הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • כותבת הנאומים
  • כותבת הנאומים
    כנרת זמורה-דביר | דצמבר 2017 | פרוזה מקור | 288 עמ' מודפסים
    ליאת קנולר באה מבית רמת־שרוני אשכנזי, בורגני ולוחץ, ומאז מאכזבת בהתמדה את הוריה, למשל בכך שבגיל ארבעים היא עדיין רווקה בלי ילדים, או בבחירה שלה לא להצטרף לפירמת עריכת הדין של המשפחה, אלא לדשדש בשולי עולם העיתונות תמורת שכר רעב באתר אינטרנט זניח.
    לילה אחד מגיעה שיחת טלפון לא צפויה ובה גילוי מטלטל בדבר דוקטור לאנה ביטון, "כותבת הנאומים", הפוליטיקאית־הכוכבת שכולם אוהבים לשנוא ושונאים לאהוב, אחת הנשים המשפיעות ומעוררות המחלוקת ביותר במדינה. ביטון, שצמחה מהמיץ של הזבל, הפכה מילדת רחוב עבריינית ומסוממת לתקווה החדשה הגדולה של מערכת הבחירות הנוכחית. האישה הכריזמטית, החדה והנאה כובשת את הקהל באמצעות כרטיס הקיפוח ולא לוקחת שבויים. היא צמחה ממצוקות, היא יודעת היטב על מה היא מדברת, והיא מדברת: נאומיה הסוחפים הפכו מזמן לתופעה שלא נראתה כמותה בארצנו, וכולם יודעים שלטוב או לרע, לאנה ביטון היא אחת שהולכת "עם האמת שלה". אך מהי בעצם האמת שלה? זה מה שליאת נחושה לגלות, כי דווקא היא — שמעריצה את לאנה ומקנאה בה בו בזמן — קיבלה את הכוח להרוס אותה כליל, או אולי דווקא לבנות אותה. בעוד ליאת נסחפת למעמקי הסוד, היא מגלה שהאמת אף פעם לא פשוטה, וכמו לאנה — שום דבר אינו רק שחור או רק לבן. סדרת טלוויזיה המבוססת על הספר כותבת הנאומים, עומדת לעלות בקרוב.
  • ספר דיגיטלי
     
    42
    ספר מודפס
     
    94 75.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    כי כריזמה נשית היא הרי מושג כל כך הפכפך, אתם יודעים? כה נטול הגדרות וממשיות אמיתית. בניגוד לכריזמה הגברית, שאפשר, לדעתי לפחות, לפרוט אותה די בקלות לפרטים: למשל, קול בס עבה ומלא נוכחות. למשל, דיקציה ברורה ויכולת משחקית מסוימת, כזו שיכולה לשַוות לאופן הדיבור של הדובר מידה קלה של פאתוס במקומות הנכונים. או תנועות ידיים נחרצות ומלאות להט, ועם זאת, בלתי אגרסיביוֹת. כי אגרסיביוּת הלוא משדרת היסטריה. הגבר הכריזמטי לעולם לא ישדר היסטריה. לעד שפת הגוף שלו תדבר ביטחון מלא, כמו גם שליטה חסרת סייגים בכל שריר, בכל עצם, בכל וריד, וכפועל יוצא מזה — בעיניו של הצופה בו — במציאות עצמה. במאגר הגברים הכריזמטיים תהיה העדפה ברורה לאלו שניחנו גם ביפי מראה, כמובן, אבל רק כל עוד היופי מחוספס דיו — נגיד, קו לסת חזק, עצמות לחיים מסותתות ובולטות, מבנה גוף גבוה ואתלטי. בכל מקרה, זה אינו הכרח, רק העדפה. היו גברים כריזמטיים רבים שהטבע חנן אותם בכרס משתפלת, בקומה נמוכה ובקו שיער נסוג, ובכל זאת, אין עוררין על הכריזמטיות שלהם, כי היו להם התכונות הברורות שהוזכרו מעלה. זהו. זאת כל התורה. ברור וקל.
     
    אבל כשאנחנו מגיעים לכריזמה הנשית, די ברור שהמתמטיקה הזאת אינה חשבון כה פשוט. רבים היו הגברים והנשים שפגשתי בחיי שטענו שאין כזה דבר בכלל 'כריזמה נשית'. שכל ההוויה של הנשיות המבוקשת והרצויה חברתית — רכה, נינוחה, עדינה, נעימה — סותרת מִניה וביה את המהות של מושג הכריזמה, שנשען על עקרונות של סמכותיות וכוח. שנשים שמשדרות סמכותיות וכוח ממילא מוגדרות גבריות, ושמתוך כך נשללת מהן הכריזמה — כיוון שעוד מאפיין של הכריזמה הוא שהאוחז בה הוא נערץ. נשים גבריוֹת לעולם לא תהיינה נערצות. הן מגונות.
     
    בין שיש דבר כזה, כריזמה נשית, ובין שלאו — ללאנה היתה כריזמה. אם היתה זו כריזמה נשית, ואולי מאפיין נִסי — פלא של הטבע — לא נתווכח עכשיו. יכול להיות שהיא ההוכחה לקיומה של כריזמה כזאת גם אצל נשים, ויכול להיות שהיא החריג המוכיח את הכלל. זה לא באמת משנה. מה שמשנה הוא שהיא היתה כריזמטית. הו, כמה כריזמטית שהיא היתה. כריזמטית עד זרא. כריזמטית עד שנאה. כריזמטית עד קנאה. מפילה חלל את יריביה שניצבו מולה מגומגמים, אבודים בנבכי שפת אמם. מפילה שדודים את המאזינים לה — ערב רב, המון סוער, קהל השבוי בקסמה הנוהר עבורה לכיכרות, לאולמות, לאצטדיונים. ממתין למוצא פיה כמו ילד שממתין לממתק אחרי הארוחה — מתענג על הציפייה ועל הפרס גם יחד, ואין בו שמץ של אכזבה, של תאווה שלא סופקה, של תשוקה שלא הגיעה לכדי פורקן מלא, פורקן נוטף זיעה ושאגות עונג.
     
    כמה פעמים הבטתי בה מהצד, חדורת רגש שעד היום אני לא יכולה לבאר לעצמי אם היה הערצה או תיעוב. כמה פעמים חמדתי לעצמי את מתת האל שלה, רק כדי לחזור הביתה, להביט בראי, לנסות להמחיז בעיני רוחי את עצמי נואמת את אותו הנאום בדיוק — ולגלות שאפילו במסגרת הדמיון שאין לו מגבלות, כשאני אומרת את הדברים, הם פשוט נשמעים אחרת. הם מצטלצלים אחרת. הם רוקמים משמעות אחרת. צורה אחרת. הד אחר בתוך החלל הריק. והרי היא לא היתה יפה ממני, או גבוהה ממני, או רזה ממני — למען האמת, פעם, במהלך ריאיון, כשצעדנו במורדות שוק התקווה, אפילו אמר לנו איזה תגרן שאנחנו דומות. 'רק שאת יותר חיוורת,' הוא הוסיף, מביט אל תוך עיני בישראליות אופיינית, בלי קמצוץ של מבוכה שהיתה מתבקשת בכל מקום אחר בעולם. 'בהירה,' ניסיתי לתקן במחאה. 'כן,' הוא הוסיף בקול רפה, והיה ברור שאין בו שום כוונה אמיתית להסכים עם ניסיון התיקון העלוב שלי. ולמרות שלא היתה לה כל עדיפות חזותית עלי, היה בה דבר־מה שלא ניתן להניח עליו את האצבע. אבל לה היה אותו, ולי לא. והשוני הגדול בינינו — באופן שבו חָיִינו את חַיֵּינו, בתחושותינו לגבי העולם ולגבי עצמנו, במעשינו — נגזר, אני מניחה, בין השאר גם ממנו.
     
    כמה מילים כבר נשפכו עליה. כמה כתבות פרופיל מסוקרנות ומלאות עסיס רכילות נוטף ודביק, קצתן פרי עטי. כמה כותרות על אודות 'נסיכת הפריפריה שעלתה לגדולה מאשפתות'. 'מלקולם אקס הישראלית'. 'האישה שהחזירה את הגאווה למזרחים'. כמה כבר פרטו את קורות חייה, עד שהפכו לצבר עובדות טריוויאליות — השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב, ולאנה ביטון נולדה באשדוד לאמא שעלתה מגרוזיה ולאבא שנולד במרוקו. כולם כבר ידעו לספר על השמועות שלאנה ביטון היתה בת לאישה מוכה וילדה מוכה בעצמה. כולם הכירו את סיפור החיים המסעיר כל כך, עד שבתחילה, לפני שנחרש עד אינסוף בכלי התקשורת, היו עוד כאלה שפיקפקו בו. לאנה ביטון, שבאה מפחי הזבל של אשדוד ועלתה לגדולות. לאנה ביטון שמגיל שש־עשרה כבר רקמה חלומות בעיני אחדים, או מזימות בעיני אחרים, להקים מפלגה משלה ולהיבחר לכנסת.
     
    כולם ידעו לספר איך חודש אחרי שסיימה את הדוקטורט היא כבר התחילה לכתוב אותם — את הנאומים. המון נאומים. מספר אדיר של נאומים סוחפים ומלאי פאתוס. מדי יום היתה הולכת סתם ככה לכיכרות ערים פריפריאליות, כאחרונת התימהונים בהייד פארק. היתה נעמדת ברחובות ראשיים, או בשדרות או בכניסה למרכזי קניות או סופרמרקטים מוזלים בירוחם, ובדימונה, ובאילת, ובאשדוד, ובאשקלון. היתה הולכת למקומות הללו ונעמדת בנקודה אקראית שעל פניה חלפו אנשים רבים ככל האפשר, כמו נגנית רחוב שמחכה להציע נעימות לעוברים ולשבים. היתה ניצבת בגאון ומתחילה לדבר. בתחילה לא הבינו האנשים מי זו הבחורה התימהונית הזאת, שעומדת לה ומדברת אל האוויר הדחוס, היבש, החם, כאילו היא נואמת בפני המון משולהב בכיכר רבין. חלפו על פניה בלי להתייחס. החוו לעברה בביטול, בזלזול. ועוד אישה, חשבו בלבם. 'אישה משוגעת,' הם אמרו בתחילה. 'צריכה אשפוז.'
     
    ואז היה אחד שעצר סתם כך ממעשיו והקשיב. ולו נוסף עוד אחד, שגם הוא, מסיבה בלתי ידועה, החליט למקד בה את תשומת לבו, להאזין. ועוד אחד. ולאט־לאט הצטברה לה מכסה יומית נאה של מאזינים שקטים, שהקשיבו בדממה לדברים עתירי הרגש שהרעיפה עליהם — למילים הנוטפות זעם ואהבה. לדברי התוכחה של הנביאה בשער. בתחילה הקשיבו בדומייה, ואחר החל ראשון להנהן קלות. ואז שני נוסף אליו, מהנהן בתנועה עדינה. ושלישי, ורביעי. ובמהרה רוב היה למהנהנים, וההנהון, שהחל כמחווה כמעט סמויה מן העין, הפך אט־אט לתנועה גסה, מלאת תנופה, המניעה קדימה את האוויר העומד ודוחפת אותו מעלה־מטה, ומייצרת משב עדין של רוח, שמתחזק לו יותר ויותר. ולא עבר זמן רב עד שראשון אמר דבר־מה של דרבון — 'כן!' או 'נכון!' או 'צודקת!' — והצטרפו אליו גם אחרים. ואז נוסף גם המנצח על המריעים, הסוחף איתו אנשים נוספים, ובמהרה עמד בפניה של לאנה ביטון, הילדה העבריינית מהשכונות של אשדוד, המון מרותק, מאוהב, שסר למרותה וצמא למילותיה, עבד נרצע המתרפס בפני כל תנועה שעשתה, נענה בחפץ לב לכל הדגשה ולכל ניואנס שבדיבורהּ. ועכשיו היו שני הצדדים האלה — לאנה וקהלהּ — לרקדנים מתואמים וקשובים ודרוכים אחד למשנהו, נחושים ונכונים לייצר ריקוד מופלא שכל כולו תיאום והתמסרות הדדית.
     
    וכשהחלו המאזינים להעלות את נאומיה של לאנה לרשתות החברתיות — בסרטונים שאפילו איכותם הדלה לא העיבה על אור היקרות שֶקָרן ממנה כשדיברה — מיד נוסף לה קהל חדש, מרוחק לכאורה, אך עדיין כמֵהַּ לליטוף קולה הבוקע מאוזניות של טלפונים ניידים, או מרמקולים זעירים ומעוצבים של מחשבים אישיים. והקהל הזה גם הוא היה מקשיב לה, לדבריה הלהוטים, אך הפעם היו הפרטים שבו ישובים בודדים, באישון לילה, בחדרים אפלוליים וריקים שהוארו רק באורו של מסך מבהיק. המון רב של אנשים נפרדים, מופרדים, רחוקים זה מזה, שחוּט אחד ויחיד מקשר ביניהם: לאנה ביטון. והקהל הזה היה גם הוא מהופנט מכוחן של המילים, והמילים הללו הפיגו מעט את הבדידות. והשיתוף של המילים הללו בתוך הסבך הווירטואלי שאין לו אחיזה במציאות — השיתוף עם אחרים שהם ספק קיימים באמת, וספק ישויות אינטרנטיות חסרות זהות — סיפק לכולם תחושה שהם כולם חלק מגוש פועם וחי ומתואם באופן מושלם. והם כולם הופתעו מן ההנאה שאחזה בהם כשנעלמו בתוך ההמון: כשהפכו לאחד ממיליון ונטמעו בתוכו. כשהפכו לבשר אחד, בעולם שחינך אותם להיות אטוֹמים בודדים. וככל שטיפסו מעלה מספר הלייקים ומספר השיתופים, כך הרגישו כולם שהם חלק מדבר־מה שאינם יכולים למלל. שאי־שם, במרחבים העצומים של הרשת הבלתי נתפסת, שלעתים היה נדמה שאין בה ממשות, יש עוד אנשים כמותם. אנשים קטנים, שיושבים בודדים בחדרים ריקים, חשוכים וקרירים, ומאזינים בקשב, ולבם רוטט, ונשמתם הומה. ב'ביחד' הזה אף אחד מהם לא היה לבד.
     
    אבל עכשיו כל זה נגמר, וכולם כבר חזרו לבדידותם. לבהייה סרת הטעם במסכים המהבהבים. לצפייה בסרטוני יוטיוב מטופשים של חתולים מרקדים וכלבים מתרפסים.
     
    גם היא.
     
    כן, עכשיו, אחרי שכלו כל הדברים והדינים והקִצים, היא יושבת שם לבדה, בחדר העבודה שלה — אני זוכרת את חדר העבודה הזה. אני זוכרת גם את המילים שהטחנו בו זו בזו — והיא יושבת בו עכשיו — בחשכה, כמו חסידיה לשעבר — ורק מסך מחשב נוסך אור על פניה הנאות. היא יושבת שם לבדה, והיא מובסת. אבירה שהופשטה משריונה, גנרלית בלי דרגות. היא שם לבדה, ואין קהל. לא משפחה, לא חברים, לא יועצים, לא בוחרים פוטנציאליים, לא צופי יוטיוב, לא עוקבי טוויטר, לא סוגדי פייסבוק או אינסטגרם. אין קהל.
     
    ואולי היא מדברת שם לעצמה. אולי היא משמיעה קול.
     
    אבל זה לא באמת משנה, כי אף אחד לא שומע.
    • מגי אוצרי
    • מגי אוצרי

      מגי (מרגלית) אוצרי, ילידת חיפה, 1983. בתם של נטלה ויוסף אוצרי (לשעבר, אוצ'רשווילי), שעלו לישראל מגרוזיה בשנת 1973. 

      דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה ועם בתם ספרה הראשון, שתי השמשות של דדיקה, ראה אור בהוצאת "כנרת זמורה ביתן", נכלל ברשימת ספרי הביכורים המומלצים של הספרייה הלאומית לשנת 2015, וזכה בפרס קרן לייב גולדברג. כותבת הנאומים הוא ספרה השני.

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • סיפור על אהבה וחושך
    • ספר הדקדוק הפנימי
    • מישהו לרוץ איתו
    • השיבה מהודו
    • תרנגול כפרות
    • מפריח היונים
    • שליחותו של הממונה על משאבי אנוש
    • סוגרים את הים
    • עיטים ונבלות
    • אלנבי
    • סוסעץ
    • הכי רחוק שאפשר