הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • כבוד
    ספר מוגן
     
  • כבוד
    אלית’ה רומיג | תרגום: דורון דנסקי
    U ספרות שנוגעת | מאי 2018 | מתח ופעולה, רומן ארוטי | 471 עמ' מודפסים
    כאשר עמדתי במקום שחשבתי שהוא תהום חיי, אני, אורן דמטרי, הייתי צעיר מכדי להבין שאין זה כך ומבוגר מכדי לשער בנפשי שתהום כזאת אכן תיתכן.
     
    ההצטברות הנכבדה של הצלחותיי וכישלונותיי, של מעשי הגבורה והפחד, של הגמול והסבל, הביאה אותי למקום הזה. קשה להרהר בדברים שעשיתי ובכל זאת, לאמיתו של דבר, רק עכשיו התחלתי לבחון את האפשרויות.
     
    אני מניח שכך הרגשתי בגיל עשרים ותשע כשעמדתי על סף כל הדברים שאי פעם רציתי בלי להבין כלל מה המחיר שאני עומד לשלם. אבל באותו רגע, ידעתי שאין מחיר יקר מדי או קורבן גדול מדי שלא אהיה מוכן להקריב. לא היה לי מושג כמה מרחיק לכת יהיה רגע הגילוי העצמי שחוויתי, כי כאשר ההתלחשויות בקהילה נדמו וזלגו אל שתיקה שאפשרה אך ורק להלמות ליבי להישמע, הייתי אדם חדור אהבה והערצה - רגשות שעמדו בסתירה מוחלטת לאלו שהייתי זקוק להם בעולם שהקמתי או בעולם שעמדתי להיכנס בשעריו.
     
    אנג'לינה קוסטלו הייתה החלום שלי וכעת היא הפכה למציאות. עבדתי בחריצות כדי להתקדם ממעמדי כבנו של פועל במספנות ולהפוך ליזם מצליח ועצמאי, וכל זאת כדי שאוכל לקבל את הזכות לקרוא לה אשתי. הפכתי מאדם המשועבד לאחרים, מקבל מהם משכורות עלובות ושבחים דלים, לאדם שחותם על המשכורות ומרעיף מחמאות כשהמקבל ראוי להן.
     
    העולם היה הצדפה שלי ולקראתי פסעה, ידה עוטפת את זרועו של דודה, הפנינה שלי. מצאתי אותה בין הקונכיות הריקות שהחיים הציעו לי. לא היה צורך לבדוק אפשרויות אחרות. אנג'לינה הייתה כל מה שרציתי. אבל המסלול שלי לא הותווה. היו לי עוד הרבה דברים להרוויח, להפסיד ולתת מרצוני. בראש הרשימה עמד הכבוד.
     
    רומן יחיד מאת אלית'ה רומיג מחברת טרילוגיית "השלכות", שספריה העפילו לרשימות רבי המכר של ניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל ויו־אס־איי טודיי. 
    זהו מותחן רומנטי גדוש פיתולים, התפתחויות, מעשי מרמה והקרבה, שיאפשר לכם הצצה אל החיים בצל עולם הפשע, ובו גם גיבוריו אינם יודעים מה צפוי להם בפרק הבא.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
  • 29
    הוספה למועדפים שלי
  • מבט אל העתיד 
    ואל העבר
     
    אחזתי בחוזקה בידה של אנג'לינה בשעה שהרוח המלוחה קיררה את עורה. השמיים האפורים לא גרעו מהנוף המרהיב של נמל ניו יורק ופסל החירות. לחייה האדומות וסחופות הרוח של אשתי התרוממו בחיוך כאשר השיבה את מבטה מהנוף אליי. עיניה הכחולות נצצו בעודה מהרהרת באפשרויות שהסברתי לה בפירוט – התוכניות לגבי החנויות, הדירות והפארקים. 
    הרגשתי דקירה חדה בחזי, הבנתי כמה נדיר המראה שנגלה לעיניי. הבטתי בחיוכה הקורן וידעתי שלא מדובר במראה שגרתי. 
    "זה אורן דמטרי," אמרה, "הגבר שאיתו התחתנתי."
    "זה ייקח זמן."
    "זמן לעשות את הדבר הנכון. זמן להפיק את המרב מהמעט שיש."
    "ולהרוויח כסף." ראשי שוב התמלא במספרים שעיבדתי במשך ימים, שבועות וחודשים שלמים. יהיו חוזים והתחייבויות. אבטיח הבטחות ואכנס לחובות, אבל אם זה יאיר את פניה של אנג'לינה ביום קודר, זה יהיה שווה. 
    הרעיון לא היה חדש. השיפוץ של קו החוף החל כשהייתי עדיין סטודנט באוניברסיטת ניו יורק. ב־1972, אושרה תוכנית השיפוץ העירונית: יותר משמונה מאות דונם כדי להקים נמל חדש, מאות יחידות דיור ואפילו פארק על קו החוף. אבל העיתוי לא היה מוצלח. באותה תקופה השליטה במספנות וברציפים הייתה עדיין חזקה מאוד. לא הספיק סתם להגיש מסמך לוועדה המקומית. 
    "פעם," התחלתי לומר וכבר לא ראיתי את הנוף שמולנו, אלא נזכרתי בתקופה שבה הנעורים היו האויב שלי. "זה היה הדבר היחיד שהכרתי."
    אנג'לינה לחצה את ידי. "תנצל את זה. שמור את הזיכרונות בלב. הם חלק ממך. תהפוך את המקום לנפלא כפי שהיה בשביל סלבטורה ופאולה. תהפוך אותו למקום שבו הורים וילדיהם יוכלו ליצור זיכרונות."
    צווארי התאבן לשמע שמות הוריי. הזיכרונות מהחוף הזה לא כללו פיקניקים וסירות קיאק. שם אבא שלי עבד, שם אני עבדתי, שם מתה אימי.
    קולה של אנג'לינה הציל אותי מהמקום האפל שאליו נסחפו מחשבותיי. 
    "הם היו גאים בך כמוני," המשיכה, "אילו היו נמצאים כאן היום."
    האם יש פסול בכך שאדם בשנות הארבעים לחייו, עם ניסיון שלא רבים זוכים לו גם בגיל מאה, ירגיש שמחה בגלל המחשבה שהוריו היו מתגאים במעשיו? 
    "וגם ההורים שלך," אמרתי, "היו גאים בך. בזכותך אנחנו כאן."
    שאיפתה של אשתי להעביר את הדברים הלאה, לעשות טוב בשפע שהעניקו לנו החיים, הייתה הסיבה שבגללה עמדנו בחוף הקר עם האוויר החמצמץ שלא הצליח להסוות את צחנת הדגים ואת ריח הברזל והפלדה הנרקבים. הריח באוויר היה עדיין סמיך כפי שהיה בילדותי. המרכיבים החסרים היחידים היו עשן הסיגריות והסיגרים ופסקול עבודת הכפיים: המפקחים נובחים פקודות על העגלות שהובילו משלוחים ברשתות בתקופה שקדמה למכולות מטען ולמנופים הידראוליים. אף על פי כן, הצחנה לבדה שימשה תזכורת לכך שגם אם דברים משתנים, הם נשארים כשהיו.
    אנג'לינה משכה בכתפיה. "אני רוצה להאמין בכך. המשפחה שלי הייתה שונה. ההורים שלי האמינו במאפיה הסיציליאנית, בקוזה נוסטרה. זה מה שחיסל את..." היא לא סיימה את המשפט.
    "הם האמינו במשפחה, בכבוד ובהערכה," קטעתי את דבריה והרחקתי גם אותה מאזורי האפלה. "הוריי לימדו אותי לעבוד קשה. מהמשפחה שלך למדתי דברים ייחודיים יותר."
    "אורן..."
    הנדתי בראשי ואילצתי את שפתיי לחייך. "אנחנו כאן גם בזכות המשפחה שלך."
    "שינוי דורש זמן. עכשיו כשדוד כרמין מכשיר את וינסנט..."
    כהרגלה, אשתי צדקה גם הפעם. שינוי דורש זמן. הוא זקוק גם לעידוד. דפוס החשיבה של וינסנט היה עתידה של משפחת קוסטלו. כמו תעשיית השילוח, השתנו גם הזמנים מאז שהייתי נער. לו היו מוכרים את מעיל הצמר שכיסה את חליפת המעצבים שלי ואת נעלי העור שנעלתי והיו כעת מרובבות בשלג וקרח, התמורה הכספית הייתה תוספת נכבדה למשכורתו השנתית של סלבטורה דמטרי. 
    אבי לימד אותי את ערכה של עבודה קשה וכמה חשוב להרוויח משכורת. בני קוסטלו לימדו אותי דברים אחרים. יכולתי להאשים אותם או להודות להם. הפכתי להיות הגבר שאני בשל שילוב השפעותיהן של שתי המשפחות: דמטרי וקוסטלו. הדי־אנ־איי המשולב יצר את בננו. 
    המטרה מקדשת את האמצעים... הכול היה שווה למענה. לו רק יכולתי להעריך את השלל. 
    הטיול על חוף ברוקלין היה היוצא מן הכלל, לא משהו שקרה בדרך כלל. אנג'לינה שמחה באורן דמטרי, האיש שעשה עסקאות לגיטימיות ועזר לזולת, הבעל שהקדיש זמן לבלות במחיצתה, שאחז בידה והאזין למחשבותיה. אבל בדיוק כמו בשמיים האפורים ובקו הרקיע המתכהה, גם בתוכי – בינינו – היו רבדים, ממדים וקורבנות. 
    הזמן היה המפסידן הגדול מכולם. או אולי המנצח הבלתי מעורער. 
    הוא לא עמד מלכת.
    הוא נמשך לנצח ולא היה מוגבל במספר הדרכים שבהן היה יכול להתפצל. 
    משכתי בידה אל אנג'לינה והובלתי אותה בחזרה אל המכונית הממתינה. "תודה שבאת לפגוש אותי."
    "זו הייתה בקשה שלך."
    "טסטה יסיע אותך בחזרה לריי."
    רגליה כשלו. "חשבתי שאולי נוכל לנסוע לעיר כדי לאכול ארוחת ערב או לבקר... אנחנו קרובים כל כך."
    קרובים לברוקלין. קרובים למשפחתה ולמקום שבו פעם גרנו. 
    "עוד לילה. יום חמישי היום. קרמין..."
    צווארה של אנג'לינה התאבן, ושנינו נכנסנו אל המכונית החמימה שחיכתה לנו. 
    "פרנקו," אמרתי, "תוריד אותי במשרד וקח את הגברת דמטרי בחזרה לבית."
    אנג'לינה נראתה מרוכזת בנוף שבחוץ בשעה שנסענו בדממה, הצינה במכונית המחוממת הייתה קפואה יותר מהרוח שבחוץ. לבסוף, ניסיתי להפשיר את האווירה. "מה דעתך ללכת להצגה בברודוויי בשבת?"
    היא לא פנתה אליי כשדיברה, הרגש שהיה קודם נעלם. "אל תבטיח הבטחות שלא תוכל לקיים."
    רציתי לקיים אותן. באמת. ניסיתי. יכולתי להחזיק באוויר רק מספר מוגבל של כדורים. לא הגענו ליעדנו הסופי: להיות יחד זמן בלתי מוגבל. זה היה היעד שלי. אבל נשארו קילומטרים רבים כדי להגיע לשם. אף שהמסע עד כה היה ארוך, הוא טרם הסתיים. 
    במובנים רבים, זה היה כמו מספנת טוד, שבה היינו. היא ידעה הצלחות וכישלונות והייתה עתידה לחוות עוד מהם. הדרך הסלולה שמאחורינו וזו שהשתרעה לפנינו לא היו קלות או בטוחות כלל וכלל. התפללתי שביום מן הימים אוכל להביט לאחור ולראות שלמרות שנדרשו עשורים רבים ודם רב נשפך, המחיר היה כדאי. 
    הצלחות וחלומות דרשו זמן. תמונות ילדותי צפו ועלו בראשי. לפעמים היה קשה לעכל אותן. נער צעיר. דירה קטנה – חפה ממותרות אך גדושה באהבה. חיי בהווה לא היו שונים מאוד, אבל הנער הצעיר שהייתי היה מתקשה להעלות אותם בדעתו. 
    במובנים רבים, הצידוק שלי תמיד חזר לסצנה האחת שהוקרנה בראשי. הזמן משפיע על הזיכרונות. הוא משנה את הסרט הישן והופך אותו לחדש ותמציתי יותר. הצבעים נעשים פחות חיוניים. המילים משתנות וגם המשמעויות. 
    אני לא בטוח עד כמה הגרסה שאני רואה עכשיו נאמנה למקור. כשאני עוצם את עיניי אני רואה בְּעיניים של ילד קטן, וזה משפיע עליי עד עצם היום הזה. 
    בעיניו של ילד העולם הוא עצום ורחב ידיים. הקולות רמים יותר והאנשים גדולים יותר. אבל שום דבר מכל זה אינו חשוב כשאביך לצידך: מגן, גיבור וכל מה שביניהם. 
    אבא שלי לקח אותי איתו למזח. ואף שהבנתי שלא נישאר שם זמן רב, שלא אוכל להיות איתו כשיצטרך לעבוד, לראשי הצעיר זה לא היה חשוב. הייתי מיוחד רק מפני שהלכתי ליד האבא שלי. רק הגברים, אמר לאימי לפני שיצאנו מהבית. היא חייכה והנהנה בזמן שמיהרתי ללבוש את המעיל שלי. 
    הרוח הייתה עזה אבל לא הרגשתי בה. במקום זאת, ראיתי איך השאר פונים לאבי בתואר מר דמטרי ורוחשים לו כבוד. כל פניית כבוד הוסיפה מידה מסוימת של חמימות לנשמתי, גאווה שהגנה עליי מפני הקור פי כמה וכמה משכבות הביגוד שלבשתי.
    ניגשנו לאיש. הוא היה לבוש בהידור יחסית לנהוג ברציפים. נזכרתי בנעליו – מצוחצחות יותר בהשוואה לאלה שהייתי רגיל לראות. הן לא היו מאובקות או מכוסות בבוץ. 
    "סלבטורה," אמר האיש בזמן שאבי הושיט לו מעטפה פשוטה. 
    "תודה רבה," ענה אבי במנוד ראש.
    גם בגיל צעיר לא הבנתי מדוע אבי מודה לאיש הזה. הרי בסופו של דבר, הוא היה זה שנתן את מה שנתן. האם לא היה ראוי שהאיש הזה יודה לו? ואז שמתי לב שהענקים בעולמו של אבי – שאר המפקחים, האנשים שרוב הפועלים פנו אליהם ביראת כבוד – התכווצו בנוכחותו של האיש הלבוש בהידור. 
    לאחר מסירת המעטפה המשכנו הלאה במהירות. עברנו את ההמון ובכל זאת המשכתי להביט לאחור – לא הצלחתי להפסיק להסתכל. 
    "אורן, זה לא עניינך," גער בי אבי. 
    "מי הוא?"
    "הוא מנהל המזח."
    "הוא הבוס שלך? חשבתי שאתה הבוס."
    "כל אדם צריך לדווח למישהו."
    הבטתי לאחור פעם נוספת בשעה שהאיש המהודר המשיך לקבל את מה שהושיטו לו השאר. זיהיתי את המפקחים, אלה שהיו כמו אבי. נהגתי לשמוע אותם נובחים פקודות. המלמול השקט שלהם השפיע עליי יותר משידעתי. "מה הם עושים?"
    "מיסים, בן. מספיק עם השאלות."
    "המנהל הזה, הוא מהממשלה?" למדתי על מיסים בבית הספר. אנשים שילמו כסף לממשלה כדי שתוכל לסלול כבישים ולהקים בתי ספר. 
    אבי החניק צחוק ומשך בידי, מרחיק אותי עוד. 
    "פאפא, שילמת לו מיסים?" לא ראיתי כסף, רק מעטפה. 
    "יש דברים, פיליו, בן, שלא שואלים עליהם שאלות. ככה הם מתנהלים – זו הייתה דרכו של אבי וזו הייתה דרכו של אביו לפניו. בסיציליה. במשך דורות. זה עובד. כאן באמריקה יש לנו קורת גג, עבודה, אוכל על הצלחת ונעליים על הרגליים. אני לא צריך להילחם בשביל אוכל. אני מעל זה."
    "כי גם אתה בוס," אמרתי בגאווה. 
    "לא בדיוק, אבל עבדתי קשה. וגם אתה תעבוד קשה. זה מה שעושים הגברים במשפחת דמטרי. אנחנו נחושים. זה דבר טוב."
    בזמן שצעדנו לאורך הרחוב לכיוון הדירה שלנו, המראה של מנהל המזח המשיך להופיע בראשי. "פאפא? אני אשלם מיסים?"
    "כולנו משלמים, אורן."
    "מה אם אני רוצה להיות האיש שמשלמים לו? מה אני צריך לעשות כדי להיות איש מס?"
    הוא הזדעף והניד בראשו. "לא הופכים להיות מנהל, פיליו. צריך להרוויח את התואר. יש דברים שלא מיועדים לכולם."
    "להרוויח... בעבודה קשה?" למרות שאמרתי את המילים בנימת שאלה, הייתי בטוח בראשי הצעיר שאני צודק. 
    "כבוד," ענה אבי. "לתת אותו, במידה; ולהרוויח אותו. אם יש לך כבוד, אתה לא צריך שישלמו לך. מה שמגדיר גבר אמיתי הוא כבוד."
    • אלית’ה רומיג
    • אלית’ה רומיג
     
  • המלצות נוספות