הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • כחולמים‏
    ספר מוגן
     
  • כחולמים‏
    יוסי קליין הלוי | תרגום: שאול לוין
    שבעה צנחנים שאיחדו את ירושלים ופילגו את ישראל:
    חנן פורת ⋅ מאיר אריאל ⋅ יואל בן־נון ⋅ אריק אכמון ⋅ ישראל הראל ⋅ אודי אדיב ⋅ אביטל גבע.
    שבעה צנחנים. חטיבה 55, מילואים.
    הם היו הראשונים בשער האריות במלחמת ששת הימים.
    הם היו הראשונים לחצות את התעלה במלחמת יום כיפור.
    הם היו קיבוצניקים, ומפעילי תנועת השלום הישראלית.
    הם היו אנשי הציונות הדתית, ומראשי תנועת ארץ ישראל השלמה.
    זה סיפורם. 
     
    כבר חמישים שנה שהם מכירים. חלקם גם מוכרים למדי. אחד נעשה זמר־משורר, אחד נעשה מנהיג פוליטי פורץ דרך, אחד נעשה מנכ״ל פורץ דרך, אחד הקים את מועצת יש״ע, אחד ייצג את ישראל בביאנלה לאומנות, אחד נהיה מחנך מהפכני, אחד התחבר לאויב וישב בכלא. הסיפור שלהם, ביחד ולחוד, הוא אחד הסיפורים המרכזיים של ישראל מאז 1967 ועד היום. סיפור על הקרבה ותעוזה, סיפור על קרע ומחלוקת, סיפור על הפרטה ובנייה, סיפור על טוויית חלומות ועל התרסקות של חלומות.
     
    יוסי קליין הלוי מגולל את הסיפור הזה באהבה, ברגישות. הוא פורש אותו כמו מניפה של צבעי הישראליות, בשנות השבעים, והשמונים, והתשעים, ושנות האלפיים. הוא משחזר את ימי הייאוש האישי והלאומי של גיבוריו, ואת ימי ההתעלות שלהם. את הריצה בין סמטאות העיר העתיקה, את ההפגנות בכיכרות, את הבוץ בהרי יהודה ושומרון, את נטישת המשק שחדל מלהיות בית, את הקמת המשפחות, את הכישלונות, את ההצלחות, את היריבויות והחברויות, את הקטנוניות, את רגעי החסד.
     
    כחולמים הוא סיפורם של שבעה חולמים. צנחנים חולמים. מי שחלמו את אידיאל הקיבוץ, מי שחלמו את אידיאל ארץ ישראל השלמה, מי שחלמו את אידיאל השלום. ישראלים שראו את האידיאלים הגדולים נשחקים בגלגלי המציאות, ושבכל זאת עדיין חולמים. מסע חמישים השנה שלהם ירגיש לכם מוכר.
     
    זה המסע שלכם.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 42
    הוספה למועדפים שלי
  • הקדמה: 6 ביוני 1967
     
    טורי הלוחמים צעדו בדממה ברחובות המואפלים, כשרק הבזקי התפוצצויות מאירים אותם מעת לעת. אפילו מתאר הבתים לא נראה לעין, כאילו חזרה עיר האבן ונספגה אל הגבעות. היה ליל יוני קריר בירושלים, אבל רבים מהלוחמים הזיעו. חלקם לבשו מדי הסוואה, עודפים של צבא ארצות הברית שהתאימו לג'ונגלים של וייטנאם יותר מאשר ללחימה בשטח בנוי. רובם היו בשנות העשרים לחייהם, חיילי מילואים שגויסו בחטף מאוניברסיטאות או משדות המשק. רובם טרם חוו מלחמה. כבר עם כניסתם לקרב היו תשושים: רבים מהם לא עצמו עין אמש מרוב התרגשות וחששות.
    השעה היתה מעט אחרי חצות. חיילי חטיבת מילואים 55 של הצנחנים התקדמו לעבר שטח ההפקר שחצה את העיר. רצועה של גדרות תיל ושדות מוקשים, ובעורפם בונקרים מבוצרים המחוברים בתעלות קשר עמוקות, הפרידה בין מזרח ירושלים למערבה. אותו בוקר פתח חיל האוויר הישראלי במתקפת מנע נגד מצרים, שמנהיגה, גמאל עבד א־נאצר, קידם את צבאו לגבול עם ישראל, חסם את נתיב השיט הדרומי שלה ואיים להשמידה. הצבא הירדני פתח חזית נוספת, הפגיז שכונות יהודיות בירושלים ופגע במאות דירות. מרבית התושבים ישבו במקלטים, ובעיר הונהגה האפלה. מדי פעם שעטו ברחובות הריקים ג'יפ או אמבולנס בפנסים כבויים.
    אביטל גבע, סגן מפקד פלוגה ד' בגדוד 28, צעד בראש חייליו. הוא נעץ מבט אל תוך החושך ולא ראה דבר. אביטל, קיבוצניק מעין שמר, עזב את ראש הטור וצעד במקביל לחייליו. "תתפרשו, חבר'ה," הוא דחק בהם בשקט. "תתפרשו."
    לא רחוק משם, על גג בניין של ארבע קומות, אריק אכמון, קצין המודיעין של חטיבה 55, יצר קשר עם מודיעין פיקוד מרכז וביקש מידע מעודכן על הכוחות הירדניים הערוכים לאורך "הקו העירוני". בפיקוד לא ידעו יותר ממנו. עד אמש היתה משימת החטיבה לצנוח באל־עריש שבצפון סיני, ואריק היה עסוק בהשגת המודיעין הנחוץ. אבל כשהירדנים התחילו להפגיז את הבירה, הועלו חיילי החטיבה בחיפזון על אוטובוסים מגויסים והוסעו לירושלים.
    פגז מרגמה התרסק אל מעקה הגג. אריק כוסה באבק ובשברי לבנים. "קסדות!" צעק מוטה גור, מפקד החטיבה. אריק בדק את עצמו: יציב כתמיד.
    מאיר אריאל צעד בחושך. הוא היה יכול לשאול את עצמו מה הוא עושה פה, בין לוחמי חטיבה 55. הוא הרי בקושי שרד את השירות הסדיר וראה בעצמו חייל כושל. יחד עם חברו לקיבוץ, שלום חנוך, כתב מאיר שירים — חלקם היו בעיניו באמת טובים. אבל האם הוא נועד להיות פזמונאי? אולי כדאי לו להיות שחקן תיאטרון? או במאי סרטים? אך בינתיים הוא עובד על טרקטור בשדות הכותנה של קיבוץ משמרות. ועכשיו הוא פה — איפה בדיוק, לא ברור. למה החיים תמיד משתלטים עליו?
    הצנחנים מילאו את הרחובות הצדדיים שגלשו עד שטח ההפקר. שקי חול נערמו מול בתי אבן קטנים. נורים התוו קשתות אדומות ולבנות. חשפו את הצנחנים בהבזקים של צלליות.
    פיצוץ. "חובש!" בחורים שכבו מדממים.
    אביטל גבע התרוצץ בחושך וקרא לחייליו.
    ואז נפל למדרכה. "הפנים שלי!" הוא צעק. "הפנים שלי!" מישהו השכיב אותו על מכונית, כיוון פנס אל פניו. מכוסות דם. נשאו אותו, מתנשם ובהכרה, ברכב שהאיץ אל תוך הרחובות המופגזים.
    אודי אדיב, קיבוצניק מגן שמואל, תפס מחסה בפתח אחד הבניינים. זה היה המפגש הראשון שלו עם שדה הקרב. הוא היה מוכן להשאיר את הלחימה לאחרים. הוא האמין שהמלחמה הזאת מקורה בתוקפנות ישראלית ושהאיום הקיומי על המדינה הוא בדוי. אודי לא רצה למות לתפארת תהילתם של גנרלים. אבל חיילים ברחוב צעקו "חובש!" והוא זינק לעזור.
    גם ישראל הראל עזר לפנות פצועים. הפלוגה שלו, פלוגה ב' של גדוד 28, נשלחה למשימת התקפה אפשרית על בסיס חיל אוויר ירדני, וחיילים פחות ותיקים, כולל ישראל, הושארו מאחור וסופחו למחלקת העבודות של השלישות לביצוע משימות שונות בעורף הלחימה. הוא מצא את עצמו בג'יפ שהוביל פצועים לבית החולים ביקור חולים. הוא תהה אם יימצא בבית החולים מקום גם לאשתו שרה, האמורה ללדת בכל רגע. עם גיוסו למילואים שלח אותה אל משפחתה, שגרה בירושלים, לא הרחק מ"הקו העירוני". הוא חשב שתהיה בטוחה שם: המלך חוסיין ודאי לא יסתכן בפגיעה באתרים הקדושים בעיר. והנה, בתי החולים מתמלאים חיילים פצועים. איפה שרה כעת?
    יואל בן־נון, עם מכשיר קשר על הגב, רץ ברחובות המואפלים. בחייו האזרחיים היה תלמיד ישיבת "מרכז הרב" בעיר והכיר היטב את הרחובות; אבל בחשכה המוחלטת אבד לו כל חוש התמצאות. הוא ניסה למצוא את עורף הטור של לוחמי גדוד 71, שבו זמנית עם גדוד 66 היו אמורים לפרוץ ראשונים את "הקו העירוני". אחריהם יבואו לוחמי גדוד 28 של יואל. המשימה שלו היתה ללכת עם מפקדו בעקבות גדוד 71 אל תחילת שביל הפרצה, ליצור קשר עם החלוץ של הגדוד שלו ולכוון פנס כדי להנחות את חבריו לתוך שטח ההפקר. אבל איפה גדוד 71?
    צפונה משם, סמוך ל"קו העירוני", התכונן חנן פורת לפרוץ את הקו עם הגדוד שלו, גדוד 66, על גבעת התחמושת. הפלוגה של חנן תתפוס את בית הספר לשוטרים. חנן, גם הוא תלמיד ב"מרכז הרב", חשב על רבו. כמה שבועות קודם לכן, בחגיגות יום העצמאות, זעק פתאום הרב צבי יהודה קוק זעקה מרה וקונן על השליטה הזרה בחלקי ארץ ישראל: "איפה חברון שלנו — אנחנו שוכחים את זה? ואיפה שכם שלנו — אנחנו שוכחים את זה? ואיפה יריחו שלנו — אנחנו שוכחים את זה?... הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!"
    והנה עומד חנן להיכנס למזרח ירושלים. האם ניסה הרב צבי יהודה, בהתפרצות של נבואה, להכין את עם ישראל לרגע הזה? איזה פתח בהיסטוריה עומד ה' צבאות לפרוץ?
    02:15. לוחמי מחלקות החבלה של הגדודים פרצו מַעֲבָר בקו הגדרות הראשון. בנגלורים — צינורות מתכת ארוכים ממולאים חומר נפץ — נדחפו לתוך המכשולים, ופיצוצם יצר שביל צר וחרוך בשדה המוקשים.
    יואל ומפקדו מצאו את פתח הפרצה. הוא התכופף וכיוון את הפנס לעבר הלוחמים שמאחור. "פִּרְצָה פִּרצה פִּרצה," הוא חזר וקרא.
    זהו סיפורם של שבעה צנחנים שלחמו בקרב על ירושלים. ארבעה מהם היו קיבוצניקים, מגזר שהשפיע רבות באותן שנים על הכלכלה, התרבות והפוליטיקה הישראליות. שלושה מהם היו בני הציונות הדתית, לימים בין מייסדי תנועת ההתנחלות ששינתה את פניה של מדינת ישראל. החברויות והיריבויות שהתפתחו בין האחים־לנשק מספרות את סיפור השסע שנפער בין הימין לשמאל אחרי מלחמת ששת הימים ונמשך עד היום. בין שירותי מילואים ומלחמות הם נאבקו זה בזה כדי לעצב את פני המדינה. ב־1967 הם איחדו את ירושלים; מאותו הרגע ואילך נחלקו לגבי תוצאותיהם הפוליטיות של הניצחונות הצבאיים שעזרו להשיג.
    מעבר למאבק בין שמאל לימין, זהו סיפור של מאבק בין שני חלומות אוטופיים.
    ב־1967 היו כמחצית הלוחמים בחטיבה 55 וכשבעים אחוז מהקצינים בה קיבוצניקים ומושבניקים חילונים. לעומתם, החיילים הדתיים היו קבוצה קטנה בהרבה ושולית באותה העת: הם היו בוגרי הנח"ל המוצנח שבמילואים סופחו לצנחנים.
    בעוד החלום האוטופי של הקיבוץ הולך ונגוז, קם החלום המשיחי של ההתיישבות ביהודה ושומרון וניסה לתפוס את מקומו בראש החץ של הציונות החלוצית. למעט אריק אכמון, שהיה דמות מרכזית בחטיבה, גיבורי הספר לא מילאו תפקידי מפתח בה. ללוחמים אחרים יש מקום של כבוד במורשת הקרב של החטיבה. לעומתם, הדמויות בספר נבחרו בזכות התפקיד המרכזי שמילאו בשני החלומות האוטופיים המתחרים הללו ובשל השפעתם בתחומים שונים בחברה הישראלית.
    הספר אינו מתיימר לתעד את תולדות מלחמות ישראל. למשל, במלחמת ששת הימים יחידות נוספות — חטיבת השריון "הראל" וחטיבת "ירושלים" לחמו והקריבו לא פחות מהצנחנים. ולוחמי חטיבת "ירושלים" פרצו גם הם לעיר העתיקה בבוקר 7 ביוני 1967. חטיבה 55 של הצנחנים נבחרה לעמוד במוקד הסיפור על שום המקום שהיא תופסת בתודעה הישראלית. הרגע האגדי ביותר בתולדות המדינה — הצנחנים בכותל — היה מפגש סמלי בין קיבוצניקים לתלמידי הרב קוק, שני הזרמים האוטופיים בציונות.
    הספר מתמקד בצנחנים שלחמו בירושלים והיו מתנחלים לעתיד או בני קיבוצים, ולכן כל גיבוריו הם אשכנזים. היעדרותם הבולטת של בני עדות המזרח מהסיפור משקפת את המגבלות החברתיות והתרבותיות הכואבות של אותן שנים.
    המחבר השתדל, ככל שישראלי מסוגל, לסלק את דעותיו הפוליטיות והתרבותיות מהסיפור ולהניח לגיבורים לדבר בעד עצמם. זהו אפוא ניסיון לספר סיפור ישראלי דרך נרטיבים מתחרים — סיפורם של אנשים שלחמו יחד, שהיו חברים ויריבים, ואשר תחת כנפי חלומותיהם הסותרים כולנו חיים היום.
    • יוסי קליין הלוי
    • יוסי קליין הלוי
     
  • המלצות נוספות
    • הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה
    • ההימור האחרון של היטלר
    • ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכול
    • לילות טוקיו
    • הנערה מברוקלין
    • נקודה רגישה
    • אל תגיד כלום
    • מה שאליס שכחה
    • סקסי בטירוף
    • עמוד האש
    • שיעור לילי
    • אשתו של מגדל התה