הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • כאן ועכשיו: מכתבים 2011-2008
  • כאן ועכשיו: מכתבים 2011-2008
    פול אוסטר, ג'. מ. קוטזי | תרגום: ברוריה בן–ברוך
    עם עובד | מאי 2014 | עיון, הגות ופילוסופיה | 210 עמ' מודפסים

    הסופר הדרום־אפריקני ג'. מ. קוטזי והסופר האמריקני פול אוסטר קראו איש את ספריו של רעהו שנים רבות, אבל נפגשו לראשונה בפסטיבל ספרות באוסטרליה בפברואר 2008 . זמן לא רב אחר כך הציע קוטזי לאוסטר כי יתחילו להחליף מכתבים באופן סדיר: זה עשוי להיות משעשע ואולי אפילו, "ברצון האל, נצליח להפיק ניצוצות זה מזה."

     

    אוסטר הסתקרן והציע דיאלוג פתוח על כל נושא שיעניין אותם. "בעצם," כתב, "שיחות מהסוג שהיינו מנהלים אילו התגוררנו באותה עיר. אבל לא סתם פטפוטים של סעודת ערב, אלא משהו מוקפד יותר."

     

    לאורך שלוש שנים עסקו מכתביהם כמעט בכל נושא, מספורט ועד אבהות, מספרות ועד קולנוע, מפילוסופיה ועד פוליטיקה, מהמשבר הכלכלי ועד אמנות, מוות, ארוטיקה, נישואים, ידידות ואהבה.

     

    התכתובת המאלפת והתוססת בין השניים משרטטת דיוקן אינטימי, ולא פעם משעשע, של שני אנשים אלה תוך כדי עיסוק במורכבויות של ההווה. היא משקפת שני אינטלקטים חריפים המתענגים על ידידותם המשותפת, כפי שעולה מכל עמוד בספר.

     

    ג'. מ. קוטזי הוא מחברם של עשרים ספרים שתורגמו לשפות רבות. הוא הסופר הראשון שזכה פעמיים בפרס בּוּקר: תחילה על "חייו וזמניו של מיכאל ק'", ואחר כך על "חרפה". בין ספריו האחרים מחכים לברברים ותור הברזל (כל אלה ואחרים ראו אור בהוצאת עם עובד). בשנת 2003 זכה בפרס נובל לספרות. נולד בדרום אפריקה וחי כיום באדלייד שבאוסטרליה.

     

    פול אוסטר הוא מחבר רבי־המכר "מוסיקת המקרה", "ארמון הירח", "מר ורטיגו", "סאנסט פארק" ועוד רומנים רבים שזכו לשבחי הביקורת (כל אלה ואחרים ראו אור בהוצאת עם עובד). בשנת 2006 זכה בפרס נסיך אסטוּריאס. ספריו תורגמו ליותר מארבעים שפות. מתגורר בברוקלין, ניו יורק.

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    74 59.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  •  

     

    14‑15 ביולי 2008

    פול היקר,

     

    בזמן האחרון אני חושב על חברויות, שואל את עצמי איך הן מופיעות, מדוע הן — כמה מהן — מאריכות ימים, מאריכות יותר מקשרים לוהטים הנחשבים בעיני אחדים (בטעות) לאותו דבר שהן עצמן אינן אלא חיקוי חיוור שלו. עמדתי לכתוב לך מכתב על כל זה, החל בהבחנה שלאור חשיבותן הרבה של החברויות בחיים החברתיים ולאור המשמעות הרבה שאנחנו מייחסים להן, בייחוד בתקופת הילדות, מפתיע כמה מעט נכתב בנושא זה. אלא שאז שאלתי את עצמי אם זה באמת נכון. ולפיכך, לפני שהתיישבתי לכתוב, ניגשתי לספרייה לערוך בדיקה מהירה. והנה, הפלא ופלא, מתברר שאין טעות גדולה מזו. קטלוג הספרייה מונה ספרים שלמים בנושא זה, עשרות ספרים, ורבים מהם חדשים למדי. אבל כשטרחתי והצצתי בספרים הללו, החזרתי לי משהו מכבודי האבוד. בכל זאת צדקתי, או ספק צדקתי: רוב מה שהיה לספרים לומר על חברוּת לא היה מעניין. מתברר שהחברות נותרה חידתית במקצת: ידוע לנו שהיא חשובה, אבל את התשובה לשאלה מדוע אנשים נעשים חברים ונשארים חברים נוכל רק לשער.

    (למה אני מתכוון כשאני אומר שמה שנכתב אינו מעניין במיוחד? נשווה את החברות לאהבה. אפשר לומר מאות דברים מעניינים על אהבה. למשל גברים מתאהבים בנשים שמזכירות להם את אמותיהם. ליתר דיוק, נשים שמזכירות את אמותיהם ולא מזכירות אותן, שהן בעת ובעונה אחת אמותיהם ולא אמותיהם. נכון? אולי כן, אולי לא. מעניין? בהחלט. נחזור עתה אל החברות. במי גברים בוחרים לחברים? לפי הספרים הם בוחרים בגברים בני גילם פחות או יותר, שיש להם תחומי עניין דומים. נכון? אולי. מעניין? בהחלט לא.)

    ברשותך אמנה את ההבחנות הספורות על חברויות שליקטתי בספרייה ושנראו לי בעלות ערך ממשי.

    נקודה: אי אפשר לקיים חברות עם עצם דומם, אומר אריסטו (אתיקה, ספר שמיני). ברור שלא! מי אמר שכן? ובכל זאת מעניין: לפתע פתאום אתה רואה מניין שאבה הפילוסופיה הבלשנית המודרנית את השראתה. עוד לפני 2,400 שנה הוכיח אריסטו כי מה שנראה כמו הנחת יסוד פילוסופית אינו אלא כלל דקדוקי. במשפט "אני חבר של X," הוא אומר, Xחייב להיות שם עצם שיש בו רוח חיים.

    נקודה: ייתכן שיהיו לאדם חברים בלי שהוא ירצה לראותם, אומר צ'רלס לאמב. נכון; וגם מעניין — עוד הבדל בין חברות לקשר ארוטי.

    נקודה: חברים, לפחות חברים ממין זכר במערב, אינם נוהגים לשוחח על רגשותיהם זה כלפי זה. השווה לכך את פטפטנותם של נאהבים. עד כה, לא מעניין במיוחד. אבל כשהחבר מת, איזו השתפכות של יגון: "אבוי, מאוחר מדי!" (מונטיין על לה בואטי, מילטון על אדוארד קינג.) (שאלה: האם האהבה פטפטנית מפני שהתשוקה אמביוולנטית מטבעה — שייקספיר, הסונטות — ואילו החברות שתקנית מפני שהיא ישירה, נקייה מכפל משמעות?)

    ולבסוף, הערה של כריסטופר טיטייֵנס ב־Parade's Endשל פורד מדוקס פורד: גבר נכנס למיטה עם אישה כדי שיהיה מסוגל לדבר אתה. השלכה: המעבר בין אישה לפילגש הוא רק הצעד הראשון. הצעד הבא, והחשוב, הוא להתיידד אתה; אבל בפועל אי אפשר להיות מיודד עם אישה בלי לשכב אתה, כי דברים רבים מדי שלא נאמרו נשארים תלויים באוויר.

    אם אכן קשה כל כך לומר משהו מעניין על חברות, הרי יש מקום לתובנה נוספת: בשונה מהאהבה או מהפוליטיקה, שלעולם אין תוכן כברן, החברות תוכה כברה. החברות היא שקופה.

    מקורם של הרעיונות המעניינים ביותר על חברות הוא בעולם העתיק. מדוע? מפני שבעת העתיקה אנשים לא ראו את העמדה הפילוסופית כספקנית במהותה, ולפיכך לא נראה להם מובן מאליו שחברות חייבת להיות שונה מכפי שהיא נראית, או במהופך, האמינו שאם החברות היא בדיוק מה שנדמה שהיא, היא אינה ראויה לדיון פילוסופי.

     

    במיטב הברכות,

     

    ג'ון

     

    * * * * *

    ברוקלין

    29 ביולי 2008

    ג'ון היקר,

    שאלה זו העסיקה אותי רבות במשך השנים. לא אוכל לומר שגיבשתי עמדה ברורה בסוגיית החברות, אבל בתגובה למכתבך (שנתן דרור למערבולת שלמה של מחשבות וזיכרונות בראשי), אולי זה הרגע לנסות.

    ראשית, אגביל את עצמי לחברות זכרית, חברות בין גברים, חברות בין נערים.

    1. כן, יש חברויות שקופות ונקיות מכפל משמעות (אני משתמש במושגים שלך), אבל מניסיוני, לא הרבה הן כאלה. ייתכן שזה קשור לעוד מושג שבו השתמשת — שתקנות. יפה אמרת שחברים זכרים (לפחות במערב) נוטים ש"לא לשוחח על רגשותיהם זה כלפי זה." הייתי לוקח את זה צעד נוסף קדימה: גברים נוטים שלא לדבר על רגשותיהם, נקודה. ואם אינך יודע איך מרגיש חברך או מה הוא מרגיש או מדוע הוא מרגיש, האם תוכל לומר בכנות שאתה מכיר אותו? ובכל זאת חברויות נמשכות, לא פעם לאורך עשרות שנים, בגבולות התחום המעורפל של אי־הידיעה.

    לפחות שלושה מהרומנים שלי עוסקים באופן ישיר בידידות זכרית: החדר הנעול, לווייתן וליל האוב. במובן מסוים הם סיפורים על ידידות זכרית. בכל אחד מהם שטח ההפקר של אי־הידיעה החוצץ בין חברים נהפך לבמה שעליה נפרשות הדרמות.

    דוגמה מהחיים. אחד מחברי הקרובים ביותר ב־25 השנים האחרונות — אולי החבר הקרוב ביותר בימי בגרותי — הוא אחד האנשים הפחות פטפטנים שאני מכיר. הוא מבוגר ממני (ב־11 שנים), אבל יש לנו הרבה מן המשותף: שנינו סופרים, שנינו שטופים באובססיה מטופשת לספורט, ושנינו נשואים שנים רבות לבנות זוג יוצאות דופן. וחשוב מכול וקשה מכול להגדרה, קיימת בינינו תחושה מסוימת, לא מבוטאת אך משותפת, בדבר הדרך שבה אדם אמור לחיות — אתיקה של גבריות. ובכל זאת, עם כל אהבתי לאיש הזה, עם כל נכונותי לקרוע בשבילו את חולצתי מעלי בשעת צרה, השיחות שלנו כמעט תמיד תפלות ומשעממות, בנליות לחלוטין. אנחנו מתַקשרים באמצעות נהמות קצרות ונעזרים במעין שפת קצרנות שזר לא יבין. נדירים המקרים שבהם אנחנו מזכירים את עבודתנו (הכוח המניע של חיי שנינו).

    סיפור קטן ידגים עד כמה קרוב מחזיק האיש הזה את הקלפים לחזה. לפני שנים אחדות עמדו להופיע הגהות דפוס של רומן חדש שלו. אמרתי לו שאני מצפה בקוצר רוח לקרוא אותו (לפעמים אנחנו שולחים זה לזה כתבי יד סופיים, לפעמים מחכים לשלב ההגהות), הוא השיב שבקרוב מאוד אקבל עותק. ההגהות הגיעו בדואר שבוע לאחר מכן. פתחתי את החבילה, עלעלתי בספר וגיליתי שהוא מוקדש לי. זה נגע ללבי כמובן, ריגש אותי מאוד למען האמת — אבל הנקודה היא שידידי לא אמר על כך מילה וחצי מילה. לא רמז קל שבקלים, לא קריצה כמוסה שתבשר את הבאות, לא כלום.

    מה אני מנסה לומר? שאני מכיר ויודע את האיש, אבל גם לא מכיר אותו. שהוא חברי, חברי היקר ביותר, למרות אי־הידיעה הזאת. אילו יצא מחר ושדד בנק, הייתי מזדעזע. מצד שני, אילו שמעתי שהוא בוגד באשתו, שהוא מסתיר מאהבת צעירה באיזושהי דירה, הייתי מתאכזב אבל לא מזדעזע. הכול אפשרי. לגברים יש סודות, גם מפני חבריהם הקרובים ביותר. אילו בגד באשתו, הייתי מתאכזב (כי לא עמד בציפיותיה ואותה אני מחבב מאוד), אבל גם נפגע (כי לא גילה לי את לבו, ופירושו של דבר שאיננו קרובים כפי שחשבתי).

    (השראה פתאומית. החברויות הטובות והארוכות ביותר מבוססות על התפעלות. זהו הרגש הבסיסי המחבר בין שני אנשים לאורך זמן. אתה מתפעל ממישהו בזכות מעשיו, בזכות מי שהִנו, בזכות האופן שבו הוא מפלס לו דרך בעולם. התפעלותך מאדירה אותו בעיניך, משווה לו אצילות, מרוממת אותו למעמד שנתפס בעיניך כגבוה משלך. אם גם הוא מתפעל ממך — ולפיכך מאדיר אותך, מאציל אותך, מרומם אותך למעמד שנתפס בעיניו כגבוה משלו — הרי שניכם נמצאים במצב של שוויון מוחלט. שניכם נותנים יותר מכפי שאתם מקבלים, שניכם מקבלים יותר מכפי שאתם נותנים, ובתוך ההדדיות של יחסי החליפין הללו פורחת ידידות. מהרשימות של ז'וּבֵּר [1809]: "שׂוּמה עליו לטפח לא רק את ידידיו, אלא גם את ידידויותיו שבתוך עצמו. יש לשמור עליהן, לטפל בהן, להשקותן." ושוב ז'ובר: "אנחנו מאבדים תמיד את ידידותם של אלה שמאבדים את הערכתנו כלפיהם.")

    2. ילדים. הילדות היא התקופה האינטנסיבית ביותר של חיינו, כי את רוב מה שאנחנו עושים אז אנחנו עושים לראשונה. אין לי הרבה לתרום כאן פרט לזיכרון, אבל דומה שהזיכרון הזה מדגיש את הערך האין־סופי שאנחנו מייחסים לחברות בגיל צעיר, צעיר מאוד אפילו. הייתי בן חמש. בילי, חברי הראשון, נכנס לחיי בצורה שאינה זכורה לי כיום. אני זוכר אותו כטיפוס מוזר וצוהל, בעל דעות נחרצות וכישרון מפותח ביותר לתעלולים (תכונה שחסרונה בלט אצלי להחריד). היה לו פגם דיבור חמור. כשדיבר, המילים היו כה מסורסות, כה רוויות רוק, עד שאיש לא הבין מה הוא אומר — פרט לפול הקטן, ששימש לו מתורגמן. חלק גדול מהזמן בילינו בשיטוטים בפרוור של ניו ג'רזי שבו גרנו ובחיפוש אחר בעלי חיים קטנים מתים — בעיקר ציפורים, אבל פה ושם גם צפרדע או סנאי — ואת הגוויות טמנו בערוגת הפרחים ליד הבית שלי. טקסים חגיגיים, צלבי עץ שהכנו במו ידינו, ואסור היה לצחוק. בילי תיעב בנות, סירב למלא את דפי חוברות הצביעה שלנו אם הופיעו בהם תמונות של דמויות נשיות, והואיל והצבע החביב עליו היה ירוק, הוא היה משוכנע שבעורקי דוב הצעצוע שלו זורם דם ירוק. ecceבילי. ואז, כשהיינו בני שש וחצי או שבע, עברו הוא ומשפחתו לעיר אחרת. שיברון לב, ובעקבותיו שבועות, אם לא חודשים, של געגועים לחברי הנעדר. לבסוף התרצתה אמי והרשתה לי לעשות את שיחת הטלפון היקרה לביתו החדש של בילי. תוכן השיחה נמחה מזיכרוני, אבל רגשותי זכורים לי בצורה חיה לא פחות מכפי שאני זוכר מה אכלתי היום לארוחת בוקר. הרגשתי את מה שאני עתיד להרגיש לימים כמתבגר בשיחת טלפון עם הנערה שבה הייתי מאוהב.

    במכתבך אתה יוצר הבחנה בין חברות לאהבה. בגיל צעיר מאוד, לפני שחיינו הארוטיים מתחילים, אין כל הבחנה. חברות ואהבה הן היינו הך.

    3. חברות ואהבה אינן היינו הך. גברים ונשים. ההבדל בין נישואים לחברות. ציטוט אחרון מז'ובר (1801): "אל תבחר לך לרעיה אישה שלא היית בוחר לך לידיד אילו היתה גבר."

    אני מניח שהניסוח אבסורדי למדי (איך יכולה אישה להיות גבר?), אבל הוא נוגע ללב העניין, ואינו שונה באופן מהותי מדבריך על Parade's Endשל פורד מדוקס פורד ומהאמירה המצחיקה והשובבה ש"גבר נכנס למיטה עם אישה כדי להיות מסוגל לדבר אתה."

    הנישואים הם מעל לכול שיחה, ואם בעל ואישה לא יוכלו למצוא דרך להיות חברים, אין לנישואיהם סיכוי רב לשרוד. החברות היא מרכיב בנישואים, אבל הנישואים הם תחרות חופשית שמתפתחת ללא הרף, עבודה מתמדת בהתקדמות, תביעה מתמשכת להתכופף, להגיע למעמקים ולהמציא את עצמך מחדש ביחס לאחר. לעומת זאת, החברות (שמחוץ לנישואים) נוטה להיות סטטית יותר, מנומסת יותר, שטחית יותר. אנחנו משתוקקים לחברות כי אנחנו יצורים חברתיים, כי נולדנו מיצורים אחרים ונגזר עלינו לחיות לצד יצורים אחרים עד יום מותנו, אבל אם תחשוב על המריבות הפורצות לפעמים גם בנישואים הטובים ביותר, על המחלוקות הלוהטות, העלבונות הרותחים, הדלתות הנטרקות והצלחות הנשברות, תבין מיד שהתנהגות כזאת לא היתה נסבלת בחדרים המהוגנים של החברות. חברות היא נימוסים, אדיבות, יציבות רגשית. חברים שצועקים זה על זה יישארו ידידים רק במקרים נדירים. בעלים ונשים שצועקים זה על זה נשארים בדרך כלל נשואים — ולא פעם באושר.

    האם גברים ונשים יכולים להיות ידידים? דומני שכן. כל עוד משיכה גופנית לא מתקיימת מצד אחד מהם. ברגע שמין נכנס לתמונה, נגמר הסיפור.

    4. המשך יבוא. אבל יש לדון בהיבטים נוספים של החברות: א) חברויות שגוועות ומתות; ב) חברויות בין אנשים שאינם חולקים בהכרח תחומי עניין משותפים (חברים לעבודה, ללימודים, למלחמה); ג) המעגלים המתרחבים של החברות: הקרובים והאינטימיים ביותר, הפחות אינטימיים אך האהובים מאוד, המתגוררים הרחק, המכרים הנחמדים וכן הלאה; ד) כל הנקודות האחרות במכתבך שלא התייחסתי אליהן.

     

    מחשבות חמות מניו יורק הלוהטת,

     

    פול

    • פול אוסטר
    • פול אוסטר

      פול בנג'מין אוסטר (באנגלית: Paul Benjamin Auster; נולד ב-3 בפברואר 1947, בניוארק, ניו ג'רזי) הוא סופר יהודי אמריקאי. אוסטר נחשב לאחד הסופרים החיים החשובים בעולם וספריו הם רבי-מכר עולמיים. נשוי לסופרת סירי הוסטוודט.

      למד ספרות אנגלית וספרות משווה באוניברסיטת קולומביה. במשך שנים אחדות התגורר בפריז, וגם עבד זמן מה כמלח על סיפון מכלית נפט.
      הוא קנה את שמו ביצירה "הטרילוגיה הניו-יורקית" השייכת לז'אנר הפוסט-מודרניסטי, שביסס על דמותה השנויה במחלוקת של הצלמת סופי קאל, וכן ברומן "בארץ הדברים האחרונים". כמו כן פרסם קובץ שירים "היעלמויות", ספר זכרונות אוטוביוגרפי בשם "המצאת הבדידות" וקובץ מסות "אמנות הרעב".
     
    • ג'. מ. קוטזי
    • ג'. מ. קוטזי
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות