הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • כשהגשם יורד
    ספר מוגן
     
  • כשהגשם יורד
    ליסה דה יונג | תרגום: דורון דנסקי
    U ספרות שנוגעת | אוקטובר 2018 | רומן רומנטי | 334 עמ' מודפסים
    "הדבר החשוב ביותר שאיבדתי היה אותי עצמי. במשך שבע־עשרה שנים הקמתי את היסודות, ותוך דקות ספורות הם קרסו כליל.  
     
    אני שונאת אותו!
     
    קייט הקודמת איננה עוד... ולא תשוב לעולם. וזה קשה במיוחד כשהגשם יורד." 
     
    ***
     
    לילה אחד שינה את חיי לנצח.
     
    בּוֹ בנט היה החבר הטוב ביותר שלי מאז ומעולם. הוא היה הבחור הראשון שבו התאהבתי לפני שהכול קרס. וכעת הוא רוצה יותר, אבל זה יותר ממה שאני מסוגלת לתת לו. דברים השתנו. הלוואי ויכולתי להסביר לו למה, אבל אני לא מסוגלת. לא סיפרתי לאף אחד. לא הבנתי עד כמה אני זקוקה לו, עד הרגע שבו הוא עזב לקולג' ונותרתי לבדי.
     
    עד שיום אחד, אשר האנט הגיע לעיר עם עיניו הכהות והמכשפות ועם חיוכו היהיר. לא היה לו אכפת מי הייתי בעבר, הוא פשוט רצה להפיח בי חיים. או במה שנותר ממני. אנשים הזהירו אותי להתרחק ממנו, אבל הוא עזר לי לשכוח מהכאב שהפך אותי לבת ערובה במשך תקופה ארוכה כל־כך. משהו שחשבתי שהוא בלתי אפשרי לפני שהוא נכנס לחיי. 
     
    פגעו בי.
    הצילו אותי.
    והעניקו לי תקווה.
     
    חשבתי שהסיפור שלי נכתב באותו לילה ארור, אבל עכשיו אני יודעת שזו הייתה התחלה חדשה. 
    עד שסוד אחד הפך את עולמי על פיו. 
    שוב.
     
    ***
     
    ליסה דה־יונג, מחברת רבי־המכר של הניו־יורק טיימס והיו־אס־איי־טודיי, רקמה עלילה שתיקח אתכם למסע בלתי נשכח בעולם של מציאות אבודה, ותציג בפניכם הוכחה חורכת שהברק יכול להכות באותו המקום פעמיים. 
    ועל אהבה. אהבה.
     
     את הספר הזה אסור לפספס!
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
    מכר מאות עותקים
  • 2 ב-50
    ספר דיגיטלי
     
    29
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    כשגרים בעיירה קטנה, אין הרבה מה לעשות בימי שישי בערב אחרי משחק הפוטבול השבועי. בתחילת העונה כמה שמיניסטים בתיכון שלי החליטו שכדאי שכולנו ניפגש אחרי כל משחק ונעשה מדורה. האמת שזה היה סתם תירוץ כדי לשתות ולהתמזמז, שני דברים שלא עניינו אותי, אבל תמיד הלכתי בכל זאת כדי לבלות עם החברות שלי.
    שם הייתי באותו ערב.
    בערב שבו נסוגותי לתוך האפלה שבתוכה היו שמי הלילה שלי ריקים מכוכבים, שום שמש לא זרחה בימיי וכל התקווה אזלה מגופי.
    הערב שבו הסתיימו חיי.
    בּוֹ בנט לא היה שם. לו היה שם הוא היה מציל אותי, כמו תמיד. הוא נענש ואסרו עליו לצאת באותו ערב כי ביום שישי שלפני כן הוא חזר אחרי השעה שנקבעה לו. למעשה, עד כמה שזכור לי זה היה סוף השבוע היחיד שבּוֹ היה מרותק הביתה.
    אני חושבת שהחיים הם סדרה של צירופי מקרים, ובאותו ערב צירוף המקרים דפק אותי חזק.
    הייתי שם עם מורגן, שהייתה החברה הכי טובה שלי מאז כיתה ג'. באותה תקופה היא יצאה עם נשיא השכבה הבוגרת, ומהר מאוד הם נעלמו והשאירו אותי ליד האש עם כמה תלמידים אחרים מבית הספר. לא הייתה לי שום בעיה להיות שם, כי הכרתי את רוב הנוכחים מאז שעברתי לכאן בגיל חמש. זה אחד היתרונות בעיר קטנה.
    כך לפחות חשבתי.
    ישבתי כשזרועותיי כרוכות סביב גופי בניסיון לחמם את החלקים שהאש לא חיממה, ואז דרו הסטון בא והתיישב לצידי. הבטן שלי התהפכה מייד. זאת אומרת, דרו היה שמיניסט. כולם קראו לו מר פוטבול. הוא היה הגיבור המקומי, מהסוג שיום אחד עוד יופיע על לוחות המודעות כבנה המהולל של העיירה. והמראה המדהים שלו — שיער קצר וכהה, עיניים ירוקות־בהירות וכתפיים רחבות — רק תרם לעניין.
    הייתי דלוקה עליו בסתר מהיום הראשון שבו נכנסתי בשערי התיכון. משהו באופן שבו פסע במסדרונות בראש מורם משך את תשומת ליבה של כל נערה, לרבות את שלי. אף פעם לא דיברתי איתו, אבל עכשיו הוא ישב לידי מול המדורה. לא ייאמן. דברים כאלה לרוב לא קורים לקייט אלכסנדר.
    "היי קייט, מה שלומך?" שאל כשמבטו נעוץ בצד ראשי. לא הצלחתי לאלץ את עצמי להביט בו. הקרבה אליו השכיחה ממני את כל המילים שידעתי.
    "בסדר," מלמלתי ונשכתי את שפתי התחתונה. כשנשאתי אליו לבסוף את מבטי, עברה בגופי צמרמורת כאילו רכבת משא התנגשה בי.
    "היית במשחק שלי הערב?" שאל ומרפקו התנגש במרפקי. הרגשתי את החום שקרן מגופו השרירי והסמקתי.
    מחשבותיי נדדו אל הרבע השלישי שבו דרו זרק את הכדור אל התופס הכוכב, ג'קסון ריד, שבאותו זמן היה מוקף מגינים. הלב שלי האיץ את קצב פעימותיו מרוב התרגשות למראה ג'קסון ושלושה שחקנים בנבחרת השנייה קופצים לתפוס את הכדור בו־זמנית. בסופו של דבר ג'קסון ניצח כי דרו זרק את הכדור ישירות לידיו. זה היה מדהים, אבל לא יוצא דופן כשמדובר בדרו.
    "היית מעולה," עניתי והושטתי יד בעצבנות להדק את הקוקו שלי. רוח קלה נשבה וכמה טיפות גשם נשרו מהשמיים. ליטפתי את זרועותיי בכפות ידיי בניסיון לגרש את הקור שאחז בגופי, אבל ללא הועיל.
    "קר לך?" שאל והתקרב אליי קצת. המבט שנתן בי העיר אצלי פרפרים בבטן. אומנם לא הייתי מהבנות המנודות בבית הספר, אבל גם לא הייתי מקובלת ונחשבת כמו הבנות שבחורים כמו דרו התייחסו אליהן.
    "קצת. שכחתי את המעיל בבית," עניתי והרגשתי עוד כמה טיפות גשם נושרות על לחיי.
    הוא קם והושיט לי יד. "בואי. יש לי עוד סווטשרט בבית. את יכולה לקחת אותו."
    המסיבה נערכה בבית שלו כי ההורים שלו נסעו באותו סוף שבוע אל מחוץ לעיר. היססתי לרגע ואז הנחתי את ידי בידו. ידעתי מי הוא, אבל לא ממש הכרתי אותו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שביקרתי אצלו בבית, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהוזמנתי פנימה. הרגשתי מעט אי־נוחות, אבל סמכתי עליו. לא הייתה לי סיבה שלא.
    דרו פתח את דלת הכניסה ולא הרפה מידי כשהוביל אותי ברחבי הבית. תשומת ליבי התמקדה בצבעים העדכניים וברצפת העץ היפה בצבע דובדבן. בקושי הרגשתי שעלינו למעלה.
    הבטתי בו כשהוציא מכיסו מפתח כדי לפתוח את אחת הדלתות במסדרון הקומה השנייה. הוא כנראה שם לב לאופן שבו הבטתי בו כי שפתיו התעקלו הצידה. "אני מעדיף שאף אחד חוץ ממני לא ייכנס לחדר שלי," אמר ופתח את הדלת.
    הנהנתי ונכנסתי אחריו. האם הרגשתי מעט אי־נוחות כשנכנסתי לחדר השינה של דרו הסטון? כן. האם חשבתי ולו לרגע שלא כדאי שאהיה שם? לא. הכרתי אותו שנים, וכל מי שהכיר אותו חשב עליו רק טובות.
    כשהוא סגר את הדלת ונעל אותה, הרגשתי שליבי מאיץ את פעימותיו. הבטתי בו כשהעיף מבט ברחבי החדר ועיניי עקבו אחרי עיניו. הקירות היו בצבע כחול עמוק ומכוסים בכרזות פוטבול. ולעולם לא אשכח את הריח ששרר שם, ריח של בושם שהותז מסביב כדי לחפות על צחנת בגדי הספורט המלוכלכים שלו.
    דרו נשאר במקומו והביט בי בעיניים בורקות, ופתאום הרגשתי שאני לא צריכה להיות שם. "תוכל למצוא את הסווטשרט הזה? כדאי שאחזור החוצה לפני שמורגן תתחיל לחפש אותי."
    "אה, כן. עוד רגע," אמר ועבר לנבור במגירה בשידה שלו. ניגשתי לחלון בקצה האחר של החדר והבטתי אל המדורה הדועכת למטה. הגשם ירד במהירות גוברת על הזכוכית והקשה עליי לראות למרחוק, אבל נדמה שכולם נטשו את מקומם ליד המדורה. באמת הייתי צריכה למהר ולמצוא את מורגן לפני שתעזוב בלעדיי.
    בבית שררה דממה מוחלטת שהעבירה בי צמרמורת. עצמתי את עיניי והאזנתי לקול צעדיו של דרו המתקרבים אליי. ליבי האיץ את פעימותיו בכל פעם ששמעתי את סוליות נעליו על קרשי הרצפה. הרגשתי שנוכחותי בחדר שלו שגויה כל־כך וידעתי שאני חייבת להימלט ממנו. זה היה רעיון רע להיכנס לחדר שלו... וטעות עצומה ללכת למסיבה הזאת בלי בו.
    כשהצעדים התקרבו עוד יותר, פניתי לאחור כדי ללכת לדלת. מבטי נפל על עיניים אפלוליות וארשת חלולה. זה לא היה אותו דרו שישב לידי סמוך למדורה. רציתי לברוח מהבית הזה ולא להביט לאחור, אבל הוא עמד בדרכי. "אני אחכה בחוץ. כבר התחמם כאן," שיקרתי והצבעתי על הדלת.
    הוא לא אמר מילה כשהצמיד את גופו לגופי וסגר לחלוטין את הפער בינינו. ידיי הזיעו והרגשתי שברכיי עשויות מנייר. הוא נראה כאילו הוא שרוי בטראנס, וזה הפחיד אותי עד מוות.
    "דרו."
    "יורד גשם, קייט," הוא אמר והושיט יד כדי לחפון את לחיי. צעדתי לאחור כדי לחמוק מאחיזתו, אבל הוא בא מייד בעקבותיי. מהר מאוד נדחקתי בגבי לקיר. גם אם רציתי לעזוב, עכשיו כבר היה מאוחר מדי. ידיו נחו על הקיר מאחוריי וכלאו אותי בין זרועותיו. "מממ, יש לך ריח טוב," הוא נהם והצמיד את שפתיו לצווארי. הרגשתי חסרת אונים.
    "דרו, בבקשה, תן לי ללכת. אני צריכה למצוא את מורגן," קראתי. כל גופי רעד בפחד שכמותו לא ידעתי מימיי. הפחד היה משתק, ואני הייתי לכודה.
    הוא התעלם מדבריי ושפתיו גלשו לאורך קו הלסת שלי. סובבתי את ראשי כדי להתחמק, אבל הוא עקב אחרי התנועה. "מה קרה, קייט? ראיתי איך את מסתכלת עליי. את רוצה את זה בדיוק כמוני," הוא אמר בקול צרוד שהציף את גופי המתוח ממילא בעוד גל של בהלה. השתמשתי בכוח המעט שעוד נותר בי כדי להדוף את חזהו, אך הוא לא זז. אפילו לא סנטימטר.
    "עזוב אותי," התחננתי בפניו. ידו הימנית נשלחה אל מותניי ואחזה בהם בכוח ושפתיו נצמדו בתוקפנות לשפתיי. הנשיקה הכפויה העבירה בי כאב חד ופי נמלא בטעם דמי ובאדי האלכוהול שבהבל פיו.
    ידו איתרה את שולי חולצתי והחלה להרים את הבד מעל בטני החשופה. ניסיתי לדחוף את רגליי בינינו, אבל הוא היה גדול וחזק ממני. ניסיונותיי להדוף אותו מעליי רק החמירו את המצב.
    הוא לפת את מפרקי ידיי בכוח, גרר אותי אל מיטתו והשכיב אותי על הבטן. ניסיתי לשחרר את זרועותיי, אבל דקירת כאב עברה במפרקי ידיי. מימיי לא פחדתי כל־כך. הוא המשיך להחזיק את זרועותיי מאחורי גבי וריתק את רגליי למיטה בעזרת ברכיו.
    "הצילו!" צרחתי חזק ככל שיכולתי למרות הבהלה והדמעות.
    הוא חסם את פי בידו וכופף את ראשי לאחור עד שצווארי כאב. "כולם בחוץ. אף אחד לא ישמע אותך."
    זהו זה. הייתי לכודה תחתיו, לבדי, ואיש לא עמד להציל אותי. כל ההתנגדות שעוד נותרה בי נטשה את גופי והסיכוי שמישהו יחלץ אותי מהגיהינום הזה הלך והתפוגג מרגע לרגע. דמעות זלגו על פניי ונספגו בכיסוי המיטה בשעה שהתמקדתי כולי בטיפות הגשם שבחלון. הוא הוריד את הג'ינס שלי בכוח עד שהשתלשלו סביב קרסולי השמאלי. שמעתי אותו פותח את אבזם החגורה שלו ונשימתי נעצרה. אף פעם לא הייתי חשופה כל־כך לעיניו של מישהו ומעולם לא רציתי בזה. שמרתי את עצמי למישהו מיוחד, ודרו עמד לגזול את זה ממני. שיוועתי לאוויר, אך לא הצלחתי להכניס כלום לריאותיי. ניסיתי שוב לצרוח, אבל שום קול לא יצא מפי.
    כמעט הקאתי כשהרגשתי אותו נצמד אליי מאחור. "די!" צרחתי. ניסיתי שוב להשתחרר מאחיזתו, אבל הוא היה חזק מדי.
    הוא צחק בשקט מאחוריי. "את מתכוונת להיכנע?"
    "בבקשה תפסיק," התחננתי שוב. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלי וידעתי את זה. הוא לא הגיב, וכששמעתי את קול נייר הכסף נקרע עצמתי את עיניי בכוח ונשאתי תפילה חרישית. רציתי כל־כך להתעורר כבר מהסיוט הזה. רציתי שמישהו ייכנס וימנע מזה לקרות. רציתי להיות בכל מקום בעולם, רק לא כאן.
    אלא שאף אחד לא הקשיב לי באותו ערב. שמעתי את טפטוף הגשם על החלון, אבל שאר הבית היה שקט לגמרי. פעם אהבתי את קול הגשם, אך דרו גזל ממני גם את זה.
    הוא נצמד אליי במהירות עד שכאב פרץ בכל מקום בגופי ושילח צרחה מחרישת אוזניים אל אפלת החדר. עצמתי עיניים בכוח והרגשתי שאני טובעת, שאין שום דרך להגיע אל פני המים. מעולם לא הרגשתי כאב גופני ורגשי עז כל־כך בבת אחת. זה היה הרגע הגרוע ביותר בחיי.
    ועודנו.
    הוא לא הפסיק. לא כשצרחתי. לא כשבכיתי. הוא המשיך לפלוש לגופי בכל חדירה וחדירה, ובכל פעם הרג אותי עוד קצת מבפנים. כאב לי יותר להתנגד לו, ולכן לא זזתי ורק המשכתי להביט בקהות חושים בטיפות שזלגו על החלון. הוא גנח בשעה ששיסע את נפשי לגזרים ועשיתי כמיטב יכולתי להיאטם אליו. לא הייתי צריכה שהמילים שאמר יינעלו בזיכרוני לנצח, כאשר גם כך נגזר עליי לחיות עם תחושת הימצאותו בתוכי. ידעתי שלעולם לא אחזור לעצמי אחרי מה שעולל לי.
    אני לא יודעת כמה זמן בדיוק הייתי בחדר, אבל הרגשתי שמדובר בנצח. כל חיי חלפו לנגד עיניי והצער הכריע אותי. עד יומי האחרון אתחרט שעליתי לחדר ההוא עם דרו הסטון. לעולם לא אחזיר לעצמי את היום ההוא או את כל הדברים האחרים שגזל ממני.
    הדבר החשוב ביותר שאיבדתי היה אותי עצמי. במשך שבע־עשרה שנה הקמתי את היסודות, ותוך דקות ספורות הם קרסו כליל.
    אני שונאת אותו.
    קייט הקודמת איננה עוד... ולא תשוב לעולם.
    וזה קשה במיוחד כשהגשם יורד.
     
     
     
    פרק 1 
    כעבור שנתיים
     
     
    מעולם לא תיארתי לעצמי יום ללא אור. יום ללא תקווה. יום שלא יהיה בו ולוּ דבר אחד שאצפה לו. פעם הייתי כוכבת בנבחרת הריצה, אבל עכשיו אני רצה רק בשביל עצמי. פעם חלמתי שיום אחד אהיה עורכת דין, אבל עכשיו אני לא מצליחה אפילו לעזוב כדי לצאת ללימודים בקולג'. פעם היו לי המון חברים, אבל עכשיו יש לי רק את בו... ומחר הוא נוסע ללמוד בקולג'.
    יש ימים שבהם אני אפילו לא רוצה להמשיך הלאה. מה הטעם? לתקופה מסוימת אנשים שאלו מה קרה לי, אבל לא סיפרתי להם. לא סיפרתי לאיש. מי היה מאמין לכך שהגיבור הנערץ של העיירה אנס אותי? אני קייט אלכסנדר, בתה של המלצרית שאף פעם לא נישאה. הנערה שאפילו לא יודעת מי אבא שלה.
    למשפחה של דרו יש כסף, לכן כל העיירה סוגדת להם. הם ממילא היו מפנים אליי את כל האשמה ואומרים שהבאתי את זה על עצמי. אני לא יודעת... אולי זה נכון. אולי משהו שעשיתי הביא אותו לחשוב שאני רוצה לעשות איתו סקס באותו ערב. המחשבה מהדהדת בראשי שוב ושוב, אבל אני לא מצליחה למצוא בה היגיון.
    אני לא מצליחה למצוא היגיון בשום דבר.
    המגורים בעיר קטנה אילצו אותי לראות את האדם שגזל ממני הכול מתהלך במסדרונות התיכון שלנו, נוהג ברחוב שלי או נכנס לדיינר שאני עובדת בו, וזה כמעט חיסל אותי כליל. לא יכולתי לאכול. לא יכולתי לישון. לא יצאתי מהבית אלא אם כן הייתי מוכרחה, ובאותה שנה לקחתי יותר ימי מחלה מאשר בכל השנים הקודמות גם יחד. בקושי חייתי.
    פחדתי להיות לבד. פחדתי שהוא יעשה את זה שוב. העולם המושלם שציירתי פעם בדמיוני נעלם וכל מה שנשאר הוא אוסף רסיסים שלא הצלחתי לאחות.
    בקיץ שלאחר מכן דרו עזב את הבית כדי ללמוד בקולג', ולראשונה זה כמעט שנה יכולתי לנשום שוב. התחלתי לבלות שוב עם בו והחזרתי לעצמי לאט את המשקל שאיבדתי.
    אבל אני עדיין תקועה ברגע ההוא מלפני שנתיים. עדיין לא הבנתי איך להמשיך הלאה. איך אני אמורה להתקדם בחיי? האם אני אמורה להעמיד פנים שהכול תקין אף־על־פי שהכול משובש?
    אני מעדיפה להישאר לבד בחדר, להאזין למוזיקה ולבהות בתקרה. אני יכולה להצביע על כל סדק, בליטה או כתם רטיבות שיש בה. הקדשתי יותר זמן לבהייה מאשר לשינה. אני לא אוהבת לישון, כי בשנתי אני לא מצליחה לשלוט במחשבותיי ובמקומות שאליהם הן מובילות אותי והסיוטים תמיד זהים. הבזקים מן העבר לופתים את זרועותיי ומונעים ממני לזוז, כפי שדרו עשה באותו ערב. אני רוצה להשתחרר מהם. אני רוצה שהם ירפו ממני, אבל הם מסרבים לעשות זאת ואני לא מצליחה לאלץ אותם להניח לי.
    אני גם שונאת כששואלים אותי אם אני בסדר. אני שונאת כששואלים אותי מה קרה או איך אפשר לעזור לי. אני באמת לא חושבת שמישהו יכול לתקן אותי. הלוואי שהיו פשוט מפסיקים לנסות.
    אימא שלי היא סיפור אחר.
    אני חושבת שהיא יודעת שמשהו לא בסדר, אבל היא אף פעם לא בבית מספיק זמן כדי לגלות את האמת. קשה לי להאשים אותה. היא צריכה לעבוד בשתי עבודות שונות כדי לגמור את החודש. היא עובדת ומפרנסת אותי בכוחות עצמה, כפי שעשתה בתשע־עשרה השנים האחרונות.
    היא התעמתה איתי כשהציונים שלי התחילו להידרדר, אבל אמרתי לה שאני מתקשה בלימודים והיא הניחה לי. היא שאלה למה מורגן לא מגיעה אלינו בזמן האחרון ואמרתי לה שלמורגן יש חבר חדש והיא מבלה איתו את כל זמנה. גם לזה היא האמינה.
    בכל פעם שהיא מציעה לי לבוא איתה לקניות, אני מסרבת. בכל פעם שהיא מציעה לי לצאת איתה לארוחת ערב, אני מסרבת. אני מפחדת שאראה מישהו שאני לא רוצה לראות.
    קל יותר להסתתר.
    וההבנה המכאיבה שבקרוב מאוד בּוֹ בנט עובר מכאן ויהיה מעכשיו במרחק חמש שעות נסיעה ממני, מעוררת בי רצון להצטנף ולבכות עד שמאגר הדמעות ייבש. ראיתי אותו מדי יום מאז שנעשינו שכנים כשהייתי בת חמש, ואף־על־פי שבזמן האחרון היחסים בינינו לא היו כמו תמיד, קשה לי לדמיין את חיי בלעדיו. מבחינתי הוא עולם ומלואו, גם אם אני לא מצליחה לומר את זה. הוא האדם היחיד בעולם שאני יודעת ללא שמץ של ספק שלא יפגע בי.
    חלמתי עליו במשך שנים רבות כל־כך.
    שיחקנו יחד כל יום אחרי בית הספר היסודי. הוא היה סתם ידיד שלי, כמובן, כי באותה תקופה עברתי את שלב "בנים זה איכסה", אבל כשהגענו לחטיבת הביניים משהו השתנה. התחלתי לשים לב לדברים, למשל לעיניים הכחולות היפות שלו וללסת המוצקה... הייתי יושבת בכיתה, מביטה בעורפו ומפנטזת שאני מלטפת את שערו החום.
    עמדתי להתחתן עם בו בנט ביום מן הימים, אבל מעולם לא קרה בינינו שום דבר. אני פחדתי מדי לעשות את הצעד הראשון והוא היה עסוק ברדיפה אחרי הבנות היפות בתיכון. פעם קיוויתי שיום יבוא והוא יביט בי כמו שאני מביטה בו, אבל כשזה סוף־סוף קרה כבר היה מאוחר מדי.
    אני לא אותה נערה. ולעולם לא אחזור להיות מי שהייתי.
    עברנו רגעים יפים וקשים. למעשה, הפעם האחרונה שבה בו ואני יצאנו יחד לאיזה מקום הייתה בנשף הסיום שלנו. הזיכרונות מאותו ערב מלחיצים אותי וממלאים אותי בחשש לגבי מה שעתיד לקרות היום.
     
    נשף הסיום שלי מתקיים היום. אני לא רוצה ללכת, אבל בו התחנן בפניי ואמר שאם לא אלך אתחרט על כך כל חיי. רציתי להגיד לו שאתחרט כל חיי על המון דברים, אבל לא על אי־יציאה לנשף הסיום. בסופו של דבר העקשנות של בו מנצחת ואני מסכימה לצאת איתו. אני יודעת שאם לא אלך, גם הוא לא ילך. הוצאתי חלק מהכסף שהרווחתי בדיינר על שמלה חדשה כי אני רוצה להיות יפה בעיני בו. אני לא רוצה שיתחרט על כך שבחר להזמין דווקא אותי.
    כשבו דופק בדלת, אני לחוצה וגם מעט נרגשת. לערב אחד אעמיד פנים שאני נערה רגילה ומאושרת. אני מעיפה מבט אחרון בשערי הערמוני הארוך במראה שבמסדרון ומיישרת את שמלת הספיר בגובה הברך לפני שאני פותחת. בו מביט בי בפה פעור ולרגע אני תוהה אם זה היה רעיון טוב.
    אבל אז הוא מחייך וכל הספקות נעלמים.
    "מוכנה לצאת?" הוא שואל ומושיט לי את ידו. הוא נראה מדהים בחליפה השחורה עם העניבה הכחולה שתואמת את השמלה שלי. "אה, חכי, כמעט שכחתי." הוא מרים קופסה קטנה ופותח אותה. בתוכה יש צמיד תחרה קטן עם זר קטן של חבצלות לבנות — הפרח האהוב עליי. הוא עונד אותו בעדינות על ידי ומסדר את הפרחים יפה על מפרק ידי.
    "תודה רבה," אני אומרת ומשלבת את ידי בידו.
    הערב מתנהל טוב משציפיתי. רוב הזמן אנחנו על רחבת הריקודים וכשאנחנו עוצרים להפסקה בו נשאר לצידי כל הזמן. כמה אנשים מביטים בי. אני מתארת לעצמי שהם מופתעים לראות אותי כאן, אבל אני לא נותנת לזה להפריע לי. פעם הרגשתי כמו עוד אחת מהתלמידות, אבל מאז המקרה יש לי תחושה שאינה מרפה לעולם שאני עומדת מבחוץ ומביטה פנימה. הערב יש בי משהו קטן ששוב מרגיש חלק מהעולם.
    "את רוצה ללכת לאפטר־פרטי?" שואל בו כשהאורות נדלקים והמנהל מכריז שהשיר האחרון מתנגן.
    אני מנענעת את ראשי. כבר עכשיו מה שעשיתי דרש לא מעט אומץ ואני לא רוצה להתמודד עם כל החברים מן העבר. אני תמיד מרגישה שמותחים עליי ביקורת ואני לא יכולה לסבול את זה.
    "את רוצה לקפוץ לאגם?" הוא שואל וכורך את זרועו סביב כתפיי.
    אני רוצה? כמעט שנתיים שלא הייתי מאושרת כל־כך ואני יודעת שזה לא יימשך לנצח. ברגע שאחשוב שוב, הבריחה הזמנית הזאת עם בו תבוא אל סופה. המציאות תמיד יודעת לשאוב אותי בחזרה אליה.
    אני מהנהנת ואנחנו נכנסים לטנדר שלו ופותחים את החלונות. אנחנו נוסעים בדממה, הרוח צולפת בשערי ומוזיקת קאנטרי מתנגנת בשקט ברדיו. הלוואי שכל הרגעים בחיי היו נראים ככה. אני מרגישה חופשייה, בטוחה, ויותר מכול אני מרגישה שחלק מהאני הישן שלי מחלחל אל ההווה.
    אנחנו חונים ליד החוף ובו לוקח שמיכת פליס מהמושב האחורי, יורד מהטנדר וניגש לפתוח לי את הדלת. אנחנו הולכים לכיוון האגם ופורשים את השמיכה מטרים ספורים משפת המים. רק חודש מאי עכשיו והאוויר קריר כשאנחנו יושבים זה לצד זה. אני שואפת את הריח הלח והנהדר שהאגם מספק ונהנית מהשלווה שהוא נוסך בי. הרוח הקלה נושבת על פנינו ואני מתחילה לרעוד.
    "קר לך?" בו שואל.
    "כן, לא חמים כמו שחשבתי," אני אומרת וכורכת את זרועותיי סביב ברכיי המקופלות. בו פושט את ג'קט החליפה שלו ומניח אותו על כתפיי. זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת אצלו: הוא תמיד חושב על אחרים.
    אנחנו ממשיכים להביט אל המים, מאזינים לרחש העלים ברוח ולגלים הקטנים שמתנפצים על החוף. שלֵו כאן. לו החיים היו מאפשרים לי, הייתי נשארת ברגע הזה לנצח, במיוחד אילו יכולתי למחוק את כל שאר הרגעים.
    "שינית כבר את דעתך לגבי הקולג'?" הוא שואל ומפר את הדממה.
    לא שיניתי את דעתי. אפילו לא חשבתי על זה שוב. זה ממילא לא משנה. בכל מקרה, אני לא חושבת שצפוי לי עתיד מזהיר. "לא, אני נשארת כאן, לפחות השנה."
    "הלוואי שהיית משנה את דעתך. יש לך כל־כך הרבה להציע, קייט. את צריכה להראות את זה לעולם," הוא אומר ועיניו לא משות מהמים.
    "אני פשוט לא מסוגלת עכשיו," אני לוחשת ובולעת את כל רגשותיי.
    "משהו שינה אותך, ואני מתכוון להמשיך לחפור עד שאגלה מהו." ראשו נוטה לעברי ועינינו נפגשות. אני רוצה להגיד לו שקייט מהעבר לא תחזור לעולם, אבל כבר ניהלנו את השיחה הזאת בעבר. הוא רק ישאל שאלות שאני לא רוצה לענות עליהן.
    "אני מצטערת," אני אומרת ומפנה ממנו את מבטי.
    עפעפיי נעשים כבדים ולכן אני נשכבת על הגב ומהדקת את הג'קט לגופי. אני עוצמת עיניים ומתמקדת בצלילי הטבע כדי להסיח את דעתי. כשאני מרגישה את בו לצידי, אני פוקחת את עיניי ורואה שהוא מביט בי כשראשו נשען על כף ידו. פניו מתקרבות אליי וליבי פועם במרץ בחזי. כשאני מרגישה את הבל פיו החמים על פי, אני עוצמת את עיניי ושפתיו מלטפות בעדינות את שפתיי. מגעו חמים ועדין ואני לא מתאפקת ומניחה לאצבעותיי לגלוש לתוך שערו. אני מנסה להגשים חלום ישן.
    אני מרשה לעצמי ללכת לאיבוד בתוכו. לרגע אחד נדמה לי שאנחנו שני האנשים היחידים בעולם ושום דבר לא חשוב מלבדנו. אני מרגישה שיש סיכוי קטן שאצליח להרפות מהכול ופשוט להיות איתו ככה לעד, אבל אז הוא רוכן אליי כשגופו מעל גופי והבהלה מתפשטת בי. מראהו של דרו מבזיק במוחי וזיכרונות כואבים שוטפים אותי. אני הודפת בכוח את חזהו. "די!" אני זועקת ומתגלגלת לצד השני.
    "מה קרה? מה עשיתי?" ליבי צונח בקרבי לנוכח הכאב שבקולו. זו אשמתי, לא אשמתו.
    כשהרגשתי את גופו של בו מעליי, ראיתי את הזעם בעיניו של דרו וחשתי את אצבעותיו ננעצות בי. אני פשוט רוצה שהזיכרונות האלה ייעלמו.
    "לעזאזל, קייט, תגידי משהו בבקשה!" אומר בו בקול מאומץ.
    אני מתכווצת ומחבקת את עצמי בזרועותיי. "אתה מוכן בבקשה לקחת אותי הביתה?"
    אני רוצה לספר לו. אני רוצה לספר למישהו, אבל אני לא יכולה.
    הוא עומד מולי וכפות ידיו שלובות על עורפו. אני נסוגה עד שיש בינינו מרחק מה. "בחייך, אולי תגידי לי בבקשה מה קורה? אני לא יכול לראות אותך מתרחקת ממני כל הזמן."
    "פשוט קח אותי הביתה, בו," אני לוחשת ופונה ללכת לטנדר. כשאני שומעת אותו קורא בשמי, אני עוצרת ומפנה את ראשי לאחור כדי להביט בו.
    "אני לא יכול להמשיך ככה. למה את לא מדברת איתי? תני לי סיבה אחת!" הוא צועק ולופת את שערו באצבעותיו.
    "אתה לא רוצה לשמוע. תאמין לי," אני בוכה ומכסה את פי בידי. די במחשבה שאספר לו הכול כדי שכמעט אקיא. אף אחד לא רוצה לשמוע שקייט הקטנה והטובה היא לא מה שכולם חושבים. שהיא פגומה.
     
    "נסי אותי," הוא אומר ונשמע עייף ומתוסכל. "שום דבר שתגידי לי לא ישנה את הרגשות שלי כלפייך. שום דבר."
    אני מנענעת את ראשי ומתחילה שוב ללכת.
    "קייט, תחזרי לכאן!" הוא צועק. ויש בי משהו שרוצה לחזור. יש בי משהו שרוצה לחזור אליו ולכרוך את זרועותיי סביב צווארו ולא להרפות לעולם, אבל אני לא מסוגלת.
    אני מתעלמת ממנו ועולה לטנדר. אני רואה אותו משקיף אל המים וידיו על מותניו. בשלב מסוים בחיי רציתי אותו כל־כך, אך הוא ראוי להרבה יותר מהקליפה הריקה של קייט מהעבר. אני מביטה בו כשהוא מרים אבן גדולה ומשליך אותה למים. הוא מקמט את השמיכה לכדור ופוסע אל הטנדר.
    אני חרדה מהדממה המביכה שתשתרר בנסיעה הביתה, וכשהוא בועט בצמיג הקדמי שליד מושב הנהג ועולה לטנדר, אני מבינה שאולי הפעם הרחקתי לכת. בשנתיים האחרונות הוא ניסה שוב ושוב לגלות מה קרה לי, אבל זו הפעם הראשונה שנישק אותי. במובן מסוים, דחיתי את האדם היחיד שהייתי אמורה להיאחז בו.
    הוא נכנס לטנדר וטורק את הדלת. אני רוצה להביט לכיוונו אבל לא מצליחה. "סליחה," אני לוחשת. אני לא בטוחה שהוא שומע אותי... הוא לא מגיב.
    כשהוא מסיע אותי הביתה הוא נראה אבוד בתוך עולם משלו ואני יודעת שאני הכנסתי אותו לשם. אני רוצה שיהיה מאושר, אך אני לא זאת שתוכל לגרום לו אושר.
     
    הוא לא הגיע אליי הביתה בששת הימים הבאים. הוא לא התקשר ולא שלח הודעות. חשבתי שהרחקתי אותו יותר מדי, אבל ביום השביעי הוא דפק בדלת והוכיח שהוא הבחור היחיד שאני באמת יכולה לסמוך עליו.
    מאז אותו לילה, בו ואני חזרנו למצב שהיינו בו בשנתיים האחרונות. רציתי שיהיה קרוב אליי, אבל לא קרוב מספיק כדי לראות מה קורה בתוכי. אך משום מה הוא תמיד מצליח לקרוא אותי, ואני אוהבת ושונאת אותו בגלל זה.
    גם לא חזרנו לאגם מאז אותו ערב. למעשה, לא הלכנו לשום מקום. בילינו אצלו בבית או אצלי. אולי כי אני חוששת ממה שיקרה בינינו אם נישאר לבד. אולי כי אני חוששת ממה שאני עלולה לספר לו אם ינסה למוטט את החומות שלי חזק מספיק. בימים אלה אני מפחדת מכל דבר.
    אבל היום הזה עשוי להיות אחד הימים האחרונים שלנו ביחד בתקופה הקרובה, ולכן אני מסכימה לצאת איתו לאגם. הוא צופן זיכרונות נעימים רבים כל־כך, ואני מרגישה שגם מה שקרה שם בפעם האחרונה היה יכול להיות זיכרון נעים. יש הרבה רגעים שהייתי רוצה להיאחז בהם לעד, אבל אני חוששת שהם תמיד יעמדו בצילו של אותו זיכרון נורא שאינני מצליחה להרפות ממנו.
     
     
     
     
    פרק 2
     
     
    הדפיקה בדלת היא הפוגה מבורכת. אני מציצה מבעד לחלון ורואה את עורפו של בו עם שערו הכהה הפרוע ומרגישה מייד מועקה בחזה. זה עומד להיות הרבה יותר קשה משחשבתי.
    אני מושיטה יד אל הידית ונושמת עמוק. הוא מסתובב כשאני פותחת את הדלת ומחייך את החיוך חושף הגומות שאני אוהבת. עיניי פוגשות את עיניו הכחולות־בהירות ומעט מהעצבות שאני מרגישה משתקפת בהן.
    זה לא יהיה קל לאף אחד מאיתנו.
    "היי," אומר בו ומחבק אותי. אני נושמת לקרבי את ריח הסבון שלו. לא שאני צריכה, אני יכולה לעצום עיניים ולהעלות בזיכרוני בדיוק את הריח שלו בכל רגע שארצה.
    "היי," אני אומרת, מתרחקת ואוחזת בזרועותיו. "מוכן לנסיעה מחר?"
    החיוך נעלם מפניו. "הכול כבר מוכן. לא רציתי שמשהו יפריע לי לבלות איתך את שאר היום."
    קשה לי להחליט אם לבכות או לחייך. הוא הבחור המתוק והדואג ביותר שפגשתי מימיי, ומשום מה אחרי כל מה שקרה בינינו הוא עדיין רוצה בחברתי.
    "דרך אגב, את ממש יפה היום," הוא אומר וסוקר במבטו את גופי מכף רגל ועד ראש. אני ממהרת לשלב את זרועותיי על החזה, מודעת לעובדה שאני לובשת רק מכנסיים קצרים גזורים וגופייה לבנה מעל בגד הים שלי. במובנים מסוימים אני ההפך המוחלט מנערה מתבגרת טיפוסית, כי אני לא אוהבת למשוך תשומת לב למראה שלי. אם מזג האוויר הקיצי היה מאפשר זאת, הייתי לובשת מכנסי טרנינג רחבים וחולצת טריקו.
    בו, לעומת זאת, נראה חסר דאגות. הוא עומד מולי בבגד ים שחור ובחולצה לבנה צמודה. הוא לא מתבייש בעצמו כלל.
    "אני לא מאמינה שהקיץ כבר נגמר," אני אומרת ומשפילה מבט אל רגליי. אני לא רוצה שיראה את הדמעות הנוצצות בעיניי בכל פעם שאני חושבת שיהיה עליי לחיות אפילו יום אחד בלעדיו. אבל הוא מכיר אותי מצוין.
    הוא עוטף אותי שוב בזרועותיו ומנשק את מצחי. "אחזור כל סוף שבוע אם תרצי... או שתוכלי לבוא לבקר אותי. את יודעת שאעשה הכול בשבילך."
    אני נסוגה ומנענעת את ראשי. "תיהנה מחוויית הקולג'. אל תדאג לי," אני אומרת ואת המילים האחרונות אני לוחשת. אני לא בטוחה שאני באמת רוצה שישמע בקולי. בעצם, אני בטוחה למדי שאני לא רוצה.
    "בואי נלך," הוא אומר ומוביל אותי לטנדר שלו, מכונית שברולט ישנה, אדומה וחבוטה עם עמם־פליטה קולני. אני אתגעגע קצת גם אליה. בכל פעם שאני שומעת את הטנדר שלו עובר ברחוב שלנו ונכנס לחניה, אני מתעודדת. זה אומר שאם אזדקק לו הוא לא יהיה רחוק מדי.
    אני משעינה את ראשי על החלון ומנסה לשכנע את עצמי שהכול יהיה בסדר. אני לא מאמינה בזה עכשיו, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה להמשיך לנסות.
     
    כשאנחנו מגיעים לאגם אני מכריחה את עצמי לחייך ומנסה להפיק את המרב מהיום האחרון שלנו יחד. בפעם הבאה שאפגוש את בו הוא יספר סיפורים נהדרים על כל מה שעשה בקולג' ועל האנשים שפגש... על הבחורות שפגש.
    אני מביטה בו כשהוא פורש שתי מגבות על החוף ומועקה מכרסמת בחזי. יום אחד הוא יעשה את זה עם מישהי אחרת ויחייך אליה כמו שהוא מחייך אליי עכשיו. אני לא יודעת למה אני בכלל מרשה לעצמי לחשוב על זה — הרי זה מכאיב כל־כך.
    אנחנו יושבים זה לצד זה וזרועותינו נחות על הברכיים. אנחנו משקיפים אל המים הכחולים. שקט כאן עכשיו, אחרי שכל הילדים חזרו ללימודים וחופשת הקיץ נגמרה.
    אני כבר לא באה לכאן לעיתים קרובות כי אני חרֵדה ללא הרף וכל רעש מקפיץ אותי. אבל היום אני מרגישה אחרת. כשאני מביטה בבו יש לי הרגשה שהכול יהיה בסדר. הוא נוסך בי ביטחון, כמו תמיד. אני לא מורידה ממנו את עיניי כשהוא קם, פושט את חולצתו וחושף את בטנו החטובה.
    "בא לך לשחות היום?" הוא שואל ומעביר יד בשערו.
    אני מרימה את מבטי אל השמיים הכחולים הבהירים ומושכת בכתפיי. "למה לא."
    "בואי כבר, נעשה תחרות," הוא מתגרה בי ומניח את ידיו על המותניים.
    אני מגלגלת עיניים ופושטת את בגדיי. אני מרגישה חשופה מדי בבגד הים השלם השחור. "בו, אתה יכול להתקדם לפניי? בבקשה."
    "בחייך! אני אתן לך לנצח," הוא אומר ומטה את ראשו.
    אני פונה להתיישב בחזרה על המגבת, אבל הוא תופס לי את המרפק ועוצר אותי. "רק אני ואת כאן. אין לך סיבה לפחד."
    הוא ממהר להרפות מזרועי וצועד אל המים, ואני נשארת מאחור לבדי. אני רואה את רגליו נעלמות בהדרגה מתחת למים ורק אז נכנסת בעקבותיו. המים חמימים וצלולים, מי אגם נפלאים.
    הוא מביט לאחור כשהוא שומע את כפות רגליי מתיזות במים ואני מספיקה לראות את החיוך שעל פניו לפני שהוא מסתובב שוב.
    אני שוחה אליו ועומדת במים שמגיעים עד כתפיי. "זוכר שבאנו לכאן אחרי שאימא שלי קנתה לי את הביקיני הראשון?" אני שואלת במאמץ להקליל את האווירה.
    "כן." הוא צוחק. "בחיים לא ראיתי אותך אדומה כל־כך."
    "זה לא מצחיק, בו," אני אומרת ומתיזה עליו מים.
    "צרחת כל־כך שחשבתי שקרה לך משהו." הוא מטלטל את ראשו ומתאמץ לשלוט בעצמו. "אבל אז יצאת מהמים עם ידיים על החזה וצרחת שאת בחיים לא חוזרת יותר לאגם המטומטם הזה."
    באותו יום, כשיצאתי מהצלילה אל פני המים, הבנתי שהחלק העליון של הביקיני שלי לא עלה איתי. יצאתי מדעתי.
    "גם אתה היית נבהל במקומי."
    "היית רק בת תשע. לא היה מה לראות שם," הוא מתגרה בי ומתיז עליי מים. "וזוכרת כמה זמן עבר עד שהסכמת לחזור איתי לאגם?"
    אני מעמידה פנים שאני מחטיפה לו מכה בכתף ומתאמצת לא לצחוק. "זה לא משנה."
    "למחרת," הוא אומר ופורש את ידיו לפניו כדי להגן על עיניו מעוד מים.
    "לבשתי בגד ים שלם."
    "כן, השחור עם הפרח הוורוד מקדימה. אני זוכר," הוא אומר בקול שקט יותר.
    ליבי עושה סלטה באוויר כמו שקורה לפעמים כשבו בסביבה. "איך אתה זוכר הכול?"
    "אני לא... אני פשוט זוכר כל מה שקשור בך," הוא אומר ומלטף את לחיי באצבעו.
    אני בולעת את הרוק ולא מצליחה לדבר. אגלי מים זולגים על מצחו.
    בכל פעם שאנחנו לבד, אני מרגישה שאנחנו האנשים היחידים בעולם. מבחינתי זה מושלם. אבל לפעמים, כמו עכשיו, נדמה לי שזה קצת יותר מדי מושלם.
    "מה שלום אימא שלך?" אני שואלת ומפנה את המבט אל המים לכמה רגעים כדי לפוגג את המתח.
    הוא מושך בכתפיו. "היא כבר שואלת מתי אני בא לבקר, אבל נראה לי שהיא תהיה בסדר. זה לא שאני עובר לקצה העולם. אולי תצטרכי לטפל בה במקומי." אני מחייכת לרגע ומשפילה את מבטי אל ריצודי היהלומים במים. בו ואימא שלו קרובים מאוד. אבא שלו מנהל את אחד מבתי החרושת המקומיים ועובד עד שעות מאוחרות ובו הוא בן יחיד, כמוני. אני חושבת שזו אחת הסיבות לכך שהפכנו לחברים טובים כל־כך.
    "תתגעגע אליי?" אני שואלת ומתחרטת על המילים ברגע שהן יוצאות מפי.
    הוא מפנה את ראשו הצידה וחוזר ומביט בי בפרצוף קודר. "באמת אין לך מושג, אה?"
    "סליחה, לא הייתי צריכה לשאול," אני אומרת ומטלטלת את הראש.
    הוא נאנח ומלטף את שערי הרטוב. "לא לזה התכוונתי."
    מבטי מרותק אליו ואני רואה את הלסת שלו נעה קדימה ואחורה, כאילו מתנהל בתוכו דיון פנימי בניסיון להחליט מה לומר עכשיו. אני לא זזה, רק מגלגלת את שפתי התחתונה בין שיניי ומחכה שיגיד משהו.
    "כן, קייט, אני אתגעגע אלייך. אני כל־כך מאוהב בך שאני בקושי מסוגל להיפרד ממך לכמה שעות, ועכשיו יפרידו בינינו הרבה שעות וקילומטרים. איזה דיכאון. פשוט דיכאון," הוא אומר ומנמיך את קולו עוד קצת עם כל מילה.
    אני המומה. אני לגמרי המומה. אני לא מבינה איך מישהו יכול לאהוב מישהי כמוני. אני לא יפה, ממש לא כיף להיות לידי וכבר ויתרתי על כל החלומות שלי. מה יש לאהוב בי?
    אני מורידה ממנו את העיניים ורואה את הגרוגרת שלו עולה ויורדת כשהוא בולע רוק. כשאני מרימה את המבט עיניו הבוערות נעוצות בעיניי ואני יודעת שהוא מחכה שאגיב. הוא הרגע פרש את ליבו בפניי ואני מתקשה להתמודד עם רגשותיי. זה הרגע שחלמתי עליו שנים. הייתי הנסיכה שמחכה לנסיך שיגאל אותה ממרומי המגדל הגבוה. ועכשיו אף אחד לא יכול להגיע אליי... אפילו לא בו.
    אני מביטה מאחוריו, אל שורת הבתים שבצידו האחר של האגם, בניסיון להרוויח עוד כמה שניות. "אתה לא מאוהב בי. יש הבדל בין להתאהב ולאהוב. אני תמיד אוהב אותך, אבל אני לא הבחורה שראויה לך. אתה צריך מישהי שתיתן לך הכול," אני אומרת ובולעת את הגוש שבגרוני. חיכיתי שנים שבו בנט יגיד לי שהוא אוהב אותי. הוא פשוט איחר את המועד.
    הוא מתקרב אליי ותופס את סנטרי בעדינות בקצות אצבעותיו. "אני אוהב אותך. נדמה לי שאני אוהב אותך מגיל חמש."
    "למה אתה אומר לי את זה עכשיו?" אני שואלת ועוצמת את עיניי בכוח כדי לברוח.
    "תסתכלי עליי," הוא אומר והתסכול שזור בקולו. "רציתי לומר לך את זה כבר המון זמן, אבל לא חשבתי שאת מוכנה לשמוע את זה. אני נוסע מחר ולא יכולתי לחכות עוד."
    "בו, אני..."
    הוא משתיק אותי באצבע שהוא מניח על שפתיי. "עדיין אל תגידי כלום," הוא אומר ומוריד אט־אט את האצבע. "אני לא יכול לנסוע מחר בלי לבקש ממך משהו. אף אחת אחרת לא מעניינת אותי.
    ניסיתי להוציא אותך מהראש במשך שנים כי היית אמורה להיות החברה הכי טובה שלי. אבל אני לא מסוגל, קייט. אני רוצה שתיתני לי הזדמנות."
    העצב מתפשט בחזי כמו מחלה. אני מרחיקה מעליי אנשים בלי שום בעיה, אבל אני לא רוצה לאבד את הבחור שעומד מולי עכשיו. וזה מה שיקרה כשאגיד לו את האמת.
    "אני לא יכולה," אני לוחשת כשהדמעה הראשונה זולגת על לחיי. אני לא יכולה לתת לו את מה שכבר נגזל ממני.
    "למה? תעזרי לי בבקשה להבין. הרחקת ממך את כולם. לא עשית הרבה בשנתיים האחרונות. זה נראה כאילו יום אחד היית קייט העליזה והמאושרת ולמחרת פשוט נעלמת. מה קרה לך? לא אוכל לעזור לך אם לא תספרי לי," הוא מפציר בי ומניח את ידיו על כתפיי.
    הוא שאל אותי את השאלה הזאת מיליון פעמים ובמיליון דרכים שונות, אבל אני לא יכולה להגיד לו למה אני כבר לא אני. אני אף פעם לא עונה. ומחר הוא יכעס עליי על כך ששוב הרחקתי אותו מעליי ויום לאחר מכן זה יעבור לו. כך זה קרה בינינו בכל פעם ואני יודעת שזה לא יכול להימשך לעד. "התזמון פשוט גרוע. מחר אתה נוסע."
    "אם תבקשי ממני להישאר, אשאר," הוא אומר ומחפש את עיניי. אני תמיד חוששת שהוא יגלה את האמת הטמונה בהן, אבל זה עדיין לא קרה. ואני מתפללת שזה לא יקרה לעולם.
    אני מנענעת את ראשי. "סליחה, בו." אני אומרת וקולי נסדק עוד קצת עם כל מילה. אני מתנתקת מאחיזתו ומתחילה ללכת לכיוון החוף בלי להביט לאחור.
    אני שונאת את דרו הסטון ברגע זה. נדרשו לו פחות מעשר דקות כדי להרוס את גופי, אבל הצלקות שהשאיר בנפשי עמוקות אפילו יותר ועדיין כואבות. הוא גזל ממני את התקווה, את החלומות, את העתיד, ולעולם אשנא אותו בגלל זה.
    אני לא טורחת להתנגב ופשוט לובשת את החולצה והמכנסיים הקצרים מעל בגד הים שלי. סביר להניח שבו לא ידבר איתי עוד מילה היום. זה כבר קרה בעבר. אני יודעת שהוא יירגע בעוד כמה דקות, יצא מהמים וילך לטנדר שלו בלי לומר מילה. הוא יסיע אותי הביתה ורק יביט בי מהצד.
    אלא שבפעמים הקודמות הוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי. אני לא יודעת מה יהיו ההשלכות של זה על המשך הקשר בינינו. הוא עשה את הדבר היחיד שחששתי לעשות כשהרגשתי כמוהו לפני כמה שנים, ואני עשיתי את הדבר שחששתי שהוא יעשה בזמנו. כשאני חושבת על מה שעוללתי לו, מתחשק לי להקיא. הוא הפקיד את ליבו בידיי ואני ריסקתי אותו.
    אני יושבת בטנדר כמה דקות ומביטה אל המים כשבו פותח את דלת הנהג וקופץ אל המושב שלו. הוא מסובב את המפתח ומתניע ומעביר להילוך אחורי. כצפוי, הוא לא אומר מילה בזמן שהוא מסיע אותי לעיר ונכנס לרחוב שלנו. השתיקה מחרישת אוזניים.
    כשהוא נכנס לחניה שלו, הוא מעביר את הטנדר למצב חניה אך נשאר במקומו ולא יוצא. אני מסתכנת ומעיפה בו מבט חטוף ורואה שהוא מביט קדימה בלסת חשוקה. אני מסיבה את המבט, מתוסכלת מעצמי על חוסר היכולת שלי להמשיך הלאה. הלוואי שהייתה דרך לסיים את המלחמה שמתחוללת בקרבי ברגעים אלה.
    אני לוקחת את התיק שלי ופותחת את הדלת, יוצאת בזהירות וטורקת אותה בלי להביט לאחור. אני מתחילה ללכת בחצר שלו לכיוון הבית שלי ושומעת את דלת המכונית נטרקת. הוא כועס, וזה אומר שהוא כנראה ילך אל החצר האחורית של ביתו וישכב בטרמפולינה הישנה. כשיש אור בחוץ, הוא עוצם עיניים כדי להאזין לצלילים שמקיפים אותו. וכשחשוך, הוא מביט בכוכבים. זה מה שהוא עושה מגיל עשר.
    רגע לפני שאני מגיעה למדרגות הכניסה לבית אני מרגישה יד גדולה עוטפת את זרועי. אני מתכווצת. קשה לי כשנוגעים בי, אבל קשה לי עוד יותר כשזה קורה בפתאומיות.
    אני מסתובבת, מוכנה כולי לקרב, אך עוצרת למראה הארשת הקודרת על פניו. שום דבר שאגיד או אעשה, לא יהיה גרוע יותר ממה שכבר עשיתי היום.
    "את מתכוונת לבוא להיפרד ממני מחר בבוקר?" הוא שואל בתבוסה. אני מאלצת את עצמי להעלות חיוך קל על פניי. הוא לא ייסע מחר אם יחשוב שאני כועסת עליו. והאמת היא שאני לא כועסת עליו... אני כועסת רק על עצמי.
    "כן. מתי אתה נוסע?"
    "תשע בבוקר," הוא אומר ובולע את רוקו בכוח. הוא מביט בשפתיי כאילו הוא משתוקק לטעום אותן.
    אימה מכבידה על חזי ואני לא מצליחה להמשיך להעמיד פנים. אני שונאת כשהוא מביט בי ככה. "אבוא בבוקר," אני אומרת ומשתחררת מאחיזתו. הוא קורא בשמי פעמיים לפני שאני נכנסת הביתה, אבל אני לא מסתובבת. אני לא מוכנה לתת לו לסבך את המצב. החיים שלי הם כבר עכשיו מבוך מטורף שאני לא יודעת איך להיחלץ ממנו.
    אני פותחת את הדלת ומופתעת למראה אימי היושבת בסלון. לפעמים נדמה לי שאנחנו רק שותפות לדירה שחיות באותו מרחב. היא עובדת במשמרת בוקר בדיינר ומגיעה הביתה רק כדי להחליף בגדים לפני העבודה בבר בערב. רק לעיתים רחוקות יש לה יום חופש.
    היא נושאת אליי את מבטה ומחייכת. "היי, איפה היית?"
    "הלכתי לשחות עם בו. הוא נוסע מחר," אני אומרת ומשפילה מבט אל ציפורניי.
    "אני עדיין לא מבינה למה החלטת לא ללכת ללמוד. את לא רוצה לפחות להירשם לכמה קורסים במכללה הקהילתית? אחיות מרוויחות לא רע, שתדעי." אני שונאת את השיחה הזאת שחוזרת על עצמה שוב ושוב, וממש אין לי מצב רוח בשבילה עכשיו. אני לא רוצה ללמוד במכללה כי אני לא רוצה להיות בסביבת בני גילי. חוץ מזה, מכללה נועדה לאנשים שיודעים מה הם רוצים ושיש להם חלומות לעתיד.
    "אני יוצאת לחופש רק לשנה. אחסוך כסף ואוכל ללמוד בשנה הבאה," אני עונה ועדיין מתחמקת ממבטה. "למה את בכלל בבית? חשבתי שאת עובדת הערב?"
    היא נראית קצת פגועה מהשאלה. "חשבתי שתצטרכי אותי הערב כי החבר הכי טוב שלך נוסע מחר."
    מפתיע אותי שהיא בכלל זכרה, למען האמת. בדרך כלל אני צריכה להזכיר לה הכול ולא דיברתי על הנסיעה של בו אפילו פעם אחת. נראה שהיא יודעת על מה אני חושבת, כי היא מצביעה על לוח השנה שליד שולחן המחשב. סימנתי שם את יום הנסיעה שלו לפני כמה חודשים וספרתי את הימים ביני לבין עצמי.
    אני מביטה בה וכתפיי נשמטות. "תודה."
    "את רוצה להזמין פיצה ולראות סרט? בו יבוא אם הוא לא עסוק," היא אומרת ומצביעה על המקום שלידה על הספה.
    "לא נראה לי שבו ירצה לבוא לכאן הערב," אני אומרת ומתיישבת לידה. אני רואה שהיא מביטה בי מזווית העין.
    "את יודעת, תמיד חשבתי שבסוף תהיו ביחד," היא אומרת ומרחיקה מעיניי כמה קווצות שיער .
    "הוא רק ידיד," אני לא רוצה לדבר על בו ועל מה שעשינו או לא עשינו. הספיק לי להיום.
    היא מנידה בראשה ומפנה את תשומת ליבה לטלוויזיה. אני חושבת שלאימא שלי יש בראש דימוי מסוים על אהבת אמת, אבל לא נראה לי שהיא אי־פעם חוותה אותה. היא יצאה עם המון בחורים במשך השנים ואף פעם לא נשארה עם מישהו לאורך זמן.
    אין לי מושג אם קיים בכלל מישהו שייחשב בעיניה לבחור הנכון.
    "אפשר פשוט לאכול גלידה?" אני שואלת ומפירה את הדממה. כשהייתי קטנה אימא שלי ואני היינו אוכלות גלידה לארוחת ערב בכל פעם שהייתי חולה. אני חושבת שלב מיוסר ושבור עונה על ההגדרה הזאת.
    היא מביטה בי ומחייכת. "כן, בדיוק קניתי שתי קופסאות של בן אנד ג'ריס. איזה טעם תרצי?"
    "קנית במקרה צ'רי גרסיה?"
    "ברור," היא אומרת וטופחת על ברכי.
    אנחנו יושבות מתחת לאותה שמיכה גדולה ואוכלות מתוך שתי קערות גלידה ענקיות. הגלידה לא משככת את כל הכאב שלי, אבל אני כבר לא מרגישה שאני לבד איתו. עדיין קשה לי להאמין שבו אוהב אותי. במשך שנים רציתי שירצה בי, ויכול להיות שלאורך כל התקופה הזאת הוא באמת רצה אותי. יהיה קשה מאוד לראות את בו נוסע, במיוחד אחרי מה שקרה היום.
     
     
     
    פרק 3
     
     
    אני לא רוצה לראות את בו נוסע מכאן, אבל אני לא יכולה לתת לו ללכת בלי לפגוש אותו עוד פעם אחת. אני יודעת שאוכל להתקשר אליו מתי שאצטרך, אבל יש משהו ביכולת לראות אותו, שמשפר לי את מצב הרוח.
    אני אתגעגע אליו, כנראה אפילו יותר מכפי שנראה לי עכשיו. עד היום עברנו ביחד את כל השלבים החשובים בחיים ובשלב הנוכחי בחרתי לשבת בצד. כשהחלטתי לא ללכת לקולג', לא חשבתי שאתחרט על ההחלטה. אך הידיעה שבעוד עשרים ושש דקות בדיוק בו עומד לנסוע בלעדיי ממלאת אותי באי־נוחות. דברים אף פעם לא נוגעים בי עד שהם נמצאים ממש מול הפנים שלי. ממש כמו כל השאר, העמדתי פנים שבו תמיד יישאר לצידי אם כי ידעתי שהוא עוזב בקרוב. במובנים מסוימים קל יותר להעמיד פנים, אבל כרגע כל הזמן שהקדשתי כדי לשכנע את עצמי שהיום הזה לעולם לא יגיע רק מגביר את כאב הלב.
    אני זוכרת את היום שעברתי לגור בבית הזה כאילו הוא היה אתמול.
     
    אימא שלי עסוקה בפריקת ארגזים במטבח ונדמה שהכול מפריע לה, לכן אני מחליטה לצאת לחצר האחורית ולהתנדנד על הצמיג הישן שתלוי מעץ האלון הגדול. אני שקועה בעולם משלי, קצת עצובה מפני שעזבנו את השכונה והחברים הוותיקים.
    אני לא מתנדנדת גבוה כל־כך ונהנית מסתם לנעוץ את חרטומי הנעליים בחול. אימא שלי תכעס כי אני מלכלכת את נעלי הטניס הטובות שלי, אבל לא אכפת לי. נמאס לי כבר לעבור דירה והנעליים המטומטמות האלה לא מזיזות לי.
    כדור חולף לפני רגליי ונעצר ממש מולי. כשאני נושאת את המבט אני רואה ילד במכנסי ג'ינס מלוכלכים בדשא ובחולצת טריקו כחולה של פאוור ריינג'רס. השיער שלו כהה וארוך ופניו מוכתמות בבוץ. כשהוא מחייך, אני צוחקת. חסרות לו שלוש שיניים קדמיות והוא נראה כמו משהו שאימא שלי הכינה לליל כל הקדושים.
    "מה מצחיק אותך?" הוא שואל ומביט לאחור.
    אני שוב צוחקת. "כלום."
    "הנדנדה לא בטוחה, שתדעי. את רואה שם למעלה?" הוא אומר ומצביע על ענף שמחובר לגזע העץ רק בחתיכת קליפה. "עוד מעט היא תיפול. ככה אימא שלי אומרת."
    אני מתעלמת ממנו וממשיכה להתנדנד אחורה וקדימה על הנדנדה. בנים מטומטמים לפעמים ואני לא רחוקה מהקרקע. אם אפול זה לא יכאב כל־כך.
    "איך קוראים לך?" הוא שואל לבסוף.
    "קייט," אני אומרת ומסוככת על עיניי מפני השמש. "ולך?"
    "בו. זה אומר קשת. כמו חץ וקשת. אבא שלי אוהב לצוד," הוא אומר ושוב מחייך.
    אני לא יודעת הרבה על ציד כי אין לי אבא שיספר לי על זה. אף פעם לא היה לי אבא, וזה מפריע לי רק כשילדים אחרים מדברים על האבות שלהם.
    אני יורדת מהצמיג ומיישרת את המכנסיים. "איזו עיר דפוקה."
    בו מושך בכתפיו. "אולי היא תמצא חן בעינייך."
     
    וכך היה. העיר מצאה חן בעיניי וגם הבית, ואחרי כמה שבועות גם בו ממש מצא חן בעיניי.
    מאז הוא היה אחד החברים הכי טובים שלי.
    זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הציל אותי. הענף הזה באמת נשבר כעבור כמה ימים וכמעט פגע לי בראש. בו לא הזכיר לי שהזהיר אותי. הוא רק עזר לי לקום וקרא לאימא שלי. מצא חן בעיניי שהוא לא הטיפוס שחייב תמיד להיות צודק, כי אני לא הייתי הטיפוס שנהנה לטעות.
    אני שומעת דלת נטרקת בחוץ, מביטה מבעד לחלון ורואה את בו מביט לכיוון דלת ביתי. אני מצטערת כל־כך על כל מה שקרה אתמול. לפי ההבעה שעל פניו אני רואה שגם בתוכו מתחולל מאבק. נדמה לי שהכול יצא מאיפוס ואני לא מצליחה להתנער מהתחושה שהקשר בינינו לעולם לא ישוב לקדמותו.
    אני לא מסוגלת להוריד ממנו את העיניים כשהוא פונה לאחור, אל הבית שלו. אני צריכה לצאת החוצה ולהיפרד, אבל אני לא בטוחה מה לומר. אתמול הוא אמר לי שהוא מאוהב בי ודחיתי אותו. האם אני צריכה לצאת עכשיו החוצה ולהעמיד פנים שכלום לא קרה?
    באמתי פישלתי.
    אני לובשת מכנסי ג'ינס ואת קפוצ'ון נבחרת הפוטבול של אוניברסיטת איווה. בו עומד ללמוד שם וזו דרכי השקטה להביע תמיכה. אני נושמת כמה נשימות עמוקות ופותחת את דלת הכניסה בדיוק כשבו יוצא שוב מהבית. מבטינו מצטלבים ואנחנו עומדים בלא ניע. אני רוצה לרוץ אליו ולהתחנן שלא ייסע, אבל אני לא רוצה לעכב אותו יותר מכפי שכבר עיכבתי. אני לא רוצה שידע כמה העזיבה שלו מכאיבה לי.
    הוא פוסע לכיוון הטנדר ומניח עוד ארגז מאחור ואז פונה ומתקרב אליי. נדמה לי לרגע שהלב שלי מחסיר פעימה. אני כל־כך לחוצה. הוא לובש חולצה אפורה וג'ינס דהויים שיושבים נמוך על מותניו.
     
    אני מנסה להתמקד בזה ולא במבט העז והקודר שבעיניו, אבל תמיד התקשיתי לחמוק מעיניו.
    הוא מחבק אותי בזרועותיו וטומן את אפו בשערי. "בוקר טוב," הוא לוחש. אני מניחה את הלחי שלי על חזהו, עוצמת עיניים ומאזינה לקולו.
    "בוקר טוב," אני ממלמלת ולא מרימה אליו את המבט.
    "קייט, אני ממש מצטער על אתמול. לא הייתי צריך לזרוק את זה עלייך לפני שאני נוסע ללימודים," הוא אומר ומלטף את גבי מעלה ומטה. "אבל התכוונתי לכל מילה."
    זה בערך ההפך ממה שקיוויתי שיקרה. קיוויתי שנוכל לשכוח מהכול.
    "בו, אתה יקר לי, אבל אנחנו לא באותו כיוון. אתה ידיד שלי וכרגע אני לא מסוגלת להיכנס לקשר עם אף אחד," אני אומרת ומנסה להביט בפניו, אבל הוא מצמיד אותי חזק כל־כך לחזהו שאני לא מצליחה לזוז.
    "אחכה לך," הוא אומר ולבסוף משחרר אותי מאחיזתו. הוא נוטל את פניי בידיו הקרירות ונושק למצחי. אני אתגעגע גם לזה.
    "מוכן ליציאה?" אני שואלת בניסיון לשנות נושא וחשה מועקה מעצם השאלה.
    "עוד שני ארגזים לקחת וסיימתי," הוא עונה ומביט לאחור אל ביתו. ציפיתי שאימא שלו תהיה בחוץ ותעזור לו, אבל לא ראיתי אותה הבוקר.
    אני אוחזת בידו ומתחילה לעלות במדרגות. הוא נראה מהוסס. "בוא, אעזור לך לסחוב את הארגזים האחרונים."
    הוא מחייך חיוך עצוב. "את כבר רוצה להיפטר ממני?"
    אני מתעלמת ממנו וממשיכה לעלות. כשאני פותחת את הדלת אני מריחה עוגיות שוקולד צ'יפס טריות. גברת בנט כנראה אופה.
    "אה, היי קייט, רוצה עוגייה?" היא שואלת ומוציאה תבנית מהתנור.
    "לא, תודה. בדיוק אכלתי ארוחת בוקר." זה לא נכון, אבל אני שרויה במתח נורא ויהיה מפתיע מאוד אם אצליח לאכול משהו בשבוע הקרוב.
    "טוב, אשלח עוגיות לך ולאימא שלך. עדיף שג'ף ואני לא נאכל הכול," היא מחייכת ומגלגלת עוד בצק לכדורים.
    אני הולכת בעקבות בו לחדר שלו, שנראה ריק בהשוואה למה שהיה לפני כמה ימים. רוב כרזות אוניברסיטת איווה שלו אינן והשמיכה האפורה לא על המיטה. עיניי מביטות בלוח המודעות שתלוי מעל שולחנו ואני רואה שגם התמונות של שנינו אינן.
    "אתלה את כולן בחדר שלי," הוא אומר ונעמד מולי. אני נושכת את שפתי ומחניקה חיוך. מצב רוחי משתפר בשל הידיעה שהוא לא רוצה לשכוח אותי.
    "בו, למה אימא שלך אופה עוגיות על הבוקר?" אני שואלת.
    הוא מגלגל עיניים. "היא רוצה להיות בטוחה שיש לי מספיק אוכל ללימודים. נראה לי שהיא חושבת שאני הולך לגן." אימא של בו מזכירה לי את האימהות בסדרות קומיות משנות השישים — היא תמיד מכינה דברים מיוחדים בשבילו ובשביל אבא שלו. ביליתי כאן הרבה זמן בילדותי. אני חושבת שאכלתי כאן יותר ארוחות ערב משאכלתי אצלי בבית.
    "אז איפה הארגזים שצריך לקחת?" אני שואלת ומעיפה מבט בחדר.
    "את באמת מנסה להיפטר ממני," הוא צוחק ומצביע אל ארון הבגדים.
    מובן שאני לא רוצה להיפטר ממנו. אני פשוט לא יודעת כמה זמן אצליח לעצור את הדמעות. כמעט שכנעתי את עצמי שזה עוד יום רגיל, אבל ברגע שהמציאות תכה בי אני אתמוטט, והשעון מתקתק.
    אני עוזרת לו לסחוב לטנדר את שני הארגזים האחרונים ועומדת בשקט כשידיי תחובות בכיסים האחוריים. זה הרגע שממנו יראתי.
     
    "טוב," אני אומרת ומביטה בעצבנות בכפות רגליי, "אז כנראה שנפרדים... לבינתיים."
    הוא מניח את ידיו על כתפיי ומלטף את צווארי באגודליו. "רק אומרים להתראות. אני אף פעם לא אפרד ממך. לעולם לא," הוא אומר ומצמיד את שפתיו למצחי.
    עיניי מתמלאות בדמעות שאיימו לפרוץ כל הבוקר. "אני אתגעגע אליך, בו," אני בוכה ומוחה את דמעותיי מלחיי בשרוול הסווטשרט.
    "אבוא הביתה בסוף השבוע הבא, מבטיח."
    אני מנענעת את ראשי. "לא, אתה צריך לחיות את החיים שלך. בבקשה, אל תדאג לי. אני אהיה בסדר."
    "קייט, אל תנסי להרחיק אותי," הוא אומר ומאמץ אותי אל חזהו.
    "אני לא. אני פשוט משחררת אותך," אני בוכה. ככל שבו ייאחז יותר במחשבות על הקשר שלנו, כך ייקח לו יותר זמן למצוא משהו טוב יותר. הוא ראוי לכל הטוב שבעולם. הוא ראוי לאהבה ממישהי שבאמת תוכל לתת לו הכול. אני מוכרחה לשחרר אותו כדי שיוכל למצוא את זה.
    "די, קייט, אני אחזור אלייך כל סוף שבוע."
    "לא, תקשיב לי. אני חושבת שעדיף שנהיה בנפרד. אני צריכה לעבוד על עצמי ואני רוצה שתעסוק בדברים שלא קשורים אליי," אני אומרת ומרגישה שידיו לופתות את אחורי הסווטשרט שלי. אני מביטה בפניו ורואה שעיניו מזוגגות. איזה דיכאון.
    "קייט..."
    "לא, בבקשה לא. אני אתקשר אליך כל יום, אבל בבקשה תעשה את זה בשביל עצמך," אני מתחננת. אף פעם לא נאלצתי לעשות דבר קשה כל־כך. אני רוצה שבו יחזור כל סוף שבוע כדי שאוכל לפגוש אותו, אבל אני לא מתכוונת להיות אנוכית. העתיד שלי נגזל ממני ואסור לי לגזול גם ממנו את העתיד שלו.
    "אחזור פעם בחודש," הוא אומר ומרפה מגב חולצתי. דלת הכניסה לבית נפתחת ואנחנו צועדים לאחור. אימו ואביו נוסעים איתו לאיווה סיטי כדי להביא את הרהיטים וכנראה הגיע הזמן שייסע.
    הוא ניגש אל דלת הנהג בלי להעיף לעברי מבט נוסף וליבי צונח בקרבי.
    הוא נכנס, פותח את החלון ומסמן לי להתקרב אליו באצבעו המורה. אני ניגשת בהיסוס, מפחדת עד מוות שהוא יגיד משהו שאני לא רוצה לשמוע. כשאני במרחק נגיעה ממנו, הוא חופן את לחיי בידו. "אני אשחק את המשחק לפי הכללים שלך. אבל קייט, תזכרי שאני לא יכול להעלים את הרגשות שלי רק כי ככה החלטת," הוא אומר ומשיב את ידו אל ההגה.
    אני מתרחקת ומביטה בו כשהוא יוצא מהחניה ומנופף לי בעודו מתרחק, והוריו נוסעים בעקבותיו. אני רוצה לקרוס ארצה ולקבור את ראשי בידיי, אבל במקום זה אני רצה אל ביתי הריק ולא עוצרת עד שפניי טמונות במיטה. גופי רועד כשאני מניחה לדמעות לזרום במשך שעות. לרגע אני מתחרטת על כך שאמרתי לו לא לחזור הביתה כל סוף שבוע, אבל בו לא יוכל להתקדם בחייו אם כל הזמן יביט לאחור, אליי.
    אני נשארת במיטה עד סוף היום, בוהה בתקרה ובוכה חליפות. בדיוק כמו שעשיתי אחרי שיצאתי מביתו של דרו הסטון באותו ערב. למעשה, נשארתי ככה במשך ימים ואמרתי לאימא שלי שאני חולה בשפעת. לפני שזה קרה הייתי בחורה חזקה ובקושי הזלתי דמעה, אבל המצב השתנה מאוד בשנתיים האחרונות. עכשיו נדמה לי שאני בוכה רוב הזמן.
    לעיתים קרובות אני תוהה מה היה קורה לו סיפרתי למישהו מה דרו עולל לי באותו ערב.
    דרו סוף־סוף מפסיק לזוז ומשמיע גניחה קולנית שמחליאה אותי. אני קהת חושים ורצוצה. אני מרגישה את הזיעה ממצחו נוטפת על גבי ונגעלת. הוא יורד מגופי, משליך אליי את בגדיי ויוצא מהחדר. אני מפוחדת מכדי לזוז, אבל בכל זאת עושה את זה.
    כל גופי דואב כשאני יורדת מהמיטה ולובשת את התחתונים שלי.
    למראה הדם המרוח בפנים ירכיי אני מתחילה לבכות עד שראייתי מיטשטשת. זו תזכורת למה שהוא לקח ממני, למה שלא אוכל להחזיר לעצמי לעולם. אני לובשת את הג'ינס שלי, מכפתרת אותם ומסדרת את החולצה והחזייה. אני לא מבזבזת זמן, פותחת את דלת החדר ומציצה במסדרון. אני לא רואה או שומעת אף אחד. אני פשוט צריכה למצוא את מורגן ולצאת מכאן לפני שעוד מישהו יראה אותי.
    אני כמעט מגיעה למדרגות כשיד מתהדקת סביב זרועי, מושכת אותי לאחור ומצמידה אותי לחזה חסון וקשוח. אני פוחדת להסתובב ולראות מי עומד מאחוריי, לכן אני עוצמת את עיניי בכוח ומחכה.
    "שלא תחשבי בכלל לספר למישהו על הערב. את רצית את זה וממילא לא יאמינו לך."
    גופי רועד כל־כך שאני לא מצליחה לדבר. אני רק רוצה ללכת הביתה ולנסות לשכוח מה קרה.
    הוא מהדק את אחיזתו בידיי ונועץ את אצבעותיו בעורי. "שמעת אותי, קייט? אף אחד לא יאמין לך," הוא חוזר. הדמעות נקוות בעיניי כי עמוק בליבי אני יודעת שהוא צודק.
    אני מהנהנת ומחכה שישחרר אותי. אני שונאת את החספוס שבקולו. אני שונאת את מגע ידיו על גופי. אני פאקינג שונאת את דרו הסטון.
    הוא משחרר את אחיזתו ודוחף אותי קדימה עד שאני מועדת. "עופי לי מהבית."
     
    אני יורדת במהירות במדרגות ויוצאת מהדלת אל הגשם בלי להביט לאחור ולו פעם אחת. כשאני מוצאת את מורגן היא שיכורה מכדי לקלוט שמשהו לא כשורה. החבר שלה לוקח אותנו הביתה ואני צונחת למושב האחורי ומניחה לדמעות לזלוג.
    אני מרגישה מנוצלת ומלוכלכת. למה הוא בחר בי?
     
    אם מורגן לא הייתה שיכורה באותו ערב, אולי היא הייתה שמה לב למצבי השברירי. מה הייתי אומרת לה? אם אימא שלי הייתה בבית באותו ערב כשפתחתי את הדלת, מה הייתי אומרת לה? אם בו היה רואה אותי באותו ערב, הוא היה יודע.
    אבל שום דבר מכל אלה לא קרה.
     
     
     
     
    פרק 4
     
     
    אני אמורה לעבוד היום וזו תהיה הסחת דעת מבורכת. ליבי לא יוכל להתמודד עם יום נוסף מלא כאב כמו אתמול. ולעולם לא ארצה לראות שוב כאב כזה בעיניו של בו ולדעת שאני גרמתי לו.
    אני לובשת את הג'ינס הכחולים־כהים שלי ואת חולצת הטריקו של הדיינר של בוני ומביטה בעצמי במראה. כמו שחשבתי, עיניי נפוחות ואדומות ממרתון בכי שנמשך כמעט עשרים וארבע שעות. אני מושכת את השיער שלי לקוקו גבוה, מורחת מעט קונסילר מתחת לעיניים ושמה שכבת בסיס על שאר פניי. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שהלקוחות שלי ישאלו מה קרה. קל יותר להתנהג כאילו זה סתם יום רגיל.
    אחרי שנחה דעתי מהמראה שלי, אני לוקחת את המפתחות ויוצאת. בלי משים, עיניי נשלחות אל ביתו של בו. אני שואלת את עצמי מה הוא עושה עכשיו. האם הוא כבר מתגעגע לקרינגטון? האם השותף שלו לחדר מוצא חן בעיניו?
    אסור לי לתת לעצמי להתעכב בגלל זה. הגיע הזמן להיכנס למכונית ולהתמודד עם השגרה החדשה שלי, פשוט מדכא שהשגרה שלי נעשית פחות ופחות נעימה. פעם חשבתי שיש לי הכול, אבל מאז אותו ערב נעשיתי אומללה ובודדה. בו היה יוצא הדופן היחיד בשנתיים האחרונות ועכשיו הוא איננו.
    אני אבודה.
    באמת שאין לי מושג לאן חיי ממשיכים מכאן. אני רוצה לומר שהמצב לא יחריף, אבל זה מה שחשבתי גם בעבר ונדמה שתמיד יש בור עמוק יותר ליפול לתוכו. לפעמים אני לא יודעת אם אני מסוגלת בכלל להמשיך הלאה.
    מה הטעם?
    אני נכנסת לחניה שמאחורי הדיינר, מעבירה את מוט ההילוכים למצב חניה ומניחה את מצחי על ההגה. קשה לי לנשום מעצם המחשבה שאצטרך לעבור את היום הזה. יש לי תחושה תמידית שמישהו יושב לי על החזה.
    אני נושמת כמה נשימות עמוקות ומנסה להכניס מעט אוויר לריאותיי כדי להרגיע את הבהלה, אבל אני מתקשה להשתלט על עצמי. לפעמים עוזר לי לעצום עיניים ולדמיין שאני יושבת על החוף ומביטה אל האגם, אבל היום אני המומה כל־כך שאני לא מסוגלת להביא את עצמי לשם. חוסר היכולת לשלוט ברגשותיי דומה לנהיגה במכונית במהירות מואצת ללא בלמים ולמהלומה שמתפשטת בצלעותיי. אני אבודה ונואשת ואין לי מושג מתי כל זה ייפסק.
    אולי לעולם לא.
    כשאני סוף־סוף מרגישה שוב את ידיי, אני מדוממת את המנוע ונכנסת פנימה. אני מעבירה כרטיס וקושרת את הסינר השחור סביב מותניי. השעה קרובה לשבע וקהל הבוקר ינהר לכאן עוד מעט. בעיר שלנו יש רק שתי מסעדות ובוני היא היחידה שמגישה ארוחות בוקר. היא בדרך כלל עמוסה בחקלאים שמגיעים להשוות את נתוני הקציר או במקומיים אחרים שלא רוצים לאכול במטבח של עצמם. העבודה קלה ומעט משמימה, אבל כרגע אני לא מסוגלת להתמודד עם יותר מזה. שלוש מלצריות עובדות כאן כל בוקר וכל אחת מאיתנו אחראית על שמונה שולחנות.
     
    אני מעדיפה את השולחנות שפרושים לאורך החלון הקדמי כי אנשים נוהגים לפטפט פחות כשהם מביטים החוצה אל העוברים ושבים.
    אני מבחינה בחבורה הקבועה של החקלאים הפנסיונרים בשולחן הקרוב לדלת. הם מגיעים בדרך כלל בדיוק בשבע ונשארים עד אחרי תשע. הם לא מפריעים לי כי הם יכולים לדבר שעות על המחיר הנוכחי של התירס ולא לדרוש דבר פרט למילוי ספלי הקפה שלהם שוב ושוב. הם ארבעה ומזמינים את אותה ארוחת בוקר מדי יום. אני יכולה לומר בכנות שלפעמים אני לא מחליפה איתם אפילו מילה אחת לאורך כל השעתיים שהם יושבים כאן.
    "היי, לא ראיתי בכלל שנכנסת," אומרת אימא שלי ומניחה את זרועותיה סביב מותניי. אני משעינה את ראשי על כתפה ושואפת את הריח המוכר של הבושם שלה. היא מתבשמת באותו בושם מאז שאני זוכרת את עצמי והוא תמיד מרגיע אותי. הוא מחזיר אותי לתקופה שבה הכול היה כשורה והדבר היחיד שהטריד אותי היה איזו שמלה ורודה אלבש היום.
    "איחרתי קצת, אז ניגשתי ישר לשולחנות שלי," אני אומרת ומרימה את הראש כדי להציץ אל חלל המסעדה ולוודא שהלקוחות שלי מטופלים. "נעים ושקט היום."
    "את יכולה ללכת הביתה אם את רוצה. נוכל להתמודד." היא מרפה ממותניי ומתחילה להכין קנקן קפה חדש.
    אני שוקלת ללכת הביתה, אבל יודעת שאם אלך לא אצליח להדחיק את הרגשות. פשוט אנעל את עצמי בחדר ואבכה עד שיתנפחו לי העיניים. לפחות כשאני כאן אני יכולה להסיח את דעתי בדברים אחרים.
    "לא, אשאר. אני צריכה כסף," אני אומרת. זה לא ממש נכון. אני עובדת כאן כמעט שלוש שנים ובקושי הוצאתי אגורה ממה שהרווחתי.
    אימא מחייכת אליי, מרימה את קנקן הקפה המלא וחוזרת למסעדה כדי לשרת את הלקוחות. לפעמים נדמה לי שהיא חוששת שהסיבה היחידה שלא הלכתי ללמוד היא מפני שאני לא יכולה להרשות את זה לעצמי כלכלית. מכאיב לי שהיא מרגישה ככה, אבל קל יותר לתת לה לחשוב את זה מאשר להסביר את האמת.
    בסביבות עשר מיז קרטר, אלמנה באמצע שנות השמונים לחייה, מגיעה לאכול עוגיית קינמון ולשתות כוס קפה נטול קפאין. לא נראה לי שיש לה משפחה באזור כי היא תמיד באה לבד. היא הלקוחה הכי פטפטנית שלי, אבל לא אכפת לי כי היא האישה הכי חמודה בעולם ולא מחטטת לי בחיים יותר מדי.
    "את נראית עייפה היום, קייטי ילדתי," היא אומרת כשאני ממלאת לה קפה בפעם השנייה.
    "לא ישנתי טוב אתמול בלילה," אני עונה וממהרת לשנות נושא. "יש לך תוכניות להיום?"
    "רק מועדון הברידג' אחרי שאסיים כאן. אולי תצטרפי אלינו באחד הימים החופשיים שלך." היא מחייכת ולוגמת מהקפה שמזגתי לה.
    אנחנו מנהלות את אותה שיחה כמעט מדי יום. הזיכרון שלה דועך, אבל טוב הלב קורן ממנה. לפעמים היא כמעט מעלה חיוך על פניי. רק כמעט.
    "אני מצטערת, מיז קרטר, אבל לא נותנים לי כאן הרבה ימי חופש."
    "טוב, אני צריכה לזוז בקרוב אם אני לא רוצה לאחר. בוו קולינס תתפוס לי את המקום ואני לא מוכנה לזה," היא אומרת ומניחה שטר של חמישה דולר על השולחן.
    "נתראה מחר," אני מנופפת לה והיא ניגשת אל הדלת.
    "כמובן, יקירתי, אלא אם כן יהיו לי תוכניות אחרות." היא יוצאת ויורדת לאט במדרגת הבטון אל המדרכה. תמיד רציתי להקדיש לה יותר זמן ולשמוע את הסיפור שלה, אבל אני חוששת שאז היא תשאל על הסיפור שלי.
    אני מנקה שולחנות ומוודאת שכל אחד קיבל את מה שהוא צריך לפני שקהל ארוחת הצהריים מגיע. על־פי־רוב אני מצליחה לעבור את ארוחת הבוקר בשלום, אבל אני שונאת את ארוחת הצהריים. היא מביאה תמהיל שונה לדיינר והוא בלתי צפוי.
    כמעט בכל יום בחופשת הקיץ, נערים מהתיכון שלי נכנסו וטרחו להתיישב באזור שלי כדי לבדוק כמה יצליחו לאמלל אותי. אני בדיחה בעיניהם, רק כי לא השתלבתי.
    אני נשבעת באלוהים...
    עד יומי האחרון לא אעשה לאחרים את מה שעשו לי.
     
    מורגן נכנסת עם קבוצת חברות שלה. הן יושבות באזור שלי ומביטות בי במבטים מלאי כוונה. מורגן מתייחסת אליי אחרת מאז התקרית עם דרו, אבל אני לא לגמרי מאשימה אותה. השתניתי כל־כך ולה אין מושג למה כי לא סיפרתי לה.
    אני ניגשת אליהן בהיסוס, מוכנה לרשום את ההזמנות שלהן ולהסתלק במהירות האפשרית. "מה אפשר להביא לכן היום?" אני שואלת ונועצת מבט בפנקס הקטן שבידי.
    "אני רוצה סלט קוב עם רוטב בצד," עונה אבי. מזווית העין אני רואה חיוך מתפשט על שפתיה.
    "ואת?" אני שואלת ומכוונת את העט שלי אל דנה.
    "מה מרק היום?"
    "עוף עם אטריות."
    "בסדר, אז מרק כזה עם סלט," עונה דנה ומשלבת את זרועותיה על חזהּ.
    מורגן מזמינה אחרונה. אני מביטה בה בחטף, אבל ברגע שאני רואה את עיניה מביטות בי מעל התפריט, אני מתרכזת שוב בפנקס. "ומה בשבילך?"
    היא מגלגלת עיניים לאיטה ומוודאת שכל השולחן רואה את זה. "דא, אני מזמינה את המנה הקבועה שלי."
    "אני לא יודעת מה המנה הקבועה שלך," אני אומרת ונושאת את עיניי. אני רואה שאבי ודנה מגחכות להן ומרגישה ששפתי התחתונה רועדת.
    לפני שנתיים הפכתי לקייט אלכסנדר, הלוזרית שבחיים לא תעזוב את קרינגטון — הבחורה שתמיד תעבוד בדיינר עם אימא שלה. כאב לי כל־כך שהן התייחסו אליי כאילו אני נחותה מהן רק מפני שהשתניתי. ככל הנראה העובדה שאני "לא כמוהן" היא פשע בעיניהן.
    היא מתחילה לשחק בציפורניה ומסיבה ממני את המבט כאילו אני אוויר. "אני רוצה סלט ירוק עם רוטב איטלקי בצד."
    "כבר חוזרת עם ההזמנה שלכן," אני ממלמלת ומפנה אליהן את גבי.
    אחרי שני צעדים בלבד, קול מאחוריי עוצר אותי. "קייט." אני מסתובבת כדי להביט בה. "כדאי שהפעם לא תשימי לי עגבניות בסלט." מורגן מחייכת ומייד פותחת בשיחה עם שאר הבנות בשולחן.
    אני נכנסת למטבח ושומעת אותן מתלחשות ומצחקקות מאחוריי. כשאני שומעת את שמי מוזכר בהתלחשות שלהן, דמעות צורבות בעיניי. איך החברה הטובה שלי יכלה להפנות לי עורף רק כי השתניתי? כשהייתי זקוקה לה יותר מכול, היא לא הייתה שם.
    אני מגישה בשקט את האוכל שלהן לשולחן ושואלת אם הן צריכות עוד משהו, אבל הן ממשיכות לדבר כאילו אני בכלל לא קיימת. כשמורגן מחליטה להצטרף אליהן, אני מרגישה כאילו מישהו דקר אותי בלב וסובב את הסכין. אני לא אוהבת לנטור טינה, אבל תמיד אשאל את עצמי מה היה קורה אלמלא נטשה אותי באותו ערב.
     
    היום הכי גרוע היה היום שבו דרו ושני חבריו לנבחרת הפוטבול נכנסו והתיישבו באחד התאים שלי.
    דרו ביקר בדיינר מספיק פעמים לפני התקרית ואחריה וידע בדיוק איזה אזור הוא שלי. אבל בדרך כלל הוא לא ישב באזור שבו נאלצתי להגיש לו. הוא היה מתיישב וצופה בי מרחוק, אך באותו יום הוא החליט שהגיע הזמן לעשות לי יותר צרות ממה שכבר עשה.
     
    אני ניגשת למטבח ורואה שאימא שלי ממלאת כוס במים עם קרח. "אימא, אני לא מרגישה טוב. נדמה לי שאני הולכת הביתה," אני אומרת ומניחה את ידי על בטני.
    "אוי, מתוקה. מצטערת לשמוע שאת לא מרגישה טוב, אבל יש לנו עומס. תוכלי להחזיק מעמד עוד קצת?" היא שואלת.
    אני מציצה בחלון שבדלת — כל השולחנות מלאים וכמה אנשים עדיין מחכים בכניסה. מאבק פנימי ניטש בתוכי כשהמלצרית השנייה נכנסת בסערה ומשליכה את הפנקס שלה על הדלפק.
    "גן חיות! מאיפה מגיעים כל האנשים האלה?" היא אומרת ומניחה את ידיה על מותניה.
    אני עוצמת עיניים ונושמת עמוק. "אני אשאר," אני אומרת בהיסוס. אני שונאת לאכזב אנשים ולא יודעת לסרב. "אבל תוכלי לטפל בשולחן עשר במקומי?"
    "כן, אני יכולה," היא עונה ומוחה את מצחה בגב ידה. המועקה בחזי מתחילה להתפוגג.
    כשדרו והחבר'ה שלו מבינים מה עשיתי, הם מתחילים להתגרות בי כשאני חולפת על פניהם. "היי קייט, רוצה לרשום את ההזמנה שלי? אני חושב שאת כבר יודעת מה אני אוהב!" צועק דרו כשאני עוברת על פניו. בדיוק כמו באותו ערב, אני רוצה לברוח ולא לחזור, אבל אני לא מסוגלת. העבודה הזאת היא אחד הדברים היחידים שמאפשרים לי להמשיך בחיי.
    אני ממשיכה לשרת את הלקוחות כאילו דרו לא נמצא שם, אבל קשה לי לעשות את זה כשהוא כופה את עצמו על חיי. בכל פעם שאני רואה אותו אני רוצה לצרוח ולהכות אותו עד שלא ארגיש עוד את אגרופיי. אני מרגישה שהוא מביט בי, אך אני לא מביטה לעברו אפילו פעם אחת. אני לא מתכוונת להעניק לו את הסיפוק הזה. אני חושבת שממש מטריד אותו שאני הבחורה היחידה שלא מכירה בקיומו.
    תמיד שאלתי את עצמי אם אני הבחורה היחידה שהוא אי־פעם פגע בה או שהיו גם אחרות. אם הייתי יודעת שהוא עשה את זה לבחורה אחרת אחריי, לא הייתי מסוגלת לחיות עם האשמה. זו הסיבה היחידה שכמעט סיפרתי על זה, אך בסוף הבנתי שזה לא ישנה כי אף אחד לא יאמין לי.
    כשהם שמים את הכסף על השולחן וקמים, עיניו של דרו מצטלבות לרגע עם עיניי ואני ממהרת להפנות את המבט. כשאני רואה אותו אני מרגישה מלוכלכת. אף פעם לא תיעבתי ככה משהו או מישהו בכל חיי.
    מזווית העין אני רואה אותו ניגש אליי וחיוך דוחה פרוש על פניו. אני רוצה לברוח, אבל רגליי נטועות ברצפה והדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות הוא להביט בו כשהוא נעצר מולי. "לא ראיתי אותך כבר הרבה זמן במסיבות. את לא רוצה לבוא ולשחק איתי שוב?"
    אני ממהרת להסתובב, פונה אל שירותי הנשים ונועלת את הדלת מאחוריי. התקף חרדה משתלט עליי ואני מתאמצת להתעשת. הידיעה שהוא במרחק מטרים ספורים ממני מעצימה את הסימפטומים ואני מנסה נואשות להסדיר את הנשימה. כשנדמה לי שעוד רגע אתעלף אני כורעת על ברכיי, מניחה את ראשי בידיי ונושמת כמה נשימות עמוקות. עד עכשיו הצלחתי להימנע מהחלפת מילה עם דרו ונשארו לי רק עוד כמה חודשים עד שהוא יעזוב את העיר.
    אני רק צריכה להתחמק ממנו עוד קצת, ואז אולי אצליח להתקדם בחיי במידה מסוימת. אני לא בטוחה כמה זמן עובר עליי בשירותים לפני שאני מרגישה שאני יכולה שוב לתפקד, וכשאני סוף־סוף יוצאת, הוא איננו.
     
    לא ראיתי אותו מאז. שמעתי שהוא עזב את העיר מוקדם יותר למחנה פוטבול. כל החברים שלי נסעו ללמוד בקולג' ולהתחיל בשלב הבא בחייהם ורק אני עדיין כאן, מנסה להחליט אם לחיים שלי יש בכלל שלב נוסף.
     
     
     
    פרק 5
     
     
    בהמשך אותו יום, כשהדיינר ריק, הפעמון מעל הדלת מצלצל ומפנה את תשומת ליבי ללקוח חדש. אני נושאת את מבטי ועיניי ננעצות באיש לא מוכר בפתח. הן מסרבות להתמקד במשהו אחר.
    זה עוד משהו שמייחד עיירות קטנות: כשמישהו חדש מגיע לעיר, ההגעה הופכת לחדשות מסעירות. ואם הוא נשאר ליותר מכמה שעות, כולם כבר יודעים מה הוא עושה שם. הבחור שעומד ליד הדלת במכנסי ג'ינס בצבע כחול דהוי וחולצה תכולה תואמת, בשום פנים ואופן אינו מקומי. שערו הבלונדיני פרוע כאילו רק קם משינה והעביר בו את ידיו כמה פעמים.
    מבטו מצטלב במבטי וזווית שפתיו מתעקלת לצד אחד. אני מסתובבת במהירות וניגשת למטבח כדי לצאת מטווח ראייתו.
    אני מציצה מהחלון הקטן שבדלת המטבח לאחר כמה דקות ונושמת בהקלה כשאני מגלה שהוא לא התיישב באזור שלי. תמיד הייתי ביישנית, אבל מה שקרה עם דרו החמיר את המצב. אני חיה כל יום בפחד תמידי שמישהו ינצל אותי.
    חיים כאלה אינם חיים.
    בלתי אפשרי לבצע את העבודה שלי מהמטבח, לכן אני מנסה להתעשת. הגיע הזמן להתמודד עם הזר, בין אם זה מוצא חן בעיניי ובין אם לא. אני רואה את השולחנות מתמלאים במהירות בקהל ארוחת הצהריים, עוברת למצב של טייס אוטומטי ומוודאת שבכל שולחן שלי יש תפריטים ומשקאות. רוב האנשים הם לקוחות קבועים ולכן תוך זמן קצר אני מסיימת לרשום את ההזמנות שלהם ומוסרת אותן למטבח. זו אולי לא עבודת החלומות שלי, אבל אני מבצעת אותה היטב.
    כשאני מגישה לשולחן הראשון את האוכל שהזמינו, אני שמה לב שהבחור בחולצה התכולה לוטש בי עיניים. הפעם הוא לא מחייך. הוא מקמט את מצחו כאילו הוא בוחן אותי. מבטינו מצטלבים וכל הפטפוט בחדר נשמע פתאום קולני יותר כשאני קופאת באמצע המסעדה העמוסה. אני לא יודעת אם זו הבעת פניו או העובדה שעיניו לא משות מעיניי, אבל אני לא מסוגלת להפנות את מבטי.
    מישהו נתקל בי מאחור ומעיף אותי כמה צעדים קדימה. קשר העין שלי עם הזר מתנתק. כשאני שוב מביטה בו, הוא מביט אל מחוץ לחלון. אני לא יודעת מה קרה הרגע בינינו ואני חוזרת למטבח לפני שינסה שוב להביט בי. אין לי מושג למה הוא משפיע עליי בצורה כזאת.
    בשלב זה אין לי מושג אם זה טוב או רע.
     
     
    כשאני יוצאת מהעבודה אני רואה שיש לי ארבע הודעות חדשות ושתי שיחות שלא נענו, כולן מבו. ליבי מחסיר פעימה למראה שמו על המסך ואני מתאמצת לסלק את הדמעות במצמוץ כדי שאוכל לקרוא את ההודעות.
    בו: מה שלומך?
    בו: את בעבודה?
    בו: בבקשה תסמסי לי שאת בסדר...
    בו: אני מתגעגע אלייך.
    אני מתגעגעת אל בו בטירוף והידיעה שהוא חושב עליי גם במרחק חמש שעות מכאן מפיחה בי תקווה שאולי הריחוק הזה לא יפגעבידידות בינינו.
    הוא יכיר חברים חדשים, אין לי ספק. הוא חכם, מצחיק, חתיך ובכלל לא ביישן. אני לא מוכנה שהוא יבזבז כל רגע פנוי במהלך היום שלו בדאגות לגביי. אני פשוט רוצה שלא ישכח אותי לגמרי.
    אני צריכה להתקשר אליו בחזרה, אבל אני לא מסוגלת לחשוב עליו כרגע בלי לבכות. אני לא רוצה שידאג ולכן אני מסתפקת בהודעה.
    קייט: אני בסדר. הרגע סיימתי לעבוד.
    אני רוצה לומר לו שאני מתגעגעת אליו, אבל זו תהיה הודאה באמת ואני לא מצטיינת בדברים כאלה בזמן האחרון. ולמרות שאני יודעת שהוא רוצה לשמוע אותי אומרת את זה, אני עדיין לא מסוגלת.
    האמת היא שאני מתגעגעת אליו יותר ממה שחשבתי שאתגעגע. הוא היה הסיבה היחידה לכך שאני עדיין נושמת, ואף־על־פי שזה לא השתנה, זה קשה יותר עכשיו בגלל המרחק. הטלפון שלי מצפצף שוב.
    בו: דאגתי לך.
    קייט: אל תדאג. אני אהיה בסדר.
    אני לא רוצה שידאג לי מחר כשלא אענה להודעות או לשיחות. זה לא שאני לא רוצה... אני פשוט צריכה שיהיה בינינו קצת מרחק כרגע. אני מכירה את בו, ואם אתן לזה להימשך הוא ייכנס למכונית ויחזור הביתה כדי לבדוק מה שלומי.
    בו: תתקשרי אליי הערב?
    אני רוצה נואשות לשמוע את קול הבריטון הנעים שלו.
    קייט: אוכלת ארוחת ערב עם אימא. מחר?
    בו: אז מחר.
    בו לא טיפש. הוא יודע שאימא ואני אוכלות ארוחת ערב רק לעיתים רחוקות, אבל הוא לא שואל עוד שאלות.
    אני מעבירה את שאר הערב במיטה, מאזינה לקולדפליי ובוהה בתקרה. אולי זו העצבות המנחמת שבמילות השירים ואולי זה קולו של כריס מרטין, אבל אני לא מצליחה להפסיק. אני לא מפסיקה לחשוב על מה שיכול היה לקרות ביני ובין בו. איך הדברים היו נראים אם זה לא היה קורה לי. רציתי אותו כל־כך הרבה זמן, אבל לא חשבתי שהוא מרגיש כמוני. עכשיו הוא רוצה אותי ואני לא מבינה למה. למה שמישהו ירצה את הנערה השבורה שאני עכשיו? אני מחכה שהשינה תשתלט עליי ותשים קץ זמני למחשבותיי.
     
     
    בבוקר המחרת אני לא רוצה לחזור לעבודה. אני מכריחה את עצמי לצאת מהמיטה ולפתוח את הברז במקלחת לפני שאני מוציאה מהארון מכנסי ג'ינס נקיים וחולצת טריקו של הדיינר.
    במקלחת אני מניחה למים החמים לגלוש על פניי ואז אני מסתובבת ונותנת להם לחמם את כל גופי. אני מתרכזת בטיפות המים הלוהטות שיורדות עליי. החום מכאיב, אבל הוא מסיח את דעתי מהכאב שבפנים, זה שממנו אני מצליחה להימלט רק לעיתים רחוקות.
    עשיתי את זה בפעם הראשונה בערב שבו דרו אנס אותי. הרגשתי מעורערת, זועמת, ומעל לכול הרגשתי כמו אשפה מזוהמת. אני חושבת שלעולם לא אצליח לשטוף מעליי את הריח או את המגע שלו. ברגע שנכנסתי הביתה ניגשתי ישר לחדר האמבטיה ופתחתי את המים על שיא החום. בהתחלה התכווצתי, אך המים השרו עליי תחושת ניקיון והחום עמעם את הכאב שבליבי בעודו צורב את עורי.
    מאז לא הצלחתי להפסיק.
    משמרת הבוקר שלי עוברת ביעף ואני נתקלת בהרבה לקוחות קבועים. מיז קרטר נכנסת כשקהל ארוחת הבוקר מתפנה ויושבת במקום הקבוע שלה באזור שלי.
    "בוקר טוב, קייטי ילדתי. נכון יפה היום בחוץ?" היא שואלת ומביטה אל החלון. אני שמה לב למזג האוויר לעיתים רחוקות... אלא אם כן יורד גשם. אלה הימים הכי גרועים בעיניי.
    אני מביטה קדימה אל השמיים הכחולים הבהירים ומהנהנת. "כן, יפה היום בחוץ."
    "אני לא מאמינה שהקיץ עוד מעט נגמר. עוד מעט יתחיל לרדת שלג," היא אומרת ונושאת אליי שוב את מבטה.
    "את רוצה להזמין כרגיל היום?"
    "אני זקנה מכדי לשנות הרגלים." היא צוחקת. חיוך עולה על פניי. החיים שלה נראים פשוטים כל־כך והיא שבעת רצון מהם.
    אני מניחה עוגיית קינמון חמה על צלחת, מוזגת למיז קרטר קפה ומגישה הכול לשולחן שלה. מצב רוחי משתפר לעומת הבוקר ואני אפילו שוקלת לצאת לריצה אחרי העבודה. בדיוק אז ראשה של אימא שלי מגיח בדלת.
    "לקוח חדש מחכה באזור שלך," היא אומרת בחיוך ענקי.
    אימא שלי היא לא הטיפוס שמפזר חיוכים חסרי משמעות ולכן הפרצוף שלה מסקרן אותי. אני פותחת את הדלת ועוצרת מלכת.
    הוא חזר.
    הבחור מארוחת הצהריים אתמול יושב באחד השולחנות הקטנים יותר באזור שלי ומביט בי בגבות מורמות. נדמה לי פתאום שכל אחת מרגליי שוקלת מאתיים קילו.
    אני לא יודעת למה בדיוק הוא מערער אותי כל־כך, אבל המבט שלו מעורר בי הרגשה שאני אמורה להכיר אותו או שהוא מכיר אותי.
    אני משתלטת על עצמי ומתקדמת לעברו בלי להוריד ממנו את העיניים. כשאני מתקרבת אני מבחינה שעיניו בגוון כחול־אפור בהיר, שמודגש על־ידי החולצה התכולה שהוא לובש.
    אני עוצרת במרחק מה מהשולחן, נושמת עמוק ומנסה להעלים את המחשבות שבראשי. "אפשר להביא לך משהו לשתות?" אני שואלת לבסוף ומרימה את הפנקס שלי. אני זוכרת הכול בעל־פה, אבל כרגע אני צריכה משהו שיעסיק לי את הידיים והעיניים.
    "בוקר טוב גם לך," הוא אומר בחיוך ומהנהן אליי בראשו. הוא מתרווח בכיסאו ושומט אחת מזרועותיו לאחור, כך שגופו מופנה אליי.
    אני לא מסוגלת יותר. "אנחנו מכירים?" אני שואלת.
    "רק אם מביאים בחשבון את תחרות המבטים הקטנה שהייתה בינינו אתמול," הוא עונה וזוויות פיו מתעקלות עוד קצת. "קוראים לי אָשר האנט."
    "ומה אתה עושה כאן, אשר האנט?" אני מרגישה שהחלק הארסי שבי משתלט על המתח שחשתי קודם לכן.
    "טוב, מן הסתם אני רעב. וזה המקום היחיד שפתוח עכשיו בעיר," הוא אומר ורוכן כדי להניח את מרפקיו על השולחן. אני מבחינה בקעקוע בחלקה הפנימי של זרועו הימנית, אבל אני לא רואה מספיק כדי לפענח מה מצויר בו.
    "זאת אומרת, מה מביא אותך לקרינגטון?" אני טופחת בעט שלי על הפנקס ומשפילה אליו את מבטי.
    הוא מושך בכתפיו. "החלטתי לנסות לחיות קצת בעיר קטנה. את יודעת, להבין אם אלה באמת חיים פשוטים יותר."
    לרגע אני פשוט מביטה בו ולא בטוחה מה לומר. האמת היא שהחיים מסובכים ללא קשר למקום המגורים. לא הסביבה יוצרת את הסיבוכים אלא האנשים שלידך, וגם אלה שאינם לידך, בעצם. אבל כשאני מביטה בעיניו שנראות פתאום מרוחקות אני מבינה שאין שום צורך להגיד לו את זה.
    אני מכחכחת בגרוני. "אז מה להביא לך לשתות?"
    "מילקשייק שוקולד וכוס מים, בבקשה," הוא עונה ומביט אל מחוץ לחלון.
    אני לא מחכה שירים אליי את המבט וחוזרת למטבח כדי להכין את השייק שלו. אני מכניסה את החלב ואת סירופ השוקולד בלי למהר ולוחצת על הכפתור כדי שהכול יתערבל.
    המיקסר רועש כל־כך שאני לא שומעת את אימא שלי מתקרבת מאחוריי.
    "בחור חמוד, לא?" היא שואלת, לוקחת את הגלידה ומחזירה אותה למקפיא.
    אני מגלגלת עיניים ומושיטה יד לכוס מהמדף כדי למזוג לתוכה את השייק. אימא ואני אף פעם לא מדברות על בחורים. הבחור היחיד שאי־פעם הרשיתי לעצמי לחשוב עליו הוא בו. ברור שהבחור הזה נראה לא רע, אבל אין לו שום משמעות מבחינתי.
    "היי, על מה אתן מרכלות שם?" שואלת דיאנה. דיאנה היא המלצרית הנוספת שעובדת ברוב הבקרים.
    "ראית את הבחור שהתיישב באזור של קייט? ראיתי אותו כאן גם אתמול. הוא די חמוד. הוא נראה הרבה יותר טוב מרוב הבחורים בעיר הזאת," אימא עונה. היא אמורה לדעת. היא יצאה עם רובם.
    דיאנה מציצה מהחלון הקטן שבדלת המטבח, מביטה אל אימא ומנענעת את הראש. "עדיף לשמור ממנו מרחק, לין. זה הבן של דניאל מקנאלי ושמעתי שהוא הגיע לקרינגטון כדי לברוח מהצרות שהוא הסתבך בהן בשיקגו."
    "אבל שם המשפחה שלו הוא האנט," אני אומרת וממלאת קרח בכוס המים.
    "כי קצת אחרי שהוא נולד אימא שלו לקחה אותו, עזבה את העיר והתחתנה. מקנאלי בקושי ראה אותו אחר כך," אומרת דיאנה ומושיטה לי שני קשים. "פשוט תיזהרי."
    "אל תדאגי. אני לא מעוניינת."
    אני יוצאת אל אשר ומניחה את המשקאות על השולחן. הפעם הוא נראה שונה מהבחור החייכן והשחצן שישב שם לפני כמה דקות. כתפיו שמוטות וכשהוא נושא את מבטו אני רואה שעיניו איבדו את סקרנותן.
    "אפשר להביא לך משהו לאכול?" אני שואלת ומנסה לא להישיר אליו מבט. אימא שלי לא טעתה לגמרי — הוא האדם הראשון זה זמן רב שקצת סיקרן אותי. אבל אני צריכה לשמור ממנו מרחק, כי בסופו של דבר כל מה שאני יודעת הוא רק איך קוראים לו.
    אני ממצמצת ושמה לב פתאום שהוא מביט בי בזמן שאני שקועה במחשבות. "אני רוצה מנת צ'יפס," הוא משיב ומסובב את הקש שלו במילקשייק.
    כשההזמנה שלו מוכנה המקום כבר עמוס לארוחת הצהריים ואין לי עוד זמן לפטפט כשאני מגישה לו את הצ'יפס. למעשה, אין לי זמן אפילו להביא לו חשבון. דיאנה מגישה לו את החשבון במקומי כי שולחן שלם מזמין שייקים ואני צריכה להכין אותם. עד שאני חוזרת לחלל המסעדה, הוא נעלם.
    אני מגישה את המשקאות וניגשת לנקות את השולחן של אשר. הוא השאיר לי טיפ של חמישה דולר ופתק על מפית.
    אשמח לראות אותך מחייכת מדי פעם.
    אני מביטה בדלת ונושמת עמוק, מקווצ'צ'ת את המפית ותוחבת אותה לכיסי.
    • ליסה דה יונג
    • ליסה דה יונג
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות