הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • כיכרות לחם של מכשפות
  • כיכרות לחם של מכשפות
    או.הנרי | תרגום: דפנה רוזנבליט
    כתר | ינואר 2019 | פרוזה תרגום | 127 עמ' מודפסים

    ויליאם סידני פורטר (1910-1862), שנודע בשם העט או. הנרי, חיבר מאות סיפורים קצרים ומשעשעים שמצטיינים באירוניה מושחזת, עלילות מפותלות הנתונות לתעתועי הגורל, וסיומים מפתיעים. חייו הסוערים כפקיד בנק שנמלט מזרועות החוק לאחר שהתגלה כי מעל בכספי הבנק, ועונש המאסר של חמש שנים שריצה בכלא, סיפקו לו שפע הזדמנויות להתוודע מקרוב לאנשים מכל שדרות החברה, ומהם שאב השראה לסיפורים שפרסם לאחר שחרורו ושזכו בהצלחה רבה.

     

    באסופה זו, שבחרה ותרגמה לעברית בתרגום מופתי דפנה רוזנבליט, מסופר על אנשים חסרי כול, נמלטי חוק, אסירים משוקמים, זוגות אוהבים, נשים חולות ואמנים המקריבים את עצמם על מזבח אמנותם – כולם שווים בפני הגורל וגחמותיו. הסיפורים אמנם ראו אור לפני שנים רבות, אבל גם הקורא בן ימינו ימצא בוודאי שלא איבדו את קסמם.

  • ספר דיגיטלי
     
    39 26
    ספר מודפס
     
    68 47.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • חזרה למוטב וּשׂכרה
     
     
    שומר נכנס לסנדלרייה של בית הכלא, שבה שקד ג'ימי ולנטיין על תפירת גפות, והוביל אותו אל משרד הקבלה, שם הגיש הסוהר לג'ימי את כתב החנינה שלו, שנחתם באותו בוקר בידי המושל. ג'ימי נטל את המסמך בלאות. הוא ריצה כמעט עשרה חודשים מתוך ארבע שנים שנגזרו עליו. מראש ציפה להיכלא רק לשלושה חודשים, לכל היותר. כשאדם עם כל כך הרבה חברים משפיעים בחוץ כמו ג'ימי ולנטיין מגיע "לשבת בפנים" כמעט שאין טעם לגזוז את שער ראשו.
    "תראה, ולנטיין," אמר הסוהר, "אתה יוצא על הבוקר. קח את עצמך בידיים ותתחיל להיות בן אדם. בסך הכול אתה לא בחור רע. תפסיק לפצח כספות ותחיה חיים הגונים."
    "אני?" אמר ג'ימי בהפתעה. "בחיים לא פיצחתי אפילו כספת אחת."
    "הו, לא," צחק הסוהר. "בטח שלא. רגע, בוא נראה. איך קרה ששלחו אותך לכלא בגלל השוד הזה בספּרינגפילד? לא הסכמת לספק אליבי כי פחדת להסגיר מישהו בחלונות הגבוהים שם? או פשוט מינו לך חבר מושבעים זקן ומרושע שהחליט לנקום בך? זו תמיד אחת משתי האפשרויות האלה אצלכם, הקורבנות החפים מפשע."
    "אני?" המשיך ג'ימי במבט בוהה ומתחסד. "באמת, סוהר, בחיים לא הייתי בספרינגפילד!"
    "תחזיר אותו, קרוֹנין," חייך הסוהר, "וסדר לו בגדי יציאה. שחרר אותו בשבע בבוקר, ושיבוא לבית המעצר. כדאי שתשקול את העצה שלי, ולנטיין."
    בשבע ורבע בבוקר המחרת עמד ג'ימי במשרד החיצוני של הסוהר. הוא לבש בגדים מייצור המוני בגזרה נוראית, ונעל זוג נעליים נוקשות וחורקות שהמדינה מספקת לאורחיה הכפויים בעת שחרורם.
    הפקיד הגיש לו כרטיס רכבת ושטר של חמישה דולרים שבעזרתו ציפה ממנו החוק לשקם את עצמו ולהפוך לאזרח טוב ומועיל. הסוהר נתן לו סיגר ולחץ את ידו. ולנטיין, 9762, נרשם בספרים כמי ש"קיבל חנינה מהמושל", ומר ג'יימס ולנטיין פסע החוצה אל אור השמש.
    תוך התעלמות משירת הציפורים, אוושת הרוח בעצים וריח הפרחים, שם ג'ימי פעמיו ישר למסעדה. הוא טעם שם את ההנאות המתוקות הראשונות של החירות — עוף צלוי ובקבוק של יין לבן — שבעקבותיהם בא סיגר מאיכות טובה יותר מזה שהעניק לו הסוהר. משם פסע בנחת אל תחנת הרכבת. הוא הטיל מטבע של רבע דולר לכובעו של עיוור שישב ליד הדלת, ועלה לרכבת שלו. שלוש שעות לאחר מכן הגיע לעיירה קטנה ליד גבול המדינה. הוא נכנס לבית הקפה של אחד בשם מייק דוֹלאן, ולחץ את ידו של מייק, שעמד לבדו מאחורי הבר.
    "מצטער שלא הצלחנו לעשות את זה קודם, ג'ימי נערי," אמר מייק. "אבל קמה המחאה הזאת בספרינגפילד, שהיה צריך להדוף, והמושל כמעט פישל. אתה מרגיש טוב?"
    "בסדר," אמר ג'ימי. "המפתח שלי אצלך?"
    הוא נטל את המפתח שלו, עלה לקומה השנייה, ופתח את הדלת של חדר אחורי. הכול נשאר בדיוק כשהיה לפני שעזב. על הרצפה עדיין היה מונח כפתור הצווארון של בּן פְּרַייס שנתלש מכותונתו של אותו בלש נודע בעת שהם הכניעו את ג'ימי ועצרו אותו.
    ג'ימי משך מהקיר מיטה מתקפלת, דחף לאחור את אחד מספיני הקיר וגרר החוצה מזוודה מכוסה אבק. הוא פתח אותה והביט בחיבה במערכת כלי הפריצה המשובחת ביותר במזרח. זו הייתה מערכת שלמה, מפלדה שחושלה במיוחד, המילה האחרונה בעיצוב של מקדחים, אזמלים, מברגים ולהבים, מוטות פריצה, מלחציים ופטישונים, ובה שניים או שלושה חידושים שג'ימי עצמו הגה, ועליהם הייתה גאוותו. יותר מתשע מאות דולר עלה לו לייצר אותם ב... מקום שבו מייצרים דברים כאלה למקצוענים.
    חצי שעה לאחר מכן ירד ג'ימי במדרגות וחצה את בית הקפה. כעת לבש בגדים נאים ומחויטים, ונשא בידו את המזוודה שנוקתה והאבק הוסר ממנה.
    "מארגן משהו?" שאל מייק דולאן בלבביות.
    "אני?" אמר ג'ימי בנימת תמיהה. "אני לא מבין. אני מייצג את החברה הניו יורקית המאוחדת לתופינים, קרקרים ורקיקי חיטה קלויה."
    הצהרה זו שימחה את מייק כל כך שג'ימי נדרש מייד לשתות סודה וחלב. הוא אף פעם לא נגע במשקאות "חריפים".
    שבוע לאחר השחרור של ולנטיין, 9762, התבצעה בריצ'מונד, אינדיאנה, עבודה נקייה של שוד כספת, בלי שום ראיות שיצביעו על זהות מבצעהּ. סכום זעום של שמונה מאות דולר היה כל מה שנלקח שם. שבועיים לאחר מכן, בלוֹגאנְסְפּוֹרט, כספת משופרת שנרשמה כפטנט נגד פורצים נפרסה כמו חריץ גבינה והניבה סכום של אלף וחמש מאות דולר, במזומן, בלי שנגעו בניירות הערך ובכלי הכסף. בשלב זה התעוררה סקרנותם של לוכדי השודדים. ואז שבה לפעילות כספת בנק מהדור הישן בעיר ג'פרסון, ומלועה התפרצו שטרות כסף בסכום של חמשת אלפים דולר. הנזקים היו עכשיו רבים דיים להעלות את הסוגיה אל הליגה של בּן פְּרַייס. השוואת הרשומות חשפה דמיון מדהים בין שיטות הפעולה שבהן בוצעו הפריצות. בן פרייס חקר את זירות השוד וקבע:
    "זו חתימת ידו של ג'ים ולנטיין הגנדרן, הוא שוב בשטח. הביטו בידית הקוד הזאת — היא נשלפה החוצה כמו שעוקרים צנונית ביום גשם. רק לו יש מלחציים שיכולים לעשות את העבודה הזאת. ותראו באיזו דרך נקייה טופלו הזיזים האלה! לג'ימי לעולם אין צורך לקדוח יותר מחור אחד. כן, אני משער שהמבוקש שלי הוא מר ולנטיין. בפעם הבאה הוא יֵשב בלי השטויות האלה של קציבת עונש או חנינה."
    בן פרייס הכיר את מנהגיו של ג'ימי. הוא חקר אותם כשעבד על תיק ספרינגפילד. קפיצות למרחקים ארוכים, הסתלקויות מהירות, בלי שותפים, וחיבה לחברה טובה — מנהגים אלה הם שהוציאו למר ולנטיין שם של מי שיודע לחמוק מעונש. הידיעה שבן פרייס עלה על עקבותיו של המפצח החמקמק עשתה לה כנפיים, ואנשים נוספים שבבעלותם כספות עמידות בפני פריצה הרגישו נינוחים יותר.
    יום אחד בשעות אחר הצהריים הגיחו ג'ימי ומזוודתו ממרכבת דואר באֶלמוֹר, עיירה קטנה השוכנת במרחק שמונה קילומטרים ממסילת הרכבת, אי־שם במחוזות הנידחים של אַרקַנסוֹ. ג'ימי, שנראה כמו סטודנט צעיר ואתלטי שזה עתה שב הביתה משנתו האחרונה במכללה, פסע לאורך המדרכה לעבר המלון.
    גברת צעירה חצתה את הכביש, חלפה על פניו בפינת הרחוב ונכנסה בדלת שמעליה היה תלוי השלט "בנק אלמור". ג'ימי ולנטיין הביט לתוך עיניה, שכח מי ומה הוא, והיה לאדם אחר. היא השפילה את עיניה והסמיקה מעט. גברים צעירים בעלי סגנון וחזות כשל ג'ימי היו נדירים באלמור.
    ג'ימי תפס בצווארונו של נער שביטל את זמנו על מדרגות הבנק כאילו היה אחד מבעלי המניות, והחל לשאול אותו שאלות על העיירה, כשהוא מזין אותו מפעם לפעם במטבעות של עשרה סנט. בינתיים יצאה הגברת הצעירה ופנתה לדרכה, תוך התעלמות מלכותית מהאיש הצעיר עם המזוודה.
    "הגברת הצעירה הזאת היא מיס פּוֹלי סימפּסוֹן, לא?" שאל ג'ימי בערמומיות.
    "לאאא," אמר הנער. "זאת אנאבֶּל אדאמס. הבנק הזה שייך לאבא שלה. בשביל מה באת לאלמור? זאת שרשרת זהב על השעון? אני הולך לקחת לי בולדוג. יש לך עוד מטבעות?"
    ג'ימי הלך למלון בעלי המטעים, נרשם כראלף ד' ספּנסר והזמין חדר. הוא נשען על דלפק הקבלה והכריז באוזני הפקיד על תוכניתו. הוא סיפר שהגיע לאלמור כדי לחפש מקום לפתוח בו עסק. מה קורה עם מכירות הנעליים בעיירה בימים אלה? הוא חשב על עסק בתחום ההנעלה. יש לזה סיכוי?
    בגדיו וגינוניו של ג'ימי הותירו רושם רב על הפקיד. הוא עצמו היה מעין מודל לחיקוי בתחום האופנה לנוער הזהב חסר התחכום של אלמור, אבל כעת הבין מה הטעויות שלו. בעודו מנסה לפענח כיצד קושר ג'ימי את העניבה שלו, הוא מסר לו מידע בחפץ לב.
    כן, אמור להיות סיכוי טוב בענף ההנעלה. אין במקום אף חנות אחת שמתמחה בהנעלה בלבד. חנויות הכולבו עוסקות בזה. העסקים בכל התחומים טובים למדי. הוא מקווה שמר ספנסר יחליט להשתקע באלמור. הוא יגלה שזו עיירה שנעים לחיות בה, והאנשים חביבים מאוד.
    מר ספנסר חשב להתעכב בעיירה כמה ימים ולבחון את המצב. לא, אין צורך שהפקיד יקרא לנער המעלית. הוא יישא את המזוודה שלו בעצמו. היא כבדה למדי.
    מר ראלף ספנסר, עוף החול שנולד מאפרו של ג'ימי ולנטיין — אפר שהותירה הלהבה של התקף אהבה פתאומי ששינה את חייו — נשאר באלמור ועשה בה חיל. הוא פתח חנות נעליים והגיע למחזור עסקים נאה.
    גם מבחינה חברתית הוא נחל הצלחה, ורכש חברים רבים. והוא הגשים את משאלת ליבו. הוא פגש את מיס אנאבל אדאמס, ועם הזמן נשבה בקסמיה יותר ויותר.
    כעבור שנה היה מצבו של ראלף ספנסר כדלקמן: הוא זכה לכבוד והערכה מצד הקהילה, חנות הנעליים שלו שגשגה, והוא ואנאבל התארסו ועמדו להתחתן בעוד שבועיים. מר אדאמס, בנקאי כפרי חרוץ וטיפוסי, קיבל את בחירתה בספנסר. גאוותה של אנאבל בו הייתה רבה כמעט כאהבתה. הוא חש כבן בית בחיק משפחתו של מר אדאמס ומשפחת אחותה הנשואה של אנאבל, כאילו היה כבר אחד מבני המשפחה.
    יום אחד התיישב ג'ימי בחדרו וכתב מכתב, ושלח אותו אל כתובת המבטחים של אחד מידידיו הוותיקים בסנט לואיס:
    חבר ותיק יקר,
    אני רוצה שתגיע למקום של סאליבן, בליטְל רוֹק, ביום רביעי הבא בערב, בשעה תשע. אני רוצה שתסגור בשבילי כמה עניינים קטנים, ואני גם רוצה לתת לך במתנה את ערכת הכלים שלי. אני יודע שתשמח לקבל אותם — את רובם לא תוכל לשכפל גם בעד אלף דולר. תבין, בילי, אני פרשתי מהעסק הזה — לפני שנה. יש לי חנות נחמדה, אני מרוויח ביושר למחייתי, ובעוד שבועיים אני מתחתן עם הבחורה הנהדרת ביותר בעולם. זו הדרך היחידה לחיות, בילי — דרך הישר. גם תמורת מיליון דולר לא אגע עכשיו בדולר של אדם אחר. אחרי שאתחתן אמכור הכול ואסע מערבה, שם הסכנה שינסו לסגור איתי חשבונות ישנים לא תהיה גדולה כל כך. אני אומר לך, בילי, היא מלאך. היא מאמינה בי, ואני לא אפר שוב את החוק בעד שום הון שבעולם. תדאג להיות אצל סאלי, כי אני חייב לראות אותך. אביא איתי את הכלים.
    ידידך הוותיק,
    ג'ימי
    בליל שני, לאחר שכתב ג'ימי את המכתב, חמק בּן פְּרַייס לאלמור בצנעה, במרכבה שכורה. הוא שוטט בעיירה בדרכו החרישית עד שגילה כל מה שרצה לדעת. בבית המרקחת שמול חנות הנעליים של ספנסר הוא מצא עמדת תצפית טובה על ראלף ד' ספנסר.
    "עומד להתחתן עם הבת של הבנקאי, אה, ג'ימי?" אמר בן לעצמו בלחש. "טוב, אני לא בטוח שזה יקרה!"
    למחרת סעד ג'ימי ארוחת בוקר בבית משפחת אדאמס. הוא התכוון לצאת באותו יום לליטְל רוֹק, כדי להזמין את חליפת החתונה שלו ולקנות משהו יפה לאנאבל. זאת עמדה להיות יציאתו הראשונה מהעיירה מאז הגיע לאלמור. יותר משנה חלפה מאז אותם "ג'ובים מקצועיים" אחרונים, והוא חשב שהוא יכול להעז ולצאת לדרכו בבטחה.
    לאחר הארוחה יצאה חבורה גדולה של בני המשפחה אל מרכז העיירה — מר אדאמס, אנאבל, ג'ימי, ואחותה הנשואה של אנאבל עם שתי בנותיה הקטנות, בנות חמש ותשע. הם חלפו על פני המלון שבו השתכן עדיין ג'ימי, והוא עלה בריצה לחדרו להביא את המזוודה שלו. משם הם המשיכו בדרכם אל הבנק. הסוס והכרכרה של ג'ימי עמדו שם, וגם דוֹלף גיבּסוֹן, שעמד להסיע אותו אל תחנת הרכבת.
    כולם נכנסו אל אולם הבנק המגודר במעקה גבוה מעץ אלון מגולף — כולם כולל ג'ימי, כי חתנו לעתיד של מר אדאמס התקבל בסבר פנים יפות בכל מקום. הפקידים שמחו כשהאיש הצעיר, הנאה ונעים ההליכות שעמד לשאת את מיס אנאבל בירך אותם. ג'ימי הניח את מזוודתו. אנאבל, שליבה עלה על גדותיו מרוב אושר ומשובת נעורים, חבשה את כובעו של ג'ימי והרימה את המזוודה. "נכון שאני יכולה להיות סוכן־נוסע נחמד?" אמרה אנאבל. "בחיי, ראלף, כמה שהיא כבדה! כאילו היא מלאה מטילי זהב."
    "יש שם הרבה כפות נעליים מצופות ניקל," אמר ג'ימי בקור רוח, "שאני מתכוון להחזיר. חשבתי לחסוך את דמי המשלוח ולקחת אותן בעצמי. אני הולך ונהיה חסכן להחריד."
    בנק אלמור בדיוק התקין חדר כספות חדש. מר אדאמס היה גאה בו מאוד, והתעקש שכולם יבחנו אותו. חדר הכספות היה קטן, אבל הייתה לו דלת חדשה ומשוכללת. היא ננעלה בשלושה בריחי פלדה שנסגרו יחד בעזרת ידית אחת, והיה לה מנעול שפעל על שעון. מר אדאמס הסביר בפנים קורנות כיצד פועל המנגנון למר ספנסר, שגילה עניין מנומס אבל לא ער מדי. שתי הילדות, מֵיי ואגתה, התלהבו מהמתכת המבהיקה, מהשעון ומהידיות המוזרות.
    בעודם שקועים בעיסוקיהם שוטט בּן פּרייס לתומו אל תוך הבנק, נשען על מרפקו, ושלח מדי פעם מבט פנימה, אל מעבר למעקה. הוא אמר לקופאי שהוא אינו זקוק לדבר. הוא רק מחכה למישהו שהוא מכיר.
    לפתע נפלטו מפי הנשים צרחה או שתיים, ובמקום קמה מהומה. כשהמבוגרים לא שמו לב, ברוח משובה, נעלה מיי, בת התשע, את אגתה בחדר הכספות, ואז הבריחה את המנעולים וסובבה את כפתור הקוד כפי שראתה שמר אדאמס עשה.
    הבנקאי הזקן קפץ על הידית ומשך בה רגע. "אי אפשר לפתוח את הדלת," נאנח. "השעון לא כוּון והקוד לא נקבע."
    אימה של אגתה צרחה שוב, בבעתה.
    "שקט!" אמר מר אדאמס, והרים את ידו הרועדת. "תהיו בשקט רגע כולם. אגתה!" קרא בכל כוחו. "הקשיבי לי." בדממה שהשתררה לאחר מכן נשמע רק ההד הקלוש של הצווחות הפראיות שהשמיעה הילדה אחוזת האימה בתוך חדר הכספות החשוך.
    "מתוקה יקרה שלי!" ייללה האם. "היא תמות מפחד! תפתחו את הדלת! הו, תפרצו אותה! אין כאן אף אחד שיכול לעשות משהו?"
    "מכאן עד ליטל רוק אין אף אדם שיוכל לפתוח את הדלת הזאת," אמר מר אדאמס בקול רועד. "אלוהים! ספנסר, מה נעשה? הילדה הזאת — היא לא תחזיק מעמד זמן רב שם בפנים. אין שם מספיק אוויר, וחוץ מזה, היא עלולה לפרכס מרוב פחד."
    אימה של אגתה, שהייתה מבועתת עכשיו, הכתה על דלת חדר הכספות בידיה. מישהו העלה את ההצעה הפרועה להשתמש בחומר נפץ. אנאבל פנתה לג'ימי, עיניה הגדולות מלאו כאב, אך טרם אמרו נואש. בעיני אישה, דומה שאין דבר העומד בפני הגבר שהיא מעריצה.
    "אתה לא יכול לעשות משהו, ראלף? תנסה, טוב?"
    הוא הביט בה כשעל שפתיו ובעיניו הממזריות חיוך רך ומשונה.
    "אנאבל," אמר, "תני לי בבקשה את הוורד שאת עונדת."
    היא התקשתה להאמין למשמע אוזניה, אך התירה את הניצן מחזית שמלתה והניחה אותו בידו. ג'ימי תחב אותו לכיס הלסוטה שלו, הסיר את מקטורנו והפשיל את שרוולי חולצתו. בפעולה זו עבר ראלף ספנסר מן העולם, וג'ימי ולנטיין תפס את מקומו.
    "התרחקו מהדלת, כולכם," ציווה קצרות.
    הוא הניח את מזוודתו על השולחן ופתח אותה לרווחה. מאותו רגע לא נראה שהוא הבחין בנוכחות של אף אדם אחר. הוא פרש במהירות את המכשירים המשונים, המבריקים, וסידר אותם תוך שריקה חרישית, כמנהגו תמיד בעת העבודה. בדממה עמוקה וללא ניע צפו בו האחרים כמכושפים.
    בתוך דקה החליק המקדח האהוב על ג'ימי אל קרביה של דלת הפלדה. בתוך עשר דקות — ובכך שבר את שיאו האישי בפריצה — הוא הסיט את הבריחים ופתח את הדלת.
    אגתה, כמעט מעולפת אבל בריאה ושלמה, ניטלה בזרועות אימה.
    ג'ימי ולנטיין לבש את מקטורנו, צעד אל מחוץ למעקה העץ ופנה לעבר דלת הכניסה. בעודו פוסע היה נדמה לו שהוא שומע קול מרוחק שפעם הכיר קורא "ראלף!" אבל הוא לא היסס לרגע.
    בפתח עמד איש גדול שחסם מעט את דרכו.
    "שלום, בן!" אמר ג'ימי, עדיין עוטה חיוך מוזר. "הגעת סוף־סוף, מה? טוב, בוא נלך. אני לא בטוח שזה משנה כל כך עכשיו."
    ואז נהג בן פרייס באופן מוזר למדי.
    "נדמה לי שאתה טועה, מר ספנסר," אמר. "אני לא חושב שאני מזהה אותך. הכרכרה שלך מחכה לך, לא?"
    ובן פרייס פנה והתרחק במורד הרחוב.
    • או.הנרי
    • או.הנרי
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות