הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • כשנגמרו לה המילים
  • כשנגמרו לה המילים
    חנה קלדרון | 2019 | פרוזה מקור | 330 עמ' מודפסים
    מה עושים כשאימא מחליטה למות?
    בקיץ 2002, החם והמהביל, מושלכים בני משפחת תלפיות מכפר סבא לתוך מערבולת דרמטית. הם מתמודדים עם נחישותה של אימם החזקה והדומיננטית, ד"ר לאמנות, שקצה בחייה בגיל 82, לאחר שאיבדה את יכולות הדיבור, הקריאה והכתיבה כתוצאה משבץ מוחי.
    המתת חסד אסורה לביצוע בארץ, והאם לוחצת. האפשרות היחידה היא לבצע את המעשה בשווייץ. בני המשפחה עוברים להתנהל בין מטלות היומיום לבין ההכנות לקראת קץ החיים של האם, שגופה לא נפגע ומוחה נותר צלול. האם יצליחו לסדוק את הביצורים הנפשיים שבהם הקיפה את עצמה, ולשכנע אותה לבחור בחיים?
    בתוך גל של קנאה, מריבות והתחשבנויות על פצעי הילדות, בני המשפחה חייבים לקיים את ההבטחה שנתנו לאימם ולשמור על מסגרת משפחתית חמה ואוהבת. כיצד יעשו זאת? האם יצליחו לשרוד את האירוע המטלטל כמשפחה וכיחידים? 
     
    "הרומן הראשון מאת הצלמת והעיתונאית חנה קלדרון נכתב בתנופה. מקהלת הקולות הדוברים, הבהילות, החיוניות, הסלנג, ההומור השחור וזרם התודעה - כל אלו הופכים את הספר הזה לרומן משפחתי עשיר, מורכב, מקורי ועכשווי". 
    הגר ינאי
    עורכת הספר
  • ספר דיגיטלי
     
    38
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • בלי תחושה מוקדמת, כמו בכל יום, קפץ אלון לבקר את אימא שלו, רות, כמעט בת 82, במבנה המפואר של הדיור המוגן בכניסה לרעננה. הוא החנה את המכונית מול הגינה הצבעונית, וציין לעצמו שגם את הפרחים מטפחים פה. לאחר שאמר שלום למאבטח בכניסה, טיפס במדרגות לקומה השלישית, וגילה שדלת החדר שלה נעולה, מה שלא נראה לו הגיוני, כי תמיד העדיפה להישאר בחדר, או לשבת במרפסת, לטפח את הרקפות שלה, ולהתבונן באנשים ברחוב, אלה שחושבים שיש להם לאן למהר. מאז השבץ שחטפה קצת לפני יום הולדת 80, היא לא מצליחה לדבר. צלולה לגמרי וזוכרת לא רע, אבל מסוגלת להגות רק כמה מילים פשוטות, ובעיקר לנאום בג'יבריש, עד שמפסיקים אותה בעדינות, ואז היא מבינה שהיא לא מובנת, ולא נותר לה אלא להדגים בייאוש בתנועות ידיים את מה שאפשר. אז מה יש לה לחפש מחוץ לחדר? שיחת נפש? אפילו להזמין קפה כמו שהיא אוהבת זה ממש מורכב.
    את המפתח לא היה לו קשה לאתר בצרור, מראש סימן אותו בפלסטיק צהוב, הצבע האהוב עליה, שיזכיר לו איפה אימא בכל פעם שהוא שולף אותו. והנה הוא מסתובב במנעול, שנענה ברכות, ומוצא אותה ישנה שינה עמוקה. למרות שהתנוחה שלה אלכסונית מדי, אלון לא חושב שיש כאן משהו הראוי לתשומת לב. "אימא, אימא", טלטול קטן והיא תקום. אבל היא לא. נושמת כרגיל בפה פעור, שבדרך כלל מפיק נחירות עזות, ולא מגיבה. הפנים הקטנות, עם הגבות המצוירות והאף הדומיננטי מדי, נראות שלוות לגמרי, והוא לוקח שני צעדים לאחור, ומתחיל לחפש תשובות מסביב. הלב מחסיר פעימות, והעיניים מתרוצצות. על השידה הקטנה, הסטנדרטית, אין כלום, לבד מקופסת מונטנה כמעט מלאה, אבל במגירה העליונה הוא מוצא חפיסות ריקות של כדורי שינה. איך הספיקה, הממזרה, לאגור אותם? איך הצליחה בתנועות ידיים להביא את הצוות הרפואי להגדיל לה את המינון? איזה אישה! למרות שהודיעה בצורה נחרצת לכל אחד משלושת ילדיה, בסוף חגיגת יום ההולדת ה־80 הגרנדיוזית משהו שהכינו לה, שזהו, שהיא לא רוצה לחיות יותר - הם התעלמו, ועכשיו - הנשימות שלה סדירות, אבל כמות החפיסות מסמנת שזה רק עניין של זמן, וכי צריך להציל אותה מייד, להזעיק את הצוות, לעשות שטיפת קיבה ומהר. מה מהר? מה עושים? עושים. העיקר לעשות. אנשים כמוהו, שרגילים תמיד לעשות - לא עוצרים. להציל את אימא ויהי מה. אבל רגע, להציל ממה? גלי, אשתו, איפה היא עכשיו? בטח לא תענה לו עכשיו כי מגיע לו עונש על כך שמהבוקר לא החזיר לה טלפון. תמיד זה קורה לו, והיא - לפעמים מבליגה ולפעמים רותחת, ולרוב, כשהוא כבר נזכר - פשוט לא עונה. עכשיו היא חייבת להגיב לצלצולים הארוכים שלו. אמנון, אחיו, נמצא רחוק, במנהטן, עסוק בעניינים שלו ובשמירה קנאית על בן הזוג החתיך, ושוש, אחותו - היא בטח תגיד להעיר את אימא מייד. היא מהסוג האופטימי, שמאמין עד הסוף שמשהו חייב להשתנות לטובה. ובכלל, יש לה הרבה תלונות על איך שהוא מתייחס לאימא שלהם, במיוחד מאז שהתחתן. מסקנה: רק גלי תלך איתו עם הרעיון לתת לה להמשיך לישון. היחס שלה כלפי החיים ממילא לא משהו. לפני שנה שקעה בדיכאון לא ברור, לא כי רצתה למות אלא סתם כי הרגישה במבוי סתום, תחושת חידלון, למרות האהבה הגדולה של אלון, למרות ההצלחה העצומה שלה כצלמת ב"הארץ" ואולי דווקא בגללה. גלי, גלי, רק שתענה.
    כן, היא עונה: "חבל להעיר אותה, הנה, סופסוף הצליח לה לישון, ושלום על ישראל. חדל סבל. שלה, של כולנו". "לשתף את שוש? את אמנון?" הוא שואל, "לא", מציעה גלי. "תעלים את החפיסות הריקות, סגור את הדלת ותתחפף בשקט". אבל מייד היא מתחרטת, "רגע, שוש יכולה לעשות בעיות כשתספר לה, ואז יהיו סצנות. היא תכעס על זה שלא שיתפת אותה". מאז שהיו ילדים, נזכר אלון, למרות ששוש היא הבכורה - משהו קבוע אוכל אותה. תמיד היא בטוחה שמדלגים עליה. תמיד מקופחת. כולם חכמים, רק היא נחשבת קצת פחות. ומאז שאבא מת, אין מי שישמור עליה. הו אבא, הוא היה שלה. בכל הזדמנות, אם רק אפשרו לה, שמחה לספר על המבט החונן שלו שמלווה אותה, שאף פעם לא באמת כועס, ועל הריח המתוק של הטבק, המתערב בריח היציבות שנדף מהספרים ומהרהיטים החומים שבחדר העבודה, ועל טקס פיטום המקטרת שנעשה ברוב מחשבה וחשיבות, תוך הקפדה יקית על כל השלבים, עד הרגע הזה שבו עובר הפמפום בשלום, והוא שוב מתפנה ומפנה אל בתו האהובה את מלוא תשומת הלב. מאז שמת, היא מספרת למי שרק רוצה לשמוע, היא לבד נורא. אלון עם אימא ועם גלי - החכמים והמתנשאים, והיא, שלא נופלת מהם בכלום, ומתה להיפטר משימי, החבר הנוכחי שלה מאז שהתגרשה, צריכה לתמרן כדי לזכות בקצת חיבה והתחשבות.
    "טוב", מחליט אלון, "שוש תעשה בעיות גם אם נגיד לה וגם אם לא. מי נשאר?" "אמנון", מציעה גלי, "פאקינג אמנון". "מה השעה אצלו עכשיו מעבר לאוקיאנוס?" מתעצבן אלון, "ולמי יש כוח להתחיל איתו דיון אם הוא כן חושב, לא חושב. אם הוא רוצה לחשוב, אז שלא יברח לצד השני של העולם. זה לא מקרה שהוא שם, נגיש רק כמה שבא לו. ולמה בכלל להתחשב בדעתו?" "והנה, עשינו סיבוב שלם", אומרת גלי, "והגענו בדיוק לאותו מקום. תחביא את החפיסות הריקות ותצא מהר ובשקט".
    בעודם משוחחים, נתקף אלון ברעד בלתי נשלט. "הייתי משוכנע שאני מחושל מאז מלחמת יום כיפור", הוא ממלמל, "מהימים שהייתי טירון מושתן והטילו עליי לפנות גופות מהתאג"ד בביר גפגפה". "תירגע, אתה חייב להירגע", מנסה גלי. הוא מתיישב על המיטה, מסתכל על אימא ומנסה בכל הכוח להפסיק את הרעידות. ככל שעובר הזמן זה נעשה מטורף יותר. חבל שלא ניתר משם בספונטניות והסתלק. עכשיו מאוחר מדי. "הפנים שלה כל־כך שקטות וורדרדות, מלאות חיות. איך אני יכול להחליט לתת לה לישון אל מותה? קמטי הדאגה כמעט התיישרו, ואפשר לראות את החלומות. נכון, אני יודע שאני מגזים, אבל בואי, תחשבי רגע איזו החלטה זאת. אני לא יכול לתת לה למות", הוא אומר, והשיניים שלו נוקשות. "גם אם היא לא מדברת, היא מצליחה ליהנות מכל מיני דברים, מאוכל טוב, מיין. כשאנחנו יוצאים איתה למסעדות, אני נזכר איך הייתה בימים הטובים, ושמח שהיא איתנו. וגם, גלי, שיהיה לך ברור, אם אני מעיר אותה - נצטרך לקחת אותה הביתה. קצת שוש, קצת אנחנו. כמו שהיה לפני ששמנו, כלומר, השלכנו אותה למקום הזה".
    "ושוב הגענו לנקודת ההתחלה", נאנחת גלי, "תנסה להירגע. נקישות השיניים נשמעות עכשיו חלש יותר. אני יודעת שזו לא חוכמה להגיד לך מכאן מה לעשות. אז קח חיבוק גדול מרחוק". בינתיים נעשה חשוך, ואלון לא זז. חסר לו שמישהו יעשה סיבוב במסגרת המשמרת לבדוק מה מצב הדיירים, ואז תהיה כאן סצנה גדולה כמו בסרט פשע. מקפיאה אותו המחשבה שהוא יואשם בהרעלת אימו האהובה. הוא, אלון תלפיות, ילד טוב כפר סבא, המקפיד להיות עורך־דין ישר דרך בים של רמאים, ששונא לשמוע את הקולגות שלו צדים בדברי חלקות קליינטים תמימים ומיואשים, למרות שהם יודעים שאין סיכוי שיזכו, הוא קרימינל? הוא, שהציג את מועמדותו לתפקיד שופט, שכבר עכשיו מקפיד על מזג מעודן המתבקש מהתפקיד, ועל הימנעות מוחלטת מעבירות תחבורה? הוא כבר מדמיין את הכותרות הראשיות בשחור ואדום, כמו שהם אוהבים שם בתקשורת. יופי של סיפור יהיה להם. אבל הוא לא יכול לזוז, אפילו לא להתמתח כדי להדליק את המנורה. הרעד מתחלף בקיפאון. הגוף שלו לא מציית. מזל שהאור של הנייד בוקע כמו מפנס, והוא מצליח לכוון אותו לעבר אימא, אולי היא שומעת את כל השיחה ורק עושה את עצמה? אולי. הוא שוב מקרב את הטלפון אל האוזן ומרגיש איך הלחי שלו כבר ממש בוערת, אבל גלי נשמעת ממש גרוע. והוא יודע שכמו שעון, זה הזמן שבו מתקרבים אליו בזחילה המראות הקבועים מהסיוט של הפירמידה: מסביב הכול שחור, אין אוויר, והוא לבד, נעול בקבר. חי לגמרי. מגיל עשר מבקרות אותו החרדות האלה, מאז שהראו להם באולם הספרייה בבית הספר סרט הוליוודי ישן, בצבעים דהויים, שבו מורה פרעה לארכיטקט שלו לבנות פירמידה שבה ייקבר יחד עם חייליו ועם נשותיו ועם כל רכושו. כולם צריכים למות יחד איתו כי הם שלו. הארכיטקט נתן את האות, ולאט לאט תופסות האבנים את מקומן, זו על גבי זו, הולכות ומתגבהות, החול נערם בזרם קבוע, בלתי ניתן לעצירה, וחוסם את האוויר, והארכיטקט מחייך באושר אכזרי - הנה, זה עובד. הנה, זה נסגר. אלון נחנק, הוא לא יכול לסבול את העניבה ששכח להסיר במכונית, ומסתבך עם הקשר, כמה בנאלי, עד שהוא מצליח להעיף אותה מעליו. החושך הולך ועוטף את האנשים ואת בעלי החיים שבפנים והם משותקים מפחד, אבל מקבלים עליהם את הדין. הם, החיים, נקברים עם פרעה המת, והוא כאן, עם אימא, שקטה לגמרי, נושמת, וכף היד הקטנה שלה - שתמיד גיחכו על כמה שהיא מיניאטורית - חמימה בידו. הוא ואימא יד ביד. הוא נזכר איך היה מקפץ סביב המיטה כשהייתה קמה משנת הצהריים, ומשחק תפקיד של רובוט מקולקל שנתקל בקירות ונופל על המיטה, ושניהם מתגלגלים מצחוק. רק שניהם והצחוקים הקבועים שלהם. עכשיו הוא יהרוג אותה? ביי? שלום? להתראות בקבר? גלי, תגידי משהו. לא מגיע לי עוד קצת אימא? שיט, אני לא שומע אותך. הבטרייה. רק זה מה שחסר לי. אימא רוצה למות והבטרייה גם. הכי אידיוטי שיש. ששש... צעדים במסדרון. הנה, עכשיו ייכנסו ואני גמור. לא. המשיכו הלאה. גלי, גלי. אין. זאת לא גלי. זאת שיחה מנורית המזכירה. ברור שאני מסנן אותה. רק להתרכז. החלטה, אלון, אתה לבד. החלטה של גבר. נראה אותך. הנה הזדמנות להוכיח מי אתה, קודם כול לעצמך, וגם לנשים החזקות האלה, שמקיפות את החיים שלך מכל עבר.
    X
    המאבטח כבר לא שם. החדש, כמו קודמו, לובש את המבט האטום של אלה שמקבלים פקודות היישר לתוך הגולגולת, אבל אין לו שום סיבה להפעיל תאי מוח רדומים כי בסך הכול עובר על פניו עורך־דין הגון, בחליפת פינגווין סטנדרטית מבד בלתי קמיט, המחזיק בתיק המלבני היוקרתי, סמל המעמד. אלא שלא, התיק לא כאן. איפה הוא? שכח בחדר. לא חוזר למעלה. רק המחשבה על כניסה נוספת לשם גומרת אותו. הוא כבר העיף בה מבט אחרון אחרון של פרידה, בלע את תווי הפנים שייחרטו אצלו כמו תמונת סטילס נצחית, ואמר לעצמו שזהו, את החיוניות הוורדרדה הניבטת אליו הוא כבר לא יראה לעולם. ועכשיו - בכל זאת אין ברירה, הוא חוזר, ועוד איך חוזר. המאבטח לא מזיז ריס בכיוון שלו, והנה הוא נכנס לחדר בשקט, כמו קודם, בלי להדליק אור, רק את הנייד הוא מכוון לתקרה, בודק בזהירות מה עם אימא, ונראה לו שהיא מחייכת אליו. מרוב בהלה נופל לו הטלפון על המיטה וכבה. "גבר, תתעשת", הוא אומר לעצמו בקול ונבהל עוד יותר, "מה כבר קרה?", מבט נוסף לכיוון אימא וכלום. החלום שמתחת לפני הסופגנייה התפוחות שלה נראה בעיצומו, רציני לגמרי. ואיזה מזל שהוא מוצא את העניבה השחורה ששכח על המיטה, רק לחשוב שהיו מוצאים אותה ליד אימא, כאילו מישהו חנק אותה. מישהו? הבן שלה, העורך־דין. ועכשיו התיק איתו, והוא שוב עובר על פני המאבטח האדיש, ומנסה להיזכר איפה השאיר את המכונית.
    המגרש מלא, והוא נזכר שהיו שם פרחים צהובים יפים, כשעצר, כהרגלו, בדרך הביתה, לראות מה שלומה, אולי להוציא ממנה חיוך. כמו תמיד, גם הפעם רצה להאמין שזה יקרה, שתפתיע אותו ויחזור אליה השטף, עם כל ההומור והחוכמה והחדות והמשפטים המנוסחים לתפארת, של ה"דוטורה" כמו שקראו לה בחיבה, מומחית לאומנות איטלקית בתקופת הרנסנס, שהשלימה את הלימודים אחרי עשרות שנים שבהן הייתה על תקן אימא ועקרת בית, לא לפני שאבא, זולל האנרגיות, מת ופינה לה את השטח, את המרחב, ואת האוויר. כשהוציא את הצרור, קפץ לנגד עיניו המפתח הצהוב של אימא, ואיתו קפצה השאלה המטרידה אם יהיה לו מספיק אומץ להעיף אותו לכל הרוחות, או שמעתה ועד עולם הטירוף הזה של אחר הצהריים, שיכול היה להיות לגמרי סתמי, יתיישב לו קרוב ללב, ויציץ אליו מתי שיבוא לו.
    את הדרך הקצרה הביתה חשב להעביר בשיחות עבודה, העיקר לא להישאר לבד בין פה לשם, בין שם לפה, אבל זה לא הלך. הוא הרגיש הצפה אחת גדולה. פרחי היסמין עם הבושם המתוק מדי, שהחזיקו מעמד למרות הקיץ שהגיע, רוממו טיפה את רוחו, כשהלך בשביל המוביל אל דלת הכניסה לביתם החדש, אבל התאורה החזקה, שהתקין רק השבוע, צבעה אותם בגוונים מאיימים של בלהות בשחור לבן. גלי בפתח, מצליחה לארגן חיוך מסמורטט, והחיבוק הארוך והחם עוזר לו לאסוף את עצמו, לרכז את המחשבות, ולשתות את התה שלו, הירקרק, שהכינה מהעשבים שהם מגדלים בתשומת לב אוהבת בגינה. ומה עכשיו? אלון מרגיש שהצורך המטורף לעשות משהו הולך ואוזל ממנו, אבל הוא חייב לחשוב קדימה. חייב, אלא שהמוח נסתם. גלי מעשנת ושותקת. מזל שגם הטלפונים שותקים, ומכריחים אותו לתת למועקה לעלות ולרדת לאורך הגוף שלו.
    "נפרדתי? ככה נפרדתי? רציתי לתת לה נשיקה ענקית במצח, שהשפתיים שלי יזכרו לעולם את המגע, ואיכשהו שכחתי. איך שוכחים דבר כזה? ולא דיברתי עם שוש פה, ועם אמנון שם. ותיכף הלוויה. גם כשחושבים שמוכנים - אף פעם לא מוכנים. כשאבא מת, זה ארך שבועיים, שבהם הייתה הידרדרות מהירה, והיו הרבה תחושות של החמצה שנמשכות מאז ונכנסות עכשיו לתוך החדר. פתאום עולה כל מה שלא הספקנו, למרות שהספקנו. והיום - אימא. ולחשוב שמעכשיו אף אחד לא ישלוט לי בחיים. לא השתלטנות שלה ולא שלו, רק עם הצורך של גלי לנהל אותי - אבל עם זה אני מסתדר. יש בינינו איזון סביר, בינתיים. והנה, אני עסוק בליקוק הפצעים שלי במקום לחשוב על השעות האחרונות בחייה".
    חיה משונה היא האדם. מי יכול בכלל לשלוט בזרם המחשבות? אולי הבודהיסטים, מלאי הצניעות היהירה, שאצלם למד איך להקטין את הסבל ולתרגל מדיטציה, אבל הם מתאמנים כל החיים. הרעיון הזה הוציא ממנו גיחוך קצת קולני, שדי הבהיל אותו והקפיץ את גלי. "אולי אני צריך לנסות לתכנן לוח זמנים", חשב בקול רם. "בזה אני טוב. לתקתק. לארגן". אבל הוא מרגיש ריק, ריק לגמרי. העשבים שנותרו בכוס התה נראים כמו שלדים, ובא לו לצרוח צרחה איומה, כזו שתאכל את כל האדרנלין שרץ ומטריף לו את הגוף, ותשאיר אותו זרוק על הרצפה מעולף, בלי טיפת כוח. אבל הצרחה לא עלתה עד הגרון, נבלמה איפשהו בגוף היקי המנומס שלו, והוא מסתכל על גלי ויודע שאין סיכוי, היא לא תהיה איתו עכשיו, דווקא כשהוא חייב לדבר, לנסות לפרק את המערבולת. אבוד לו, הוא רואה עליה שהיא רוצה לישון, הרוסה מיום עבודה ארוך. בלילה הקודם לא נרדמה בכלל, סתם ככה או שלא סתם ככה. השינה שלה טרופה הרבה פעמים בזמן האחרון. אלון יודע שהלילה אין לו מה לחפש בחדר השינה. לא מתאימים לו עכשיו הצללים הארוכים של המכוניות החולפות על הקירות בחושך. יותר מדי פעמים נשבע להקדים את הטיפול בווילונות ובתריסים, אבל הוא כבר למד שכשהבית חדש סדר הדברים נקבע בשיטת כיבוי השריפות.
    החיבוק עם גלי חזק חזק וארוך ארוך, כמו שהוא אוהב. נשיקה עמוקה עד הלב שמעיפה לו דמעות בלתי נראות, ואלון נשאר נטוש במטבח עם שאריות היום הזה, כשהניאון והמקרר מזמזמים לעצמם באדישות, ולאט לאט מתחזקת בו ההכרה כמה בודד הוא יכול להיות גם כשהאישה שאיתו היא החברה הכי קרובה, הכי טובה והכי אוהבת. "חרא העולם", הוא ממלמל לעצמו, וחושב שמקלחת יכולה להיות רעיון טוב, אבל הוא לא יכול אפילו לדמיין את עצמו מתפשט, עומד עירום, בלתי מוגן תחת המים, הוא והגוף המתכלה שלו, במיוחד כשהוא רטוב ונראה 'שעיר כמו דובון שיצא מהאגם מטבילת בוקר', כמו שגלי וגם אשתו הקודמת, איילה, אמרו לו. כל אחת בתורה, לא הפסידה אף הזדמנות לצחקק על הפרווה שיש לו, במיוחד על הכתפיים. והוא, תמורת שום הון שבעולם, לא היה מוכן לוותר על מעט המראה הגברי שלו, שלא הצליח לנצח את הבייבי־פייס העדינים, שמשווים לו מראה קצת נשי, גם כשהוא בחליפת עורך־דין. מאז שהיה ילד, לא הועילו כל הניסיונות מול המראה לארגן לעצמו באמצע הלסת התחתונה את הגומה המתריסה של קירק דאגלס. פעם אפילו שם נייר דבק שקוף, שהחזיק דקה בערך. אחר־כך דאג לגדל זקן עבות שהתאים לדמותו כמשורר רומנטיקן עם גיטרה צמודה. ואיפה איילה עכשיו? נעלמה לגמרי. הפעם האחרונה שבה נפגשו הייתה לפני חמש שנים. אפילו לא התחבקו. רק לחצו ידיים. מוזר, את המגע הרך והחלק של כף היד שלה בשלו הוא לא מצליח לשכוח, וגם את השאלה לאן נעלמה האינטימיות שהייתה אז ביניהם. אבל הוא לא בקטע עכשיו. הוא לא יתפשט. המראה הגדולה שהתקינו באמבטיה לא מאפשרת להתחמק. מגניבה זוויות חדשות באור הניאון הצונן, שבהזדמנות הקרובה הוא יחליף למשהו יותר אנושי.
    ממש בחוסר ברירה הוא מוצא את עצמו יושב על ספת העור הקרה עם הריח החזק, זו שהוא לא מת עליה, אבל נכנע לעיניים הבורקות של גלי, שסופסוף הראו אותות של התלהבות דווקא ממנה. וככה, בלי להוריד את המדים של העורך־דין, בלי שמיכה להתעטף בה, לפחות כדי לברוח מהאור החזק שהוא לא מעז לכבות, הוא מתהפך מקופל על הכרית הנוקשה, הבלתי נסבלת, ומחכה שהכובד בעיניים יעשה את שלו עד שתגיע הבשורה המרה.
    X
    צלצול הטלפונים ברחבי הבית מעיר אותו. כן, הוא ישן. עובדה, כבר אור, השעה שמונה. מצלצלים מהדיור המוגן. זה ברור. עכשיו יודיעו לו. הוא לא רוצה לשמוע. דוחף את הראש עמוק בין המרפקים. גלי לא תענה כי היא יצאה מזמן, והוא לא בנוי לקבל הודעות על אימא שמתה. איזו טעות זו הייתה להשאיר אותה ככה. לעולם לא יסלח לעצמו. הרגתי אותה. פשוט הרגתי אותה. אבל הוא מרים את השפופרת, והמבט שלו נמשך לבוגנוויליה הוורודה - סגולה שמשתזפת בקרני השמש מול חלון המטבח, כולה חיוכים, ממשיכה את חייה כאילו אימא לא מתה. "אימא חיה", מודיע לו קול גברי בטלפון, "מצאנו אותה ישנה אבל נושמת ועוד איך. עכשיו יוצא האמבולנס לבית חולים 'מאיר'". ועוד לפני שהוא מבין מה הוא עושה, הוא שומע את עצמו כועס עליהם - "איך זה קרה? מה זאת אומרת מצאנו אותה ישנה? מה 'מצאנו'? איך אתם מזניחים? אין כאן אחריות?!" הוא צועק ומיישר את החליפה שלא התקמטה. "היא הייתה יכולה למות, ולא הייתם יודעים". מהצד השני של הקו אומר הקול: "אני מציע לך לדחות את השיחה הזאת. זה לא הזמן. כדאי שתגיע כמה שיותר מהר".
    קשה לו להסתיר מעצמו את השמחה שקפצה עליו. גם אם הטיפול באימא הולך להיות מכביד עוד יותר משהיה, אם הכדורים לא עשו לה נזקים הוא יוכל לחזור להיות הילד שלה, ובקרוב אבא - אם גלי תצליח להיכנס להיריון, למרות שהיא מתקרבת לארבעים ולמרות הכדורים האלה נגד דיכאון שאי אפשר לוותר עליהם. שוש על הקו. גם היא בדרך. הוא יצטרך לספר לה מה היה אתמול, אבל לא עכשיו. מצד שני, אולי שווה להוריד את זה מהלב. תמיד השתדלו לשתף זה את זו במה שעובר עליהם. סוג של דבקות במטרה כזאת, לשמור על הקרבה גם כשקשה. את אמנון שמעבר לים ממילא לא סופרים. הילד הקטן והאהוב על אימא, שהעריצה את התלתלים שלו, שעצבן אותם, שעורר את קנאתם, שקראו לו בלעג נונו־תלתלים, ושגם סבל מהחומה הבצורה של שניהם שתמיד היו נגדו, ואולי לכן לא הרבה בביקורים בארץ.
    אלא שבינתיים הוא כבר מצא חניה ממש במזל במגרש שמול הכניסה, ודחה את ההתלבטות אם לספר לה, כשקבעו להיפגש למעלה. עד שהגיע לחדר, הספיק להעביר בראש אלף תמונות על איך שאימא נראית. הכי חשוב להתכונן נפשית. למנוע הפתעות. ירוקה, חיוורת, מבולבלת, שיער פרוע, פיג'מה גדולה מדי - מספיק רע. והנה שוש, היא לא הספיקה להתאפר, והפנים שלה בפאזה הכי מודאגת. גם הוא לא מגולח ונראה מעוך עם הבגדים שבהם ישן בלילה, על הספה בסלון, ולא זכר איך בכלל יצא כך מהבית. לא בכל יום אימא מתה. לא בכל יום אימא קמה. אוויר, רק אוויר יעזור לו עכשיו, אבל זה אוויר עומד של מסדרון בית חולים עם הזיהומים שהוא ממש רואה אותם מטיילים בחלל, והריחות של חומרי החיטוי ושאריות האוכל, ובקבוקי השתן שמחכים לריקון באינסוף גוונים של צהוב. אוסף שממנו בלתי אפשרי לקבל קצת חמצן, במיוחד אחרי לילה טרוף שינה.
    הפתעה. אימא בפיג'מה ורודה, בגודל סביר, מסורקת, מכורבלת מתחת לסדין. הוא פוגש את המבט שלה, ומחפש תשובות - אדישה? מרוצה? לא. היא כועסת. עליו, ולא רק עליו. על כל העולם. גם אם היא לא יודעת מה עבר עליו, ואולי כן. יכול להיות שכל הזעזוע הזה שעברה החזיר לה את הדיבור, חייבים לבדוק: "אימא, אני כל־כך שמח", הוא אומר, אבל המבט שלה מצמית, ואין לה עכשיו שום כוונה להעלות זיכרונות על הביזיון. מזל ששוש מלאה אנרגיות כי הוא מרגיש ממש מטושטש, והכול נראה לו עמום. עוד רגע יצנח מאפיסת כוחות. גלי מתקשרת. באיזו קלות היא מצליחה להוציא אותו מהנפילה. הוא מתאר לה את המצב בקול מלא אדרנלין, כי הוא יודע שאימא שומעת. אבל אימא כועסת. היא מפנה פרצוף מכורכם אליו ואל שוש. שתכעס. ברור לגמרי שהיא ממש לא התכוונה שימצאו אותה זורחת בוורוד בקומה השנייה בסוף המסדרון. שוש מראיינת את האחות, ומתברר שאימא פשוט לקחה פחות מדי כדורים והתעוררה לבד, ואין בכלל צורך בשטיפת קיבה, כמו שהאחות החביבה שמחה לציין. אימא נראית תקינה להפליא, ועוד אחרי שינה דשנה. הם עשו כמה בדיקות מתבקשות, ולא מצאו נזק. מחר אפשר יהיה לקחת אותה הביתה. הביתה! הביתה? "אדם זקן מה יש לו בחייו", שואל אלון את עצמו ומגלגל את התשובה: "הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם". ובית אין לה, רק קרטונים ארוזים עם כל הנפש שלה והרוח שלה, מחכים למיון ביום שאחרי. אישה חכמה, מבריקה, מצחיקה, שקמה בגיל 50 והחליטה להוכיח שגם היא שווה משהו, לפחות כמו בעלה הנערץ, ותוך עשר שנים השלימה בהצטיינות תואר ראשון ושני ודוקטורט. שנשארה צלולה, אבל מסוגלת לבטא את עצמה רק בצורה גסה של תנועות ידיים, כשהיא נתונה בגוף בן 82 שדורש תחזוקה הולכת וגוברת כדי לעשות את הפעולות הכי סתמיות.
    ואז שוש אומרת לו בחצי לחישה: "אני לא יכולה לחשוב עכשיו מה עושים עם אימא, ובטח לא לקחת אותה אליי. אני בדיוק בשלבי פרידה משימי, הוא מזדקן ומוציא לי את החשק לחיות. תתאר לעצמך תמונה קבועה כל ערב: אני יושבת בינו לבין אימא על הספה מול הטלוויזיה, ושניהם נוחרים משני צדדיי בלי תיאום קולות. השב"כ יכול להשתמש בזה להוצאת הודאות", היא אומרת בלי בדל חיוך. מצב כזה, יודע אלון, מאז ומתמיד מוריד אצלה כמה דמעות קטנות של 'למה זה מגיע לי'? עטופות היטב בריח קורבניות בלתי נסבלת, והיא לא מאבדת שום הזדמנות להודיע על כך לאלון. היא רק בת 56, וכשהיא מאופרת ואוספת את השיער עם סיכה גדולה מאחור, לא נותנים לה יותר מ־50. עם היופי והפיקחות שלה היא בטוח תסתדר. גם התחת הגדול לא הפריע לה מעולם. אולי להיפך. אבל עכשיו צריך לפרק את החבילה עם שימי, עם כל הכאב. "בדיוק עכשיו הגענו לחלוקה של הדברים הקטנים", היא נאנחת. "כל מה שהיה חלק מהביחד שלנו. ושימי נשמה. תמיד שוחר טוב, תמיד מוכן לוותר. אתה לא מבין כמה אני כועסת עליו. שיפסיק עם זה, שיעשה לי קצת את המוות. אבל הוא בשלו - כל דבר שאני מציעה לו - הוא אומר 'תשמרי אצלך. את תיהני, ולי אין מה לעשות עם זה'. ואני נקרעת מההרגשה איך דברים משמעותיים מזיכרונות משותפים מאבדים כל ערך, פשוט מתים. הוא מוותר אפילו על התמונות שלנו מפריז, מהימים שהיינו מאושרים, ומתעקש שיישארו אצלי. והכול בחיוך עצוב, מלא שיניים חדשות לבנות שממש הולכות יפה עם צבע העור החום השזוף שלו. אני באמת לא מבינה את המחיקה הזאת".
    ועכשיו לאלון אין ברירה אלא להתעשת מייד ולהבין שהם לוקחים את אימא אליהם. גם גלי קיבלה את הגזרה בשקט בלתי צפוי. את הזעם הוא עוד יחטוף ממנה ללא ספק, אבל בהמשך, לא כעת.
    • חנה קלדרון
    • חנה קלדרון
      חנה קלדרון ילידת תל אביב (1947), 
      למדה קולנוע, טלוויזיה, תיאטרון והיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. הייתה כתבת צלמת ועורכת ב"חדשות" ו"הארץ" וכתבת ב"מוניטין". כדוקומנטריסטית יצרה את הסרט "בעיני רוחן" (ערוץ 8, 2000) שזכה בפרס ראשון בפסטיבל הסרטים הבי"ל בחיפה, ואת "נפש צ'רקסי הומייה" 
      (ערוץ 10, 2005). עבדה כתסריטאית ב"שמיניות באוויר", "תוסס" ו"זאפ לראשון".
      24 שנים לימדה כתיבה ועריכה עיתונאית ב"כותרת", המכללה למינהל, המכללה האקדמית נתניה, וקאמרה אובסקורה. למדה צילום בניו יורק ובתל אביב. תערוכת צילומיה "מישירה מבט לשקיעה" (2017) הוזמנה והופקה על ידי עיריית תל אביב.  
      אימא של נמרוד, זהו ספרה הראשון.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • תוחלת החיים של אהבה
    • חשבתי על זה הרבה
    • את המוות את רוצה לראות בעיניים
    • הסוף הראשון והסוף השני
    • המבוגרים
    • שריפות קטנות בכל מקום
    • תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי
    • הכול, הכול
    • אמנות הבישול הסובייטי
    • תמיד גרנו בטירה
    • רוחות מתכנסות
    • ימים של פלא