריים מלאים בבנות־עשרה מיוזעות ומפטפטות, וכולן מפסיקות לדבר ברגע שהן רואות אותי. כולן יחד בוחנות אותי מכף רגל ועד ראש — לא ברור לי למה, כי כולנו לובשות את חולצות הטריקו בצבע חום בהיר של מחנה ווד־לייק ומכנסיים קצרים תואמים — ולבסוף מחדשות את שיחתן.
    מובן שבהתחלה התנגדתי לרעיון של מדים, אבל הם באמת לא נוראים כל כך. קצת משעממים אבל לא נוראים. על החולצה כתוב "מחנה ווד־לייק" באותיות שמנמנות בלבן ובכתום, ומתחת יש ציור חמוד של ילד וילדה בקאנו לבן. על המכנסיים כתוב רק "מחנה ווד־לייק" לרוחב התחת. העלון המבריק של "ברוכים הבאים למחנה" הסביר שנצטרך ללבוש אותם רק היום ובטיולים מחוץ למחנה. עם העלון הגיע גם די־וי־די מגניב שהציג תמונות של כל המתקנים במחנה (מגרשי טניס, אגם, חדר יצירה, ברֵכה מקורה) כשברקע התנגנו שירי אווירה ברוח המחנה, כמו "חיים משוגעים" של "גרין דיי" ו"תישאר" של פרנקי ואלי.
    חלק מהמושבים באמצע האוטובוס עדיין ריקים. אני מחפשת ספסל שמירי ואני נוכל לשבת בו יחד. תודה לאל שהיא באוטובוס הזה. תארו לעצמכם שהייתי צריכה לשבת לבד! כל הקיץ היו מתייחסים אלי כאל זאת שישבה לבד כי אף אחד לא רצה לדבר איתה. בדיוק כשאני עומדת להתיישב במושב ריק, נערה ברונטית גבוהה שיושבת שלוש שורות מאחורי מפסיקה לדבר עם שתי הבנות שמאחוריה, מסובבת את הראש ומנופפת אלי.
    הה? אני מביטה מאחורי כדי לבדוק אם היא קוראת למישהי אחרת. לא, רק לי. אלא אם כן היא מטורפת שמנופפת בידיים בלי סיבה. או שאולי היא כרגע מרחה לק והיא מייבשת את הציפורניים?
    "היי," אומרת הנערה ומסתכלת לי בעיניים. "את יכולה לשבת איתי, אם את רוצה."
    אני המומה. הנערה הזאת חייכנית ובכלל לא נראית לוזרית. השיער המתולתל הכהה והמדורג שלה אסוף בקוקו נמוך ומהודק בסיכות, וחושף עור צח, עיניים בורקות וחיוך רחב. והיא ידידותית. "בטח," אני אומרת ומתיישבת לידה על מושב העור הדביק עם התרמיל בין הרגליים. מושלם! מירי תשב בכיסא הריק שמעֵבר למַעֲבר. זה יהיה בדיוק כמו לשבת יחד... רק לא.
    "קוראים לי אליסון," אומרת הנערה.
    "רייצ'ל," אני אומרת.
    "טרישֶל וקריסטין," היא אומרת ומצביעה על שתי הבנות בשורה מאחוריה.
    "היי," אני אומרת ולא מאמינה למזלי הטוב. אני נמצאת באוטובוס בקושי שלושים שניות וכבר פגשתי שלוש בנות! לטרישל יש שיער ארוך עם פסים בהירים והמון איפור. זאת אומרת בסיס, סומק ורדרד, פס עבה של עיפרון שפתיים ופס עבה של אייליינר. אני מקווה שהוא לא יימס לה על הפרצוף. לידה יושבת קריסטין, שיש לה שיער בלונדיני קצוץ, תווי פנים קטנטנים ועגילי פנינה (שאמא שלי בחיים לא היתה מרשה לי לקחת למחנה), והיא מזכירה לי עקרת בית מקונטיקט. "באיזה חדר אתן?" אני שואלת.
    "חמש־עשרה," אומרות טרישל וקריסטין בעת ובעונה אחת. "ואת?"
    "ארבע־עשרה."
    "גם אני," אומרת אליסון בחיוך רחב.
    יש! הילדה הנחמדה שהזמינה אותי לשבת איתה בלי שום סיבה נמצאת בחדר שלי!
    "רייצ'ל!" קוראת אחותי. "תפסתי לנו מקומות כאן מקדימה."
    אני מסתובבת ורואה את מירי מתיישבת בשורה הראשונה. "מיר, אני יושבת כאן. בואי תצטרפי אלינו," אני אומרת ומצביעה על הספסל הריק שלידי.
    במקום לזנק מיד — מירי, בחייך, תזרמי איתי! — אחותי נועצת בי מבט רושף. "אני מעדיפה לשבת מלפנים למקרה שתהיה לי בחילה. האוטובוס פחות קופץ פה."
    אין סיכוי שאני זזה מהמקום הזה. "בסדר, אז אני כאן מאחור אם את צריכה אותי. זאת אחותי הקטנה," אני מסבירה לחברותי החדשות. חברותי הטובות? חברותי־הכי־טובות לעתיד?
    "אז תגידו," אני פותחת, "זאת הפעם הראשונה —"
    ג'ניס כחולת השפתיים קוטעת אותי כשהיא מסמנת לנהג האוטובוס לסגור את הדלת, וסוקרת במבט מתוח את האוטובוס כולו. "כולן כאן, נכון?" ג'ניס מצביעה על כל אחת ואחת מאיתנו וסופרת בשקט. "בסדר, נראה שכולן כאן. מוכנות?"
    "אנחנו מוכנות," מכריזה טרישל.
    שפתיה הכחולות של ג'ניפר נמתחות לחצי חיוך. "מוכנות להתחיל את הקיץ?"
    הבנות סביבי צוהלות ומתלהבות.
    "אז בואו ניסע!"
    כשהנהג יוצא לכביש, הבנות מריעות. גם לי מתחשק להריע קצת אבל אני לא רוצה להיראות מוזרה. נו, שיהיה. "יש!" אני מצטרפת.
    אני מרימה את הברכיים לתנוחת עובר ומניחה את סוליות נעלי הספורט הוורודות על משענת הכיסא שלפני. "זאת גם הפעם הראשונה שלך?" אני שואלת את חברתי החדשה.
    "ממש לא," אומרת אליסון. "זאת הפעם התשיעית שלי."
    "וואו."
    "אני יודעת. התחלתי בגיל שבע. אחי הבכור נסע לווד־לייק במשך שנים, והתחננתי בפני ההורים שלי שייתנו לי לבוא ברגע שהייתי מבוגרת מספיק."
    "השתתפת בתוכנית המתחילים? אחותי החורגת יוצאת בחודש הבא."
    "לא, זה חדש." היא שולחת אלי חיוך רחב. "אז איך שמעת על ווד־לייק?"
    כשיצאתי עם ויל קוסראווי (אל תאשימו אותי שיצאתי עם אחיו הבכור של אהבת חיי; תאשימו את שיקוי האהבה המשובש מתוצרת מירי), הוא ציין במקרה את העובדה שהוא נוסע לווד־לייק הקיץ, ואני ציינתי את זה במקרה בפני אמי החורגת, שבדיוק ניסתה למצוא קצת זמן לבד עם אבא שלי והחליטה שזה יהיה מושלם אם מירי, פריסי (אחותי החורגת) ואני נצא למחנה. "דרך מישהו מבית הספר," אני עונה, עוד לא ממש מוכנה לשפוך את לבי. היא אולי החברה החדשה שלי אבל אני מכירה אותה רק עשר דקות. "אחיך עדיין במחנה?"
    היא מנענעת בראשה. "כבר לא. הוא בן עשרים ושלוש ולומד רפואה."
    "איזה פער גילים גדול."
    "הוא חצי־אח," היא מסבירה. "אבא שלו התחתן נישואים שניים עם אמא שלי."
    גירושים במשפחה! יש לנו עוד מכנה משותף מלבד החדר המשותף!
    "זה דווקא מבאס שהוא לא כאן. הוא היה ראש צוות. הי, אחותך קוראת לך," אומרת לי אליסון.
    אני מרימה את עיני ורואה את מירי מנופפת לי בפראות. "מה קרה?" אני צועקת.
    בואי הנה, היא אומרת בתנועות שפתיים.
    חמש דקות, אני מסמנת, מרימה חמש אצבעות ופונה בחזרה אל אליסון. "סליחה."
    "טוב, זה היה גדול כשהוא היה כאן. החדר שלנו אף פעם לא הסתבך בצרות. בשנה שעברה פשטנו על המטבח, ואֶבּי, ראש גדוד ה"קואלות", תפסה אותנו, אבל אחי התחנן בפניה שלא תלשין עלינו."
    "מזלכם. איזה ראש צוות הוא היה?"
    "ספורט מים. שחייה ושיט."
    רעיון השיט אמנם מסקרן אותי, אבל אני לא באמת מצפה בקוצר רוח לחלק של השחייה הקיץ. כלומר, אני יודעת לשחות, פחות או יותר, אם מחשיבים טבילות צינון אחרי שיזוף בברכה של אבא שלי. ואני יכולה להחזיק את הראש מתחת למים במשך שש שניות לפחות. זה בטח נחשב, לא? לפחות יש לי שני בגדי ים חדשים מהממים, אחד שלם שחור־לבן, והשני ביקיני כתום וסקסי. הבאתי גם בגד ים שלם ישן ובלוי שהיה של אמא שלי, ואני מתכוונת ללבוש אותו רק אם לא תהיה לי ברֵרה כי זה כמו להשתמש בממחטה משומשת.
    איך שלא יהיה.
    "אחותך שוב קוראת לך," אומרת אליסון. "היא בסדר?"
    היא ללא ספק עושה לי רע. רע למעמדי החברתי. "אני כבר חוזרת," אני אומרת לאליסון ומתמרנת בזהירות במעבר אל המושב שליד מירי.
    הצבע של הפנים שלה הפך לירוק מדאיג. "אני לא מרגישה טוב. נראה לי שאני עומדת —"
    ואז היא מקיאה על עצמה, על המושב ועלי.
    פתאום כל האוטובוס משתתק. ואז מקהלה של "איכס!" ו"מגעיל!" מהדהדת מכל עבר ואחותי מסמיקה כמו עגבנייה.
    "את בסדר?" אני שואלת, הרוסה בשביל שתינו.
    השפתיים שלה רועדות והיא עומדת לבכות. "ישימו לב אם אני פשוט איעלם?" היא לוחשת.
    "כן," אני לוחשת חזרה.
    "אוי לא." ג'ניס קפצה קדימה להעיף מבט בזוועה. "מישהי הקיאה. תעצור את האוטובוס!" היא מצווה על הנהג. הנהג יורד מהכביש המהיר ועוצר בתחנת דלק. הלחיים שלי בוערות אבל זה לא בגלל החום. זה מביך עד כאב. אני לא מאמינה שמירי עשתה את זה.
    אנחנו מדדות לאִטנו אל השירותים המטונפים של תחנת הדלק, שמדיפים ריח ביצים. ברגע שאנחנו נועלות את הדלת, מירי מורידה את החולצה ושמה אותה בכיור.
    "זה יורד?" אני שואלת, מורידה את החולצה שלי ומנקה גם אותה מתחת לברז. בינתיים אני בוחנת את בבואתי במראה. "את חושבת שהציצים שלי גדלים?"
    היא מרימה את העיניים מהכביסה. "השד השמאלי שלך נראה גדול יותר."
    "גדול יותר ממה?"
    היא מביטה מקרוב. "מהשד הימני שלך."
    אני מיישרת את הכתפיים ומסתכלת פעם נוספת. אלוהים אדירים, היא צודקת. השדיים שלי סוף־סוף גדלים! יש! השד השמאלי שלי בפירוש גדול יותר מאשר בפעם האחרונה שמדדתי. (לא שאני מודדת לעתים קרובות. רק כל יום או יומיים.) אני מתפללת לשדיים גדולים יותר כבר שנים. זאת אומרת, זה נשמע לכם הוגן שהמידה שלי בחזייה היא A, ושל אחותי הקטנה היא B? לי לא. יש! אבל איך לא שמתי לב לזה במקלחת? רק רגע. "למה הימני לא גדל?"
    מירי מושכת בכתפיה. "זה גם מה שאני חשבתי."
    אוי אלוהים. אוי לא. הבהלה שוטפת אותי כמו גשם חומצי. לא שאני יודעת בדיוק מה זה גשם חומצי, אבל אני יודעת שזה רע. "איך זה ששד אחד גדל מהר יותר מהשני? הם אמורים לגדול באותו הקצב! יד אחת לא מתארכת יותר מהשנייה! רגל אחת לא מתארכת יותר מהשנייה! כף רגל אחת לא —"
    "למעשה, להמון אנשים יש כפות רגליים בגדלים שונים." מירי מנענעת את רגלה בנעל ההתעמלות שלה כדי להוכיח את טענתה.
    "לא, לא, לא. אין איזה כישוף שיכול לאזן אותם?"
    "את יודעת מה אמא אמרה על שימוש בכישופי שדיים לפני שעברת את גיל ההתבגרות. את יכולה להרוס לעצמך את כל הגוף. ההורמונים שלך גם ככה משתוללים. אני בטוחה שהשני יגדל בסופו של דבר."
    "ומה אם לא?"
    "אז יהיו לך שדיים בגדלים שונים."
    אני מרגישה שאני עומדת לבכות. "זה לא הוגן!"
    "הוא לא הרבה יותר גדול מהשני."
    "הוא כן." החיים שלי נגמרו רשמית. כלומר, בחייכם! החלק העיקרי במחנה זה בגדי ים. אנשים יראו את הגוף המעוות שלי.
    "נכון, הוא ענקי. גדול כל כך שהוא ממש ילדה נפרדת. בואי נקרא לה מֶלינדה."
    איך היא יכולה להתבדח בזמן משבר כזה? הממ. "למה מלינדה?"
    "לא יודעת. כי זה מתחרז עם גלינדה?"
    "זה דומה מדי, אני אתבלבל ביניהם. בואי נקרא לה בובי."
    "בובי זה שם של בן."
    "תזרמי איתי, מיר. שמות של בנים זה נורא אופנתי לבנות בימינו."
    "מעולה. אני אשנה את השם שלי למארֵיי." היא ממשיכה לקרצף את החולצה ואז נאנחת. "זה לא יורד. אולי אני אנסה כישוף ניקוי מ'מ"ם בריבוע'."
    מירי מדברת על "המדריך המוסמך והמושלם לקסמים מדהימים, שיקויים מהממים, וההיסטוריה של הכישוף מימי בראשית", שמירי ואני קיצרנו את שמו ל"מוסמך ומושלם" (ומכאן "מ"ם בריבוע"). ועדיין אין לי עותק משלי.
    "באמת? תני לי לנסות." הנה ההזדמנות שלי לתרגל כישוף אמיתי, לחש שפורסם בספר ולא סתם איזה חמשיר שהמצאתי באותו הרגע.
    "עכשיו? אנשים מחכים לנו, והקסמים שלך לא בדיוק אמינים..."
    על מה היא מדברת? "הקסמים שלי בסדר גמור, תודה רבה."
    היא מרימה גבה. "אז את גרמת לתרמיל שלך לרחף בכוונה קודם?"
    "אוי, תסתמי. נו, בחייך, תלמדי אותי את הכישוף."
    "את כל כך קשה," היא רוטנת. "פשוט תיגעי בכתם עם טיפת סבון. ואז תשפכי קצת מלח על יד שמאל. תפתחי את המים החמים ביד השנייה ותני להם לשטוף את המלח בזמן שאת חוזרת שלוש פעמים על המשפט 'הכתם על הבד ייעלם מיד'."
    "מירי, אין לי פה מלח."
    היא מכניסה יד לתרמיל שלה ושולפת שקיק מלח פצפון, מהסוג שמגישים במסעדות. "מכשפה תמיד לוקחת איתה מלח. זה, כאילו, המרכיב מספר אחת של כל הקסמים."
    יש! הבעיה נפתרה. כמעט. אני לא מאמינה; אני עומדת לבצע את הכישוף האמיתי הראשון שלי! מובן שכבר השתמשתי ברצון הגולמי שלי בכל מיני הזדמנויות, אבל בגלל שאמא לא נתנה לי את העותק המגיע לי של "מ"ם בריבוע", עוד לא ניסיתי שום קסם קיים. היא לא הרשתה לי להתחיל את ההכשרה שלי קודם כי היא רצתה שאני אתרכז בלימודים לבחינות, ומאחר שאני לא יכולה לתרגל במחנה, היא מתעקשת שאני אחכה עד הסתיו, ואז היא תכשף לי עותק של הספר. אז אתם מבינים כמה אני מתרגשת לבצע את הכישוף הזה. זה טקס החניכה המיוחד שלי. משהו כמו בת־מצווה. בת־מצווה בשירותים של תחנת דלק.
    בידיים רועדות אני מורחת קצת סבון על החולצות שלנו ועל המכנסיים שאנחנו עדיין לובשות. ואז, אחרי שאני קורעת את השקיק ושופכת את המלח ליד שמאל, אני פותחת את המים ואומרת:
    "הכתם על הבד ייעלם מיד,
    הכתם על הבד ייעלם מיד,
    הכתם על הבד ייעלם מיד!"
    הכוח מבעבע ממקום כלשהו עמוק בתוכי, חולף דרך הזרועות אל קצות האצבעות. החדר הופך ממש קר. ואז, פתאום... הבגדים שלנו נקיים לגמרי! יש! יש, יש, יש! הם נקיים והם... בצבעים מעורבלים? הה? שלושת הצבעים של המדים שלנו התמזגו איכשהו והפכו לעיגולים של צבע על הבד. וואו, הקסם שלי כל כך מגניב!
    "אוי לא," מייללת מירי. "ידעתי שכדאי לי לעשות את זה בעצמי."
    "תעשי לי טובה, אנחנו ניראה מדהים." המדים הרבה פחות משעממים עכשיו. אנשים יחשבו שהיו לנו מדים נוספים בתרמיל, ושאנחנו סופר־יצירתיות.
    "לא נכון. זה נראה כמו פיג'מות פסיכדליות. אוי! תראי מה כתוב לך על התחת!"
    "מה?" אני מסתובבת ומנסה להסתכל על האחוריים שלי במראה. במקום "מחנה ווד־לייק", כתוב לי על המכנסיים "נוחה לוד־מייק". וגם על החולצה. וגם על הבגדים של מירי. אופס. "את יכולה לתקן את זה?"
    אנחנו שומעות צופר.
    "אין זמן," היא אומרת בחרדה. "אני לא יודעת איך, ו'מ"ם בריבוע' נמצא בתיק הגדול שלי. לפחות אנשים יהיו עסוקים בניסיון לקרוא את חולצת הטריקו שלך ולא ישימו לב לשדיים המעוותים שלך."
    וואו, איזה יופי, תודה.
     
     
    ג'ניס כבר ניגבה את הלכלוך כשהיינו בשירותים ועכשיו היא נראית לחוצה מתמיד. היא גם לועסת עט חדש, שחור. אם זה יתפוצץ, היא תיראה כאילו חטפה בוקס.
    בראש מורכן, מירי משתחלת אל מקומה החדש בשורה השנייה. "בבקשה תישארי איתי מלפנים?"
    אוי. קודם זאת היתה בהלה, אחר כך מים חמים ומלח. ועכשיו האשמה שוטפת אותי. איך יכולתי לנטוש את אחותי ביום הראשון שלה במחנה? אם כי במלוא ההגינות, המחנה עוד לא התחיל רשמית כי עוד לא הגענו אליו. ובכל זאת, אני מתיישבת לידה. ואז אני מסתכלת אחורה — בגעגועים עזים — על חברותי החדשות.
    ואנחנו שוב יוצאים לדרך. אי אפשר להגיד שהתחלנו ברגל ימין.
    • שרה מלינובסקי
    • שרה מלינובסקי
     
  • המלצות נוספות