הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ימים של פלא
  • ימים של פלא
    קית סטיוארט | תרגום: דנה אלעזר־הלוי
    מטר | יולי 2019 | פרוזה תרגום | 468 עמ' מודפסים
    טום הוא מנהל תיאטרון מקומי קטן, והוא מגדל לבדו את בתו האנָה. אחת לשנה, באותו יום, הוא מעלה יחד עם צוות השחקנים החובבים שלו הפקה מופלאה שנועדה אך ורק לבתו הקטנה, רגע של קסם שיהפוך את ילדותה לבלתי נשכחת.
     
    אבל יש עוד סיבה להצגות השנתיות האלה: ההפקה הראשונה הגיעה מיד לאחר שאובחנה אצל האנה מחלת לב שלא תאפשר לה להאריך ימים. ועכשיו, כשהאנה כבר נערה מצחיקה וקשוחה בת חמש-עשרה, מצבה מתחיל להידרדר. הלב שלה שבור, פשוטו כמשמעו. כאשר גם התאטרון נמצא בקשיים כלכליים ותחת איומי סגירה, להאנה ולטום יש קרב נוסף שעליהם לנהל, ואולי רק יום אחרון של פלא יציל את שניהם.
     
    ימים של פלא עוסק במערכת היחסים המיוחדת בין אב לבתו, ובאכזבות הנפשיות והעוגנים הרגשיים שהם לחם חוקה של כל משפחה. הדמויות ברומן, אלו שנמצאות על הבמה וגם אלו שמאחורי הקלעים, מספרות סיפור אנושי ייחודי, שהעצב והצחוק נטמעים בו לכדי מקשה אחת.
     
    זה סיפור על התבגרות, על היופי שבקשר המיוחד בין אב לבתו, ועל היכולת למצוא את הקסם בחיי היום-יום.
    הספר המרגש ביותר שתקראו השנה.
     
    ימים של פלא הוא ספרו השני של קית סטיוארט, מחבר הספר המצליח ילד קוביות.
     
    קית סטיוארט הוא עיתונאי לשעבר שכתב על משחקי וידיאו ותרבות הדיגיטל במשך יותר מעשרים שנה.
    ב-2015 הוא כתב את ספרו הראשון, ילד קוביות, שנמכר ביותר מ-200 אלף עותקים ותורגם ל-24 שפות.
     
    "מכמיר לב".
    Daily Mail
     
    "ספר נהדר, מצחיק ונוגע ללב".
    Sun
     
    "ספר שעושה טוב על הלב, מלא הומור ורגש".
    Sunday Mirror
     
    "מי שאהב את ללכת בדרכך של ג'וג'ו מויס יאהב את הספר הזה. רגע צחקתי ורגע בכיתי".
     Good Housekeeping
  • ספר דיגיטלי
     
    40 24
    ספר מודפס
     
    98 58.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • טום

    יש בעולם קסם. תמיד האמנתי בזה. אני לא מתכוון לאנשים ששולפים ארנבים מהכובע או מנסרים אנשים לשניים (ואז מחברים אותם שוב: אחרת זה לא קסם. טכנית זה רצח). אני גם לא מתכוון לקסם שבאגדות, המלאות בנסיכות ובמכשפות ובצפרדעים שהופכות לבחורים נאים — אף שאגדות בהחלט ימלאו תפקיד בסיפור שלנו. אני מתכוון רק לרעיון שדברים מופלאים הם אפשריים, ושאפשר לחולל אותם באמצעות כוח רצון, מאמץ ואהבה. ככה זה התחיל. ככה הצלחנו לצלוח את כל הקשיים.
    נראה לי שהייתי אמור להתחיל עם האבחון של האנָה, אבל לא, לא נדבר על זה עכשיו, עדיין לא. זהו סיפור על קסם, ולכן אתחיל במקום קסום כלשהו. או לפחות די קסום. אל תדאגו, בסוף הכול ייראה הגיוני, תאמינו לי. בואו נתחיל שבועיים אחרי האבחון, ביום הולדתה החמישי של האנה — כי ככה זה בחיים לפעמים: אנחנו מתכננים לקראת היום הגדול ואז — בום! — מקבלים חדשות נוראות על הבת שלנו, אבל לא, לא, בואו נמשיך בסיפור. כמובן, לא הסברתי את הכול להאנה, איך יכולתי? אבל היא כבר היתה חכמה, חכמה יותר ממני — חכמה מספיק להסתכל לי בעיניים ולהבין את תמצית הדברים שאמרו לי הרופאים, ואת מה שעומד לבוא. עמדנו בתחנת האוטובוס מחוץ לבית החולים, וקרני השמש הקרה נפלו על סוכך הפרספקס השרוט שמעלינו. התאמצתי לבלוע רוק, אבל הרגשתי כאילו יש לי כדור באולינג בגרון. היא הרימה אלי את עיניה.
    "זה בסדר," היא אמרה. "זה בסדר."
    והיא שלחה לעברי את אגרופה הקטן כדי שאצמיד אליו את אגרופי. הצמדתי אותו.
    בכל מקרה.
    בכל מקרה.
    איפה הייתי?
    אז כן, חשבתי, אני מוכרח לעשות משהו מיוחד ליום ההולדת שלה — משהו שיוציא אותנו מהמקום הזה. שאלתי אותה מה היא רוצה, והיא משכה בכתפיים ואמרה, "אני רק רוצה לשחק בלגו עם ג'יי, החבר שלי." את זה ממש לא קשה לארגן, חשבתי.
    "ופֵיות," היא הוסיפה. "אני יכולה לקבל פיות אמיתיות?"
    היה לה ספר שהיא אהבה נורא — אוסף של סיפורי אגדה שעבר מדור לדור במשפחה של אמי. הספר היה ממש עתיק, כך שלא היה בו העידון הנוירוטי שיש בעיבודים המודרניים: ילדים מתו ביער, גמדים נאכלו בידי מכשפות, זאבים טבחו בחוטבי עצים — דברים פשוט נוראים. האנה השתגעה על זה. אבל בייחוד היא אהבה את רעיון קיומן של פיות — לא הפיות עם השמלות המפוארות והכנפיים הוורודות המנצנצות ושרביטי הבדולח שמוצאים בכל סוּפֶּר, אלא הפיות של פעם, הפיות הפרחחיות שמפזזות ביער ולוכדות בני אדם בקרחות יער מכושפות. בכל פעם שהגענו לסוף של אחד הסיפורים היא תמיד נאנחה ואמרה, "אבל אין באמת פיות, נכון?" ואמרתי לה שבהחלט יש, אבל רק אנשים מיוחדים זוכים לראות אותן. זאת היתה בסך הכול בדיחה, שִגרה קטנה לסיום היום. אבל באותו ערב, הערב של יום הולדתה החמישי, היא שאלה את השאלה הזאת כרגיל, רק שהפעם אמרתי לה, "תסתכלי אחר כך החוצה מהחלון ואולי יהיה לך מזל." היא צחקה עלי בביטול וטמנה את ראשה בשמיכה עד שקמתי ללכת. אבל ידעתי שהיא סקרנית, כי היא תמיד היתה סקרנית.
    אז נישקתי אותה על הקודקוד, ושערה המתולתל היה פרוע ומלא קשרים, כי אף אחד מאיתנו לא ידע לסרק אותו כמו שצריך; ואז יצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת מאחורי — רק שהשארתי לעצמי סדק קטן שאוכל להציץ דרכו פנימה. ואכן, כשהיא חשבה שהלכתי, היא הורידה מעליה את השמיכה והלכה על קצות האצבעות אל החלון...
    בשלב זה כדאי שאסביר שהייתי מנהל תיאטרון, ולפני כן שחקן. כשהייתי בן שמונה, הורי לקחו אותי לראות את "דיק ויטינגטוֹן" בחג המולד, וזהו, נשאבתי לעולם הזה לגמרי. התחננתי לפניהם שייקחו אותי שוב למחרת בערב, ושוב למחרת. כשהייתי בגיל תיכון, החברים שלי העריצו את בּוֹאי, פינק פלויד והקלאש, ואני לא הפסקתי לחשוב על "רויאל שייקספיר קומפני", "רויאל קוֹרט" ו"אוֹלד ויק". הקסם שתמיד הכי האמנתי בו היה הקסם של הבמה, הנסים שמתרחשים כשמציבים שחקנים מול קהל. כדאי שתזכרו את זה במהלך הסיפור.
     
    הלילה מחוץ לחדרה של האנה היה כמעט שחור, והכוכבים הוסתרו מאחורי מסך של ענן רחוק. מאחורי ביתנו יש שדה, ומדי פעם במהלך היום אפשר לראות אנשים שחוצים אותו על גב סוסים ועולים בשביל עד ליער. אבל בלילות אין בו דבר מלבד חושך, ומעבר לו אורותיה המנצנצים מרחוק של העיירה הקרובה ביותר, קילומטרים רבים מאיתנו.
    ראיתי שהאנה עומדת על קצות האצבעות ליד החלון, גופה הקטן נראה כצללית על רקע החשכה שבחוץ. פתאום ראשה פנה בבת אחת ימינה. מאחורי גדר השיחים הגבוהה שבקצה הגינה של השכנים בקע זוהר משונה, כתום וחמים למראה, כמו מדורה — רק שלא נשמעו קולות התפצחות של אש אלא צליל של מוזיקה שקטה ביותר, שכמעט אבדה ברוח המצליפה. ואז, בהתחלה בעוצמה כמעט אפסית ואז בקול רם יותר ויותר, נשמעו גם קולות של אנשים. הם שרו.
    שמעתי את האנה שואפת בחדות, ואז היא שפשפה את עיניה חזק בשרוול הפיג'מה ונעצה שוב מבט. היא לא התרחקה מהחלון, היא לא התכופפה — היא נשארה במקומה, כמו מהופנטת, כמו מחוברת אל מה שהתחולל בחוץ. ואז, כשהמוזיקה גברה, היא התעוררה איכשהו מהחלום בהקיץ.
    "אבא!" היא צעקה. אבל לא היה פחד בקולה. אפילו לא היו בו הלם או הפתעה. זה היה קול של עונג.
    "אבא," היא אמרה שוב. "אני רואה אותן, אני רואה אותן!"
    "רואה את מי?" שאלתי. ואז נכנסתי בצעדים זריזים לחדרה והעמדתי פנים שאין לי מושג מה קורה. היא תפסה את כף ידי וגררה אותי לחלון.
    "הפיות," היא אמרה. "יש כאן פיות!"
    ואכן, לאורך שביל הסוסים שבקצה הגינה נראה טור של דמויות יפהפיות בשמלות לבנות בוהקות וכנפי ענק מרפרפות, והן רקדו ונופפו וחייכו. כמה מהן החזיקו עששיות משתלשלות ממוטות עץ ארוכים, ואור הנרות ריצד ככל שהתקדמו. אחרות התעטפו בצעיפים שהבהבו באור פיות. בהתחלה הסתכלה בהן האנה כמו מהופנטת, ואז החלה לדפוק על החלון ולנופף באושר. דמות אחת נעצרה, נשענה על שער הגינה והפריחה נשיקה לעבר החלון הגבוה, והאנה פערה פה בתדהמה. זאת היתה הפעם הראשונה בשבוע האחרון שראיתי אותה שוכחת את עצמה ואת כל השאר, ואפלת הימים החולפים נמחקה ולו לרגע קל. הדמויות רקדו ושרו, והאור שבקע מהעששיות יצר סביבן הילה. בהדרגה, כששיירת הפיות חלפה, המוזיקה התעמעמה והזוהר התפזר. החושך חזר, אך עכשיו לא היה עמוק ושחור כפי שנראה בעבר. משהו מהפיות נשאר בו לנצח.
     
    אגלה לכם סוד קטן. טכנית, אלה לא היו פיות. אילו הקשבתם בריכוז, הייתם מזהים שהמוזיקה אינה שיר ערש קסום או בלדה מיסטית כלשהי, אלא השיר "When Two Become One" של הספייס גרלז, שהתנגן מתוך טייפ נייד. תבינו, כשמנהלים תיאטרון, אחד היתרונות בתפקיד הוא גישה בלתי מוגבלת לשחקנים חובבים נלהבים שמגיבים בחיוב לבקשה, "תסכימו לבוא לרקוד ליד הבית שלנו ביום ראשון בערב בבגדי גוף זוהרים?" היתה לנו גם מחלקה לא רעה של אביזרי במה, כך שלא באמת היתה לנו בעיה להשיג בהתראה קצרה עששיות ויקטוריאניות, בוודאי בהשוואה לאנשים שצריכים להסתמך על חנויות עשה זאת בעצמך.
    בכל מקרה, זאת היתה דרכי הטיפשית להאיר את האפלה, והיא עבדה. בסופו של דבר האנה התנתקה מהחלון בריצה ופנתה לכיוון המדרגות, בכוונה נחושה לראות את התצוגה מקרוב. אבל עד שהגיעה לדלת האחורית הפיות כבר הלכו מזמן (כפי שסוכם מראש), וחמקו לתוך סמטה במרחק כמה בתים מאיתנו. אני עדיין לא יודע אם היא האמינה שהן אמיתיות או ידעה שזאת הצגה, אבל כשהגעתי אליה, היא עמדה ליד הדלת הפתוחה, והרוח פרעה את שערה סביב כתפיה. היא הרימה אלי את עיניה ואחזה בידי.
    "עוד פעם," היא אמרה. "עוד פעם."
    אני מתאר לעצמי שהיה ברור שמרגע זה ואילך האנה תלך שבי אחרי כל ביטוי של אסקפיזם, אחרי כל פלא של התיאטרון — אחרי הכול, היא ירשה את זה בגֶנים. ואני, אני הבנתי שיש לי דרך, גם אם נדושה ורגעית, לעזור לה להתמודד עם מה שקרה ועם מה שעוד יקרה. הבנתי שמשחקי דמיון יהיו חשובים.
    אז כל שנה ארגנתי לה משהו כזה ליום הולדתה. הצגה קטנה, הפתעה קטנה. זה הפך למין טקס שנועד להדוף את המציאות המלאה בבדיקות רפואיות ובאבחונים שסגרו עלינו מדי שנה בסתיו.
    השנים חלפו, מהר יותר מכפי שיכולתי לשער, וכשמלאו לה שלוש־עשרה, היא החליטה שהיא סתם רוצה לבלות את יום ההולדת עם חברות. נסיעה העירה, פיצה, סרטי וידיאו. תמיד היה ברור שזה יקרה. כל הדמיון שבעולם לא יעצור את הזמן.
    שלושה חודשים לפני יום הולדתה השישה־עשר התחלתי לתהות אם נותר לי זמן לארגן בשבילה רק עוד הצגה אחת אחרונה. הרגשתי שזה חשוב — כאילו חלק קטן מהעתיד תלוי בכך. היתה לי תחושה עיקשת שמשהו נורא עומד לקרות — שעלינו להתכונן לקראתו, וזאת הדרך היחידה לעשות זאת. תבינו, תמיד האמנתי בקסם התיאטרון. כבר ציינתי את זה?
    • קית סטיוארט
    • קית סטיוארט
      קית סטיוארט הוא עורך מדור משחקי המחשב בגרדיאן הבריטי. בתחילת דרכו שימש ככתב וכעורך הכתבות במגזין המוביל אדג', ובשנת 2000 התחיל לסקר את תרבות המשחקים בכתבי עת שונים.
       
      בגרדיאן הוא כותב גם על מוזיקה, קולנוע ותקשורת, ופודקאסטים שלו משודרים בקביעות בטק ויקלי.
       
      קית סטיוארט נשוי ואב לשני בנים. ילד קוביות הוא ספרו הראשון.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות