הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • יש ילדים זיגזג
  • יש ילדים זיגזג
    הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה | 1994 | פרוזה מקור | 300 עמ' מודפסים

    נונו הוא בנו של איש משטרה בכיר. אמו מתה כשהיה תינוק, והנפש הקרובה אליו ביותר היא גַבִּי, מזכירתו וחברתו של אביו. בתחילת הסיפור הוא עולה על הרכבת בירושלים ונוסע לביקור משפחתי בחיפה. הוא לא יגיע לשם. בדרכו הוא יקלע ל"חטיפה" ולמסע של פשעים קטנים וגדולים, מטורפים ואביריים, בעוד הוא נמלט מן המשטרה המחפשת אחריו. במהלך המאורעות המתעתעים ייחשף בפניו הסיפור האמיתי של הוריו ושלו, והסיפור הזה ישלח אותו הלאה, אל תוך ההרפתקה המסעירה של גילוי עצמו וגורלו. מה קרה לו ששינה, כך לפתע, את כל מהלך חייו? מדוע הוא מתחיל לשאול "מי אני בכלל?" את מי פגש? מה גילה על עצמו ועל הוריו? והאם אביו, המנהל את החיפושים אחריו, מתכוון רק לטובתו? דויד גרוסמן כתב ספר מרתק ומיוחד במינו, המיועד לבני-הנעורים ולמבוגרים כאחד. הספר הזה הוא פלא. מצד אחד הוא אחד הרומאנים הטובים ביותר לנוער שנכתבו בספרות העברית, ובלי פשרות. מצד אחר – קוראיו המבוגרים של גרוסמן עשויים לקרוא בו כבבן-זוגו של 'ספר הדקדוק הפנימי'; כברומאן התבגרות, המתמודד עם תהליך התגבשותו של ה'אני' ועם גבולותיו. הצד הפראי, החופשי, הפורע-גבולות של האדם מתגלה כאן כאמיתי וקוסם, ובו- בזמן כרווּי מישחק והתחזות. כוחו של הספר הוא בכך שאין הוא מזמן קריאה אחת של בני-נוער וקריאה אחרת של הקורא המבוגר: הקוראים השונים נפגשים כאן באותה קריאה עצמה, על-גילית, בספר פורץ גבולות, מרגש, מצחיק וחכם.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    38 22.8
    ספר מודפס
     
    88 70.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

    הרכבת צפרה והחלה לעזוב את התחנה. ילד עמד בחלון של אחד הקרונות והביט באיש ובאשה שנופפו לו מן הרציף. האיש נופף ביד אחת, בתנועות קטנות וביישניות. האשה נופפה בשתי ידיים, ובמיטפחת אדומה ענקית. האיש היה אביו, והאשה היתה גבריאלה, כלומר גַבִּי. האיש לבש מדי מישטרה, כי היה שוטר. האשה לבשה שימלה שחורה, כי שחור מרזה. גם בגד עם פסים לאורך מרזה. והכי מרזה, היתה גבי צוחקת, זה לעמוד ליד מישהו שמן יותר ממני, אבל עוד לא מצאתי כזה.
    הילד בחלון הרכבת, שנסע והתרחק מהם והביט בהם כמו בתמונה שלעולם לא ישוב ויראה - הייתי אני. הם יהיו כעת לבדם במשך יומיים, חשבתי. הכל אבוד.
    המחשבה הזאת תפסה בשערות ראשי והוציאה אותי עוד ועוד דרך החלון. אצל אבא התחיל הפה להתעקם בַּהבעה שגבי קוראת לה ׳התראה אחרונה לפני מישפט׳. מה איכפת לי. אם הוא באמת דואג לי, שלא ישלח אותי לחיפה ליומיים, ועוד אל מי.
    איש במדים של עובד רכבת, שעמד על הרציף, שרק לעברי במשרוקית חזקה וסימן לי בתנועות גדולות להכניס את הראש פנימה. אפשר להשתגע איך תמיד אנשים במדים ועם משרוקיות מגלים דווקא אותי, ואפילו בתוך רכבת שלמה. לא הכנסתי. להיפך. שאבא וגבי יראו אותי עד לרגע האחרון. שיזכרו את הילד.
    הרכבת נסעה עדיין בתוך התחנה. לאט עברה בתוך גלים של אוויר חם וסמיך וריח של דיזֶל. התחלתי להרגיש גם דברים חדשים. ריחות של מסע. חופש. אני נוסע! אני לבד! הושטתי לחי ועוד לחי, התלטפתי ברוח החמה, התאמצתי לייבש את הנשיקה שלו. אף פעם הוא לא נישק אותי ככה, ליד אנשים. מה הוא מנשק ואחר־כך שולח ככה.
    כעת שרקו לי כבר שלוש משרוקיות לאורך הרציף. תזמורת עשיתי לי שם. ומפני שכבר אי אפשר היה לראות את אבא ואת גבי, משכתי את הגוף פנימה, לאט ובאדישות, להראות שאני מצפצף על משרוקיות.
    התיישבתי. לוּ לפחות היה עוד מישהו אתי בתא. מה עכשיו? ארבע שעות נסיעה מכאן עד לחיפה, ובקצה הדרך יחכה לי, קודר ומאשים ומיואש ממני, דוקטור שמואל שִׁילהַב. מורה ומחנך, המחבר של שיבעה ספרי־לימוד בנושא חינוך ואזרחות, ובמיקרה גם הדוד שלי, האח הבכור של אבא.
    קמתי. בדקתי פעמיים איך פותחים את החלון, ואיך הוא נסגר. ופתחתי וסגרתי גם את מיכסה פח־האשפה. לא היה עוד מה לפתוח ולסגור בתא. הכל פעל כמו שצריך. באמת, רכבת משוכללת.
    אז טיפסתי ועמדתי על המושב, והצלחתי להשחיל את כולי לתא העליון של המיזוודות, וירדתי משם עם הראש למטה עד לריצפת התא, ובדקתי אם מישהו לא איבד במיקרה כסף מתחת לספסלים. והוא לא איבד, הוא מישהו אחראי.
    שיילכו לעזאזל אבא וגבי, איך הסגירו אותי ככה לדוד שמואל, ועוד שבוע לפני הבר־מיצווה. מילא אבא, לו יש יראת כבוד אל אחיו הבכור והוא מעריץ את המומחיות שלו בחינוך. אבל גבי? שקוראת לו מאחורי גבו ׳ינשוף׳? זאת המתנה המיוחדת שהיא הבטיחה לי?
    בספסל שלי, בריפוד העור, היה חור קטן. הכנסתי אצבע ועשיתי ממנו חור גדול. לפעמים אפשר למצוא כסף במקומות כאלה. אבל אני מצאתי ספוג וקפיצים. במשך ארבע שעות אוכל לקדוח עם האצבע דרך שלושה קרונות לפחות, לחפור מינהרה אל החופש, להיעלם ולא להגיע אל שמואל שילהב (לשעבר פַייֶרבֶּרג), ונראה אם הם ישלחו אותי עוד פעם.
    האצבע נגמרה לי הרבה לפני שנגמרו שלושת הקרונות. נשכבתי על הספסל עם הרגליים למעלה. אני כלוא. אני אסיר נייד. מובל אל השופט. נפל לי כסף מהכיס. מטבעות התגלגלו בכל התא. חלק מצאתי חלק לא.
    כל אחד מן הצעירים במשפחה עבר פעם בחייו את הטיפול הקשה הזה אצל הדוד שילהב, את טקס העינויים שגבי קוראת לו ׳השִׁילְהוּב׳. אבל בשבילי זאת תהיה הפעם השניה. עוד לא היה בהיסטוריה ילד שעבר את זה פעמיים ונשאר שלם בנפשו. קפצתי על הספסל והתחלתי לתופף על קיר הקרון. אחר־כך עברתי לנקישות קצובות. אולי בתא השכן יושב אסיר אומלל כמוני שמעוניין להתכתב עם אחים לגורל? אולי הרכבת מלאה עברייני־נוער שמובלים כולם אל הדוד שלי? דפקתי שוב, הפעם ברגל. נכנס מבקר־הכרטיסים וצעק שאשב בשקט. ישבתי.
    הפעם הקודמת ששׁוּלהַבְתי הספיקה לי לכל החיים. זה היה אחרי מה שקרה לי עם פֶּסְיָה מַאוּטְנֶר הפרה. בפעם ההיא הסתגר אתי האח של אבא בחדר קטן ומחניק, ובמשך שעתיים רצופות הוא הקדיש לי את עצמו בלי רחמים. הוא התחיל את השיחה בְּרוֹךְ ובלחישה כבוּשה, ואפילו זכר את השם שלי, אבל כעבור רגעים אחדים קרה לו מה שקורה לו תמיד, הוא שכח לגמרי איפה הוא נמצא, ועם מי, והרגיש שהוא ניצב על בימה גדולה, בכיכר העיר, מול קהל גדול של תלמידיו ומוקיריו שבאו לחלוק לו כבוד אחרון.
    ועכשיו - שוב. וסתם. על לא עוול בכפי. ״לפני הבר־מיצווה אתה חייב להקשיב מה יש לדוד שמואל לומר לך,״ אמרה גבי. פתאום הוא נעשה ׳הדוד שמואל׳.
    ואני הלוא ידעתי:
    כדי להצליח להיפרד מאבא שלי צריכה גבי שאני לא אהיה שם, ליָדָהּ.
    קמתי. עמדתי. התנודדתי. ישבתי. אסור היה לי לנסוע. אני מכיר אותם. הם יריבו ויגידו דברים איומים אם לא אהיה ביניהם, ואי אפשר יהיה לתקן, וזה הגורל שלי שנקבע שם כעת.
    ״למה שלא נדבר על זה בעבודה?״ שואל כעת אבא שלי את גבי, ״אני כבר באיחור.״
    ״כי בעבודה תמיד מסתובבים אנשים בחדר, ותמיד מישהו מצלצל באמצע, ואי אפשר לדבר. בוא, ניכנס לבית־קפה.״ ״לבית־קפה?״ מתפלא אבא, ״באמצע היום? עד כדי כך זה רציני?״
    ״תפסיק לעשות צחוק מכל דבר,״ היא מתעצבנת, וקצה אפה כבר מאדים, לפני בוא הדמעות.
    ״אם זה שוב בעניין ההוא -״ אומר אבא וקולו נעשה קשה, ״תשכחי מזה. שום דבר לא התחדש אצלי מאז שדיברנו. אני עוד לא מסוגל.״
    ״הפעם אתה תשמע מה יש לי לומר,״ אומרת גבי, ״ותיתן לי לומר את זה עד הסוף. לפחות להקשיב לי אתה יכול!״
    הם נכנסים לניידת המישטרה, ואבא מתניע. הדרגות על הכתפיים שלו נוצצות באזהרה. פניו חמורות. גבי יושבת מכוּוצת. אפילו שלא התחילו לדבר - הם כבר בסיכסוך. גבי מוציאה מן התיק שלה מראה קטנה ועגולה. מביטה לרגע בפנים הנשקפים אליה. מנסה להדק את סבך השיער המסולסל שלה, את הערימה המקורזלת. ״פרצוף של קוף,״ היא חושבת בלב.
    ״לא נכון!״ זינקתי אני ברכבת הנוסעת. אף פעם לא נתתי לה להעליב את עצמה. ״יש לך פנים דווקא מעניינים.״ וכשהרגשתי שזה לא משכנע אותה, הייתי מוסיף: ״והעיקר שיש לך יופי פנימי.״
    ״שמענו,״ היתה עונה חמצמצוֹת, ״רק מוזר שאף פעם לא עושים תחרויות לבחירת מלכת היופי הפנימי.״
    פתאום מצאתי את עצמי עומד ליד המנוף הקטן, האדום, שקבוע בקיר ליד חלון הרכבת. זה לא היה מקום טוב בשבילי, במצבי. מנוף כזה מסוגל לעצור רכבת שלמה אם מושכים בו במיקרה. קראתי את האזהרה של הנהלת הרכבת. רק במיקרה־חירום מותר למשוך במנוף. ומי שימשוך ויעצור את הרכבת לשווא צפוי לקנס גדול ולמאסר. התחיל לי גירוד באצבעות. בקצה כל אצבע, וגם בין אצבע לאצבע. קראתי שוב, בקול רם וברור, את האזהרה המפורשת. לא עזר. גם כפות הידיים התחילו להזיע. הכנסתי אותן לכיס. אבל הן תיכף יצאו, ומי שלא מכיר אותן היה יכול לחשוב - סתם גפיים תמימים, רוצים אוויר. התחלתי להזיע כולי. נגעתי בשרשרת שעל הצוואר שלי. קליע של אקדח היה תלוי עליה, כבד וצונן ומרגיע. זה מהגוף של אבא שלך, אמרתי לעצמי בקול שקט, מהכתף שלו הוציאו, זה שומר עליך מהשטויות, אבל כבר כל הגוף שלי עקץ.
    אני מכיר את ההרגשה הזאת, ויודע איך זה נגמר. התחילו אצלי הדיבורים: אולי נהג הקטר לא יֵדע בכלל באיזה תא משכו את המנוף? אבל מה אם יש לו בקטר מכשיר שאומר איפה משכו? טוב, אני יכול למשוך כאן, ולברוח לקרון אחר. אבל מה אם ימצאו טביעת אצבעות שלי על המנוף? אולי כדאי למשוך עם יד עטופה בבד?
    אסור לי להיכנס לוויכוחים כאלה. כשאני מתחיל להתווכח ככה, אני תמיד מפסיד. ניפחתי את שרירי הגב ועמדתי כמו אבא, שרירי ומוצק כְּדוב, ואמרתי לעצמי תירגע. ושום־דבר לא עזר. בין העיניים היתה לי נקודה חמה, וברגעים כאלה היא היתה מתחממת עוד יותר, והנה זה בא, זה כבר משתלט עלי, וברגע האחרון התכופפתי כולי, וקשרתי את הרגליים עם הידיים ושכבתי מקופל על המושב. גבי קוראת לתכסיס הזה שלי ׳מעצר מונֵע׳. לכל דבר יש לה הגדרה פרטית.
    ״אני כבר לא ילדה,״ היא אומרת כעת לאבא בבית־הקפה, ״ואני חיה אתך ועם נוֹנוֹ כבר שתים־עשרה שנים.״ בינתיים היא עדיין שולטת על הקול שלה ומדברת בשקט ובהיגיון: ״שתים־עשרה שנים אני מגדלת אותו, ומטפלת בשניכם, ובבית שלכם. אני מכירה אותך כמו שאף אחד בעולם לא מכיר, ובכל־זאת רוצה לחיות אתך ממש. לא רק להיות המזכירה שלך בעבודה, והמבשלת והמגהצת בבית. אני רוצה לגור איתכם. להיות האמא של נוֹנוֹ גם בלילות. ממה אתה כל־כך מפחד, תגיד לי?״
    ״אני עוד לא מסוגל לזה,״ אומר אבא ומהדק את כוס הקפה בין כפותיו החזקות.
    גבי מחכה רגע, ונושמת עמוק לפני שהיא אומרת: ״ואני כבר לא מסוגלת להמשיך ככה.״
    ״תראי, אה, גבי,״ אומר אבא, ומבטו משוטט עצבני וקצר־רוח מעבר לכתפה, ״מה רע לנו ככה? התרגלנו לחיות ככה, זה טוב לשלושתנו, גם לילד. למה צריך לשנות את זה פתאום?״
    ״כי אני כבר בת ארבעים, יעקב, ואני רוצה לחיות חיים מלאים, חיי משפחה מלאים.״ כעת הקול שלה מתחיל להישבר: ״ואני רוצה שיהיה לך ולי ילד משלנו. שלי ושלך. אני רוצה לדעת איזה בנאדם חדש יכול לצאת מצירוף של שנינו. ואם נחכה עוד שנה - אולי אני כבר אהיה מבוגרת מדי בשביל ללדת. ואני גם חושבת שלנוֹנוֹ מגיעה אמא שתחיה אתו ממש, לא אמא בחצי מישרה!״
    ידעתי לדקלם בעל־פה את מה שהיא אומרת לו כעת. היא התאמנה אתי על הנאום שלה. זה אני שתרמתי לה את המישפט הנוגע ללב על ׳להיות אמא של נוֹנוֹ גם בלילות׳. נתתי לה גם עצה מעשית אחת: שלא תבכה. חס־וחלילה שלא תבכה לו! כי אם היא תתחיל לטפטף - היא אבודה. אבא לא סובל את הדמעות שלה. או דמעות בכלל.
    ״זה עדיין לא הזמן, גבי,״ הוא נאנח כעת וחוטף הצצה בשעונו, ״תני לי עוד קצת זמן. אי אפשר לקבל החלטה כזאת בלחץ.״
    ״כבר חיכיתי שתים־עשרה שנים, ויותר אני לא אחכה.״
    שתיקה. הוא לא עונה. ואצלה כבר העיניים גואות. שתתאפק. שתתאפקי, את שומעת?!
    ״יעקב, תגיד לי עכשיו ישר בפרצוף: כן או לא?״
    שתיקה. הפימה הרחבה שלה רועדת. השפתיים מתעוותות. אם היא תתחיל לבכות היא אבודה. וגם אני.
    ״כי אם זה לא - אני קמה והולכת. והפעם זה סופי. לא כמו בכל הפעמים הקודמות. הפעם-זה-סופי!״ והיא מכה בהתרגשות בשולחן, והדמעות כבר שוטפות על פניה העגולים, והאיפור של עיניה נוזל על הנמשים ונקווה בשני החריצים העמוקים סביב פיה, ואבא מעקם את הפנים לכיוון החלון, כי הוא לא סובל כשהיא בוכה, ואולי הוא פשוט לא אוהב להסתכל עליה כשהיא ככה, עם הדמעות והעיניים הנפוחות והלחיים השמנות הרועדות.
    היא לא יפה כעת. זה אי־צדק משווע, כי אילו היתה יפה אפילו קצת, אם למשל היה לה פה קטן וחמוד, או אף סולד, אולי היה אבא יכול להרגיש פתאום חיבה כלפי הדבר האחד היפה שבה. לפעמים גם נקודת־חן קטנה יכולה לגרום למישהו להתאהב במישהי, אפילו אם היא לא מלכת היופי החיצוני. אבל כשגבי בוכה אין בה אפילו נקודת־חן אחת כזאת. בזה אפילו אני מוכרח להודות בצער.
    ״אוֹ קֵיי, אני כבר מבינה,״ היא גונחת דרך המיטפחת האדומה, שקודם שימשה למטרות נאצלות יותר, ״חמורה שכמוני, שהאמנתי שמשהו בכלל יכול להשתנות אצלך.״
    ״ששש...״ הוא מבקש ממנה ומביט סביב בחשש. אני מקווה שכל האנשים בבית־הקפה מסתכלים עליו כעת. שכל המלצרים והטבחים ויצרני הקפה יוצאים מן המיטבח ועומדים סביבו בסינרים ובידיים שלובות ומסתכלים בו. אם יש דבר שמפחיד אותו - זה להתבלט ככה לעיני כולם. ״תראי, אה, גבי,״ הוא מנסה להרגיע אותה. הוא דווקא עדין אליה הפעם, אולי בגלל שיש סביבם אנשים, אולי בגלל שהוא מרגיש שהפעם היא רצינית: ״תני לי עוד קצת זמן לחשוב על זה, מה?״
    ״בשביל מה? בשביל שבגיל חמישים תבקש ממני עוד קצת זמן? ואם תגיד לי אז להסתלק? מי יסתכל עלי? ואני רוצה להיות אמא, יעקב!״ הוא רוצה לקבור את עצמו בגלל מבטי האנשים, וגבי ממשיכה בשלה: ״אני יכולה לתת המון אהבה לילד, וגם לך! תראה איך אני יודעת להיות אמא לנוֹנוֹ. למה אתה לא מנסה להבין גם אותי?״
    אפילו כשהיתה מציגה לפני מה שתאמר לו, היתה גבי שוכחת את עצמה כעבור רגע, ונסחפת בצער שלה, ובוכה ומתחננת אלי, כאילו אני הייתי הוא. ופתאום היתה עוצרת, ומסמיקה, ומתנצלת שיש דברים שהם באמת לא לגיל שלי, אבל ממילא אני כבר יודע הכל.
    לא ידעתי הכל, אבל הרבה דברים למדתי ככה.
    היא אוספת את מפיות־הנייר הלחות ודוחסת בכוח למאפרה. היא מוחה את שרידי האיפור מעיניה הנפוחות.
    ״היום יום ראשון,״ היא אומרת וקולה נאבק שלא להישבר, ״והבר־מיצווה בשבת. אני נותנת לך זמן עד יום ראשון הבא בבוקר. יש לך שבוע שלם להחליט.״
    ״את עושה לי אוּלטימָטוּם? דברים כאלה לא עושים עם איומים, גבי! חשבתי שאת יותר חכמה.״ הוא מתיז את המלים בשקט, אבל בין העיניים שלו מתעמק הקמט המפחיד של הזעם.
    ״אין לי יותר כוח לחכות, יעקב. שתים־עשרה שנים הייתי חכמה, ונשארתי לבד. אולי הטיפשות תעזור לי.״
    אבא שלי שותק. פניו, האדומים בדרך־כלל, אדומים כעת יותר.
    ״בוא ניסע לעבודה,״ היא אומרת לו בקול צרוד, ״ודרך אגב - אם התשובה שלך תהיה כמו שאני חושבת שהיא, כדאי שתתחיל לחפש לך גם מזכירה חדשה. אני אהיה חייבת לנתק את כל הקשרים אתך. כן.״
    ״תראי, אה, גבי...״ אומר אבא שוב. זה כל מה שהוא יודע להגיד, תראי, אה, גבי.
    ״עד יום ראשון הבא,״ פוסקת גבי, וקמה ויוצאת מבית־הקפה.
    היא עוזבת אותנו.
    היא עוזבת אותי.
    ברכבת פוקעות הידיים והרגליים שלי מאחיזת המעצר המונע. מצב חירום, מצב חירום, זועקות המלים הכתובות באדום ליד המנוף הקטן. אני יושב ברכבת המתרחקת, ושם החיים שלי נהרסים. אני סותם אוזניים בשתי ידיים וצועק לעצמי, אמנון פַייֶרבֶּרג! אמנון פַייֶרבֶּרג! כאילו מישהו מבחוץ מנסה להזהיר אותי שלא אגע במנוף, להציל אותי מעצמי, מישהו כמו אבא, או מורה, או מחנך דגול, או אפילו מנהל מוסד לעבריינים צעירים, אמנון פַייֶרבֶּרג! אמנון פַייֶרבֶּרג! אבל שום־דבר כבר לא עוזר לי. אני לבד. אני עזוב. אסור היה לי לנסוע. אני מוכרח לחזור עכשיו. תיכף. וצועד מתנודד אל המנוף, ושולח אליו יד, והאצבעות שלי עליו, כי זה באמת מצב חירום.
    אבל אז, ממש לפני שמשכתי במנוף בכל הכוח, נפתחה מאחורי דלת התא, ופנימה צעדו אסיר ושוטר. הם עמדו והביטו זה בזה, ונראו די מבולבלים.

    • דויד גרוסמן
      צילום: יח"צ
    • דויד גרוסמן

      דָּוִיד גְּרוֹסְמַן (נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954) הוא סופר ומסאי ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה (1984), פרס א.מ.ת (2007), פרס ספיר (2001) עבור ספרו "מישהו לרוץ איתו" ופרס אלבטרוס (2009) עבור ספרו "אשה בורחת מבשורה".‏

      בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות