הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • כדברא 2 - קסם הסבואר
  • כדברא 2 - קסם הסבואר
    דני ספרים | יולי 2019 | נוער בוגר | 415 עמ' מודפסים
    "אתם בני האדם לא יודעים שאנחנו קיימים.
    והתפקיד שלי הוא לוודא שלעולם גם לא תדעו.
    אני אסתובב ביניכם, אהיה אחד מכם, חבר שלכם – אבל ברגע שאגע לכם במצח, אתם תשכחו הכול. והמוח שלכם יהיה שבוי שלי.''
     
    בחור מסתורי בשם לוק מגיע לקיבוץ כנען. הוא נראה רגיל לחלוטין, מתיידד עם כולם, אך למעשה הוא יצור על-טבעי מגזע המליפיקים, בעל כוח הפנוט, שנשלח לעולם בני האדם במשימת חיסול סודית. במסווה של חבר נאמן של קירקי ולילה, מכשפות הקרויות ''כדברות'', הוא חושף לאט לאט את חולשותיהן ומושך בחוטים, במטרה להשלים את משימתו.
    קירקי, שזה עתה מונתה להיות מנהיגת הכדברות, מנסה להתמודד עם תפקידה החדש ועם כוחותיה המתגברים, ולתפקד בו בזמן כנערה רגילה, כשהיא עם דקל חברהּ, היחיד שחושד בלוק וחש בסכנה המרחפת מעל כולם.
    רק לילה, שחייתה תמיד בצל סודות ומלחמות וכעת היא רוצה פשוט לאהוב, היא היחידה שיכולה להגיע ללבו של לוק. או שתהיה המטרה הבאה שלו...
     
    הספר "כדברא – קסם הסבוּאָר" מאת ליאת רוטנר הוא ספר המשך ל"כדברא – היומן המפוצל" ומבוסס על סדרת הטלוויזיה המצליחה מאת מיכל קופר-קרן, סיוון שיקנאג'י ועינת שחק. הוא פותח לפנינו עולם סודי, קסום ומפתיע, שבו שום דבר הוא לא מה שחשבנו, וכבר אין לדעת מי הטובים ומי הרעים. כמו הסדרה, גם הספר מלא התרחשויות, מתח וכישוף .
     
    ליאת רוטנר היא סופרת לנוער ולמבוגרים, בעלת ארבעה ספרי זהב ושני ספרי פלטינה. פרסמה 21 ספרים, ביניהם "מיקו בל" ו"תיכון ברנסון", מרצה, מנחה סדנאות לנוער ומבוגרים ומלמדת כתיבה לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון. ליצירת קשר: האתר האישי Liarotner.com , והערוץ "ליאת רוטנר" ביוטיוב.
  • ספר דיגיטלי
     
    38 26
    ספר מודפס
     
    94 65.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

    לוק

     
    כל החיים הרגילו אותנו להיזהר מפניהם. לעשות הכול כדי שהם לא יגלו את דבר קיומנו.
    בני האדם.
    הייעוד שלנו, המָליפּיקים, הוא לשמור את קיומו של העולם העל־טבעי בסוד מפניהם.
    היום, בפעם הראשונה אחרי מאה שנים שאנו לכודים במבנה הסודי שלנו, הרֵיאַל, מנותקים ומבודדים מהעולם החיצון, כדור הסָבוּאַר סוף סוף חזר אלינו, באותה פתאומיות שבה הוא נלקח. זמן קצר לאחר מכן אריאנה, מנהיגת המליפיקים, הודיעה לי שאני נבחרתי לצאת מהריאל כדי לבצע את המשימה.
    סוף סוף אנחנו, המליפיקים, יכולים לחזור ולמלא את תפקידנו.
     
    בחדר הכניסה הגדול של הריאל עמדו כל האחרים — אוליבר, גרי, אמילי ואריאנה. צעדתי לקראתם, ואלכס בעקבותי, ממהרת להצטרף אל השורה, כדי שאפרד מהם לשלום.
    אוליבר היה היחיד שלא חייך אלי ולא איחל לי דרך צלחה. הוא נראה ממורמר. ידעתי בדיוק למה. הוא קיווה לקבל את המשימה הזאת במקומי. להוכיח אחת ולתמיד לאריאנה, ולכל המליפיקים, שהוא לא כזה לא־יוצלח כפי שחשב שחושבים עליו, שהוא יכול להיות גיבור ולהציל את כולנו. אבל זה היה קרב אבוד מראש בשבילו, כי אריאנה כבר סמכה עליו פעם אחת והוא אכזב אותה. ואת אריאנה לא מאכזבים פעם שנייה, כי היא לא נותנת לך הזדמנות נוספת.
    לרגע היססתי אם לצעוד ישר אל הקיר שבו ייפתח לי השער, ואז החלטתי לגשת קודם ולחבק את כולם. ראשונה ניגשתי אל אמילי, שהשתוקקה להיפרד ממני כמו שצריך, אחר כך אל גרי. ואז ניגשתי אל אוליבר, שנראה מכווץ ונעלב ולא ממש רצה לחבק אותי.
    "בקרוב," מלמלתי בשקט כשהענקתי לו חיבוק כמעט בעל כורחו. "בקרוב תגיע גם ההזדמנות שלך."
    כתפיו הקשיחות התרככו מעט.
    "עוד נראה," שמעתי אותו אומר.
    מאריאנה לא נפרדתי בחיבוק. לחצתי את ידה. הלחיצה שלה הייתה חזקה וקרה.
    "תזכור," אמרה. "כל זמן שכדור הסבוּאר נמצא בהיבּוּ," היא הסתובבה והצביעה על פסל הינשוף שעמד במרכז המבואה, "יש לנו כוחות. בכל מקום. גם פה, וגם בחוץ. אתה יכול להפנט את מי שאתה רוצה, לשאוב את הזיכרונות שלהם, לקרוא את המחשבות שלהם, להשתלט להם על התודעה. אתה יכול לגרום להם לעשות את כל מה שאתה רוצה. הכול."
    נשכתי את שפתי.
    "בני האדם שבחוץ לא יודעים על הייעוד שלנו," היא המשיכה. "אתה חייב לשמור את זה בסוד, זה הדבר הכי חשוב." הנהנתי. זה היה ברור. "כל גורל המליפיקים על כתפיך, לוק. הסבואר יכבה אם תיכשל. כולנו נאבד בגללך."
    "בלי לחץ," לחשתי לעצמי בלגלוג, בקול רם מדי כנראה.
    "מה?"
    "אה, כלום. אני לא מתכוון להיכשל."
    אריאנה שונאת ציניות. גם אילו רציתי להצחיק אותה בנושא, לא הייתי מסוגל. מגיל צעיר היה עלי להתחיל לעבוד על צמצום חוש ההומור שלי. לְרוב המליפיקים אין ממש חוש הומור, אנחנו רציניים מדי. ואוהבים את זה כך. חוש הומור גורם בעיקר לבעיות בתקשורת, לבלגן ולבלבול. ולמען האמת, מאז שהרגלתי את עצמי לא לחייך, הכול נעשה הרבה יותר פשוט, ברור ורגוע. ועדיין, אני יכול לצחוק וגם להצחיק, אם ממש מתחשק לי, אבל אחרי שאתה מגלה כמה כוח זה נותן לך, להיות רציני וקשוח, אתה לא רוצה לחזור לחיוכים ולצחוקים.
    "בהצלחה," אמרה אריאנה.
    "אני לא אאכזב אתכם," אמרתי. אבל לא הייתי בטוח בעצמי לחלוטין.
    אם לא אצליח להשלים את המשימה בתוך שלושים יום, כדור הסבואר יכבה, וכל יצורי העל־טבעי בעולם ייחשפו בפני בני האדם, וקיומם בקרב בני האדם לא יהיה עוד סוד. וראשונים לספוג את העונש יהיו המליפיקים.
    "ביום שהסבואר יכבה, לכולנו יידלק סימן זיהוי על המצח. נכון?" שמעתי את אלכס ממלמלת מאחורי גבי, כאילו היא עדיין אינה מאמינה שזה מה שעלול לקרות אם אכשל במשימה. היא הייתה הצעירה מכולנו. הספקנו ללמד אותה כל מה שעליה לדעת במהלך הזמן שהיא כאן איתנו. "בני האנוש יוכלו לרדוף אותנו בכל מקום, ולא נוכל להסתתר."
    נאנחתי בשקט.
    "אבל למה דווקא לוק חייב לעשות את זה?" המשיכה אלכס ותהתה, "למה לא אוליבר או אמילי?"
    אריאנה נחרה בבוז. ניכר בה שהתמימות של אלכס אינה חמודה בעיניה, אלא מעוררת רחמים. "בחרתי במי שלדעתי הכי מתאים למשימה," השיבה בקרירות. "זה משהו שמצריך אומץ וחשיבה לוגית. אני לא יכולה להמר כאן."
    חשבתי בליבי שתפקידה מן הסתם אינו פשוט כלל. אם מתעוררים ספקות בליבו של מי מאיתנו, היא מיד מכבה אותם. אסור שנפקפק אף לא לרגע בייעודנו, אחרת כולנו אבודים. אפשר לומר שאריאנה מצילה אותנו פעם אחר פעם.
    ראיתי את ניצוץ הזעם שנדלק בעיניו של אוליבר. יכולתי להבין אותו. הוא היה חדור כולו מוטיבציה לעשות משהו כראוי, לשם שינוי. הרי באשמתו אלכס נכלאה כאן איתנו, לאחר שנכשל במשימה ההיא מהעבר. איש מאיתנו לא סיפר לה שהיא בת אדם. עכשיו בוודאי הוא היה מוכן לעשות הכול כדי להתחלף איתי ולהוכיח לאריאנה, אחת ולתמיד, שהוא נחוץ, שהוא יודע מה הוא עושה. שהוא גיבור.
    "אז אם השער יכול להיפתח, אני יכולה סוף סוף לחזור הביתה?" קראה אלכס בתקווה.
    אריאנה נתנה בה מבט מצמית, שהשתיק אותה, וסימנה לי בראשה שאצא כבר, לפני שההתרגשות הכללית תעורר דיון נוסף.
    ואז, אחרי מאה שנים שבהן שער הריאל היה סגור ומסוגר — הוא נפתח.
    קריאת התרגשות בקעה מפיהם של חברי, שנותרו מאחור.
     
    כשיצאתי אל מחוץ לריאל, שטף את פני אור שמש מסנוור. מצמצתי.
    בחוץ הכול נראה בהיר יותר.
    בתוך זמן קצר התרגלו עיני לכל הירוק והכחול האלה. האפלוליוּת של המתחם שבו חייתי הלכה והתעמעמה מאחורי. עשיתי סדר במחשבותי. דבר ראשון, עלי להחליף בגדים. כאן זה העולם של בני האדם, ואני חייב לציית לחוקים — וללְבוּש — האידיוטיים שלהם.
    אלא שזה לא הדאיג אותי כמו ההבנה שכדי להצליח במשימה אני חייב להתנהג כמו בן אדם. וקצת קשה להתחפש למשהו שהראש שלו עובד בצורה כל כך שונה משלך.
    • ליאת רוטנר
      צילום: אילנית תורג'מן
    • ליאת רוטנר

      ליאת רוטנר (נולדה ב-17 במאי 1987) החלה לכתוב ספרים בגיל 8. את ספרה הראשון פרסמה בגיל 16, ומאז לא פסקה. ספריה, בהם רבי־המכר "קיץ אחד ביחד", "מעורב ירושלמי" ו"מאלאדר", זוכים להצלחה רבה, ומתוכם שבעה סטטוסים של ספרי זהב ופלטינה - שיא לגיל 22 בו מחזיקה הסופרת. כיום היא מרצה באוניברסיטת בן גוריון ומנחת סדנאות, מטפלת בכתיבה ודימיון מודרך וממשיכה לכתוב ספרים על סוגיות הנוגעות ללבו של הנוער הישראל.

      lirotner@gmail.com

       
       
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מגיסטריום 5 - מגדל הזהב
    • שולחן הממזרים
    • קלע הכשף 3 - קסמי קמע
    • בית הספר לטוב ולרע
    • מאחורי הכריכה
    • נסיכת האפר 2 - גבירת העשן
    • קלע הכשף 2 - צל אפל
    • האש הסודית [1]
    • גלנדיליה
    • סיפורים מממלכת הסכנה
    • ארץ ים 2 - הקברים של אטואן
    • ארץ ים 3 - החוף הרחוק ביותר