הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • כנגד כל האויבים
  • כנגד כל האויבים
    טום קלנסי, פיטר טלפ | תרגום: רותי ונעם אור
    מודן | 2012 | מתח ופעולה | 531 עמ' מודפסים

    במשך שנים רבות פעל מקסוול מור, לוחם הקומנדו הימי, עבור מחלקת המבצעים המיוחדים של ה-CIA: יצר קשרים, עמל על הפקת מודיעין חיוני והתמודד באופן יומיומי עם אויביה של אמריקה. לאחר שארגון טרור בפקיסטן מחסל את כל צוות ה-CIA שלו, מור מקבל הוראה ממפעיליו לחלץ קולונל פקיסטאני משבי הטליבאן. אלא שאז הוא נתקל בכוחות שלא הוא ולא ה-CIA ידעו על קיומם ועל מטרותיהם. מור מתחיל במסע חיפושים אחר האמת, שבתוכה כרוכים יחד שני המאיימים הגדולים ביותר על ארצות־הברית: הטליבאן וקרטל סמים מקסיקני. איך מתקיים הקשר בין השניים? ומי הם אנשי המפתח שיש לנטרל? על מקס מור לעשות הכול כדי לסכל את המזימות של שני הארגונים האלה, גם אם המשמעות היא הצטרפות לכוחות הרשע. במותחן פעולה קצבי ואינטנסיבי חושף קלנסי סיפור הקרוב עד כדי אימה למציאות המתרחשת ממש בימינו אלה. טום קלנסי הוא מחברם של רבי־מכר רבים, ביניהם 'משחקים פטריוטיים', 'ללא חרטה', 'חי או מת' ו'ארנב אדום', שיצאו לאור בעברית בהוצאת מודן.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • החלטות
     
    מלון מריוט
    איסלמבאד, פקיסטן
    כעבור שלושה שבועות
     
    הפתרון שמצא סגן מקסוד קאיאני כדי לִגמול למור על שהציל את חייו בא בדמות הזמנה לפגישת היכרות בין מור לבין דודו של קאיאני, קולונל סאדאת ח'ודאי מצבא פקיסטן. מייד כשהגיע לאיסלמבאד מצא מור את המסר המסקרן בתיבת הדואר האלקטרוני שלו. דודו של קאיאני, זה שאירגן את מסוק החילוץ שלהם, שיתף את אחיינו בקרב המתמשך שלו בדיכאון שנבע ממשבר מוסרי אישי. הדוא"ל לא חשף את מהותו המדויקת של המשבר, אבל קאיאני עמד על כך שפגישה כזאת יכולה להביא תועלת רבה הן למור, הן לדודו.
     
    במהלך שבועות אחדים של פגישות והתנצחויות מילוליות החל מור לחשוב כי ח'ודאי יכול לזהות כמה אוהדי טליבאן חשובים בקרב שורות הצבא. הוא לגם ליטרים של תה בחברת הקולונל, וניסה לשכנעו לחשוף את הידוע לו בנוגע לחדירת הטליבאן לשורות הצבא ולשימוש לרעה שהם עושים בשטחי השבטים שבצפון־מערב המדינה; ליתר דיוק, באזור הידוע בשם וַזיריסטן. הקולונל מיאן להתחייב ולחצות את הקו. מור היה מתוסכל. זו היתה אבן נגף רצינית שהביאה אותו למבוי סתום.
     
    הקולונל לא היה רק מודאג מן ההשלכות האפשריות על משפחתו המסועפת, אלא שכעת הוא מצא עצמו בעימות אישי עם האמונות העמוקות ביותר שלו, שפירושן לעולם לא לדבר סרה בחבריו לנשק ולא לבגוד בהם, גם אם הפרו את שבועת האמונים שנשבעו לפקיסטן ולצבאו האהוב. אבל השיחות שניהל עם מור הביאו אותו בסופו של דבר עד פי התהום. אם לא הוא, אז מי?
     
    ואז ערב אחד התקשר הקולונל אל מור ואמר לו שהוא מוכן לדבר. מור אסף אותו מביתו והסיע אותו אל בית־המלון, שם היה אמור לשבת איתו ועם שניים מעמיתיו. הם נכנסו למגרש החניה לאורחים.
     
    לח'ודאי בדיוק מלאו חמישים, ושערו הסמיך והקצר כבר היה שזור פסים אפורים. עיניו נראו תשושות וצרות, וסנטרו הבולט היה עטור זקנקן לבן כשלג באורך של חצי סנטימטר. הוא לבש בגדים אזרחיים, מכנסיים פשוטים וחולצה מכופתרת לבנה, אבל נעלי הצבא הסגירו את תפקידו. הבלקברי שלו היה תחוב בנרתיק עור שהוא סובב בעצבנות בין האגודל והאמה.
     
    מור הושיט את ידו אל ידית הדלת אבל ח'ודאי עצר אותו. "חכה. אמרתי שאני מוכן, אבל יכול להיות שאני זקוק לעוד זמן."
     
    הקולונל למד אנגלית בתיכון ואחר כך באוניברסיטת פּונג'אב שבלאהור, שם הוא קיבל תואר ראשון בהנדסה. מבטאו היה כבד, אבל היה לו אוצר מילים גדול, וטון דיבורו היה מרשים ומצווה. מור הבין מדוע הוא התקדם מהר כל כך בסולם הדרגות. כשדיבר, לא יכולת להימנע מלנטות לעברו, כך שמור התרגע, הסיר את ידו מן הידית ואמר, "אתה כן מוכן לעשות את זה. ובסופו של דבר תסלח לעצמך."
     
    "אתה באמת מאמין בזה?"
     
    מור סילק קווצות שיער תועות מעל עיניו, נאנח וענה, "אני רוצה להאמין."
     
    האיש חייך בלאות. "המשא שיש עליך הוא לפחות כמו שלי."
     
    "אתה מניח יותר מדי הנחות."
     
    "אני יודע לזהות אנשי צבא לשעבר. ולפי תפקידך הנוכחי, ברור שעברת הרבה."
     
    "אולי. השאלה שאני רוצה לשאול אותך היא זו: איזה משא כבד יותר? לעשות או לא לעשות?"
     
    "אתה עדיין צעיר, אבל הייתי מעז לומר שהפיקחות שלך עולה על שנותיך."
     
    "אני יודע מאין אתה בא."
     
    הוא זקף את גביניו. "אתה מבטיח לי שהמשפחה שלי תהיה מוגנת?"
     
    "אתה לא צריך לשאול שוב. מה שאתה עומד לעשות יציל חיים. אתה מבין את זה."
     
    "נכון. אבל אני מסכן לא רק את עצמי ואת הקריירה שלי. הטליבאן והעמיתים שלי הם אנשים אכזריים. חסרי רחמים. אני חושש שאפילו החברים שלך לא יוכלו לעזור לנו - על אף כל ההבטחות שלך."
     
    "אז אני לא אבטיח עוד. זאת ההחלטה שלך. שנינו יודעים מה יקרה אם לא תלך לשם. את זה, לפחות, אנחנו יכולים לִצפות מראש."
     
    "אתה צודק. אני כבר לא יכול לשבת מן הצד. אסור לתת להם להכתיב לנו איך לפעול. הם לא יכולים לקחת מאיתנו את הכבוד שלנו. לעולם."
     
    "טוב, תרשה לי להזכיר לך שההצעה להעביר את המשפחה שלך לארצות־הברית עדיין תקפה. שם נוכל להגן עליהם טוב יותר."
     
    הוא הניד את ראשו ושיפשף את זוויות עיניו. "אני לא יכול לשבש את החיים שלהם. הבנים שלי לומדים עכשיו בתיכון. אשתי בדיוק קיבלה קידום. היא עובדת ממש כאן, במרכז הטכנולוגי שבבניין הסמוך. פקיסטן היא הבית שלנו. לעולם לא נעזוב."
     
    "אז תעזור לנו לעשות אותה למקום טוב יותר. בטוח יותר."
     
    ח'ודאי הרים את עיניו והביט במור בעיניים פעורות. "מה היית עושה במקומי?"
     
    "לא הייתי רוצה שהטרוריסטים ינצחו מפני שאני לא עושה דבר. זאת ההחלטה הקשה ביותר בחיים שלך. אני יודע. אני לא מתייחס לזה בקלות ראש. אין לך מושג עד כמה אני מכבד את מה שאתה עומד לעשות... את האומץ שדרוש לשם כך. אתה אדם שמבקש צדק. אז התשובה היא כן, אני במקומך הייתי פותח עכשיו את הדלת ועולה לפגוש את החברים שלי - וכך נחזיר את הכבוד לצבא פקיסטן."
     
    ח'ודאי עצם את עיניו ונשימותיו נעשו רדודות יותר. "אתה נשמע כמו פוליטיקאי, מר מור."
     
    "אולי, אבל ההבדל הוא שאני מאמין באמת ובתמים במה שאמרתי."
     
    ח'ודאי חייך חיוך קטן. "אני חושב שלפני שהתגייסת לצבא נהנית מחיים טובים."
     
    "לא." מור הירהר לשנייה. "אתה מוכן, קולונל?"
     
    הוא עצם את עיניו. "כן, אני מוכן."
     
    הם יצאו מן המכונית, חצו את מגרש החניה והלכו מתחת לסוכך הרחב לעבר הכניסה למלון. מור סרק בעיניו את הרחוב, את מגרש החניה, והתבונן אפילו בגגות הבניינים שמעבר לכביש, אבל הכול נראה שקט. הם חלפו על פני נהגי המוניות שנשענו על מכוניותיהם ועישנו בנחת. הם הינהנו בראשם לבחורים הצעירים האחראים על החניה, שעמדו באפס מעשה ליד דוכן קטן שמאחוריו ארגז ובו עשרות מפתחות. הם נכנסו, עברו על פני קיר המגן שזה מקרוב נבנה, והגיעו אל עמדת הבודק הביטחוני, שם הם נסרקו בקרני רנטגן בחיפוש אחר נשק וחומרי חבלה. הם פסעו על רצפה של אריחי שיש נוצצים בגוון שנהב, שהשתרעה עד לדלפק הקבלה המצועצע שמאחוריו ניצבו פקידי קבלה בחליפות כהות. גבר מזוקן בחליפת כותנה לבנה ניגן נעימה שקטה על פסנתר כנף קטן שניצב לשמאלם. אנשים אחדים עמדו ליד הדלפק; אנשי עסקים, חשב מור. לבד מזאת היה המלון שקט, רגוע, מזמין. הוא הינהן קצרות לעבר ח'ודאי ושניהם פנו אל המעליות.
     
    "יש לך ילדים?" שאל ח'ודאי כשהמתינו למעלית.
     
    "לא."
     
    "היית רוצה שיהיו לך?"
     
    "זה נראה לי כמו חיים אחרים. אני נוסע הרבה. אני לא חושב שזה יהיה הוגן. למה אתה שואל?"
     
    "מפני שכל מה שאנחנו עושים נועד להפוך את העולם למקום טוב יותר בשבילם."
     
    "אתה צודק. אולי פעם."
     
    ח'ודאי הניח את ידו על כתפו של מור. "אל תיתן להם הכול. זאת תהיה החלטה שתצטער עליה. אם תהיה אבא, העולם יהיה מקום אחר."
     
    מור הינהן. הוא הצטער על שאינו יכול לספר לח'ודאי על הנשים הרבות שאיתן בילה כל השנים, על היחסים שנפלו קורבן לקריירה שלו בצי ובסי־איי־איי. שיעור הגירושים הכללי השתנה מפעם לפעם, אבל יש אומרים שבקרב אנשי הקומנדו הימי האמריקני הרקיע שיעורם והגיע לכדי תשעים אחוזים. ככלות הכול, כמה נשים מוכנות להיות נשואות לגברים שהן בקושי רואות? נישואים נעשו לרומן חולף, לא יותר, ואחת מן החברות־לשעבר של מור טענה שזה בדיוק מה שיש ביניהם. היא רצתה להינשא לגבר כלשהו ובד בבד להמשיך את הקשר שלה איתו, רק מפני שהוא העניק לה הומור וריגושים גופניים שהגבר השני, שממנו קיבלה תמיכה כספית ורגשית, לא היה מסוגל לספקם. עם בעל בחזית ואיש קומנדו ימי מן הצד היא תיהנה מכל העולמות. לא, מור לא היה מוכן להשתתף במשחק. ולרוע מזלו הוא שכב עם יותר מדי נערות ליווי, חשפניות, שיכורות ומשוגעות, אם כי בשנים האחרונות הסתכמו חייו במיטה בחדר מלון ובכרית אחת יחידה. אמו עדיין הפצירה בו למצוא בחורה טובה ולהתיישב. הוא צחק ואמר לה שהחלק של "להתיישב" אינו אפשרי מבחינתו, מה שהופך גם את עניין מציאת הבחורה לבלתי אפשרי. היא שאלה אותו, "אתה לא חושב שאתה אנוכי?" הוא אמר לה שכן, הוא מבין שהיא רוצה נכדים, אבל עבודתו דורשת ממנו הרבה והוא חושש שלהיות אבא שלא נמצא בבית יהיה גרוע יותר מלא להיות אבא בכלל.
     
    היא אמרה לו להתפטר. מור ענה שאחרי כל הכאב שהסב לה, הוא סוף־סוף מצא את מקומו בעולם. הוא לא מתכוון לעזוב. לא עכשיו. לעולם לא.
     
    הוא רצה לחלוק את מחשבותיו אלה עם ח'ודאי - הם היו טיפוסים דומים - אבל הפעמון צילצל והמעלית הגיעה. הם נכנסו לתוכה וכשהדלתות נסגרו נראה שהקולונל מחוויר והולך.
     
    הם עלו בשתיקה עד הקומה החמישית, הדלתות נפתחו ומור זיהה במהירות צללית של אדם בפתח המדרגות, מצידו השני של הפרוזדור - הוא היה סוכן של האַיי־אס־אַיי, הסוכנות האחראית לתיאום בין סוכנויות הביון הפקיסטניות. האוזנייה הצמודה לאוזנו של הסוכן הזכירה למור להכניס יד לכיס ולהוציא את הסמארטפון שלו, כדי להתקשר לעמיתיו ולהודיע להם שהם מתקרבים לדלת, אבל אז גילה שהשאיר את הטלפון שלו במכונית. לעזאזל.
     
    הם הגיעו אל הדלת. מור הקיש עליה ואמר, "זה אני, חבר'ה."
     
    הדלת נפתחה ואחת מעמיתיו, רג'ינה האריס, הזמינה את ח'ודאי להיכנס. גם דאגלס סטון היה שם.
     
    "השארתי את הטלפון שלי במכונית," אמר מור. "אני כבר חוזר."
     
    מור החל לחזור על עקבותיו וכעת ראה סוכן שני עומד ליד המעליות. מהלך נבון - עכשיו שולטים אנשי האיי־אס־איי בתנועה הרגלית בכל הקומה החמישית. האיש שליד המעלית היה גבר נמוך קומה עם פנים מחוטטות ועיניים חומות גדולות, ששוחח בעצבנות בטלפון. הוא היה לבוש בחולצה מכופתרת כחולה, מכנסיים חומים ונעלי ספורט שחורות, ופניו דמו יותר לפני מכרסם מאשר לפני אדם.
     
    כשראה את מור הנמיך האיש את הטלפון והחל ללכת לכיוון המדרגות, ולרגע קט התמיה המהלך הזה את מור. הוא פסע כמה פסיעות נוספות, ואז עצר במקומו ומיהר לעבר החדר.
     
    הפיצוץ חצה את הפרוזדור בשאגה, כשהוא גורר אחריו להבות וערימות של שברים שהעיפו את מור מן המעליות והפילו אותו על ישבנו. כעת הגיעו גם ענני עשן שיצאו מן החדר וזרמו לאורך הפרוזדור. מור התהפך על ברכיו וכפות ידיו כשהוא נושם בכבדות ומקלל, שכן עיניו צרבו והאוויר התעבה מסירחון הפצצה. מחשבותיו דהרו והחזירו אותו אל כל ההסתייגויות שהעלה הקולונל, בשעה שכל הספקות הללו הגשימו את עצמם בפיצוץ. מור דמיין את ח'ודאי ואת עמיתיו נקרעים לגזרים, והמראה הזה המריץ אותו לקום על רגליו ולרוץ לעבר חדר המדרגות, שהיה עכשיו ריק -
     
    בעקבות המנוול שנמלט.
     
    המרדף לא הותיר בידו זמן לרגשי אשמה, ועל כך היה מור אסיר תודה. אילו עצר, ולו לשנייה אחת, כדי להרהר בכך שהוא זה ששיכנע את ח'ודאי "לעשות את הדבר הנכון", ובזאת הביא למותו של האיש בגלל אבטחה לקויה, הוא היה עלול להישבר. וזו היתה, אולי, חולשתו העיקרית של מור. פעם, לאחר אחד המבצעים, דווח עליו כ"אדם נלהב ביותר שדואג מאוד לעמיתיו", מה שהסביר מדוע פנים מסוימות מעברו בקומנדו הימי לא הפסיקו לרדוף אותו, ומותו הפתאומי של ח'ודאי רק הזכיר לו את הלילה ההוא.
     
    מור זינק במהירות לחדר המדרגות וקלט את מראהו של האיש הדוהר למטה. מור רדף אחריו בחירוק שיניים, כשהוא נעזר במעקה כדי לדלג על שלוש או ארבע מדרגות בכל צעד, וקילל משום שאקדחו היה עדיין במכונית. הם הורשו להשתמש במלון כמקום מפגש, אבל קב"ט המלון והמשטרה המקומית היו נחרצים בדעתם בנוגע לכלי הנשק שלהם: אין להכניס שום כלי נשק לתוך הבניין. בנושא זה לא היה כל מקום למשא ומתן, ואף על פי שברשותם של מור ועמיתיו היו כלי נשק שמסוגלים לחמוק מכל בדיקה ביטחונית, הם בחרו לכבד את הבקשה, כדי לא לסכן את מערכת היחסים שבלאו הכי היתה מתוחה. כעת לא נותר למור אלא להניח כי אם האיש עבר את בדיקת הביטחון של האיי־אס־איי, סימן שהוא אינו חמוש. אבל מור גם הניח כי חדר המלון שלהם הוא מקום בטוח למפגש. הם בחרו אחד מארבעת החדרים הפנויים בקומה החמישית, מאלה שפנו לרחוב, כדי שיוכלו לראות את האורחים הבאים והולכים ולעקוב אחר דפוסי התנועה. כל שינוי פתאומי פירושו רמז מקדים למשהו שעומד לקרות, והם נהגו לכנות זאת מערכת אזעקה מוקדמת לחכמים. אף שלא עמד לרשותם כלב שאולף לגלות חומרי נפץ, הם סרקו את החדר בחיפוש אחר מתקנים אלקטרוניים, והשתמשו בו כמה שבועות ללא כל אירוע חריג. העובדה שהפושעים ההם הצליחו להחדיר פנימה חומרי נפץ הרתיחה את דמו ושברה את ליבו. ח'ודאי עבר את בדיקת הביטחון ללא בעיה, ומתוך כך הניח מור כי האיש לא נשא על גופו שום מתקן האזנה... אלא אם כן איש הביטחון בעמדת הבדיקה היה מתחזה, אדם שעבד למען הטליבאן...
     
    האיש נמוך הקומה שמר על קצב נמרץ, הגיע לקומת הקרקע וזינק החוצה מבעד לדלת חדר המדרגות, כשמור מפגר אחריו בשש שניות.
     
    אחרי כמה התנשמויות יצא גם מור דרך הדלת, כשהוא מפנה את ראשו שמאלה לעבר הלובי, וימינה לעבר מסדרון ארוך שהוביל אל הספא וחדר הכושר ואל החניה האחורית שהיתה חבויה בצל עצים.
     
    בינתיים כבר היה כל המלון אחוז כאוס, סירנות ניסרו את האוויר, אנשי ביטחון צרחו, ואנשי צוות המלון התרוצצו אנה ואנה כשהעשן מן הפיצוץ החל לחדור למערכת המיזוג, מלווה בריח צורב של חומרי נפץ.
     
    האיש הגניב מבט קצר מעבר לכתפו ודהר לעבר הדלת, בעוד מור שועט בעקבותיו ומושך את תשומת ליבם של שניים מאנשי משק הבית, שהצביעו עליהם וצעקו לעזרה. טוב.
     
    מור צימצם את הפער אך האיש הרים את שתי ידיו, הטיח את עצמו בדלת שנפתחה ונעלם מאחוריה. שלוש, שתיים, אחת, וגם מור המתנשם התנגש בדלת ונעטף באוויר הלילה הצונן. הוא ראה את האיש רץ לעבר אותו מגרש חניה שבו השאיר מור את מכוניתו. זו היתה דרך המילוט הטובה ביותר מבחינתו, כשהעצים מאחוריו, אבל זה גם היה הכיוון אל המכונית של מור - ובתוכה האקדח.
     
    זעמו של מור חדר סוף־סוף לתוך שריריו. האיש הזה לא יימלט. זו כבר לא היתה החלטה, או אפילו יעד, כי אם עובדה נחושה ומוצקה. מור כבר ראה בדמיונו איך הוא תופס אותו; הוא רק היה זקוק לזמן כדי לממש זאת. כצפוי, לטרף שלו לא היה אותו כושר גופני וסיבולת כמו שלו, והאיש החל להאט כשחומצת חלב החלה לתת את אותותיה בשריריו. אלא שלמור עדיין נותרה דרך ארוכה עד שיגיע אל ה... ועל כן הוא זינק על האיש כמו זאב ושילח את רגלו במלוא הכוח לבעוט ברגלו השמאלית, מהלך שהטיח אותו בצרחות ובפישוט איברים על המדשאה, ממש לפני ששניהם הגיעו אל האספלט.
     
    ישנה אִמרה עתיקה וידועה לַכּול בנוגע לטקטיקות באמנות הלחימה באגרוף תאילנדי: "בעיטה מפסידה לאגרוף, אגרוף מפסיד לבִּרכּייה, ברכייה מפסידה למרפקייה, מרפקייה מפסידה לבעיטה."
     
    טוב, החרא הזה הפסיד הכול מן הבעיטה של מור, ומור תפס את מפרקי ידיו של האיש והתיישב עליו כדי לרתק אותו ארצה.
     
    "אל תזוז. אתה גמור!" אמר מור באורדו, השפה המדוברת ביותר בעיר.
     
    האיש הרים את ראשו ונאבק באחיזתו של מור, אבל אז הצטמצמו עיניו ופיו נפער ב... מה? אימה? הלם?
     
    רעם התנפץ במקום כלשהו מאחוריהם. רעם מוכר. מוכר להחריד...
     
    כמעט באותו זמן התנפץ ראשו של האיש והתיז דם על מור, וזה הרתיע אותו בלי משים, פעולה שכולה זיכרון של השרירים ללא מחשבה מוקדמת; מה שהניע אותו היה פשוט יצר ההישרדות שהביאו להתגלגל על צידו ולהתרחק מן האיש.
     
    הוא התנשם והמשיך להתגלגל, עדיין בשליטה מלאה על גופו, שכן מעולם לא שכח את כל האימונים שעבר עד שנהיה איש קומנדו; הגוף זוכר, נענה, פועל.
     
    הרובה נבח עוד פעמיים, הכדורים ננעצו באדמה לא יותר מחמישה־עשר סנטימטרים מחזהו של מור, שנעמד על ידיו וברכיו וזינק לעבר מכוניתו שעמדה ממש שם, כעשרה מטרים ממנו. זה היה רובה צלפים דרגונוב מתוצרת רוסיה. מור היה בטוח בזאת. הוא השתמש ברובה מסוג זה בעבר, ראה אנשים משתמשים בו, וגם לעברו נורו יריות מאנשים שהשתמשו בו. לנשק היה טווח של שמונה־מאות מטרים, והוא היה יכול גם לפגוע ממרחק של אלף ושלוש־מאות מטרים, אם היורה היה צלף מיומן שיודע להשתמש בכוונת הטלסקופית שלו. המחסנית בת עשרת הכדורים, שניתנת להחלפה, יכלה לשמש את היורה עוד זמן־מה.
     
    כדור נוסף ניקב חור בדלת הנהג, שעה שמור הכניס את ידו לכיס ולחץ על השלט והמכונית השמיעה קול צפצוף. הוא נע סביב המכונית, אל מחוץ לקו הירי של הצלף, ופתח את דלת הנוסע.
     
    השמשה הקדמית התנפצה כשכדור נוסף חדר בעדה. מתוך תא הכפפות הוצא אקדח הגלוק 30 של מור, 0.45, שהמילה "אוסטריה" מובלטת על צידו. הוא עבר אל מאחורי הדלת, סקר במבטו את קו העצים ואת המלון שמאחור, והנה הוא שם רוכן לפנים, על גגו של הבניין הדו־קומתי הסמוך, המרכז הטכנולוגי.
     
    הצלף חבש כובע צמר שחור, אך פניו היו גלויות לגמרי. זקן כהה. עיניים גדולות. אף רחב. ומור הינהן בליבו למראה הדרגונוב של הצלף, עם הכוונת הטלסקופית והמחסנית הגדולה שהאיש הרים כעת גבוה יותר וייצב, כשמרפקו שעון על הכרכוב.
     
    ברגע שמור זיהה אותו, קלט הצלף את מור וירה שלוש יריות מהירות שפגעו בדלת, אלא שמור כבר היה מאחורי המכונית, בדרכו לעבר צד הנהג.
     
    אבל אז, בדיוק כאשר קול הירייה השלישית נמוג, ייצב מור את עצמו, חפן את האקדח בכף ידו השמאלית, והשיב אש כשכדוריו קודחים בבטון במרחק סנטימטרים מן המקום שבו שכב הצלף, כארבעים מטרים משם. זה היה מעבר לטווח הירי היעיל של אקדחו, אבל מור תיאר לעצמו שהצלף לא בדיוק הכין שיעורי בית בתחום הבליסטיקה באותו רגע, אלא פשוט השתופף כדי להימנע מכדור תועה.
     
    ארבעה אנשי ביטחון מצוות המלון כבר הגיעו בריצה אל מגרש החניה, ומור הצביע וצעק לעברם, "הוא שם למעלה! תתכופפו!"
     
    אחד מן הבחורים רץ אליו, והאחרים תפסו מחסה בין המכוניות החונות.
     
    "אל תזוז!" הורה איש האבטחה - ואז קיפד הצלף את ראשו.
     
    שומר אחר החל לנבוח לתוך מכשיר הקשר שלו.
     
    מור השיב את עיניו אל הבניין, וראה את הצלף בצידו המזרחי המרוחק של הבניין, יורד בסולם התחזוקה אל מגרש החניה שלמטה, כשהוא גולש במהירות כעכביש העוזב את רשת קוריו.
     
    מור רץ משם והשביל השתנה; הדשא היה לחצץ ואז שוב לשטח מרוצף. סמטה צרה, בין המרכז הטכנולוגי לשורת בנייני משרדים קטנים בני קומה אחת שמאחוריו, הובילה לכיוון צפון־מערב אל רחוב אגא ח'אן, לכביש הראשי שבחזית המלון. ניחוחו של תבשיל בשר חזיר ברוטב מתוק מילא את הסמטה, שכן הארובה של מטבח המלון היתה מופנית לשם, וקיבתו של מור המתה, אף שארוחה היתה הדבר האחרון שעלה כעת בדעתו.
     
    בלי להאט הוא פנה שמאלה באקדח שלוף לפנים, ושם, לא יותר מעשרים מטרים לפנים, עמדה מכונית טויוטה הַיי־אֵייס שמנועה פועל ושני אנשים משרבבים את רוביהם מחוץ לחלונותיה האחוריים.
     
    הצלף רץ לעבר המסחרית וזינק לתוך מושב הנוסע, בעת שהאנשים כיוונו את רוביהם אל מור, שהיו לו פחות משלוש שניות להשתופף אל תוך גומחה בקיר כשהלבנים שמעליו רעדו תחת ברד הכדורים שנורו מכלי נשק אוטומטיים. פעמיים הוא ניסה להציץ כדי לקלוט את מספרה של לוחית הרישוי, אבל התוצאה היתה אכזרית, וכשהם הפסיקו לירות, המכונית כבר עלתה על הכביש המהיר. נעלמה.
     
    מור חזר במהירות למכוניתו, נטל את הטלפון הסלולרי שלו ובידיים רועדות ניסה להתקשר. אחר כך הוא חדל, נשען במושבו לאחור וצפה באנשי הביטחון המקיפים אותו כשמפקדם תובע תשובות.
     
    הוא חייב לדווח על המכונית המסחרית. לבקש שכלי המעקב שבשמיים יתמקדו בכלי הרכב.
     
    הוא חייב לספר להם מה קרה.
     
    כולם מתים.
     
    אבל הוא לא הצליח לעשות דבר, אלא רק לנשום.
     
    הכפר סיידפור
     
    איסלמבאד, פקיסטן
     
    כעבור שלוש שעות
     
    הכפר סיידפור, החבוי היטב בין גבעות מרג'אללה המשקיפות על איסלמבאד, מאפשר תצפית ציורית על העיר ומושך אליו זרם קבוע של תיירים המחפשים את מה שקרוי, בפיהם של כמה מדריכי טיולים, "הנשמה" של פקיסטן.
     
    המדריכים אומרים שאפשר למצוא אותה בסיידפור.
     
    עם זאת, אם לעיר יש נשמה, היא נעשתה כעת שחורה יותר. עמודי עשן עדיין היתמרו מעל מלון מריוט והבקיעו נתיבים בשמיים זרועי הכוכבים, ומור, שעמד במרפסת הבית הבטוח, קילל שוב. לא רק שהפיצוץ ריסק את החדר שלהם, הוא הרס גם את החדרים הצמודים משמאל ומימין לחדרם, ועוד לפני שמישהו היה יכול להתקרב לאזור, התמוטט גגו של חלק הבניין הזה.
     
    בעזרת שלושה סוכנים אחרים שנשלחו לסייע בבידוד האזור, יחד עם צוות מטעם המחלקה לזיהוי פלילי ושני חוקרי פשע מומחים, הצליח מור לעבוד עם אנשי האבטחה של המלון, המשטרה המקומית וחמישה מאנשי האיי־אס־איי, בעודו מאכיל את כתבי סוכנויות הידיעות בזרם של מידע כוזב. כשהסיפור יצא החוצה והתפרסם ברשתות דוגמת הסי־אן־אן, נאמר כי מטען שהוטמן בידי אנשי הטליבאן התפוצץ במלון, וכי הטרוריסטים קיבלו על עצמם את האחריות למבצע שנועד להיות נקמה על רצח שבוצע בידי השיעים שהרגו קיצוני סוני, בעל בריתה של הקבוצה המכונה סיפָּה א־סהאבָּה. קולונל מצבא פקיסטן נלכד בשוגג בפיצוץ. חיבור שמות הקבוצות שקשה לזוכרן והנסיבות המעורפלות, הבטיח, לדעתו של מור, שהסיפור ימשיך לגדול ולהסתבך. עמיתיו שהיו בחדר לא נשאו עליהם מסמכים שיסגירו את זהותם כאמריקאים או כאנשי הסי־איי־איי.
     
    תשומת ליבו של מור לא היתה נתונה עתה למרפסת ולסביבתה, כי אם לקול שהידהד בתוך ראשו: אני לא יכול לשבש את החיים שלהם. הבנים שלי לומדים עכשיו בתיכון. אשתי בדיוק קיבלה קידום. היא עובדת ממש כאן, במרכז הטכנולוגי שבבניין הסמוך. פקיסטן היא הבית שלנו. לעולם לא נעזוב.
     
    מור נאחז במעקה האבן ורכן החוצה, נשימתו נעתקה והוא החל להקיא. הוא המשיך לעמוד שם כשמצחו מונח על זרועו וחיכה שזה יעבור, ניסה להשתחרר מזה, אלא שהפיצוץ החזיר למעשה את הכול להווה. הוא ניסה במשך שנים להדחיק את הזיכרונות, נאבק בהם באין־ספור לילות טרופי שינה, ונלחם בדחף לבחור בדרך הקלה ולשתות לשוכרה עד שהכאב יחלוף... ובשנים האחרונות רצה להאמין כי בקרב הזה הוא ניצח.
     
    ועכשיו זה. רק כמה שבועות קודם לכן הוא פגש את עמיתיו הסוכנים ולא יצר עימם כל קשר מעבר למגע המקצועי. נכון, הוא חש כעת כאב נורא בשל מותם, אבל היה זה ח'ודאי, הקולונל בעל הלב החצוי, שמותו הכאיב לו ביותר... מור למד להכירו, ואובדנו היה משמעותי. איך יגיב אחיינו של ח'ודאי על מות הדוד? הסגן חשב שהוא מסייע לשניהם, ואף שידע כי ח'ודאי מסכן את עצמו כשהוא מדבר עם מור, הוא בוודאי התכחש לכל מחשבה על כך שדודו עלול להירצח.
     
    מור התחייב להגן על ח'ודאי ועל בני משפחתו. הוא נכשל בזאת מכל הבחינות. רק לפני שעה, כשהמשטרה הגיעה אל ביתו של ח'ודאי, הם מצאו את אשתו של האיש ואת בניו דקורים למוות, והסוכן שהוצב להגן עליהם נעדר. הטליבאן היו מקושרים באורח נרחב כל כך, מרושתים עמוק כל כך בדופק החיים של העיר, עד כי למעשה לא היו מור ואנשיו מסוגלים לבצע עבודה ממשית. ברור שעכשיו הדיכאון שלו הוא זה שדיבר מגרונו, אבל לטליבאן היו צופים בכל מקום, ולא חשוב עד כמה התאמץ להתמזג - הוא גידל זקן, לבש מלבושים מקומיים, דיבר את השפה - הם ניחשו מי הוא ומה הוא מחפש.
     
    הוא מחה את פיו, הזדקף והציץ לאחור לעבר העיר, בעשן המסרב לגווע, באורות המנצנצים באופק. הוא ליעלע, גייס מחדש את עוז רוחו ולחש, "אני מצטער."
     
    שעות אחדות אחר כך הוא ניהל שיחת וידיאו עם גרג או'הרה, סגן מנהל השירות החשאי של הסי־איי־איי. או'הרה היה אדם בריא גוף בשנות החמישים המאוחרות לחייו, בעל שיער אדום־אפרפר ומבט עז של עיניים כחולות שהועצמו בגלל משקפיו. היתה לו משיכה מיוחדת לעניבות בצבע זהב, ולבטח היו לו לפחות מאה כאלה. מור מסר לו דין וחשבון מקוצר על האירועים, ושניהם החליטו לדבר שוב בבוקר, אחרי שהצוותים האחרים ישלימו את חקירותיהם ויעבירו את דיווחיהם. הבוס הישיר של מור, מנהל החטיבה למבצעים מיוחדים, ישתתף אף הוא בשיחה.
     
    אחד מאנשי הקשר המקומיים של מור, אִסראר ראנה, סוכן שהוא גייס בעצמו אחרי שהות של שנתיים באפגניסטן ובפקיסטן, הגיע אל הבית הבטוח. ראנה היה סטודנט חריף ופיקח, באמצע שנות העשרים לחייו, בעל פנים דמויות ציפור ותשוקה לקריקט. חוש ההומור והקסם הנערי שלו איפשרו לו לאסוף כמויות מרשימות של מידע למען הסוכנות. זה, יחד עם הייחוס שלו - במאה השנים האחרונות התפרסמו בני משפחתו כחיילים ואנשי עסקים ערמומיים - הפך אותו לסוכן הכמעט מושלם.
     
    מור צנח בכבדות לתוך כורסה, וראנה נעמד ליד הספה. "תודה שבאת."
     
    "אין בעיה, כסף."
     
    זה היה כינויו של מור בפיו של ראנה - וזה נשמע הגיוני. ראנה זכה לתשלום הגון תמורת שירותיו.
     
    "אני חייב לדעת איפה הדליפה. האם זה דלף כבר בשלב הראשון? האם זה הצבא, הטליבאן, או שניהם?"
     
    ראנה הניד את ראשו והעווה את פניו. "אני אעשה הכול כדי למצוא משהו. אבל בינתיים, תן לי להביא לך משקה. משהו שיעזור לך לישון."
     
    מור דחה את הצעתו בהינף יד. "שום דבר לא יעזור לי לישון."
     
    ראנה הינהן. "אני אצלצל לכמה אנשים. אני יכול להשתמש במחשב?"
     
    "זה שם."
    • טום קלנסי
      צילום: Gary Wayne Gilbert
    • טום קלנסי
      טום קלנסי (1947-2013) היה סופר אמריקאי שכתב בסגנון מותחן טכני שהוא סגנון חדש יחסית. הסגנון נפוץ כיום, אך החלו להשתמש בו רק בשנות ה-80. טום קלנסי נחשב למייסדו. רוב ספריו של קלנסי עוסקים ביחסים בינלאומיים, בריגול ובתרחישים גלובליים דמיוניים שהושפעו מהמלחמה הקרה. כמה מהתרחישים שכתב התבררו כמנבאים את המציאות: פיגועי 11 בספטמבר 2001 דומים לתיאורים בספריו "חוב של כבוד" (1994) ו"צו נשיאותי" (1996), ומשחק המחשב Ghost Recon 1 שיצא בשנת 2001, מתאר מתיחות צבאית בין גאורגיה לארצות הברית ורוסיה, הדומה למלחמה בדרום אוסטיה שהייתה ב-2008.
       
      בין ספריו המפורסמים "המרדף אחר אוקטובר האדום", "סכנה ברורה ומיידית", "כל הפחדים כולם", "הקרדינל מהקרמלין", "קשת שש" ,"חוב של כבוד" וסדרת "כוח הרשת". מספר דמויות חוזרות ומופיעות בספריו של קלנסי, אך סדר הוצאת הספרים אינו לפי הכרונולוגיה של העלילה.
       
      חלק מספריו שימשו כבסיס לסרטי קולנוע מצליחים, כגון "המרדף אחר אוקטובר האדום" בכיכובו של שון קונרי, "כל הפחדים כולם" בכיכובו של בן אפלק ו"משחקים פטריוטיים" בכיכובו של האריסון פורד. בשנת 2014 יצא הסרט "ג'ק ראיין: גיוס הצללים", שבניגוד לסרטים אחרים המבוססים על ספריו, התבסס אך ורק על הדמויות שיצר, בכיכובו של כריס פיין כג'ק ראיין‏.
     
    • פיטר טלפ
    • פיטר טלפ
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • חומת אש
    • חי או מת
    • מאבק כוחות
    • האספנים
    • החיסול
    • וידוא הריגה
    • אל תעזוב
    • כוכב הצפון
    • כל השקר והאמת
    • העוצמה והזעם של אבנר ארליך
    • הכרזת מלחמה
    • קו חצות