הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • כסף מלוכלך 4 - סוף משחק
  • כסף מלוכלך 4 - סוף משחק
    א(ה)בות הוצאה לאור | יולי 2019 | רומן רומנטי | 312 עמ' מודפסים
    לקוראים היקרים שלי –
    תודה שבחרתם לצאת איתי למסע הזה, תודה על שאהבתם את הסיפור של שיין ואמילי יותר משיכולתי אי פעם לבקש!!
    XOXO
    ליסה
     
    ״ליסה רנה ג׳ונס מצליחה ליצור גברים רבי עוצמה ונשים שנחושות לחיות את חייהן בתנאים שלהן. 
    הקוראים יימשכו מיד לעולם המסוכן של אמפריית ברנדון.״
    - RT Book Reviews
     
     
    עד כמה עמוקה האהבה שלך?
    תשוקה וסכנה מתמזגות בסיום הסוער לסיפורם של אמילי ושיין.
    אחרי אירוע טרגי שיין מתנודד על שפת האפלה שמאיימת לכלות אותו כליל. הוא יילחם למען האישה שהוא אוהב. הוא יהרוס את האויב שלו. הוא לא ייסוג לאחור. אך כשהתפניות המטלטלות, הסודות האפלים והבגידות הנוראות במשפחת ברנדון נחשפים בזה אחר זה, על שיין להילחם כפי שלא נלחם מעולם. 
    כל חוט שמתווסף לעלילה מרחיב את רשת הסכנה. אמילי ודרק. ברנדון האב. מגי והרומן שלה. מנהיג הקרטל המסוכן שתקע יתד בתוך האימפריה של משפחת ברנדון. כל אלה מגיעים לשיא בסיום המרטיט של סדרת כסף מלוכלך.
     
    סדרת כסף מלוכלך זכתה להצלחה עצומה בקרב הקוראות בארץ, המחכות בקוצר רוח לסוף המותח של הדרמה.
     
    סוף משחק הוא הספר הסוגר את ארבעת הספרים של הסדרה.
     
    ליסה רנה ג'ונס, סופרת רב-המכר של עיתון הניו יורק טיימס ויו-אס-איי טודיי, כתבה גם את סדרת מבפנים החוצה, שגם כן רואה אור בהוצאת א(ה)בות, הסדרה נמצאת כרגע בשלבי פיתוח לתוכנית טלוויזיה בהפקתה של סוזן טוד (אליס בארץ הפלאות). כמו כן סדרות הספרים שלה, בילו חודשים ברשימות רבי-המכר של הניו יורק טיימס ויו-אס-איי טודיי. מאז תחילת הקריירה שלה כסופרת פרסמה ליסה יותר מארבעים ספרים שתורגמו וראו אור ברחבי העולם.
     
  • ספר דיגיטלי
     
    42 25.2
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  •  
    חלק ראשון
    מלאך המוות
    שיין
     
    פרק ראשון
     
    "אני אקדיש את חיי לכאב שלך. אני אקדיש את חיי לסבל שלך. אתה עוד תמות מוות איטי וכואב בגלל זה."
    אדריאן מרטינה — ברון הסמים והמפלצת — לא מגיב על הנדר שנאמר בקול גרוני, או על העובדה שאחי והאישה שאני אוהב שוכבים על הרצפה לידי, ודם מכסה אותם ואותי. אבל אני כן מגיב. אני מקיץ מההלם שהכה בי נוכח מצבם, מרים את ראשי וצועק לעברו, "תזעיק אמבולנס, לעזאזל!" כשאצבעותיי מגששות על פני צווארם של דרק ואמילי בחיפוש אחר דופק. האושר הרגעי שמציף אותי כשאני מגלה את הדופק של אמילי מתעמעם מיד לנוכח חיוורונה וגופה הדומם, ולנוכח הדופק הכמעט־לא־קיים שאני סוף־סוף מרגיש אצל דרק.
    לפתע רעד מבשר רעות מפלח אותי, ומבטי מזנק אל אדריאן בדיוק כשהוא שולף את אקדחו. אבל אין לי זמן לומר לו איזה בן־זונה פחדן הוא, שכן הוא כבר מרים את הקנה מעל לראשי ויורה. אני נרתע מהרעש. ירייה אחת. ירייה שנייה. ולמרבה האירוניה, אף על פי שמרטינה הוא זה שהכניס אותנו למצב הזה, כשהוא יורה בשלישית, אני בכל זאת נמלא תחושת הקלה וצלילות. מרטינה זקוק לי אם ברצונו להרוויח כסף, מה שאומר שאני יכול לחזור להתרכז במי שחשוב: דרק ואמילי. הנוזל הדביק שאני נוגע בו כשאני מניח את ידי על חזהו של דרק מעיד על כך שמצבו רע. מאותו הרגע והלאה הכול כמו מתרחש בהילוך איטי, כאילו אני במנהרה, אף על פי שתנועותיי נראות לי מהירות. אני מוודא שאמילי לא מדממת, אם כי היא עדיין לא זזה, אבל הדופק של דרק עדיין חלש, ויש לו בחזה שני חורים מהקליעים שפגעו בו, שמדממים כמו ברזים פתוחים.
    "פאק," אני מתנשף, זרם אדרנלין עובר בי, וידיי מפעילות לחץ על הפצעים. "תזעיק אמבולנס, לעזאזל!" אני שוב צועק, וכשאני מטפס מעל לדרק כדי לשים עין גם על אמילי, מבטי זז שמאלה ונופל על רמון, ששרוע לרגליו של דרק. "תזעיק אמבולנס דפוק ומיד!"
    קולו של אדריאן נישא באוויר בצעקה רמה, ובן־רגע הוא כורע על ברכיו מצדו השני של דרק. "העזרה בדרך," הוא מכריז, ומוסיף, "וזאת אשמתו של רמון, לא שלי."
    אני מתעלם מטענת החפות, בוחן את צווארו בעיון ונועץ בו מבט. "תוריד את העניבה שלך," אני מורה לו, שכן מכנסי הג'ינס וחולצת הטריקו ספוגי־הדם שלי כבר לא יועילו בתור חוסם העורקים שנחוץ לדרק. אני מקווה. באמת שאין לי מושג דפוק מה אני עושה כרגע.
    "תמשיך להפעיל לחץ על הפצעים," הוא אומר ומסיר את העניבה. "אני אעביר אותה מתחתיו."
    "תעשה את זה," אני אומר בלי להטיל ספק בנכונותו לעזור. היא נובעת מחששו שבטיחותם של דרק ואמילי, או בעצם הסכנה שנשקפת להם, עלולה להשפיע על רצוני להשיג לו את הכסף שנשבעתי להשיג לו כדי להעיף אותו לכל הרוחות מהחברה. הבעיה שלו היא שכבר מאוחר מדי לעשות עסקה שתשים סוף לקשר שלנו על הצד הטוב ביותר. אני מתכוון להרוג אותו, אף על פי שרבים לפניי ניסו ונכשלו, אבל קודם כול עלינו להציל את האנשים שאני אוהב.
    הוא צועק לעבר אנשיו, ודומה שבתוך שניות כבר יש לנו מגבות, והוא קורע אותן וקושר אותן זו לזו. אנחנו כורכים אותן סביב החזה של דרק, ואם כי בשבילי התהליך אכזרי ומגואל בדם, על דרק הוא לא משפיע כלל. הוא לא זז. הוא לא מגיב. לא למגבות או לעניבה או לחגורות שבהן השתמשנו כדי לעצור את שטף הדם. אנחנו בדיוק מסיימים לעשות כל שביכולתנו, לפחות למיטב ידיעתי, כשאני שומע, "שיין. מה לעזאזל קורה — לכל הרוחות."
    למשמע קולו של אריק אני מיד מרים את מבטי לפתח הדלת, ורואה שהוא עומד בכניסה, ומצדדיו שניים מהבריונים של אדריאן, וכל אחד מהם אוחז באחת מזרועותיו. אריק לבוש בפיג'מה, ומן הסתם, כבר נכנס למיטתו לקראת הניתוחים שעליו לבצע מוקדם בבוקר, כשתפסו אותו והביאו אותו לכאן. "לזה אתה קורא עזרה?" אני דורש, מבטי חוזר לאדריאן ושפתיי מתהדקות. "הוא לא חלק מזה."
    "הוא יכול לעזור," אומר אדריאן. "ואנחנו זקוקים לעזרה."
    "עזרה זה 'אמבולנס'," אני מסנן. "הזמנת אמבולנס, נכון?"
    "תשחררו אותי," דורש אריק כשהוא מושך את עצמו מאחיזתם של שני הגברים וממהר אל אמילי, כורע על ברכיו לידי ובודק את הדופק והקרקפת שלה. "מצבה יציב, אבל יש לה פגיעת ראש," הוא מכריז, וכבר מתקרב אליי. "מה יש לנו כאן?" הוא שואל ומסמן לי לזוז לכיוון רגליו של דרק כדי שיוכל להתיישב קרוב לחזה של אחי.
    "מצאתי שני פצעי ירי," אני אומר ומביט באריק מצמיד שתיים מאצבעותיו לצווארו של דרק. "היה הרבה דם," אני מוסיף. "אני לא בטוח אם יש עליו עוד פצע כניסה."
    "לא מצאתי פצעי יציאה," מוסיף אדריאן. "הוא צריך ניתוח. מזל שאתה מנתח."
    מבטו של אריק מזנק לאדריאן. "הוא לא ישרוד ניתוח ללא עירוי דם. וגם אם הוא ישרוד, אני לא מנתח מהסוג הזה. אני אהרוג אותו."
    "תנסה להרוויח לו זמן," מורה לו אדריאן.
    "הוא זקוק לדם ולאמבולנס," מתעקש אריק. "הרבה דם, ואני לא מסתובב עם דם בכיסים. האמבולנס היה אמור להגיע לכאן לפניי."
    "הזעקת אמבולנס או לא?" אני דורש לדעת.
    "הוא יגיע," מבטיח לי אדריאן. "וכשהוא יגיע, אנחנו צריכים להיצמד לעובדות. לדבוק באמת. רמון קינא בדרק ובתרזה. היה לכם עימות בגלל דרק, ונניח שהוא פגע גם באמילי כדי להתנקם בך." הוא מקיש באצבעותיו, ואחד הגברים לוקח צעד קדימה. "מרטין הרג אותו כדי להציל אותנו."
    "אתה הרגת אותו," אני אומר.
    "אני הרגתי אותו," מאשר לי האיש.
    סירנות נשמעות במרחק הלא־כל־כך־רחוק. "האמבולנס שלך," אומר אדריאן. "כמובטח."
    אני מצמצם לעברו את עיניי. "אם ידעת שהאמבולנס בדרך, אז מה אריק עושה פה? למה הצעת שהוא ינתח את דרק?"
    "אני מאמין בנקיטת אמצעי זהירות," הוא אומר, ולפני שאני חוזר על הערתו של אריק, שהאמבולנס היה צריך להגיע לפניו, אדריאן מוסיף, "ועל פי מצבו האנוש של אחיך, לא היה לו הרבה זמן."
    "הודות לך," אני אומר, וקם על רגליי בזמן שהוא קם על שלו, ואני יכול להרגיש את מסכת השליטה העצמית שנאבקתי לשמר הולכת ונסדקת. "ושנינו יודעים," אני מוסיף בזמן שאנחנו נועצים זה בזה מבטים מעל לגופו של אחי, "שאמרת 'תרוויח לו זמן', מפני שטייחת משהו לפני שהתקשרת לאמבולנס."
    "הזמנתי אמבולנס," הוא חוזר, וקולו חד כמו להב הרגשות שמשסע אותי.
    "לא מהר מספיק," אני אומר, ואז מאבד שליטה ומזנק לעברו, אלא שאריק מיד אוחז בכתפיי.
    "דרק," הוא אומר. "תחשוב על דרק."
    "אני חושב על דרק," אני אומר בחריקת שיניים. "ועל אמילי."
    "אחר כך," הוא אומר. "תעשה את זה אחר כך."
    קולות נשמעים בבניין, ולפתע פרמדיקים ממהרים לתוך החדר ומפיגים את המתח שמילא את האוויר, וזה מתחלף בבהילות ובכאוס. אני צועד לאחור כדי להעניק לגברים עטויי־המדים מרחב פעולה, ואדריאן עושה כמותי. אריק, לעומת זאת, עומד במרכז ההתרחשות ועוזר לצוות. אני נדחק לאחור, עד שלבסוף אדריאן ואני עומדים זה לצד זה ומביטים בהם עובדים. אבל מבחינתי הוא לא קיים. רק אני עומד שם, לבדי, ומחכה לשמוע אם האישה שאני רוצה להינשא לה והאח שאני אוהב על אף הפגמים שבו עומדים לחיות או למות.
    אני צופה בפרמדיקים פועלים במרץ בניסיון להכניס את מחטי העירוי לוורידיהם של דרק ואמילי, בזמן שאחד מהם מזמין מראש מנות דם. אני עומד מחוץ למסעדה כשמגלגלים את דרק ואמילי לעבר שני אמבולנסים נפרדים.
    "אתה יכול לנסוע רק עם אחד מהם," אומר אריק. "אני אסע עם דרק למקרה שהוא יזדקק לעזרה. אתה תהיה עם אמילי."
    הצעתו חוסכת לי את הייסורים שבהחלטה עם מי לנסוע, ואני מהנהן בהערכה וממהר לעמוד ליד אמילי; אחד הפרמדיקים מסדר את העירוי שלה ומשום־מה לא נראה מרוצה במיוחד. "אני בעלה," אני אומר ללא היסוס. "יש עוד בעיות מלבד פגיעת הראש?"
    "אני מנסה לגרום לנוזל לעבור בצינורית כמו שצריך," הוא אומר, מרוכז בזרוע שלה ולא בי, אני מושיט את ידי ואוחז בידה הקטנה העדינה. היא קרה. פניה חיוורות. לבי נשבר. אני רוכן לעבר לחייה, מקרב את פי לאוזנה. "אני צריך אותך, אישה. את לא יכולה לעזוב אותי. זאת פקודה."
    "אנחנו צריכים להכניס אותה לרכב," אומר הפרמדיק בזמן שפרמדיק נוסף נעמד לידי, ושוב כופה עליי להתרחק ממישהו שאני אוהב ולהפקיד אותו בידיו של מישהו אחר. זה הורג אותי. זה פאקינג מוציא אותי מדעתי.
    "שיין."
    אני פונה אל אריק, שעומד ליד האמבולנס. "הוא קורא לך. בוא. אני אסע עם אמילי." אני רואה את האלונקה של אמילי נישאת אל תוך האמבולנס, וכשאני מסתובב שוב לעבר אריק, הוא כבר עומד לפניי.
    "מצבו לא טוב, בנאדם," הוא מזהיר ומניח את ידו על כתפי, אבל אני מרגיש כאילו הוא נועץ סכין בחזי. "לך תהיה לצדו," הוא מעודד אותי. "אנחנו נטפל באמילי." הוא בוחן את הפרמדיק ואותי. "לך עכשיו, לפני שהם ישאירו את שנינו כאן." הוא נכנס לאמבולנס שבו נמצאת אמילי, ואני רואה שהם מתחילים לסגור את דלתות האמבולנס של דרק.
    "רגע!" אני קורא אליהם ומתחיל לרוץ. "אני אח שלו. אני בא איתכם."
    "שיין?" האיש שואל.
    "כן. שיין."
    הוא מהנהן לעברי, פותח קצת את הדלת וזז לאחור כדי שאוכל להיכנס. אני מטפס לתוך הרכב, ואיני צריך לשאול איך הפרמדיק ידע את שמי. דרק נאנק, "שיין," ממקומו על האלונקה, עיניו עצומות, מימינו ניצב מוניטור, והפרמדיק זז כדי לפנות לי מקום משמאלו.
    "אני כאן," אני אומר וכורע על ברכיי לצדו בדיוק כשהדלתות נסגרות בטריקה רועשת, ויללת הסירנות מפלחת את האוויר כמבטיחה שהמוות דולק אחרינו. "אני כאן," אני חוזר.
    ריסיו מרפרפים ועיניו נפקחות. "שיין," הוא לוחש, אבל אף על פי שהוא מביט בי, איני בטוח אם הוא באמת רואה אותי.
    "כן," אני אומר. "שיין. זה אני. אני כאן." אני לוקח את ידו בשלי. והיא קרה. קרה כקרח. "אני כאן," אני חוזר, מפני שככל שהייתי רוצה לומר לו שהוא יהיה בסדר, ואם כי המשפחה שלנו דפוקה לחלוטין, מעולם לא שיקרתי לו. ואין בכוונתי להתחיל עכשיו. בעצם, אולי עדיף אם אשקר. אולי שקר מתוק־מריר הוא בדיוק מה שהוא צריך לשמוע.
    "אמילי?" הוא שואל.
    "מצבה יציב."
    "מה... מה..."
    "היא קיבלה מכה בראש."
    "לעזאזל," הוא מקלל ודם נאגר על שפתו. "ניסיתי..."
    "הצלת אותה," אני מבטיח לו, ודבריו ומצוקתו מעידים שצדקתי. הוא ספג את הקליעים האלה בשבילה. "היא קיבלה מכה בראש. היא תהיה בסדר." ואני מסרב להכיר באפשרות שהמילים עלולות להיות השקר שרציתי למנוע ממנו.
    "לא התכוונתי... המצב פשוט..."
    "אני יודע," אני אומר ומעיף מבט במוניטור. לחץ הדם הנמוך שלו מדאיג אותי. "אנחנו נשרוד את זה," אני מוסיף ומחזיר את תשומת לבי אליו.
    "שיזדיין מרטינה," הוא לוחש, ומבטו עז. "תציל... את החברה שלנו."
    "נציל אותה ביחד כשהמצב שלך ישתפר."
    "תבטיח לי. תבטיח... שאתה... תציל —"
    אני לוחץ את ידו. "דרק."
    "תבטיח לי, לעזאזל."
    "אני מבטיח," אני אומר ומתעב את התחושה שעולה בי, שזה ה'סוף'.
    עפעפיו צונחים, ושוב מתרוממים. "תרזה... תגיד לתרזה... שאני... אוהב אותה."
    "אתה יכול לומר לה את זה בעצמך."
    "תגיד לה, שיין." הקו הלבן שנוצר סביב שפתיו כמו מתעבה. "בבקשה."
    "בסדר," אני מבטיח. "אני אגיד לה."
    "עוד... דבר אחרון..."
    "או־קיי," אני אומר, והמילה הזאת, 'אחרון', מרסקת אותי. "מה רצית לומר?"
    "תגיד לפאפא... תגיד לו... שניפגש בגיהינום, ושהוא... לא יהיה המלך." עפעפיו שוב צונחים ופניו נרפות, כאילו השיחה שלנו העניקה לו שלווה. או שהוא פשוט איבד את ההכרה. "לחץ הדם שלו עושה בעיות?" אני שואל ופונה לפרמדיק.
    "כן," הוא אומר. "אבל אין לנו הרבה מה לעשות לפני שנגיע לבית החולים."
    "מתי נגיע?"
    "בעוד חמש דקות."
    חמש דקות מסויטות, שבמהלכן לא יהיה לי מושג מה מצבה של אמילי בזמן שאני מתפלל שאחי לא ימות לנגד עיניי. וברגע שהמחשבה עוברת בראשי, המוניטור של דרק מצפצף והקו שבו מתיישר.
    • ליסה רנה ג'ונס
    • ליסה רנה ג'ונס
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות