הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • כל הר וגבע
  • כל הר וגבע
    אגתה פון טראפ | תרגום: נעה שביט
    ידיעות ספרים, תמיר סנדיק | מרץ 2015 | פרוזה תרגום, ביוגרפיה | 268 עמ' מודפסים

    במלאת יובל שנים לצאת הסרט המוזיקלי, צלילי המוזיקה, אחד הסרטים המצליחים והאהובים בכל הזמנים, מובא כאן סיפורה הנוגע ללב של המשפחה שהפכה לאגדה מפי אגתה, הבת הבכורה למשפחת פון טראפ.
    צלילי המוזיקה שבה את לבם של דורות רבים בזכות סיפור מעורר השראה על אומץ, אהבה, מוזיקה ומסירות למשפחה. אגתה פון טראפ מגוללת באוטוביוגרפיה כובשת את סיפורה האמיתי של המשפחה ומספרת על האירועים ששימשו השראה למחזמר ולסרט. בספר היא חושפת את קורות בני משפחת פון טראפ מימי הילדות המאושרת באוסטריה הכפרית עד לשנים שלאחר בריחתם מפני הנאצים. היא מספרת על אביה האהוב, על האבדן הטראגי של האם, על בואה של מריה ועל היחסים בין בני המשפחה, שאמנם זכו להתהילת עולם, אבל חוו קשיים לא מעטים לאורך הדרך.
    כל הר וגבע –זיכרונות לפני ואחרי צלילי המוזיקה מלווה באחרית דבר מאת מבקר הקולנוע יאיר רוה, השופך אור על כוחו הייחודי של הסרט ועל הקשר החמקמק בין המציאות לייצוגה באמנות.

  • ספר דיגיטלי
     
    40
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
    הקפטן, אבינו

     
    אוסטריה של ימי ילדותי הייתה נתונה במלחמה. במלחמת העולם הראשונה, שפרצה ב־1914, שירת אבינו, גאורג פון טראפ, כמפקד צוללת. הוא היה לא רק מפקד מבריק בצי האוסטרי, איש בעל חזון, אומץ ויישוב דעת יוצא מגדר הרגיל, אלא גם בעל ואב אוהב.
    פאפא היה גבוה ומבנה גופו תמיר ובנוי לתלפיות, ומראהו היה מרשים מאוד. היו לו שיער כהה, שפם ועיניים חומות שהשליטו סמכותיות עדינה. טבעות האירוסים והנישואים שענד החמיאו לידיו החזקות והנאות. פאפא התהלך בנינוחות ובזקיפות קומה, ותמיד היה קשוב ורגיש לסביבתו.
    הוא נראה טוב בכל בגד שלבש, ובגדיו היו תמיד מסודרים, נקיים והולמים. אשר לצבע, הוא ביכר בדרך כלל גוני ירוק עדינים ורכים, והעדיף חליפות מצמר טוויד. מכנסיו הגיעו עד הברך, בהתאם לאופנת התקופה (בין השנים 1925-1914) ומשום כך נהגו הגברים לגרוב גרביים עד הברך בדוגמאות שונות, שאת שוליהם היו הופכים כדי להסתיר את הביריות. המקטורנים, החזיות והמכנסיים נתפרו כולם מאותו אריג ובאותו הצבע, ונוספו להם חולצה לבנה ועניבה להשלמת ההופעה. בקיץ היה פאפא לובש לֶדֶרהוֹזֶן מסורתיים (מכנסיים קצרים עשויים עור), חולצה לבנה ומקטורן אפור מצמר קל שחפתיו ירוקים כהים וצווארונו זקוף. פאפא לבש גרבי ברך סרוגים גם בקיץ, ונעל נעלים חומות. בעיני הוא תמיד נראה נאה ביותר.
    פאפא נהג בנו תמיד ברוך ובאהבה, היה מנומס לזרים וחבר אמתי לידידיו ולפקודיו. תמיד אפשר היה לסמוך עליו. הוא ניחן בהדרת כבוד טבעית, לא נתלה בדעתם של אחרים עליו וחי את חייו לפי צו מצפונו. הוא תמיד הפגין חברותיות כנה ומעולם לא היה עליו לומר לנו, "אני אוהב אותך". ידענו שהוא אוהב אותנו והוא ידע שאנחנו אוהבים אותו.
    מעולם לא ראיתי את אבי מתבטל. כשנתקף עייפות היה משתרע על הספה שלו בספרייה ומנמנם קצרות. כשהיה מודאג או ביקש להרהר בדבר מה, נהג לצעוד אנה ואנה בחדר המגורים, אבל מעולם לא הכביד עלינו הילדים בדאגותיו האישיות. היו לו את מאמא וחברים טובים להיוועץ בהם. הוא היה בן האסכולה הישנה, שעל פיה לא נהגו אבות לדון עם ילדיהם בענייני כספים או בסוגיות אישיות. כאב למשפחה ברוכת ילדים התייחס פאפא למחויבויותיו המשפחתיות ברצינות.
    גם למחויבויותיו הצבאיות התייחס בכובד ראש. אבינו היה גיבור הצי האוסטרי, ולא הראשון מבני המשפחה לשרת בו. סבינו, אוגוסט יוהן טראפ, שנולד בגרמניה אך הפך לאזרח אוסטרי, התגייס לצי האוסטרי והוצב בזארה, נמל אוסטרי קטן בחוף דלמטיה. פאפא סיפר לנו שסבא היה מפקד אוניית הצי האוסטרי SMS*-סעידה ופעם אחת, כשחצה את הים התיכון ממערב לאיטליה, איימה סערה עזה להטביע את כלי השיט על צוותו. בתמרונים מיומנים עלה בידו לנווט את האונייה לגדה חולית וכך הציל את אנשיו במו ידיו. בעבור מעשה גבורה זה הוענקו לו עיטור צלב הברזל מדרגה שלישית ותואר אבירות מטעם פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה. מאותו היום, 18 בנובמבר 1876, כונה סבא אוגוסט יוהן ריטר פון טראפ.**
    [* ראשי תיבות בגרמנית, Seiner Majestät Schiff: אוניית הוד מלכותו. (המתרגמת).]
    [** "ריטר" פירושו אביר; "פון", המופיע לפני שם המשפחה, הוא תואר אצולה המוענק לאדם בעבור שירות יוצא דופן למדינה ולבני עמו. רק השליט יכול להעניק תואר זה, והוא מלווה במסמך מהודר.]
    בנו, אבי גאורג, נולד בזארה ב־4 באפריל 1880. גאורג ירש את תואר האצולה של אביו ומאוחר יותר התגייס כמוהו לצי האוסטרי. כשפאפא היה ילד רך בשנים נפטר אביו ממחלת הטיפוס, ואמו, סבתי הֶדוויג וֶפּלר פון טראפ, עברה עם שלושת ילדיה - הדה, גאורג וּוֶרנר - לפּוֹלָה.* סבתי הקפידה לשלוח את ילדיה לבית הספר היסודי הלותרני שם, בהתאם לאמונתה ולאמונת בעלה. כאלמנת קצין קיבלה סבתי קצבה קטנה לכלכלתה ולכלכלת ילדיה. הסכום לא התיר אורח חיים ראוותני, אך הוא אִפשר למשפחה לשרוד בתקופה שבה לא היה מקובל שאישה במעמדה של סבתי תחפש עבודה. באותם ימים נשים היו תלויות במידה רבה בירושה, בעיקר במקרה של אלמנה המטופלת בילדים קטנים. מאוחר יותר, כאשר מצאו בניה עבודה, הם תמכו בה כלכלית, אבל משכורתם לא אִפשרה להם לשלוח הרבה לאמם.
    [* פּוֹלָה היה הנמל החשוב ביותר בממלכה האוסטרית, ולאחר מלחמת העולם הראשונה הפך חלק מאיטליה. כיום שייכת העיר לקרואטיה ושמה שונה לפּוּלָה.]
    כשהיה בן ארבע־עשרה החל גאורג פון טראפ את לימודיו באקדמיה הימית בפְיוּמֶה.* לקראת תום תקופת האימונים המפרכת הוצב עם חבריו ללימודים על אוניית מפרש, ה־SMS-סעידה II, להשלמת הכשרתם. מעניין כי גאורג הוצב על אונייה ששמה זהה לשם האונייה שעליה פיקד אביו בעבר. לאונייה לא היה יעד מוגדר - היא נועדה להפליג סביב העולם כשעל סיפונה צוערים שזה עתה סיימו את הכשרתם. האונייה הפליגה דרך תעלת סואץ ומשם מזרחה דרך האוקיינוס ההודי לאוסטרליה, שם התקבלה הסעידה II בזרועות פתוחות והצוערים והקצינים זכו לכבוד מלכים. הקיסר האוסטרי אף נעתר לבקשת קברניט האונייה להאריך את הביקור. בסיפוריו על המסע ציין פאפא את יופיים המיוחד של איי מרקיז, שהרשימו אותו עד כדי כך שתמיד חלם לחזור אליהם.
    [* פיומה הייתה עיר תעשייה על חוף הים האדריאטי. כיום רייֶקָה שבקרואטיה.]
    אך מסעה של הסעידה II נקטע באבו. סימנים לאי־שקט ועוינות מצד "הבוקסרים", רבבות חסידי אגודה סינית סודית, כלפי מיסיונרים וזרים אחרים עוררו דאגה באומות המערב. אלו שלחו אוניות לסין כדי לפקח על המצב ולפקוח עין על הבוקסרים, שמא יחליטו לנקוט פעולות אלימות נגד שגרירויות ורבעים שבהם התגוררו בני המערב.* בשל מצב העניינים הרגיש קיבל קברניט הסעידה II ב־9 ביוני 1899 מברק המורה לאונייה לשוב הביתה על צוותה. באותה עת היא הפליגה צפונה לאורך חופי סין עד שנחאי.
    [* הייתה זו תחילתו של מה שיכונה מאוחר יותר מרד הבוקסרים (1901-1900). הסינים שהשתתפו בו נקראו "בוקסרים" בשל שליטתם באמנויות לחימה.]
    מנמל ווּסוֹנג כתב הצוער פון טראפ לאמו שבפולה:
     
    הידד, הרגע קיבלנו מברק המורה לנו לחזור הביתה! הסיפון מלא פרצופים שמחים. אנחנו חוזרים דרך הונג קונג, בָּטַבְיָה (כיום ג'קרטה, אינדונזיה), פורט מאהי (באיי סיישל), עָדֶן ולאחר מכן בחזרה לפולה. קרוב לוודאי שנגיע לפולה לקראת אמצע או סוף אוקטובר. עד אז יהיה לך מועד מדויק יותר.
    בנך הנאמן,
    גאורג.
     
    כשהגיע הצוער פון טראפ לפולה הוא לא הספיק לבלות זמן רב עם אמו. בתום חופשה קצרה הוא צורף לצוות הניווט של הספינה האוסטרית SMS זֶנטה שיצאה למשימה מבצעית בסין, שם הלך מרד הבוקסרים והתעצם.* כך הזדמן לצוער פון טראפ ללמוד ניווט מיד ראשונה, בעבודה שכם אל שכם עם האנשים המנוסים ביותר בתחום.
    [* ממשלת סין תמכה בגלוי במרד.]
     

    ה־SMS זנטה הייתה אמורה להפליג עד נמל שנחאי. אחרי שעברה במיצרי פורמוזה נקלעה הספינה למים סוערים בסביבה שנחשבה מועדת לטייפונים. הזנטה כבר גברה על כמה סערות בדרך, אבל הפעם היה זה טייפון רב עוצמה שגליו השוצפים כבר בלעו כמה ספינות קיטור וג'ונקות סיניות. ואולם הספינה הקטנה שרדה את הסערה בנזק קל בלבד והגיעה לבסוף, באיחור של שעות רבות, לשנחאי, שם התקבלה בתשואות של אנשי הספינות המערביות האחרות שכבר עגנו בנמל.
    בעת שאני כותבת על חלק זה במסעו של אבי לסין עולה בדעתי שכפסע היה בינו ובין המוות כשניסה לעזור להציל את התושבים המערביים באזור ממוות בטוח. אם האל לא היה מושיט ידו אל הספינה הקטנה ומצילה ממי הטייפון הסוערים, לא היו משפחת טראפ, לא זמרי משפחת טראפ ולא "צלילי המוזיקה".
    בשנחאי מילא קברניט הזנטה אחר ההוראות שהועברו לו דרך הקונסול האוסטרי, ומיד לאחר שסיים להעמיס פחם ואספקה המשיך צפונה במסלול שחצה את ים סין ואת הים הצהוב. בדרך הגיעו לאוזני קברניט הזנטה ואנשי צוותה ידיעות על מעשי זוועות המתרחשים באזור ננקינג, ומפקדי כלי השיט המערביים החליטו בעצה אחת להפליג לנמל טיינצין כדי להתקרב לפקינג. בדיוק כשהספינות הגיעו לשם פרצה מתקפה על רובע המערביים, וכוח בינלאומי שהורכב מחיילים ומלחים אנגלים, אמריקנים, צרפתים, גרמנים, איטלקים ואוסטרים הסתער על הבתים המבוצרים ושחרר את דייריהם בקרב פנים אל פנים עז. גאורג פון טראפ וחייליו לחמו בגבורה, והוא זכה בשל כך בעיטור אומץ ובקידום.
    המראות שבהם נתקל פאפא במהלך הקרב היו כה איומים שהוא מעולם לא סיפר לנו עליהם. שנים אחר כך קראתי בעיתון דיווח על המאבק הזה (ה"נויֶה אילוסטריטֶר ווֹכֶנְשָאוּ", מ־1 במאי 1960). בכתבה שכותרתה "לפני שישים שנה: מרד הבוקסרים" תוארו זוועות מלחמת הבוקסרים ומעשי הגבורה של גאורג פון טראפ ורעיו. המאמר התפרסם לאחר מותו של אבי, ביום שבו היה אמור לחגוג את יום הולדתו השמונים, ופירט את פעולות ההצלה שלו בזמן המרד.
    פאפא סיפר לנו סיפור משעשע על מקרה שאירע בהרי סין, לשם נשלחה היחידה שלו לכמה ימי מנוחה. היה קר מאוד והם שוכנו באכסניה נטולת חימום. כדי שאורחיו יחושו בנוח, לפחות במהלך הלילה, סיפק להם בעל האכסניה בקבוקי מים חמים, שהונחו בקצות המיטות תחת השמיכות לפני שהאורחים פרשו לשנת הלילה. האכסניה לא הוארה בחשמל, והאורחים נשאו עמם עששיות.
    בלילה הראשון, לאחר שכולם כבר שכבו לישון, נשמע קול מוזר מאחד החדרים. כמה אנשי צוות ניגשו בבהילות אל החדר הרועש. הם פתחו את הדלת, אוחזים בידיהם עששיות, ומה ראו? אחד הקצינים הכה במיטתו במקל בטירוף תוך שעששית מתנודדת התלויה מהתקרה נחבטת שוב ושוב בראשו.
    הוא נכנס למיטה בחושך בלי לדעת שהוא עתיד למצוא "ידיד חמים" תחת השמיכות. כשהתמתח חשו רגליו בחומו של בקבוק המים, אך הוא חשב שזו חיה כלשהי, אולי עכברוש. הוא קפץ מהמיטה ותפס את מקל ההליכה שלו כדי לגרש את החיה הדמיונית ממיטתו. הוא ודאי הרגיש טיפשי למדי כשגילה שנבהל עד עמקי נשמתו מבקבוק מים חמים ואהיל!
    בדרך חזרה מהמזרח עצרה הזנטה בארץ הקודש. פאפא זכה למדריך אישי, כומר פרנציסקני חביב שלקח אותו לסיור במקומות הקדושים והראה לו היכן לקנות מזכרות. בין היתר רכש פאפא כמה וכמה בקבוקי זכוכית שקופים מלאים במי הירדן, שעל צדם האחד הוטבעו המילים "מי הירדן" ומהצד השני הוטבע צלב. אולי תכנן כבר אז להקים משפחה גדולה וקיווה להטביל את ילדיו במים המיוחדים.
    סמירנה (איזמיר) שבטורקיה, הייתה תחנה נוספת שבה עגנה הספינה והצוות זכה לרדת אל החוף. העיר נודעה בשטיחים שנטוו בה בעבודת יד, ובעלי החנויות אהבו להשתעשע בהעמדת כישורי המיקוח של הלקוחות במבחן עד שהורד השטיח למחיר סביר. אינני יודעת כיצד הם דירגו את פאפא, אבל הוא קנה בטורקיה כמה שטיחים מרהיבים שמאוחר יותר קישטו את ביתנו.
    אחת המזכרות שהביא פאפא ממסעותיו לסין ותמיד סקרנה אותי, הייתה לוח עץ שאותיות סיניות חרוטות בו. כשהופענו בהוואי בראשית שנות החמישים, פרופסור מאוניברסיטת הוואי תרגם למעני את המילים שעל הלוח. הייתה זו ברכה לבית בזו הלשון: "תבורך באלף ברכות".
    כששבה הזנטה לפולה בתום שליחותה לסין, זכה צוותה האמיץ לקבלת פנים חמה ביותר.
     
    אחרי ההרפתקה הצבאית הראשונה שלו, המאורע החשוב הבא בחייו של פאפא היה נישואיו לאמי. אדווין גריי, חוקר אנגלי שעסק בצי הימי ובהמצאת הטורפדו, תיאר בספרו "כלי השטן"* חלק מהסיפור. הוא מציין שאבא פגש את אגתה וייטהד, נכדתו של ממציא הטורפדו האנגלי רוברט וייטהד, ונשא אותה לאישה.
    [* Edwyn Gray, The Devil's Device: The Story of Robert Whitehead (London Seeley, Service & Co., Ltd., 1975)]
    ב־1908 נשלח גאורג פון טראפ מטעם הצי לפיומה כדי ללמוד מכלי ראשון בניית צוללות וטורפדו. בשנת 1909, עם השקתה של ה־U5, אחת הצוללות הראשונות שנבנתה במפעל וייטהד, נתבקשה אגתה וייטהד לערוך את הטקס. גאורג פון טראפ ניצב אז לצדה על הבמה מעוטרת הדגלים, ולא ידע כי הוא עתיד לפקד על אותה הצוללת ממש, וכי זו שהשיקה את כלי השיט תהפוך ביום מן הימים לרעייתו. הסיפור מתואר בפירוט בפרק הבא.
    שנתיים אחר כך, ב־14 בינואר 1911, נישאו גאורג ואגתה, ואמו של גאורג, הדוויג ופלר פון טראפ, הצליחה להשתתף בחתונה למרות בריאותה הרופפת. היא מתה משחפת באוקטובר של אותה שנה, בגיל חמישים ושש. ורנר אחיו של גאורג כתב על כך לסבתו, אנגלין ולפר, ולדודתו מינה, וציין באותו המכתב את הולדת בנם בכורם של גאורג ואגתה, רופרט:
     
    11 בנובמבר 1911
     
    נונה ודודה מינה היקרות,
     
    תודה לשתיכן מעומק לבי על המילים הטובות והאוהבות שכתבה לי דודה מינה.
    מובן שהכרתן היטב את אימא, אך האם זכיתן להכירהּ כאם? האם ידעתם איזה גן עדן יצרה למעננו בילדותנו?
    אני זוכר את אימא כאוהבת כל כך, טובה כל כך, כה מאירת פנים ורכה, ועם זאת כה חזקה וגאה. אך נפלאה מכול הייתה אהבתה, אהבתה אלינו הילדים. היא הקדישה לנו את חייה ואפילו את בריאותה. היא חייתה רק למעננו ולמען זכר אבינו. בענוותה שאינה יודעת גבול ובמסירות שלה היא כאילו אמרה, "כעת משפצחו ילדי בקריירות משלהם, מילאתי את חובתי. כעת אני רוצה לנוח ולהצטרף לאבא."
    כעת היא עמו, ולהורינו יש בית קט ושלֵו משלהם, והם משקיפים עלינו ממעל לשמרנו.
    אימא האוהבת והמסכנה. דווקא כשילדיה יכולים סוף־סוף לדאוג לה היא הולכת מעמנו.
    גאורג ודאי כתב לכן על ימיה האחרונים.
    הייתי עמה עד עשרה ימים לפני מותה, אך אז נאלצתי לעזוב. כשנפרדנו לשלום ידענו שנינו שזו הפעם האחרונה.
    אימא זכתה לשלווה ורוגע ברגעיה האחרונים. היא מתה בשנתה. לא יכולתי לאחל לה קץ אחר. כשחזרתי לשם היא שכבה בשקט ובשלווה, אוהבת כתמיד. ארשת פניה הנעימה נשמרה עד הרגע האחרון, עד שגאורג ואני סגרנו את הארון. היינו לבדנו באותם הרגעים.
    כעת היא חופשייה סוף־סוף מסבלותיה ומדאגות החיים, אך היא ממשיכה לחיות בנו, וכמה טוב לדעת שנזכה וידֶרזֵיהֶן [להתראות שוב]. יש בכך נחמה.
    הייתי רוצה לבוא בשנה הבאה, אך שירותי הצבאי אינו ברור עדיין.
    אני משער שאתן ודאי כבר יודעות שתינוק "הופיע" בביתו של גאורג. אימא הייתה שמחה לראותו - היא הצטערה כל כך שכבר אין בכוחה לתפור משהו למענו, אך היא כן הצליחה לסרוג לו מעיל קטן.
    כעת עולה על דעתי שאני לבד בערבים.
    שאלוהים יברך אתכן. אני מודה לכן מקרב הלב ומברך אתכן,
     
    נכדך ואחיינך הנאמן,
    ורנר
     
    הבית הגדול שנבנה בעבור משפחתו הצעירה של גאורג פון טראפ נודע בשם וילה טראפ.* הוא שכן מחוץ לפולה, שם הוצב פאפא, סמוך לחוף על גבעה בשם "מונטֶה פָּרָדיסו", הצופה אל נופו המרהיב של הים האדריאטי. הבית נבנה בסגנון אופייני לסביבה והיה גדול דיו לאכלס משפחה גדולה, אך ככל הנראה נגזר עליו שלא לשמש את משפחת פון טראפ זמן רב.
    [* הבית עדיין קיים, אך כבר אינו בבעלות המשפחה.]
    ב־1914, שנה אחרי בואי לעולם, פרצה מלחמת העולם הראשונה וכל אזור החוף פונה מתושביו. האזרחים נדרשו לעבור לאזור מוגן יותר במרכז הארץ. אמי ושני ילדיה - אחי רופרט ואני - הוזמנו לבית סבתנו באֶרלהוֹף עד תום המלחמה. הארלהוף, הבקתה של סבתנו שנוף הרים נשקף ממנה, שכנה על גדת אגם צֶלֶר שבאלפים האוסטריים.
    פאפא קיבל לפיקודו את אחת הצוללות הראשונות של הצי האוסטרי. הצוללת הייתה עדיין בשלבי ניסוי אך הוכנסה לשירות בנוהל מזורז עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אדווין גריי כותב בספרו כך:
     
    עם תום תקופת מינויו של גאורג במפעל וייטהד, הוא נשלח לפקד על ספינת טורפדו 52, שם הפגין עד מהרה את יכולותיו המקצועיות. הקצונה הבכירה רחשה לו הערכה רבה וניכר היה שאם לא יתרחש משהו בלתי צפוי, עתיד הסגן הצעיר להגיע לעמדה גבוהה בצי הקיסרי. כדי לצבור ניסיון מינה אותו משרד האדמירל הראשי למפקד צוללת U5, כלי השיט שהשיקה אשתו לפני נישואיהם.
     
    ניסיונו של פאפא על הסעידה II ובמשימת החילוץ של השגרירות האוסטרית בסין כנראה עורר בו רעב להרפתקאות, אך את הלהיטות לנטילת סיכונים מיתנו כושר השיפוט המצוין שלו ושיקול דעתו יוצא הדופן. בלא שתי תכונות אלו לא היה פאפא מצליח בתפקידו כמפקד הצוללת שלו, ה־U5.
    המהלך הנועז ביותר שביצע בתחילת המלחמה היה שיגור טורפדו תת־ימי אל ספינת הקרב הצרפתית "ליאון גמבטה" על רקע ליל ירח מלא. זו הייתה הזדמנות חד־פעמית והוא ניצל אותה והצליח להטביע את הספינה.
    במקרה מסוים זה, שאירע ב־27 באפריל 1915, נטל גאורג פון טראפ סיכון כפול בביצוע תמרון שלא נכלל במסגרת התפקיד. אילו נכשל בכך אך היה מצליח לחזור בשלום - הוא היה עומד למשפט צבאי בעוון חריגה מהסמכות שהופקדה בידיו. אם היה נכשל ומושמד על ידי ספינת הקרב, היה מקפח את חייו וחיי אנשי הצוות שלו ומאבד את הצוללת.
    התמרון אמנם לא היה נטול סיכונים, אך שיקול הדעת הרב שהתלווה לכל פעולה והאמון המלא שרחש הוא לצוות וצוותו לו - הפחיתו את מידת הסכנה. ה"לאון גמבטה" נבלעה בגלים בתוך תשע דקות. מיום טביעתה של ה"לאון גמבטה" נמנע האויב מלשלוח ספינות קרב נוספות לאותו אזור בים התיכון, מתוך הנחה שאוסטריה מצוידת בצי צוללות איכותי בהרבה מכפי שהיה לה. גאורג פון טראפ הפך בן לילה לגיבור הצי האוסטרי ולאיום עז בדמיונו של האויב. תמרון אמיץ זה בראשיתה של המלחמה זיכה אותו בצלב מריה תרזה, עיטור הגבורה הגבוה ביותר בצי האוסטרי, ונלווה לו התואר "ברון". מאוחר יותר העלה פאפא על הכתב את זיכרונותיו ממלחמת העולם הראשונה.*
    [* הספר, שנכתב בגרמנית, אזל בהוצאה: Bis zum Letzten Flaggenschuss (עד הצדעה אחרונה).]
    כשהגיעו הבשורות על הישגיו יוצאי הדופן ליבשת, ראתה האוכלוסייה האזרחית בגאורג פון טראפ גיבור מלחמה. תלמידות מבתי ספר שלחו לו מכתבי תודה, והודפסו גלויות הנושאות את דיוקנו ואת תמונת הצוללת. הוא עצמו התקשה לשמוח בניצחון בשל המחשבה על המלחים והקצינים שנטרפו בים עם ספינתם. נחמתו היחידה הייתה בכך שעזר למדינתו להילחם על חייה.
    כן, גאורג פון טראפ היה גיבור, אבל בשבילנו הוא היה פאפא שלנו. כשהיה מגיע הביתה לחופשה הוא חזר למשפחה שהתגאתה בו מאוד. אני זוכרת כמה התרגשנו באותם ימים. איני זוכרת באיזו תדירות הגיע הביתה, אבל אני יודעת שביקוריו היו תכופים למדי. השהות בצוללת הייתה מורטת עצבים במיוחד בשל הצפיפות, האדים והמחסור בחמצן, ומשום כך נצטוו הקצינים ואנשי הצוות לצאת לפרקי מנוחה תכופים ביבשה.
    רופרט ואנוכי לא הבנו אז על מה בדיוק מתנהלת המלחמה, אבל הבנו שפאפא יוצא בספינה שיודעת לצלול מתחת למים כדי לירות באויב. הוא היה מטביע את ספינותיו של האויב ואז חוזר הביתה לראות אותנו. כשהיה מגיע לארלהוף היה פושט את מדי הצי ולובש בגדים אזרחיים. לאחר מנוחת לילה הגונה אהב פאפא לשחק עמנו. היינו נוקשים על דלתו בשעת בוקר מוקדמת ושרים שירים שהיינו ממציאים למענו.
    לעתים קרובות הוא היה "הופך" לפיל ומניח לנו לרכוב על גבו, ולפעמים היה מספר לנו סיפורים שגרמו לנו לצחוק או להצטמרר בפחד - סיפורים פרי דמיונו על דרקונים, ענקים ושאר דברים מרגשים. פעם שאלתי אותו באמצע סיפור, "הסיפור הזה אמתי?" והוא השיב בכנות, "לא, הוא אינו אמתי." אני שאלתי, "אז למה אתה מספר לנו אותו?" ובאותו הרגע נגמר הסיפור. עבר זמן עד ששבתי לשמוע סיפורים מפיו.
    בפעם אחרת שלף פאפא קופסת גפרורים מכיסו, הניח כמה גפרורים על השולחן, הצביע ואמר, "זו הצוללת שלי, ואלו ספינות האויב." אחר כך הסביר לנו על קרבות הים שלו. התקשינו להבין את הדברים לעומקם, אך הבנו שאבינו נתון בסכנה ועלול להיפגע במלחמה.
    הנחנו לדמיון שלנו להתפרע. הכרחנו אותו לשכב על הספה הגדולה בחדר המגורים ובישרנו לו שיש לו פצע גדול בראש. אני הייתי האחות וחבשתי את הפצע במטפחתו הלבנה והגדולה, ורופרט, הרופא, מדד לו דופק ורשם לו מנוחה במיטה. נראה שפאפא קיבל את הוראת הרופא בברכה, והוא נרדם מיד.
    בבקרים נהגנו רופרט ואני לגשת אל דלתו ולנקוש עליה. אחרי ששמענו אותו אומר "הֶרין" (יבוא) היינו רצים פנימה, קופצים על מיטתו ואומרים, "בוקר טוב, פאפא." הוא היה מרים אותנו בזה אחר זה ומושיב אותנו על ברכיו כשרגליו פרושות קדימה, ואז מכופף אט־אט את הברכיים כדי ליצור הר, ואנחנו היינו מתרוממים לפסגה ומשם צונחים בפתאומיות לעמק. היינו מתרוממים כך באוויר פעם אחר פעם במשחק שלא נמאס עלינו מעולם. באווירה כזאת הצליח אבא לשכוח לרגע מהמלחמה ולהיות האב האוהב שהיה באמת.
    ב"צלילי המוזיקה" מוצג הקפטן כנוקשה, מרוחק ועיקש. במציאות היה הקפטן, אבינו, עדין, טוב לב ורגיש. מאמא לא יכולה הייתה למצוא לנו אב טוב יותר.

    • אגתה פון טראפ
    • אגתה פון טראפ
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • הספר האמיתי של פראנק זאפה
    • ממעמקים
    • חיים יקרים
    • מסעותי עם ורה
    • איש ליד מכונה
    • פרננדו פסואה
    • אוטוביוגרפיה
    • אופטימי - כרך 1
    • אוטוביוגרפיות של שיגעון
    • כוכבים יש רק בשמים
    • בעוז ותעצומות - הרב שלמה גורן אוטוביוגרפיה
    • טבע ואדם