הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • כלום זה כל מה שיש
    ספר מוגן
     
  • כלום זה כל מה שיש
    קירסטי דאלאס | תרגום: מיטל ירקוני
    אדל | מרץ 2018 | רומן רומנטי | 350 עמ' מודפסים
    “זוזי כמו הרוח, שמרי על הפרצוף שלך, מקדי ת’עיניים במטרה שלך… ואל תמותי.”
     
    אני בתו של מלך, אבל אנ’לא נסיכה.
     
    רבים מתעבים אותי אבל רבים יותר מפחדים מפניי.
     
    עבור אחד אני כלום, ועבור אחר – הכול.
     
    אני כלי במשחק שלהם ולוחמת בזירתם.
     
    קוראים לי נאדה,
     
    ואלה הם החיים בעולם התחתון.
     
     
     
    “אם ליבך עדיין פועם ואוויר עוד ממלא את ריאותיך, קום והמשך להילחם.”
     
    אני בנם של אנשים טובים, אבל אני עצמי אינני כזה.
     
    דם מכתים את ידיי, ורצח מותיר את חותמו על נשמתי.
     
    עבור אחת אני הכול, עבור כל השאר – כלום.
     
    אני חייל של מוות, מתנקש אפל בתוך הכלא שלהם.
     
    קוראים לי שאדו,
     
    ואלה הם החיים בעולם התחתון.
     
     
     
    כלום זה כל מה שיש הוא רומן דיסטופי, מותח ואפל!… ועם זאת יפהפה, מאת סופרת רבי המכר קירסטי דאלאס.
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הקדמה
     
    מאחר שלא היה לי דבר - לא היה לי גם מה לאבד, וזה הפך אותי לבלתי מנוצחת. קוראים לי נאדה; בספרדית פירוש השם הוא 'כלום', אך מעטים טרחו לקרוא לי בשם זה. הרוב קראו לי 'ילדה', השאר התעלמו ממני לחלוטין. סיפורי אינו ערב לאוזן. אין בו עדינות, והאהבה שאני מוצאת היא כמו אבן מחוספסת, קהה ולא ממורקת, כמו קירות האבן שביניהם אני גרה. כאן נולדתי, בכלא חשוך זה שבו הליטוף החמים של קרני השמש אינו מורגש כלל; ועולמי מלא שנאה, חמדנות, תאווה ואלימות.
     
    העולם הוא מקום שונה ממה שהיה פעם, כך אמרו לי לפחות, מאחר שכל מה שאני מכירה הוא הגיהינום הזה. שמעתי סיפורים על העולם שלמעלה, שבו חיים המלאכים והצודקים, אלה שהחופש הוא מנת חלקם וקרני השמש הן ברכתם. בעולמם, כאשר אדם פושע, חבר מושבעים אינו שופט אותו ואין הזדמנויות שניות. כאשר אחד מהמבורכים הללו פושע הוא נשלח היישר לגיהינום ומושלך מעבר למפתן דלת הכניסה אל העולם שמתחת.
     
    אומנם בבית הכלא שלנו יש בית ספר מאולתר עבור קומץ הילדים החיים כאן, אך אותי לימד קרוא וכתוב הגבר היחיד במתקן זה שבו נתתי אמון: דז'ון, המורה הרוחני שלי, המאמן שלי. הוא גם ניסה ללמד אותי את ההיסטוריה של העולם, מעל פני האדמה ומתחת לה. שיעוריו היו משעממים בצורה בלתי רגילה, ובספרים שמצא לעיתים קרובות היו חסרים עמודים, עמודים שנתלשו והותירו תעלומה בעלת קצוות מרוטים. בספרים כאלה היה אפשר לזהות את עמדת הכותבים - בעד או נגד עולם חדש זה שבו אנו חיים, תלוי מי כתב אותם. היה לא פשוט לקלף את שכבות השקרים והשנאה כדי לגלות את האמת, ולרוב התוכן בספרים אלה חזר על עצמו והם היו משמימים. לעומת זאת, הסיפורים שסיפרו האסירים הרבים היוו שיעורי היסטוריה מרתקים בהרבה.
     
    כשהייתי ילדה הייתי יושבת בין הצללים ומאזינה לסיפוריהם, סיפורים על עולם שמוחי הצעיר לא היה יכול להבין. כאשר איש חשוב, מנהיג העולם החופשי, כך נאמר לי, נרצח בידי אלו שביקשו לדכא מיליוני אנשים ולשלוט בהם בעזרת רעיונותיהם הקיצוניים, ארצות הברית החלה להתפורר. הם קראו לזה 'המלחמה על החופש'. זו לא הייתה הידרדרות איטית; היא הייתה מיידית ועוצמתית.
     
    וושינגטון, לוס אנג'לס ויוסטון הותקפו ראשונות. פעולות אלימות מוטטו מבנים והורידו גברים בעלי עוצמה אל ברכיהם. בעוד ארצות הברית עלתה בלהבות, תקוותיהם וחלומותיהם של מיליונים נכתשו לעפר דק. בייאושם, אנשים טובים החלו לעשות דברים נוראיים. לעיתים עצם היות האדם בחיים אילץ אותו להרוג, והיסטריה המונית התעוררה בעקבות המנטליות של אדם לאדם זאב. אספקת המזון הלכה ופחתה ואלו שפעם היו עשירים הפכו כעת לעניים, והעניים ברובם נכחדו. ארצות הברית הייתה בחשכה למשך זמן מה; החשמל פסק, והטכנולוגיה חזרה לאחור לתקופה פרימיטיבית יותר. אחת המדינות החזקות בעולם התפוררה, נהייתה חלשה כמו תינוק בן־יומו. מדינות אחרות הציעו את עזרתן אבל ההרס כבר היה נרחב מכדי להמתיק את הדין של האומה ההרוסה.
     
    שנים חלפו, למעלה ממאה שנים ליתר דיוק, ואט־אט השליטה הושבה, הרוע נרגע, והוחלט שתהיה אפס סובלנות בנושא הפשיעה. החיילים נלחמו בפושעים ודחקו אותם אל מחוץ לגבולות והשיגו מחדש שליטה על הכאוס שיצרו האזרחים בתוך גבולות אלו. הערים הוכרזו כאזורים נטולי פשיעה ואז נתחמו בגבולות שמורים היטב במטרה למנוע כניסה מחודשת של עבריינים. בעוד העולם ניסה באומץ לבנות מחדש את המדינות ההרוסות ואת התשתיות, נולד העולם התחתון. רכבות תחתיות, מערות, מכרות ובונקרים הפכו לבתי כלא מטילי אימה הקבורים תחת מלט ואבן, נעולים היטב, מחוסרי ניצוץ של אור, שלווה וחופש. כל בית כלא מתחת לאדמה הכיל בין מאה אסירים לאלף ולעיתים אף יותר, במדינות הגדולות. בעולם שלמעלה, גבר חדש נבחר להיות מנהיג האומה, ועל הקרקע נותרה נוכחות צבאית חזקה כדי לאכוף את החוק. בכל מדינה מפקדים צבאיים קיבלו על עצמם תפקידי מנהיגות, והם הנהיגו את האזרחים ביד חזקה. באמריקה החדשה, אם פשעת, בין שבכוונת זדון ובין שבשוגג, נידונת לחיים בעולם התחתון. החוק היה אכזרי ובלתי מתפשר, אך הוא עבד, ובמהרה אנשים שינו את התנהגותם.
     
    בשל תאוותם הגחמנית והבלתי זהירה של הוריי, אני אחת מחסרי המזל הכלואים בתוך מה שפעם היה מערכת הרכבת התחתית של ניו יורק. הבאת ילדים לעולם אינה מנוגדת לחוק כאן למטה אך בהחלט גורמת להזעפת פנים, בניסיון למנוע לידות מקריות מצערות כמו שלי. בית הכלא שלנו אינו דומה לבתי הכלא של פעם. מהרגע שהושלכת לעולם התחתון לא היו סורגים שאפשר להתחבא מאחוריהם, לא היו שומרים שמנעו עבירות על חוקים, היה רק העולם שלנו, מושחת ומכוער. לכסף אין ערך כאן; עם זאת, אנשים מעולם החופש לחמו למען זכויותיהם של אהוביהם אשר הושלכו לבית הכלא של העולם התחתון. מסיבה זאת בלבד ניתנים לנו אוכל, צורכי מחיה בסיסיים, כלים משומשים, בגדים יד שנייה, גנרטורים לחשמל, מים... כל מה שאנו זקוקים לו כדי ליצור קיום כמעט מתפקד. פריטים אלה נהיו יקרי ערך ודבר מה פשוט כמו מברשת שיניים יכול להפוך למצרך נחשק ביותר שאנשים יהיו מוכנים לסחור בו. לפיכך, מערכת המסחר שלנו משגשגת. ואין פריטים נחשקים יותר מסמים ואלכוהול. סמים סינתטיים ומשקאות חריפים מזוקקים אשר יוצרו במעבדות נטולות חלונות, ולעיתים קרובות גרמו לכך שיצרניהם ימצאו את עצמם בתנאים מסוכנים עד כדי מוות, עזרו לספק את הצורך הבלתי פוסק בבריחה.
     
    לעולם התחתון מנהיג משלו ומילתו היא החוק בבור תחתית רקוב זה. הוא מכנה את עצמו 'המלך' שלנו. החוק שלו אינו מורכב או קשה להבנה; הוא פשוט: עשו מה שאומר המלך. חייליו מגינים עליו ומשמרים קמצוץ של שלום כאן למטה, אך בו בזמן יוצרים מהומה מסוג אחר. רוצחים ואנסים, הנוראים שבנוראים, התמקמו בעמדות מפתח של כוח, עמדות שאליהן לעולם לא היו מגיעים אלא בעולמנו. המלך לא נולד כאן, הוא נשלח לכאן בשל רצח אכזרי של האדם שתחתיו עבד, ומאז הגיע לעולם זה רצח את דרכו לפסגה.
     
    אני נולדתי למלך העולם התחתון אך אינני נסיכה. אני כלום, ובמידה מסוימת, כלשהי, אני הכול. בניסיון לדכא אותי הם משתמשים בי כלוחמת בזירה שלהם. הם לא יודעים שבעשותם כך הם יצרו מפלצת. קוראים לי נאדה, ואלה הם החיים בעולם התחתון.
     
     
    1
    נאדה
     
    כששמעתי את הנקישה הכבדה הראשונה על הדלת, עפעפיי נפקחו באחת. לא התכוונתי לשקוע בתנומה ולפי חמימות גופי עברו רק כמה דקות, לכל היותר. השינה שלי קלה, מצרך חיוני כדי לשרוד בעולם התחתון; אחרת לעולם לא תקום. חייתי בחדר קטן משלי, חסום על ידי דלת פלדה כבדה. לא היה אפשר לנעול אותה מבפנים, כך שכל מי שרצה להיכנס היה יכול לעשות זאת בהתאם לשיקול דעתו. מעטים העזו, ולעיתים נדירות אותם מעטים חזרו על כך שוב.
     
    "אס לה הורה,"[1] קולו המחוספס של פבלו נשמע מהעבר השני של דלת הפלדה הכבדה לפני שצעדיו המתרחקים הדהדו במנהרה המובילה לחדרי. לפני כל קרב הנוהל חזר על עצמו; פבלו היה מתריע כמה דקות לפני שחייליו של קינגסלי יבואו לחפש אותי. יכולתי לצאת מחדרי מרצוני החופשי ולהגיע לזירה בעצמי, אבל קינגסלי אהב 'לעשות שואו' והליווי שלי היה כנראה חלק מההצגה הבלתי שפויה שלו. קמתי באיטיות, מאפשרת לרגליי להתנדנד מעבר לדופן המיטה. המגפיים שלי הכו בבטון בצליל חבטה בעודי מחזיקה את ראשי בין ידיי ונושמת. עוד יום שבו אני נושמת הוא יום טוב... נכון?
     
    התכופפתי והידקתי את האבזמים שהצמידו את מגפי הברך לאחורי השוקיים שלי ואז מיקמתי מחדש את הסכין שהחבאתי באחד האבזמים הללו והושטתי את ידי לעבר הבייבי שלי. ליטפתי את הסכין, להב מתכת באורך עשרים ושניים סנטימטרים, ואז חיברתי אותו לנרתיק הירך והחלקתי אותו לתוך הנדן. תמיד ישנתי בלבוש מלא, מוכנה לכול. מכנסיי היו הדוקים במידה שלא אפשרה לאף אחד לתפוס את הבד. חולצתי השחורה בעלת השרוולים הארוכים הייתה הדוקה במידה זהה, רכוסה במרכזה, ואבזמים נוספים מתחו בגד עור המכסה את החזה באופן הדוק. הכיסוי היה עבה דיו למנוע חדירה של סכין אשר יכוון לליבי אך עדיין גמיש מספיק כדי לא להגביל את תנועתי. אסירה אחרת בשם רייגן עיצבה אותו במיוחד עבורי. מצאתי את העור, הבד והמחטים במזבלה - המקום שאליו הגיעו פריטי היד השנייה שאנשי העולם שלמעלה נפטרו מהם. רייגן נהנתה ליצור את התלבושת שלבשתי. לדעתה התלבושת הייתה קשוחה. מבחינתי, לא היה אכפת לי איך אני נראית, רציתי רק משהו פרקטי ונוח.
     
    עמדתי והתמתחתי מול בבואתי שהשתקפה במראה העכורה שהייתה תלויה על קיר האבן הקר. בזמן שישנתי, שערי הקצר והפרוע, אשר קצותיו פנו לכל עבר, הסתדר בצורה לא רעה לתסרוקת מוהוק. הטיתי את ראשי והרהרתי בשאלה אם אני נראית מסוכנת. מרחתי פחם סביב עיניי הכהות, מראה שאימצתי לאחר הקרב הראשון שלי בכלוב בגיל שלוש־עשרה. רייגן חשבה שזה גורם לי להיראות מסוכנת, אבל למעשה פשוט מרחתי את הפחם בניסיון להסתיר את החבלות שעל פניי; חשוב מאוד לא לאפשר ליריב לראות את חולשותייך. חבלות היו חולשה שאפשר לנצל בזירה. הבטתי בתלבושת השחורה שלבשתי, הידקתי את אחד האבזמים ווידאתי שהתנועה שלי חופשייה וקלילה.
     
    תיאורטית, הייתי אמורה ללבוש לבן; נולדתי בעולם התחתון, ולכן הייתי לבנה, תמימה. אך הייתי רחוקה מתמימות. ביום שבו הרגתי בפעם הראשונה התחלתי ללבוש בגדים שחורים וצמידים אדומים, אשר מסמלים את הדם ששפכתי. זו התלבושת שלי מאז אותו יום, תזכורת לכך שאני אשמה באותה המידה שבה אשמים הרוצחים אשר הורשעו שם למעלה.
     
    כשמבטי נח על הכרית הבחנתי בכתמים שחורים שנמרחו על הבד האפור המלוכלך. במקום המלוכלך הזה לא הייתה משמעות לעוד טיפת לכלוך. משכתי בכתפיי, הושטתי יד לעבר מעיל העור השחור הכבד שלי, עיניי מתעכבות על אבן אחת משוחררת בקיר, בפינה הרחוקה של החדר, אשר הכילה את כל סודותיי. הדרך הטובה ביותר לשמור סוד היא להעמיד פנים שאינו קיים. התעלמתי מהאבן המשוחררת כבר כמה חודשים אך כעת אצבעותיי התנועעו בעצבנות, עם הצורך לחפור את האבן ממקומה ולחשוף את פיסת הנייר שמאחוריה. שמרתי על פיסת נייר מקופלת זו במשך שנים רבות כל כך, היא כבר נהייתה מרוטה בקצוות, התמונות והמילים דהו ונעשו שקופים. פיסת הנייר העדינה הזאת, עם כיתובה ההולך ודוהה, טמנה בחובה את הדבר האחד שחסר עד כה בחיי - תקווה.
     
    צליל צעדים כבדים הניע אותי לפעולה, ופתחתי את דלת הפלדה הכבדה בדיוק כשצעדים אלה נעצרו מעברה השני.
     
    "מוכנה?"
     
    לא השבתי; הוא ידע שאני מוכנה. צעדתי אל מחוץ לחדר והמשכתי ללכת במסדרון החשוך והצר, האויב מאחוריי. זו הייתה הפרה של חוק ברזל. למדתי בדרך הקשה לעולם לא לאבד קשר עין עם אויב, אך הייתי במצב רוח מתריס, רק שיעז הבן זונה. חשתי גירוד בין שכמותיי, גירוד שגרם לי אי־נוחות וצורך עז לשנות את מיקומי, מכיוון שהיום אני לא מאפשרת לעצמי להיות בעמדת פגיעות כזאת; אבל אז הייתה תקופה אחרת, אז הייתי ילדה אחרת, ילדה שלא ידעה מה נכון לעשות, ילדה שנתנה אמון בעולם שבו אמון לא קיים. הייתי תמימה ופגיעה, והתוצאות עדיין טלטלו את חלומותיי בפרטים מזוויעים. עדיין יכולתי לחוש את הידיים הפולשניות על עורי ואת החדירה הלא רצויה לתוך חלק בגופי שהיה עבורי תמיד קדוש. אבל דבר בעולם התחתון לא היה קדוש. סילקתי ממני את תחושת הבחילה, אשר מתעוררת תמיד עם המחשבות האלה, והתמקדתי בנשימה בעודי מתרכזת גם בצעדים הכבדים שנשמעו מאחוריי.
     
    לימדתי אותו שעליו לשמור את ידיו לעצמו לפני כמעט שנתיים. חתכתי את אוזנו וכעת היה עצבני בסביבתי. הוא העמיד פני אדיש באופן די מוצלח, אבל יכולתי לזהות את העווית העצבנית בלסתו ואת האופן שבו גופו נהיה נוקשה וחרד. סולו היה אחד מחייליו של אבי. הוא היה בנוי כמו טנק, ראשו קירח, עיניו מצומצמות ובגוון חום עכור; היה לו פה של בולדוג וכתפיים רחבות אשר כמעט נגעו בשני צידי המנהרה שבה עברנו. רגליו היו כמו שני גזעי עצים, ידיו גדולות ובשרניות, ולמרות כל שריריו וגודלו, גברתי עליו. הוא העז לגעת בי ללא רשותי, והורדתי לו את האוזן מאחר שככל הנראה הוא אינו משתמש בה.
     
    מבחינתי, היה חוק אחד בלבד שלפיו גברים צריכים לפעול: אל תגעו בסחורה. החוק הזה נכנס לתוקפו קצת מאוחר מדי עבורי אבל הוא חסך לי שידור חוזר של ההשפלה שנכפתה עליי כשהייתי בת שש־עשרה בלבד, אז נשבעתי שלעולם לא אהיה שוב חלשה כל כך; שאף אחד לא ייגע בי כך שוב מבלי לאבד איבר מגופו.
     
    הייתי רכושו של קינגסלי, לוחמת הכלובים מספר אחת שלו, וכאשר גילה מה קרה באותו אירוע מחריד הוא הבין שאינו יכול לאפשר פגיעה כזאת בי, בעסקיו, ועל כן יישם את החוק היחיד שאי פעם אודה לו עליו: אל תיגעו בבתו של המלך. לולא הייתי יקרת ערך עבורו כלוחמת, היה משליך אותי לפני שנים. מעולם לא הבנתי את שנאתו של המלך כלפיי, מעולם לא עשיתי דבר שהיה עשוי לגרום לתיעוב כזה, אך עם הזמן למדתי להשלים עם זה. כך היה וזהו, ובסופו של דבר זה הפך אותי לאישה החזקה והחסינה שאני היום.
     
    חלפנו על פני חדריהם של אסירים אחרים, לחלקם היו דלתות פלדה שחסמו את הכניסה אליהם, בחדרים אחרים כיסה את הפתח רק בד דק אשר סיפק מידה כלשהי של פרטיות, בחדרים אחרים אף זה לא היה. רק למעטים מאיתנו היו מנעולים כדי להגן על חפצינו כאשר היינו עוזבים את חדרינו. עמוק בנבכי העולם התחתון היה הצינוק, מקום השמור לאלו שהתעללו מינית בילדים ולאלו שהתנגדו לקינגסלי. לרוב היינו חופשיים לשוטט בעולמנו אבל לחופש זה היה מחיר. העולם התחתון היה מקום מסוכן ולעיתים קרובות אנשים הומתו כאן למטה בידי אנשים אחרים.
     
    שמעתי את הצלילים הרועמים של הקולות ושל המוזיקה בזמן שהגעתי לגרם המדרגות והתחלתי לרדת בו, שתי מדרגות בכל צעד. עיניי קיפצו מפה לשם והתעלמתי ממעט הגברים שהתמהמהו בצללים. מישהו פתח דלת ואני נכנסתי בעדה; הצלילים התגברו בהדרגה ככל שהתקרבתי ליעדי. הקירות רעדו מהרעש. צעדתי, כשסולו מאחוריי,  לאורכו של מסדרון נוסף, ארוך וחשוך גם הוא, לפני שפניתי בגרם מדרגות קטן אשר נפתח למסדרון רחב ומואר. העפתי מבט בגברים שחיכו בצד השני, עומדים כמו שומרים דוממים לפני הדלת שמובילה לדם וכאוס. עיניי בגדו בי וזיהו תחילה אותו, את אבי, אם כי לכנות אותו כך זו טעות ושקר. הגבר הזה לא עשה יותר מאשר להשפריץ מספיק זרע לתוך הרחם של אמי הג'אנקית כדי ליצור צאצא, ילדה שבה אף אחד מהם לא רצה ולא היה ראוי לה. מבחינתי הוא היה בן זונה; כל השאר ראו בו מלך. המלך של כלא העולם התחתון ואדם שאוחז בעוצמה וכוח רב שאסור שיהיו בבעלותו של גבר אחד.
     
    קינגסלי דיוק כונה בפי כול גם 'המלך'. אני מניחה שלמראית עין הוא היה גבר נאה. לא היה לי מושג בן כמה הוא, אבל שיערתי שבן חמישים, פחות או יותר. שערו האפיר רק מעט בצדעיים, מעל אוזניו, אפו היה ישר ושפתיו מלאות. הוא תמיד היה לבוש בבגדים איכותיים, בחליפות, אשר לא תמיד התאימו למידותיו אך היו יאות ביותר למלך. היכן מצא אותן לא היה ברור לי כלל; פריטים איכותיים כאלה היו נדירים מאוד בעולם התחתון. אבל למרות יופיו האסתטי, הוא היה רוע טהור ונשמתו הייתה כהה כמו מעמקי העולם התחתון. הוא היה ברוטלי וחסר רחמים, שלט בממלכתו באגרוף ברזל שגרם לכך שנתיניו פחדו ממנו במקום לרכוש לו כבוד.
     
    כשעיניו הקרות והמסוכנות התקבעו על שלי, הסטתי את מבטי, אך הוא שוב בגד בי ועיניי קלטו גבר נוסף שאהבתי לשנוא. שֶאדוֹ[2], המתנקש האהוב על אבי. הוא היה גבוה מאבי, דבר שהיה בלתי נתפס, מאחר שאבי תמיד גהר מעל כולם, כך נדמה. היה לו גוף מתאים למקצוע, שרירים שנראו כאילו סותתו באבן. גבוה וקטלני, הוא היה המתנקש של העולם התחתון והחייל שאבי סמך עליו יותר מכול. הוא גם משך את תשומת ליבי, גרם לי לחוש דברים שלא לגמרי הבנתי. הבטן שלי התמלאה פרפרים כשראיתי אותו, קצב פעימות ליבי גבר, עיניי נמשכו כמו מעצמן לעיניו היפות ולגופו החזק. קראתי על אהבה, ואף על פי שהתסמינים שלי היו דומים, ידעתי שאינני אוהבת אותו; למעשה, שנאתי אותו, אך נאמר לי שבין אהבה לשנאה עובר קו דק מאוד, קו שניתן לחצות בכל רגע נתון. לא ידעתי אהבה, לא היה לי מושג מהו הרגש הזה, אבל שנאה ידעתי גם ידעתי.
     
    הקו נהיה קצת מטושטש כאשר שאדו פתח את דלת המחסן וחזה בתקיפה הברוטלית שלי. הרגע הזה הוא כמו זיכרון שלעולם אינו מתיישן, הוא חד ומדויק כל כך. יכולתי לזכור את הרגע שבו ראשי נטה הצידה ופתאום ראיתי אותו עומד שם, פניו מלאות זעם שיכול היה להפחיד אותי למוות לולא גופי איבד תחושה ונהיה חסר כל רגישות ברגע שבו הגברים הכניעו אותי. שאדו החטיף לגברים הללו; לגבר שהיה מעליי העיף מכות אשר ריסקו את גופו. ואז הוא הרים אותי בעדינות שלא ידעתי קודם לכן, והביא אותי עד לדלתו של דז'ון. איש מאיתנו לא דיבר אז, וגם מאז לא הוחלפה בינינו אפילו מילה.
     
    רגשותיי כלפי שאדו היו מלאי סתירות. חלק ממני היה אסיר תודה כלפיו על מה שעשה עבורי בעוד חלק אחר ראה בו לא יותר מאשר הכלב של אבי, הממלא אחר כל הוראותיו מבלי לשאול שאלות. הוא היה מלא סתירות. למבטא הייחודי שלו היה גוון עצל שרימז על חזות קלילה, אך שאדו לא היה קליל, בלשון המעטה. במבטו החודר הייתה הבטחה לכאב ולמוות, אבל לפעמים, כשתפסתי אותו בוהה בי בלי בושה, העיניים הכהות נראו כמעט מהורהרות ומשהו החליף את הזעם, אם כי לא הצלחתי להבין מהו הדבר.
     
    הלילה הוא בהה בי כהרגלו, עיניו הכהות לא סרו משלי, כמעט מאתגרות. אבל מהו האתגר הזה? לעיתים חשבתי שזיהיתי בעיניו צורך, צורך שעשוי להיות לגבר באישה. לא הייתי תמימה בנושא. חוויתי תאווה בלתי נשלטת בעבר, והייתי עדה לה על בסיס יומיומי. בפינות חשוכות, לפעמים במקומות ציבוריים פתוחים אשר לרוב משמשים רוכלים ומקומות אכילה, שם היה אפשר לראות אותה אורבת. רייגן טענה שאני מושכת אבל אני לא ראיתי את זה. אפי היה עקמומי לאחר ששברתי אותו פעם אחת יותר מדי, היו לי צלקות, שפתיי היו עבות מדי, והעיניים? הן היו מתות. קרות, קשוחות ומתות. לא, לא הייתי יפה. הרגתי, ליבי היה קר כקרח ומוחי לא היה יותר מקטלוג אשר ראה כל חלק מכוער בעולם הזה וזכר אותו בדיוק ובפירוט. התבוננתי לתוך עיניו המאתגרות של שאדו ולא ראיתי תאווה. ראיתי משהו אחר. שנאה? בהחלט, אבל היה שם גם משהו אחר, משהו שלא הבנתי ולא רציתי להבין. האופן שבו הביט בי תמיד היה זהה: קר, מחושב ועז.
     
    הפניתי את תשומת ליבי לדמות שצעדה לעברי עד שנעמדה לפניי, עוצרת את המצעד שלי לעבר הניצחון.
     
    "השמועות אומרות שהקרסול שלה לא משהו," הוא מלמל בעודו מרים את ידיי ועוטף אותן בשיטתיות.
     
    המבטא הג'מייקני העמוק שלו כבר מזמן הפך להיות מוטיב מרגיע לכאוס שבעולמי. דז'ון מעולם לא הרגיע אותי בשקרים מתוקים, והוא גם לא היה גבר שמעניק חיבוק חמים או אומר מילים יפות. בכל זאת, לא משנה כמה מרוחק הוא ניסה להיראות, ידעתי שאכפת לו ממני. הוא היה כן, לעיתים באופן אכזרי, והוא לימד אותי כיצד להגן על עצמי, וידא שאכלתי לפחות שתי ארוחות הגונות ביום, טיפל בפצעיי וניסה, עד כמה שהיה יכול, לחצוץ ביני לבין קינגסלי. הוא לא היה אבי הביולוגי, אבל אילו הייתי יכולה לבחור לעצמי אב, הייתי בוחרת בו.
     
    "היא כבר 'תחילה לשתות אתמול בלילה, אז היא אולי תהיה איטית יותר מ'רגיל," הוסיף בגיחוך.
     
    כאן כבר כמעט השתכנעו שפתיי להצטרף להומור שלו ולחייך... כמעט. חיוכים היו זרים לי אבל אם היה מישהו בעולם שהיה יכול לסחוט ממני חיוך, זה היה דז'ון.
     
    דז'ון היה בעבר חייל, מהאליטה של אבי, וכאשר הגיע לגיל שבו נחשב לא כשיר להגן על המלך, הועבר לתפקיד שבו נשלח לשליחויות קטנות. לא היה לי מושג בן כמה דז'ון אבל עורו הכהה היה ניגוד חד לשערו הלבן כשלג. פניו היו מקומטים מאוד ונראה שהוא הולך יותר ויותר לאט עם כל יום שעבר. כתפיו היו שחוחות, כאילו הוא נושא את משקל העולם כולו על כתפיו. עיניו פגשו את שלי ונמלאו דאגה. "זוזי כמו הרוח, הגני על הפרצוף שלך, מקדי ת'עיניים במטרה שלך, ואל תמותי." מילותיו היו כמו מנטרה קבועה שעליה חזר בפניי מאז החבטה הראשונה שחבטתי בגיל חמש. המילים עזרו לי להתמקד ולמצוא את המעמקים הרגועים והיציבים שבתוכי, שלהם הייתי זקוקה כדי לאטום את עצמי לעולם שסביבי ולהתמקד רק ביריב שלי. דז'ון הנהן, מרוצה ממה שראה בעיניי החומות־כהות, וזז הצידה. כעבור רגע הדלתות נפתחו והריח הכבד של אלכוהול, עשן, דם ומין הכה באפי עוד לפני שהקולות הרועמים מילאו את אוזניי. נתתי לכל אלה להתמוסס עד שנותרתי רק אני, עד שראשי היה ריק ועיניי לא ראו דבר מלבד את הזירה שלפניי. הורדתי את המעיל, הושטתי אותו לדז'ון וצעדתי לעבר מפתן הדלת הענקי בזמן שהקהל פינה דרך כדי להתבונן בי צועדת לעבר הכלוב.
     
    "בלי כלי נשק," קרא קול מוכר מאחורי דלת הכלוב. הוצאתי את הבייבי שלי מנרתיק הירך ואת הסכין הקטן יותר מהמגף.
     
    "אני אקח אותם, נאדה." רייגן התקדמה לעברי, והושטתי לה בחוסר רצון את כלי הנשק. היא הייתה האדם היחיד שבו בטחתי, מלבד דז'ון, אבל בכל זאת שנאתי להעביר את כלי הנשק למישהו אחר. הפניתי את עיניי מהכלוב לעבר הבחורה הצעירה שלצידי והבחנתי בשפה השסועה הנפוחה ובעין הימנית שהייתה כמעט סגורה לגמרי בגלל נפיחות.
     
    "ג'ייק?" שאלתי, קולי נמוך ומחוספס מחוסר שימוש.
     
    בהלה התפשטה על פניה היפים של רייגן והיא הנידה בראשה בנחישות בעודה מהדקת את כלי הנשק שלי לחזהּ. היא לבשה מכנסי ג'ינס ישנים ומהוהים, הבד באזור הברכיים היה בלוי, וחולצה לבנה הגדולה בהרבה ממידותיה. כתמימה, הייתה אמורה ללבוש לבן כדי לסמל את מקומה במערכת הכלא. היא גם הייתה אמורה לחיות בסקטור התמימים, עם אנשים כמוה, אך היא סירבה בעקשנות ומצאה תחושת חופש חולנית בחיים מחוץ לסקטור שלה. אני חייתי בסקטור האדום והיא בכחול, כמה דקות הליכה בלבד מחדרי.
     
    "זה לא מה שאת חושבת, אני התחצפתי. זו הייתה אשמתי."
     
    לא מצמצתי, לא קיללתי, לא עשיתי דבר שהיה עשוי להסגיר את הזיכרון שחלחל לתוך ההווה שלי.
     
    "מה אמרת, ילדה?" קולו רעם, שאגה אשר התחרתה בחיות החזקות והגאות שעליהן קראתי בספרים. על אריות נאמר כי יש להם שאגה שאפשר להרגיש בעצמותיך, אפילו אם גופך נמצא רחוק משם. שאגתו של אבי הייתה בעלת עוצמה מאיימת מאוד. אבל אני עמדתי מולו, גאה, ידיי על מותניי ומבטי הקר לא מש ממבטו הזועם.
     
    "הוא נגע בי, הם כולם נוגעים בי, כל הזמן, לעזאזל. הם תופסים לי את התחת ונוגעים לי בשדיים כאילו יש להם זכות לעשות את זה. אם מישהו מהם ייגע בי שוב, אני אחתוך לו את היד."
     
    אבי פנה לחייליו, שלא טרחו להסתיר את גיחוכיהם הערמומיים, ולרגע קט חשבתי שהוא יחסוך לי את ההתעסקות בזה ויערוף את ראשיהם של החיות הסוטות האלה שהעזו לקרוא לעצמם חיילים. במקום זאת, הוא פנה אליי שוב, פניו עוטות לפתע מסיכת שלווה כך שכמעט רציתי לצעוד צעד לאחור. לפני שהספקתי אפילו למצמץ הוא שלף אקדח ממעילו והצמיד אותו לראשי. אקדחים לא היו כלי נשק שכיח בעולם התחתון; כדורים היו נדירים וייצורם היה כרוך במלאכה מרובה, ומובן שהעובדים במפעל לייצור פלדה התקשו לעמוד בביקוש. ראיתי אקדח אך מעולם לא מקרוב כל כך ומעולם לא חשתי את מגע הפלדה הקרה והנוקשה על מצחי.
     
    "את מעזה להתחצף אליי? את חושבת שאת יכולה לבוא בדרישות אליי ואל אנשיי?" הוא נהם לעברי.
     
    יכולתי לחוש את הדאגה של דז'ון, אשר התקדם צעד קטן קדימה. ידעתי שעיניהם של אנשיו של אבי היו נעוצות בנו בעודו עומד כה רגוע לפניי, מוכן לשפוך את איבריי הפנימיים על שטיח הצמר היוקרתי שלו. חוץ מזה, למי, לעזאזל, היה שטיח בעולם התחתון? רק לאבא שלי.
     
    הורדתי את ידיי ממותניי והזדקפתי מעט יותר. לעיתים קרובות תהיתי מתי יגיע הרגע הזה, הרגע שבו הנוכחות הדוחה שלי תגיע לשיאה והוא יהרוג אותי כמו כלב. היו פעמים שבהן השתוקקתי שיגיע כבר היום, פעמים שבהן כל נשימה שנאלצתי לנשום הייתה קשה לי, פעמים שבהן לעמוד על שתי רגליי היה מעייף מדי. כעת התבשמתי בהזדמנות להיפטר מהכאב ומהאומללות.
     
    "תעשה את זה," לחשתי.
     
    זרועו נמתחה, אצבעו לחצה על ההדק, וצליל נקישה נשמע מהאקדח, צליל חרישי שבקושי נשמע מבעד לשאגת ליבי. חיכיתי שמשהו יקרה, אולי שאחוש כאב, חושך, כל דבר שירמז על כך שהוא שחרר אותי מבית הכלא הזה. במקום זאת, שמעתי אנחת רווחה נפלטת מפיו של דז'ון ואת זעמו של אבי, מקלל בצרחות את כלי הנשק הנחותים. נותרתי עם תחושת אכזבה עמוקה. מה אם היה זה הסיכוי היחיד שלי לברוח מכאן? בעוד אבי זועם על חוסר הצדק שלו גרמו שלוש־עשרה שנות קיומי הבלתי נסבלות, דז'ון התקרב לעברי.
     
    "בוס," קולו השקט והרגוע משך את תשומת ליבי מייד, "שים אותה בזירה." הדממה בחדר הייתה כבדה, אך מחשבותיי סערו בכאוטיות, מאלחשות את השקט ומעוררות בראשי כאב חד.
     
    "מה?" תבע אבי, אף על פי שידעתי כי הוא שמע היטב את מה שדז'ון אמר.
     
    "היא מוכנה. שים אותה בזירה."
     
    "תתחילי לזוז, ילדה, או שיפשיטו אותך ויצליפו בך. את יודעת מה הענישה על סירוב להילחם."
     
    גאדג'ט, השומר בשער כלוב הלחימה, בהה בי במורת רוח. עיניו היו מוגדלות ומנופחות מבעד למשקפיים עבי המסגרת שהרכיב תמיד, זקנקנו היה קשור בחרוזים כחולים קטנים. שיניו היו לבנות באופן לא טבעי וישרות מכדי להיות אמיתיות; שמעתי שהוא גנב סט שיניים מלאכותיות מאסיר מת, רגע לפני שנשלח למשרפה. תכשיטים זולים, כלי עבודה וגאדג'טים שונים היו תלויים על הווסט הכחול הישן שלו - כך קיבל את כינויו. גאדג'ט היה מהכחולים, הצבע של עבריינות קלה. ערכו היה של שומר ותו לא, אף על פי שנטה לאיים והעמיד פני אמיץ.
     
    לא זיכיתי את גאדג'ט בתשומת ליבי; שמרתי אותה אך ורק לרייגן. גאדג'ט ידע שאני אלחם; מעולם לא סירבתי להילחם, ויותר מכך, מעולם לא הפסדתי. מילאתי את כיסי הג'ינס המרופטים שלו בשנים האחרונות, והוא העדיף לראות אותי מאחרת לקרב בחמש דקות מאשר לצפות במחזה שבו מפשיטים אותי ומצליפים בי. אם הייתי מחליטה שלא להילחם, היריבה שלי הייתי מנצחת פה אחד, וידעתי שגאדג'ט הימר עליי, הוא תמיד הימר עליי.
     
    "יאללה זוזי, ילדה קשוחה. זה לא עניינך איך ג'ייק מחדיר משמעת ברכוש שלו."
     
    קולו העמוק של שאדו חבט בחזי, מעורר רגשות ותחושות שלא הכרתי ואשר ערערו את היציבות שלי. זיהיתי את הכעס, את הזעם אשר תסס בין מילותיו חסרות הרגישות; ההערה לא הייתה מפתיעה וזו הסיבה היחידה שבגללה לא התפרצתי עליו. הייתי רגילה להערות לא רגישות לגבי הנשים בעולם התחתון. הנשים היו מעטות בהשוואה למספר הגברים, ורבות נאלצו לעבוד כפרוצות בבור הזונות - חדר רחב ידיים ובו מזרנים דקים ומלוכלכים, המופרדים רק על ידי סדינים מטונפים ובלויים שנתלו ביניהם וסיפקו אשליה של פרטיות. הנשים שעבדו שם נתפסו כלא יותר מכלי קיבול שלתוכם גברים יכולים לדחוף את הזין שלהם. אפילו האסירות אשר הוכיחו שיש להן כישורים שיש בהם צורך רב, כמו סיעוד ובישול, נתפסו כלא יותר מרכוש של הגברים.
     
    רייגן, לעומת זאת, הייתה שונה, היא הייתה מהתמימים. היא נולדה לתוך העולם הזה, לא נזרקה אליו כמו זבל. על התמימים היה צריך להגן, אפילו אם סירבו לחיות בביטחון שסיפקו המגורים בסקטור שלהם. משמעות החיים בנפרד מהלבנים הייתה שהיא זקוקה להגנה, וג'ייק היה אמור לספק לה מגורים והגנה, לא להיות לה מקור לכאב ולפחד, לעזאזל. הוא לא היה חייל, כפי שהיו האדומים הרוצחים, אלא כחול, מאלה שביצעו עבירות קטנות. הוא נזרק לעולם התחתון על סחר בסמים וכאן גויס במהרה להמשיך בקריירת פורע החוק שלו. נראה שהוא התפרש בעשייה הקרימינלית שלו, וכעת גם הכה נשים.
     
    לא העפתי מבט בשאדו, הייתי גאה בכך שאני מתמקדת ברייגן, אף שקולו של שאדו עורר בי שילוב מושלם של משיכה ושנאה. רייגן הייתה עצבנית והעבירה את משקל גופה מרגל אחת לאחרת, צמותיה הבלונדיניות הארוכות מתנדנדות סביב מותניה. היא הייתה יפהפייה, אף שהייתה שדופה. עיני הענבר שלה ניסו להתמקד בכל דבר אחר רק לא בי.
     
    כאשר מבטה מצא את שלי, ראיתי בו את ההשלמה שלה. היא ידעה שג'ייק חשוב כמת משום שהרים עליה יד, ויכולתי לראות בעיניה היפות תערובת של צער, הקלה ופניקה. לא היו לי הרבה חברים ולא ידעתי על חברות יותר מדי, אבל רייגן בהחלט הייתה חברה, הטובה ביותר. אפתור את הבעיה שלה עם ג'ייק וזה יותיר אותה ללא קורת גג והגנה, אך אטפל גם בזה. יכולתי להכריז שהיא תחת ההגנה שלי, אך הגברים רק יראו בכך קריאת תיגר וישתמשו ברייגן כדי לפגוע בי. מצבה יהיה יותר טוב תחת הגנתו של גבר אחר, אשר לא יפגע בה לרעה. הפניתי את תשומת ליבי לכלוב בשנית, ולעת עתה, צעדתי הרחק מהבעיה הזאת, מוכנה להתמודד עם המכשול הבא שייקרה בדרכי.
     
     
    [1]  בספרדית – הגיע הזמן
    [2] Shadow - באנגלית: צל
    • קירסטי דאלאס
    • קירסטי דאלאס
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • איתנו זה נגמר
    • בולי
    • השלכות
    • נקמה כפולה
    • איזי
    • הבחירה
    • נקמה
    • ירושת החוב - ספר ראשון בסדרת ירושת החוב
    • צופן המגפה
    • שבויה באפלה
    • קינג
    • סיפורה של שפחה