הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ים השלווה
  • ים השלווה
    קטיה מיליי | תרגום: כנרת היגיניס־דוידי
    U ספרות שנוגעת | יוני 2019 | רומן רומנטי | 460 עמ' מודפסים

    אני חיה בעולם שאין בו קסמים או ניסים. במקום שאין בו מגידי עתידות וישויות משנות צורה, לא מלאכים ולא נערים עם כוחות על־אנושיים שיבואו לעזרתי. במקום שבו אנשים מתים ומוזיקה מתפוגגת והכול דפוק. המשקל של המציאות רובץ עליי ומועך אותי כל כך, שיש ימים שאני לא מבינה איך אני עדיין מצליחה להרים את הרגליים וללכת.

     
    שנתיים וחצי לאחר שעברה טרגדיה איומה שהפכה אותה לצל של הנערה שהייתה, נסטיה קשניקוב עוברת לעיר חדשה. היא נחושה להסתיר את עברה האפל ולהרחיק ממנה את כולם. אבל תוכניותיה מחזיקות מעמד זמן קצר בלבד, עד שהיא נמשכת כבחבלי קסם לאדם היחיד שמבודד לא פחות ממנה: ג'וש בנט.
     
    הסיפור של ג'וש בנט ידוע לכולם. האנשים שאהב יותר מכול נעלמו מחייו בזה אחר זה, עד שבגיל שבע-עשרה לא נותר לו אף אדם בעולם. כעת הוא רק רוצה שיניחו לו לנפשו. 
     
    והאנשים עושים כרצונו, כי כששמך הוא מילה נרדפת למוות, הסובבים אותך נוטים להעניק לך מרחב מחיה.
     
    פרט לנסטיה, הנערה החדשה והמסתורית שהגיעה לתיכון. היא מתחילה להופיע בביתו בשעות מוזרות ולא מסתלקת עד שהיא מצליחה לפלס לה דרך אל תוך חייו. ככל שהוא לומד להכיר אותה יותר, כך חידת אישיותה הולכת ומתעצמת בעיניו. וככל שהקשר ביניהם מעמיק והשאלות שאין להן מענה מצטברות, הוא מתחיל לתהות אם אי פעם יגלה את הסודות שהיא מסתירה – ואם הוא רוצה בכלל לגלותם.
     
    ים השלווה הוא סיפור קסום ואנושי על נער בודד ועל נערה שברירית ורגישה המגלים יחדיו את כוח הריפוי של האהבה, ועל הנס שבהזדמנות שנייה. 
     

    זוכה פרס איגוד הספריות בארצות הברית

    ספר השנה של Library Journal 

     
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    29
    ספר מודפס
     
    102 71.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    אני שונאת את ידי השמאלית.
    שונאת להסתכל עליה.
    שונאת שהיא רועדת ומפרכסת ומזכירה לי שאיבדתי את הזהות שלי. אבל אני בכל זאת מסתכלת עליה. כי היא מזכירה לי גם שאני אמצא את האדם שלקח ממני הכול. אני אהרוג את האיש שהרג אותי, וכשאהרוג אותו, אעשה זאת בידי השמאלית.
     
     
    1
    נסטיה
     
    למות זה לא כל כך נורא אחרי שכבר עוברים את זה פעם אחת.
    ואני עברתי.
    אני כבר לא פוחדת מהמוות.
    אני פוחדת מכל דבר אחר.
     
    *** 
    אוגוסט בפלורידה אומר שלושה דברים: חום, לחות מעיקה ובית ספר. בית ספר. כבר יותר משנתיים שאני לא הולכת לבית ספר. אלא אם מחשיבים למידה בשולחן המטבח עם אימא שלך, ואני לא מחשיבה. היום יום שישי. השנה האחרונה שלי בתיכון מתחילה ביום שני, אבל עוד לא נרשמתי. אם לא אלך לשם היום, לא תהיה לי מערכת ביום שני בבוקר ואני אצטרך לחכות במשרד עד שתהיה לי. נראה לי שאני מעדיפה לוותר על הסצנה מהסרט של שנות השמונים שבה אני נכנסת ביום הראשון לבית הספר וכולם עוצרים ונועצים בי מבטים. אומנם זה לא יהיה הדבר הכי גרוע שקרה לי בחיים, אבל בכל זאת לא בא לי.
    דודה שלי נכנסת למגרש החניה של בית הספר התיכון הקהילתי מיל קריק ואני באוטו איתה. זה בית ספר שבלוני. חוץ מהצבע הדוחה של הקירות והשם על השלט, הוא העתק מדויק של בית הספר הקודם שהלכתי אליו. מרגו – היא הכריחה אותי להפסיק לקרוא לה דודה מרגו כי לטענתה היא מרגישה זקנה בכל פעם שהיא שומעת את זה – מנמיכה את הרדיו שצעק בקולי קולות כל הדרך לכאן. תודה לאל שזו הייתה נסיעה קצרה, כי צלילים חזקים מקפיצים אותי. זה לא הצליל עצמו שמפריע לי, רק העובדה שהוא חזק. צלילים חזקים לא נותנים לי לשמוע את הצלילים השקטים, והצלילים השקטים הם אלה שצריך לפחד מהם. עכשיו אני יכולה לעמוד בזה כי אנחנו בתוך מכונית, ובדרך כלל אני מרגישה בטוחה במכוניות. בחוץ זה כבר סיפור אחר. בחוץ אני אף פעם לא מרגישה בטוחה.
    "אימא שלך מצפה לטלפון ממך אחרי שנגמור פה," מרגו אומרת לי. אימא שלי מצפה להרבה דברים שהיא אף פעם לא תקבל. אומנם שיחת טלפון זה לא הרבה לבקש, אבל זה לא אומר שהיא תקבל. "לפחות תסמסי לה. שלוש מילים, נרשמתי, הכול בסדר. אם את במצב רוח ממש נדיב, את יכולה אפילו לשלוח לה כמה פרצופים מחייכים בסוף."
    אני מסתכלת עליה מהצד. מרגו היא אחותה הצעירה של אימי, עשר שנים מפרידות ביניהן. היא ההפך מאימא שלי כמעט בכל מובן. היא אפילו לא דומה לה במראה החיצוני וזה אומר שהיא גם לא דומה לי, כי אני העתק של אימא שלי. למרגו יש שיער בצבע בלונד כהה ועיניים כחולות ושיזוף נצחי שהיא משמרת בקלות בזכות משמרות לילה בעבודה ונמנום ליד הבריכה כל היום, למרות שהיא אחות ויודעת שזה מסוכן. לי יש עור בהיר וחיוור, עיניים חומות כהות ושיער ארוך גלי, כמעט שחור. היא נראית כמו מישהי מפרסומת לקרם הגנה. אני נראית כמו מישהי בארון קבורה.
    אנשים צריכים להיות מטומטמים כדי להאמין שאנחנו קרובות משפחה, אבל זה הדבר היחיד בי שאמיתי.
    יש לה עדיין את החיוך החצוף הזה על הפרצוף. היא יודעת שגם אם היא לא הצליחה לשכנע אותי לפייס את אימא שלי, היא לפחות זרעה קצת ייסורי מצפון. אי אפשר שלא לאהוב את מרגו, גם אם מאוד משתדלים, ואני קצת שונאת אותה בגלל זה, כי אני לעולם לא אהיה מהאנשים האלה. היא הכניסה אותי לביתה, ולא כי אין לי לאן ללכת, אלא כי אין שום מקום אחר שאני מסוגלת לסבול להיות בו. למזלה, היא בקושי תראה אותי, כי ברגע שיתחילו הלימודים כמעט לא יֵצא לנו להיות בבית באותו זמן. בכל זאת, לא נראה לי שאימוץ מתבגרת זועפת ושותקת הוא משהו שרווקה בת שלושים וקצת תשים במרכז לוח החזון שלה. אני לא הייתי עושה את זה, אבל אני לא בן אדם טוב במיוחד. אולי בגלל זה ברחתי מהאנשים שהכי אוהבים אותי. אם הייתי יכולה להיות לבד, זה מה שהייתי מעדיפה. זה היה משמח אותי מאוד. עדיף לי להיות לבד מאשר להעמיד פנים שאני בסדר. אבל לא נתנו לי את האפשרות הזאת, אז התפשרתי ועכשיו אני גרה עם מישהי שלפחות לא אוהבת אותי יותר מדי. אני אסירת תודה למרגו. לא שאני אומרת לה את זה. לא שאני אומרת לה משהו בכלל. אני לא.
    כשאני נכנסת למשרד הראשי אני נתקלת בחתיכת המולה. טלפונים מצלצלים, מכונות צילום מצלמות, קולות בכל מקום. שלושה תורים מובילים לדלפק הראשי. אני לא יודעת באיזה מהם אני אמורה לעמוד, אז אני בוחרת את הקרוב ביותר לדלת ומקווה לטוב. מרגו נכנסת בעקבותיי ומייד מושכת אותי הצידה, עוקפת את כל התורים ישר אל פקידת הקבלה. יש לה מזל שראיתי אותה מתקרבת אחרת, בשנייה שהיד שלה הייתה נוגעת בי היא הייתה מוצאת את עצמה עם הפרצוף על הרצפה והברך שלי בגב שלה.
    "יש לנו פגישה עם מר ארמור, המנהל," היא אומרת למזכירה בקול סמכותי. מרגו, המבוגר האחראי. היא מגלמת את התפקיד של אימי היום. זה צד שלה שאני לא רואה בדרך כלל. היא מעדיפה את משבצת הדודה המגניבה. אין לה ילדים, אז היא קצת כמו דג ביבשה כרגע. אפילו לא ידעתי שקבענו פגישה, אבל עכשיו אני רואה את ההיגיון. המזכירה, אישה בת חמישים בערך שנראית לא נחמדה, מסמנת לנו לשבת על כיסאות ליד דלת העץ הכהה והסגורה.
    אנחנו מחכות כמה דקות ואף אחד לא שם לב אליי ולא מזהה אותי. האנונימיות נחמדה. מעניין כמה זמן זה יחזיק מעמד. אני בוחנת את הופעתי. לא טרחתי לדפוק הופעה לקראת הביקור היום. חשבתי שאכנס, אמלא כמה טפסים, אמסור פנקס חיסונים וזהו. לא ציפיתי שהמשרד יהיה מפוצץ בתלמידים. אני לובשת ג'ינס וחולצת וי שחורה, שניהם קצת – אוקיי, הרבה – יותר צמודים מהדרוש, אבל חוץ מזה אני חסרת ייחוד לחלוטין. בנעליים השקעתי. עקבי סטילטו שחורים. אחד־עשר סנטימטרים של אי־שפיות. אני נועלת עקבים כאלה פחות בשביל הגובה ויותר בשביל האפקט, למרות שאני לגמרי צריכה את תוספת הגובה. לא הייתי מתאמצת היום, אבל אני צריכה להתאמן. אני משתפרת בשמירה על שיווי משקל כשאני נועלת אותם, אבל חשבתי שלא יזיק לעשות חזרה גנרלית. אני מעדיפה להימנע מתקריות מביכות ביום הראשון ללימודים.
    אני מסתכלת על שעון הקיר. המחוג של השניות מתקתק לי בתוך הראש, למרות שאני יודעת שאין מצב שאני שומעת אותו עם כל מה שקורה כאן. הלוואי שהייתי יכולה להשתיק את הרעש בחדר. הוא מחדיר בי אי־שקט. יש יותר מדי קולות בבת אחת והמוח שלי מנסה להפריד ביניהם, למיין אותם לערימות קטנות ומסודרות, אבל זה כמעט בלתי אפשרי עם כל המכשירים והקולות שמתערבבים אלה באלה.
    אני פותחת וסוגרת את כף ידי בחיקי ומקווה שיקראו לנו מהר.
    כעבור כמה דקות שנדמות לי כמו שעה, הדלת הכבדה נפתחת וגבר בן ארבעים ומשהו עם עניבה וחולצה לא תואמות מזמין אותנו להיכנס. אם מתעלמים מהלבוש, הוא נראה לא רע. יפה מדי למנהל בית ספר. הוא מחייך בחום ומתיישב מאחורי השולחן בכיסא עור גדול מדי. השולחן מפואר, גדול מדי למשרד הזה. ברור לי שהמטרה של הרהיטים היא להרתיע, כי האיש עצמו ממש לא. עוד לפני שהוא אומר משהו אני כבר מתייגת אותו כאדם רך ועדין. אני מקווה שאני צודקת. אני צריכה אותו בצד שלי.
    אני מתיישבת על אחת משתי כורסאות עור בצבע בורדו מול השולחן של מר ארמור. מרגו שוקעת בכורסה שלידי ומתחילה לנאום. אני מקשיבה כמה דקות להסבר שלה על "המצב המיוחד" שלי. מצב מיוחד בהחלט. כשהיא נכנסת לפרטים אני רואה את מבטו פוזל לכיווני. עיניו מתרחבות מעט ומבטו בוחן אותי, ואני רואה עליו את השנייה שבה הוא מקשר. כן, זו אני. הוא זוכר אותי. אם הייתי עוברת למקום רחוק יותר, אולי כל זה לא היה קורה. השם שלי לא היה אומר כלום. הפנים אפילו פחות. אבל אני רק שעתיים נסיעה מאזור האסון ואם אפילו אדם אחד יקשר, אני אחזור בבת אחת למצב שבו הייתי שם. אני לא יכולה לקחת את הסיכון, אז אנחנו יושבים כאן, במשרדו של מר ארמור, שלושה ימים לפני תחילת שנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון. אין כמו הרגע האחרון. אבל הפעם לפחות זה לא באשמתי. ההורים שלי נאבקו במעבר שלי לכאן עד הרגע האחרון, אבל נכנעו בסוף. חלק מזה הודות למרגו. אבל אני חושבת שהעובדה ששברתי לאבא שלי את הלב גם עזרה קצת. ואני מניחה שלכולם פשוט נמאס כבר.
    אני לגמרי מנותקת מהשיחה ומעסיקה את עצמי בבחינת המשרד. אין שם יותר מדי הסחות דעת. שני עציצים שנראים צמאים, כמה תמונות של המשפחה. התעודה על הקיר היא מטעם אוניברסיטת מישיגן. שמו הפרטי הוא אָלביס. הממ. איזה מין שם דפוק זה אלביס? לא נראה לי שבכלל יש לו פירוש, אבל אני בהחלט אבדוק אחר כך. אני מריצה בראש מקורות אפשריים לשם כשאני רואה את מרגו מוציאה תיקייה ומוסרת לו אותה. פתקים מהרופא. הרבה פתקים מהרבה רופאים. בזמן שהוא עובר על המסמכים העיניים שלי נמשכות למחדד העפרונות הישן עם הידית המסתובבת, שמחובר לקצה השולחן. זה נראה לי מוזר. שולחן עץ דובדבן יקר ומפואר, ממש לא הזבל התעשייתי שמורים מקבלים בדרך כלל. לא ברור למה הוא מכער אותו עם המחדד הישן. זאת סתירה מוחלטת. בא לי לשאול, אבל במקום זה אני מתמקדת בחור של העיפרון במחדד, ועוברת לי בראש לרגע השאלה אם הזרת שלי תוכל להיכנס בו. אני חושבת כמה יכאב לחדד אותה וכמה דם ירד, כשאני שומעת את השינוי בטון קולו של מר ארמור.
    "בכלל?" זה מלחיץ אותו.
    "בכלל," מרגו מאשרת. היא מפעילה את הטון הסמכותי שלה במלוא העוצמה.
    "אני מבין. טוב, נראה מה אנחנו יכולים לעשות. אני אדאג ליידע את כל המורים שלה עד יום שני. היא כבר מילאה טופס בקשה לשיעורי בחירה?" כצפוי, אנחנו מגיעים לחלק שבו הוא מתחיל לדבר עליי כאילו אני לא נוכחת. מרגו נותנת לו את הטופס והוא מעביר עליו מבט מהיר. "אני אעביר את זה למשרד היועצת כדי שהיא תספיק להכין מערכת עד יום שני בבוקר. אני לא מבטיח שהיא תוכל לקבל את כל מקצועות הבחירה. רוב הכיתות כבר מלאות בשלב הזה."
    "אנחנו מבינות. אני בטוחה שתעשו מה שאפשר. אנחנו מעריכות את שיתוף הפעולה, כמובן, ואת הדיסקרטיות," מרגו מוסיפה.
    זאת אזהרה. כל הכבוד מרגו, אבל נראה לי שאין בה צורך. אני מקבלת את ההרגשה שהוא באמת רוצה לעזור. ואני חושבת גם שאני גורמת לו אי־נוחות, וזה אומר שהוא בטח מקווה לראות אותי כמה שפחות.
    מר ארמור מלווה אותנו אל הדלת. הוא לוחץ את ידה של מרגו ועושה לי תנועה קטנה וכמעט לא מורגשת עם הראש, ומחייך חיוך מתוח, שנראה לי מרחם, או מלא בוז. ובאותה מהירות הוא מסב את מבטו ממני. הוא יוצא איתנו להמולת המשרד הראשי ומבקש שנחכה רגע בזמן שהוא הולך עם התיק שלי למשרד היועצת.
    אני רואה שכמה מהאנשים שראיתי קודם עדיין מחכים בתור. אני מודה לאלוהים, אם הוא עדיין מאמין בי, על קביעת הפגישה מראש. אני מעדיפה לנקות שירותים כימיים עם הלשון מלהישאר עוד דקה אחת בקקופוניה הזאת. אנחנו עומדות ליד הקיר, הכי רחוק שאפשר. כבר אין כיסאות פנויים. אני רואה בראש התור אחד שנראה כמו בובת קן בלונדיני של ברבי. הוא מרעיף את החיוך הכי מוריד־תחתונים על גברת לא־נחמדה מדלפק הקבלה. גברת לא־נחמדה זוהרת בהילת הפלירטוט. אני מבינה למה. הוא מהחתיכים האלה שהופכים נערות או נשים עם כבוד עצמי לשלוליות של טמטום וכלום. אני מתקשה לבודד את השיחה שלהם מהשאר. משהו עם תפקיד עזר במשרד. אהה, סתם עצלן. הוא מטה את ראשו הצידה ואומר משהו שמצחיק את גברת לא־נחמדה והיא מנידה בראשה בכניעה. הוא קיבל את מה שהוא רצה, מה שזה לא יהיה. אני רואה את השינוי הקל בעיניו. גם הוא יודע. זה כמעט מעורר התפעלות. בזמן שהוא מחכה הדלת נפתחת שוב ובחורה עם מראה חמוד בקטע פסיכוטי נכנסת וסורקת את החדר עד שעיניה נוחתות עליו.
    "דרו!" היא צועקת בחדר ההומה וכולם מסובבים את הראש. היא מתעלמת מתשומת הלב. "אני לא מתכוונת לשבת באוטו כל היום! בוא כבר!" אני בוחנת אותה בזמן שהיא נועצת בו מבטים עוינים. היא בלונדינית, כמוהו, אבל לא בדיוק. השיער שלה בהיר יותר, כמו אחרי קיץ שלם בשמש. היא יפה במובן הפשוט ביותר, לובשת גופייה ורודה עם קשר בצוואר, והחזה שלה ממלא אותה יפה, והיא מחזיקה תיק ורוד בגוון תואם. הנאה קלה ניכרת על פניו מרוגזה. בטח החברה שלו. סט תואם. קן מבעיר התחתונים מגיע קומפלט עם הנסיכה הנרגזת ברבי. מידות מנותקות מהמציאות, תיק מעוצב ומבט זועף כלולים באריזה! הוא מסמן לה באצבע שהוא בא עוד דקה. אני במקומו הייתי בוחרת אצבע אחרת. אני מגחכת לעצמי מהרעיון וקולטת אותו מגחך אליי בחזרה. יש לו ניצוץ שובב בעיניים.
    מאחוריו גברת לא־נחמדה כותבת משהו בטופס שלו וחותמת למטה. היא מחזירה לו את הטופס המלא אבל העיניים שלו עדיין עליי. אני מצביעה עליה ומסתכלת עליו בגבות זקורות בשאלה אילמת. אתה לא מתכוון לקחת את הדבר שבשבילו באת? הוא מסתובב ולוקח ממנה את הטופס, אומר תודה וקורץ לה. הוא קורץ למזכירה בגיל המעבר. הוא כל כך בוטה וגלוי, שזה כמעט מעורר השראה. כמעט. היא מנידה בראשה שוב ומפנה אותו אל הדלת. לא רע, קן, לא רע בכלל.
    בזמן שאני משעשעת את עצמי בדרמה המשרדית, מרגו מתלחשת עם אישה שאני מניחה שהיא היועצת. דרו, שאני נורא רוצה להמשיך לקרוא לו קן, עומד עדיין ליד הדלת ומדבר עם שני בנים שעומדים בסוף התור. אני תוהה אם הוא מנסה בכוונה לעצבן את ברבי. זה לא נראה קשה.
    "בואי," מרגו מגיחה ומחווה לכיוון הדלת.
    "סליחה!" קול נשי צווחני נשמע לפני שאנחנו מספיקות להגיע לפתח. כל התור מסתובב בבת אחת אל האישה שמנופפת בתיקיה לכיוון שלי. "איך מבטאים את השם הזה?"
    "נה־סטי־יה," מרגו מבהירה את ההגייה הנכונה, ואני מתכווצת בתוכי מהמבטים של הקהל. "נסטיה קשניקוב. זה שם רוסי." היא זורקת את המילים האחרונות מעבר לכתפה, מרוצה מעצמה מסיבה לא ברורה, ואנחנו ממשיכות אל הדלת כשהעיניים של כולם נעוצות בגבי.
    כשאנחנו מגיעות למכונית היא נאנחת וחוזרת להתנהג כמו מרגו שאני מכירה. "טוב, עברנו עוד משוכה. בינתיים," היא מוסיפה. ואז היא מחייכת את החיוך המסנוור והמושלם שלה. "גלידה?" היא שואלת, ונשמעת כמו מישהי שצריכה אותה יותר ממני. אני מחייכת אליה בתשובה כי למרות שרק עשר וחצי בבוקר, יש רק תשובה אחת לשאלה הזאת.
     
     
    2
     
    ג'וש
     
    יום שני, שבע ושתי דקות בבוקר. מיותר. זה מה שהיום הזה יהיה, כמו מאה שבעים ותשעת ימי הלימודים שיבואו אחריו. הייתי חושב על הבזבוז המשווע הזה אם היה לי זמן, אבל אין לי. גם ככה אני כבר מאחר. אני הולך לחדר הכביסה ומוציא כמה בגדים מהמייבש, שעדיין פועל. שכחתי להפעיל אותו אתמול בלילה אבל אין לי זמן לחכות, אז עכשיו אני תקוע עם ג'ינס לחים ומנסה לא ליפול תוך כדי הליכה. בסדר. לא מפתיע אותי.
    אני מוציא כוס מהארון ומנסה למזוג אליה קפה בלי לשפוך הכול על השיש ועל הדרך לחטוף כוויה. אני מניח את הכוס על השולחן, ליד קופסת נעליים מלאה בתרופות מרשם, בדיוק כשסבא שלי יוצא מהחדר שלו. שערו הלבן פרוע כל כך שלרגע הוא מזכיר לי את המדען המטורף. האיטיות בהליכתו מדאיגה, אבל אני יודע שאסור לי להציע לו עזרה. הוא שונא את זה. פעם הוא היה כזה חזק וקשוח ועכשיו הוא לא, והוא מרגיש את האובדן הזה כל הזמן.
    "הקפה על השולחן," אני אומר לו ולוקח את המפתחות בדרך לדלת. "הוצאתי את התרופות וכבר רשמתי אותן. ביל יבוא עוד שעה. אתה בטוח שתהיה בסדר עד אז?"
    "אני לא נכה, ג'וש," הוא כמעט נוהם עליי. אני מנסה לא לחייך. הוא מעוצבן. מעוצבן זה טוב, נותן קצת הרגשה של נורמליות.
    כעבור כמה שניות אני בטנדר שלי ומתחיל לנסוע, ולא בטוח שאגיע בזמן. אני גר לא רחוק מבית הספר, אבל הפקק בכניסה למגרש החניה ביום הראשון של שנת הלימודים הוא תמיד סיוט. רוב המורים יעלימו עין היום, ובכל מקרה אין לי סיבה לדאוג. אותי אף אחד לא ירתק, גם אם אאחר. אני שם גז ואחרי שתי דקות כבר עומד בתור להיכנס לחניה. טור המכוניות מתפתל ברחוב, אך לפחות מתקדם קצת. ישנתי רק ארבע שעות והספקתי לשתות כוס קפה אחת. חבל שלא היה לי זמן לקחת עוד אחת לדרך, אבל ממילא כל הקפה היה נשפך לי על המכנסיים.
    בזמן שאני מחכה בפקק אני מוציא את המערכת ועובר עליה. יש לי נגרות רק בשעה רביעית, אבל לפחות לא בסוף היום. כל השאר מעניין לי את התחת.
    כשאני סוף־סוף נכנס אני רואה מולי את דרו עם עדת המעריצים הרגילה שלו, מספר סיפורים מומצאים על הרפתקאותיו בחופש הגדול. אני יודע שהכול מומצא כי רוב הקיץ הוא שרץ אצלי ואני יודע בוודאות שלא עשינו שום דבר. חוץ מהפעמים שבהן הוא נעלם עם איזה מישהי שהוא יצא איתה, הוא רבץ על הספה שלי. אני מסתכל עליו וחושב שבטח אין אף אחד ששמח יותר ממנו לחזור ללימודים. הייתי מגלגל עיניים אבל זה תמיד נראה לי קטע של בנות, אז אני בוהה באוויר וממשיך ללכת. הוא עושה לי שלום עם הראש כשאני עובר, ואני משיב לו במחווה זהה. אני אדבר איתו אחר כך. הוא יודע שאני לא אתקרב אליו כל עוד הוא מוקף אנשים. אף אחד חוץ ממנו לא מכיר בקיומי ואני עובר דרך כל השאר ונכנס לחצר בדיוק כשנשמע הצלצול.
    שלושת השיעורים הראשונים שלי הם אותו שיעור מבחינתי. אני רק מקשיב לכללים, לוקח את תוכנית הלימודים ומשתדל לא להירדם. סבא שלי התעורר חמש פעמים בלילה האחרון, וזה אומר שגם אני קמתי חמש פעמים. אני באמת חייב להתחיל לישון יותר שעות. עוד שבוע תוכל לישון, אני חושב במרירות, אבל לא מתעכב לחשוב על זה עכשיו.
    רבע לאחת־עשרה. הפסקה. אני מעדיף ללכת ישר לנגרות. אני שונא לאכול צהריים כל כך מוקדם. אני יוצא לחצר ומתמקם על המשענת של הספסל הכי רחוק מהמרכז, אותו ספסל שאני יושב עליו כבר שנתיים. אף אחד לא מפריע לי כי קל להם יותר להעמיד פנים שאני לא קיים. אני מעדיף להעביר את ההפסקה בטאטוא נסורת מאשר לשבת כאן, אבל עוד אין נסורת. לפחות בשעה הזאת הספסלים עוד לא חמים עד כדי כך שאי אפשר לשבת עליהם. עכשיו אני רק צריך לחכות שתעבור חצי שעה, וזאת כנראה תהיה חצי השעה הארוכה ביותר היום.
     
    ***
    נסטיה
     
    הישרדות. זה מה שאני עושה עכשיו, וזה לא נורא כמו שחשבתי. הרבה תלמידים פוזלים לעברי, בטח בגלל איך שהתלבשתי, אבל מעבר לזה אף אחד לא ממש מדבר איתי. חוץ מדרו, הקן של ברבי. נתקלתי בו הבוקר אבל לא קרה כלום. הוא דיבר. אני הלכתי. הוא ויתר. שרדתי עד הפסקת הצהריים ועכשיו המבחן האמיתי. עד עכשיו לא היו הזדמנויות לאינטראקציה חברתית, ובינתיים הצלחתי להיות מתחת לרדאר של כולם, אבל הפסקת הצהריים היא ממד אחר של גיהינום ללא פיקוח. בהתחלה, הימנעות נראית האפשרות הטובה ביותר, אבל אני יודעת שאצטרך לספוג את המבטים ואת ההערות בשלב זה או אחר. אישית, הייתי מעדיפה לדחוף לעצמי קקטוס לתחת, אבל האפשרות לא עומדת על הפרק, אז אולי אני צריכה פשוט למשוך את הפלסטר בבת אחת ולגמור עם זה. ואז אמצא שירותים ריקים לתקן את האודם, או כמו שאנחנו, הפחדנים, קוראים לזה – להתחבא.
    אני מנסה לבחון את הופעתי בלי שמישהו ישים לב כדי לוודא ששום דבר אינו נמצא איפה שהוא לא אמור להיות ושאני לא חושפת יותר מכפי שתכננתי לחשוף מלכתחילה. אני עם אותן נעלי עקב מיום שישי, אבל הפעם הלכתי על גופייה שחורה עם מחשוף עמוק וחצאית שכמעט לא קיימת, שהתחת שלי נראה בה לא רע בכלל. השארתי את השיער פזור והוא גולש על כתפיי ומסתיר את הצלקת שיש לי על המצח. מסביב לעיניים מרחתי אייליינר שחור עבה. הלכתי על המראה הזנותי ואני בטח נראית מושכת רק לצורות החיים האנושיות הבסיסיות ביותר. דרו. אני מחייכת לעצמי כשאני נזכרת איך הוא העביר עליי מבטים מלמעלה למטה במסדרון הבוקר. ברבי תכעס.
    אני מתלבשת ככה לא כי זה יפה כל כך בעיניי או כי אני רוצה שאנשים יסתכלו עליי, אבל בכל מקרה אנשים ינעצו בי מבטים מהסיבות הלא נכונות, אז לפחות אני בוחרת את הסיבות האלה בעצמי. וגם, כמה מבטים הם מחיר קטן לשלם כדי להבריח את כולם ממני. לא נראה לי שיש בבית הספר הזה אפילו בת אחת שתרצה לדבר איתי, והבן שגילה בי עניין לא נראה לי איש שיחה מבריק. ואם בכל מקרה אני מקבלת תשומת לב לא רצויה, עדיף שזה יהיה בגלל התחת שלי ולא בגלל הפסיכוזה והיד הנכה.
    מרגו עוד לא חזרה כשיצאתי הבוקר לבית הספר אחרת, היא אולי הייתה מנסה לשנות את דעתי. לא הייתי מאשימה אותה.
    אני חושבת שהמורה שלימד בשעה הראשונה רצה לשלוח אותי להירשם על הפרת כללי לבוש כשנכנסתי לכיתה, אבל אחרי שהוא בדק את השם שלי ברשימה הוא הזמין אותי לשבת ולא זרק מבט נוסף לכיווני עד סוף השיעור.
    לפני שלוש שנים אימא שלי הייתה מתחרפנת, בוכה, מקוננת על כישורי ההורות הלקויים שלה, או אולי רק נועלת אותי בחדר, אם הייתה רואה אותי מתלבשת כך לבית הספר. היום היא הייתה מסתכלת עליי באכזבה אבל שואלת אותי אם זה מה שעושה לי טוב, ואני הייתי מהנהנת ומשקרת כדי ששתינו נוכל להעמיד פנים שהכול בסדר. הבגדים בטח לא היו הנושא החשוב ביותר על הפרק, כי נראה לי שיותר מהלבוש לעבודה ברחוב היה מפריע לה האיפור שלי. אימא שלי אוהבת את הפנים שלה, לא מתוך יהירות או גאווה מופרזת, אלא מתוך כבוד. היא אסירת תודה על מה שהטבע נתן לה. ובצדק. יש לה פנים מדהימות, מושלמות, עדינות, מהסוג שאנשים כותבים עליהן שירים ומכתבי התאבדות. יופי אקזוטי כזה שגברים ברומן הרומנטי מפתחים אליו אובססיה גם כשאין להם מושג מי את, כי הם חייבים שתהיי שלהם. יופי כזה. זו אימא שלי. כשהייתי קטנה רציתי להיראות כמוה. יש אנשים שאומרים לי שאני דומה לה, ואולי זה נכון, אי שם מתחת לפני השטח; אם יגרדו ממני את שכבת האיפור וילבישו אותי כמו נערה שהיא ההפך הגמור מאיך שאני נראית עכשיו – זונת קראק עם פה מלוכלך שנגררת ממאורת סמים בידי שוטרים.
    אני מדמיינת את אימי מנידה בראשה אליי במבט מאוכזב, אבל היא בוחרת את הקרבות שלה בקפידה בימים אלה, ואני לא בטוחה שזה היה עובר את הסף. אימא מתחילה להאמין שאני מקרה אבוד וזה דבר טוב. כי אני באמת מקרה אבוד, ועזבתי את הבית כדי שהיא תוכל לקבל את זה. אני מקרה אבוד כבר הרבה זמן.
    המחשבה הזאת מעוררת בי עצב על אימא שלי, כי היא לא ביקשה את זה. היא חשבה שהיא קיבלה את הנס שלה, ואני היחידה שידעתי שלא, ולא משנה כמה רציתי לתת לה את זה. אולי אני זו שלקחה את הנס ממנה.
    וזה מחזיר אותי לחצר, שאני עדיין עומדת בשוליה, כמו ההגדרה המילונית להימנעות קיצונית. תכננתי להגיע מוקדם כדי לחצות את החצר לפני שיא העומס, אבל המורה שלי להיסטוריה הסיט אותי מהמסלול, ושלוש הדקות האלה עשו את כל ההבדל בין חצר חצי ריקה לחצר הומה תלמידים שכולם נועצים בי את העיניים שלהם ברגע זה ממש. אני מתרכזת כרגע ברצפת האבנים המשתלבות ותוהה אם ההחלטה לנעול סטילטו של אחד־עשר סנטימטרים הייתה נבונה. אני מחשבת את סיכויי להצליח לחצות את החצר בלי לפצוע את קרסוליי או את כבודי העצמי כשאני שומעת פתאום קול קורא מימיני.
    אני מפנה את הראש אינסטינקטיבית, אבל יודעת מייד שזו טעות. בעל הקול יושב על ספסל במרחק מטר ממני ומסתכל עליי. הוא נשען לאחור ורגליו שלוחות קדימה בפישוק רחב מהדרוש בהפגנה בוטה של משאלת ליבו. הוא מחייך, וברור שהוא יודע שהוא נראה טוב. אם הערצה עצמית הייתה בושם, הוא היה זה שאי אפשר לעמוד לידו בלי להיחנק. שיער כהה. עיניים כהות. כמוני. יכולנו להיות אח ואחות או מהזוגות המוזרים האלה שנראים כמו אח ואחות. אני מתעצבנת על עצמי שהסתכלתי. עכשיו, כשאני מתעלמת ממנו כדי להתחיל להתקדם בשדה הקרב, אני בטוחה שהעיניים שלו – וכל שאר זוגות העיניים של אלה שיושבים על הספסל איתו – יינעצו לי בגב. וכשאני אומרת גב, אני מתכוונת תחת. אני אומדת שוב את פני השטח הלא יציבים של האבן המשתלבת. לא שיש לחץ או משהו. ואז שומעת אותו מוסיף, "אם את מחפשת מקום לשבת, יש עליי מקום פנוי." והינה זה.
    אפילו לא משפט חכם או מקורי, אבל חבריו נטולי שנינות כמוהו וצוחקים בכל זאת. הלכה התקווה לאחוות אחים עמוקה בינינו. אני יורדת מאבני השפה ומתחילה ללכת, מסתכלת קדימה כאילו יש לי איזושהי מטרה, לא רק לשרוד את ההליכה הזאת. עוד לא עבר חצי יום אפילו. נשארו לי עדיין ארבעה מתוך שבעת השיעורים במערכת שהיא חרא גולמי.
     
    ***
    הבוקר הגעתי לבית הספר בשעה מוקדמת מספיק כדי לעבור במשרד ולקחת את המערכת שלי. ברור שאילו הייתי יודעת מה אני הולכת למצוא, הייתי מנסה לדחות את הקץ. גם הפעם היה הרבה רעש במשרד, אבל גברת מארש, יועצת בית הספר, השאירה הוראה בדלפק לשלוח אותי למשרד שלה כדי לקחת את המערכת ממנה אישית – עוד פינוק בשורה ארוכה של הטבות שרק אני מקבלת.
    "בוקר טוב, נסטיה. נסטיה," היא אמרה את שמי פעמיים, בשתי הגיות שונות והביטה בי במהירות לאישור, שלא נתתי לה. היא הייתה עליזה מדי ליום הראשון ללימודים, ולשבע בבוקר באופן כללי. לגמרי לא טבעי. בטח יש קורס שמיועד ליועצים בתיכון – כיצד לפלוט שמחה לא מתאימה במצבי אימה עם מתבגרים. אני בטוחה שזה לא קורס חובה למורים כי הם אפילו לא טורחים להעמיד פנים. חצי מהם נראים אומללים כמוני.
    היא סימנה לי לשבת. לא התיישבתי. החצאית שלי קצרה מדי לישיבה על כיסא שלא צמוד לשולחן שיסתיר אותי. היא נתנה לי מפה של שטח בית הספר ואת המערכת שלי. עברתי עליה והתמקדתי בעיקר במקצועות הבחירה כי כבר ידעתי מה יש בשיעורי החובה. לא יכול להיות.
    לרגע הייתי בטוחה שהיא נתנה לי את המערכת הלא נכונה, אז בדקתי את השם למעלה. זו לא טעות, זו המערכת שלי. לא הייתי בטוחה מה התגובה הנכונה במצב הזה, שבו היקום מחליט לשלוח עוד בעיטה לתחת שלך והוא נועל נעלי עבודה כבדות עם מגן פלדה באצבעות. בכי לא בא בחשבון והתקף צרחות מלווה בצחוק היסטרי ובקללות ממש לא בא בחשבון, כך שהאפשרות היחידה שנותרה לי הייתה שתיקה המומה.
    גברת מארש קלטה כנראה את ההבעה שעל פניי, אני מניחה שהיא הייתה ברורה מאוד, כי היא פתחה מייד בהסבר מפורט שכלל את המילים דרישות סף וכיתות מלאות במקצועות בחירה. היא נשמעה כמעט מתנצלת ואולי באמת היה לה על מה, כי קיבלתי מערכת דפוקה, אבל כמעט התחשק לי להגיד לה שזה בסדר רק כדי שהיא תפסיק להרגיש לא נעים. אני אשרוד את זה. כמה שיעורים מעצבנים לא ישברו אותי. לקחתי את המערכת, את המפה ואת האימה שהציפה אותי והלכתי לכיתה. קראתי את המערכת שוב ושוב תוך כדי הליכה. לצערי, היא לא השתנתה.
     
    ***
    אני כבר כמעט בחצי הדרך. לא היה כל כך נורא, יחסית, וכל דבר בחיים שלי הוא יחסי. המורים שלי לא נוראים. המורה לספרות, גברת מקאליסטר, ממש מסתכלת לי בעיניים, כאילו היא מזהירה אותי שלא אעז לצפות ממנה ליחס מועדף. היא מוצאת חן בעיניי. אבל הנורא מכול עוד לפניי אז אני עוד לא פותחת את השמפניה.
    וגם, אני צריכה עדיין לנווט בשביל הדמעות של החצר. אני פחדנית גמורה, אבל לא יכולה לדחות את זה יותר. התקדמתי שני מטרים ומצבי לא רע.
    אני ממוקדת במטרה – המגדלור, כלומר הדלת הכפולה של אגף האנגלית, שנמצא בצד השני של האויבת המרה שלי, החצר עם האבן המשתלבת. אני מסתכלת על החצר בזוויות עיניי. יש הרבה אנשים. והרבה רעש. רעש בלתי נסבל. אני מנסה לתת לכל השיחות והקולות להתאחד בדמיוני לזמזום רקע אחיד ומתמשך. קבוצות קטנות מתרכזות על הספסלים וסביבם. יש תלמידים שיושבים על שולי האדניות שבין הספסלים, ויש כמה חכמים שיושבים על הרצפה בצל המעבר המקורה שמקיף את כל החצר. אין מספיק מקומות ישיבה, אין כמעט שום מחסה מהשמש, וחם יותר מהגיהינום פה. אני לא יכולה להעלות בדעתי איזה חור מסריח הקפטריה אם כל כך הרבה אנשים מעדיפים להזיע כמו חמורים בחוץ מאשר לאכול שם. התיכון הקודם שלי נראה בדיוק אותו הדבר, אבל אף פעם לא הייתי צריכה להתמודד עם הטירוף של הפסקת הצהריים ולא עם כל ההחלטות הנלוות אליו, כמו איפה לשבת ועם מי לשבת. העברתי את כל הפסקות הצהריים שלי בנגינה בחדר המוזיקה וזה היה המקום היחיד שבו רציתי להיות.
    אני כמעט מגיעה. בינתיים ראיתי רק כמה פרצופים מוכרים – אחד שהיה איתי בשיעור היסטוריה, שישב לבד וקרא ספר, וכמה בנות משיעור מתמטיקה, שצוחקות עם ברבי הכועסת ממשרד ההנהלה. אני מרגישה חלק מהמבטים שננעצים בי, אבל חוץ מהאידיוט עם האגו הבעייתי והמקום הפנוי על ברכיו, אף אחד לא דיבר איתי. אני צריכה לעבור עוד שני ספסלים בדרך לדלת, והשמאלי שבהם לוכד את תשומת ליבי. הוא ריק חוץ מתלמיד אחד שיושב בדיוק באמצע. אולי זה לא היה נראה מוזר אם כל ספסל אחר פה – ולצורך העניין כל מקום סביר שאפשר להניח עליו את התחת – לא היה מלא לגמרי. אבל אף אחד לא יושב על הספסל הזה חוץ ממנו. כשאני מסתכלת אני רואה שאף אחד אפילו לא עומד קרוב אליו.
    כאילו שדה מגנטי מקיף אותו. הסקרנות גוברת עליי ולרגע אני שוכחת את המטרה שלי. אני לא יכולה שלא להסתכל עליו. הוא יושב על המשענת ונשען קדימה עם המרפקים על הברכיים, נעלי העבודה הבלויות שלו נטועות חזק על המושב. הוא לובש מכנסי ג'ינס דהויים. אני לא רואה טוב את הפנים שלו – שיער חום בהיר מוטל על מצחו, ועיניו מושפלות אל ידיו. הוא לא אוכל. הוא לא קורא. הוא לא מסתכל על אף אחד. עד שהוא כן. ואז הוא מסתכל עליי. שיט.
    אני מפנה את הראש מייד אבל מאוחר מדי. וזה לא שסתם זרקתי מבט מהיר לכיוון שלו. אני עומדת באמצע החצר ונועצת בו מבט גלוי. אני במרחק צעדים ספורים מחוף המבטחים שמעבר לדלת הכפולה ומסתכנת בהליכה מהירה ככל שאני יכולה בלי למשוך תשומת לב. אני מצליחה להגיע למחסה היחסי שמתחת לגגון בכניסה לבניין ומושכת את הידית. אין תגובה. הדלת לא נפתחת. ואני שוב אומרת לעצמי שיט. היא נעולה. אמצע היום. למה הדלת נעולה מבפנים?
    "נעול," אומר קול מתחתיי. מה אתה אומר. אני מסתכלת למטה, לכיוון הקול. לא הבחנתי קודם בנער עם בלוק הציור שיושב על הרצפה ממש ליד הדלת. עציץ גדול מסתיר אותו מהחצר הראשית. חכם. הבגדים שלו מרושלים ושערו נראה כמו אחרי שבוע בלי מסרק. הוא יושב ליד נערה עם שיער חום ומשקפי שמש שמחזיקה מצלמה ביד. היא מעיפה בי מבט קצר ומחזירה את תשומת ליבה אל המצלמה. חוץ מהמצלמה אין בה שום דבר ייחודי. אני תוהה לרגע אם זה הכיוון שהייתי צריכה לבחור לעצמי, אבל מאוחר מדי להתחרט עכשיו.
    "הם נועלים בהפסקות כדי שאף אחד לא ילך לעשן בשירותים," אומר לי הנער עם בלוק הציור והחולצה המחוררת של להקה בהופעה.
    אה. מעניין מה קורה אם מאחרים לשיעור. כנראה שפשוט הלך עליך. אני מנסה לחשוב על דרך מילוט חלופית ושמה לב שהוא עדיין מסתכל עליי מלמטה. טוב שאני מספיק רחוקה ממנו אחרת, אני בטוחה שהוא היה רואה לי מתחת לחצאית שכמעט לא קיימת. לפחות אני עם תחתונים יפים. פריט הלבוש היחיד שעליי שאינו שחור. אני מביטה מזווית עיני בבלוק הציור שהוא מחזיק. זרועו מכסה את חלקו העליון של הדף אז אני לא יכולה לראות מה הוא מצייר. מעניין אם הוא שווה משהו. אני לא יודעת לצייר בכלל. אני מחווה לו תודה בראשי ומסתובבת לחפש מקום אחר ללכת אליו. לפני שאני מספיקה ללכת שתי בנות פורצות החוצה מהדלת, כמעט נתקלות בי ומפילות אותי מהנעליים המדהימות שלי. הן מדברות במהירות ואפילו לא שמות לב שאני שם, שזה בסדר גמור, כי אני מצליחה להשתחל בדלת כשהן יוצאות. אני נכנסת לחלל הריק והצונן של בניין האנגלית ונזכרת איך נושמים.
    • קטיה מיליי
    • קטיה מיליי
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • רויאל 1 - נסיכה על הנייר
    • בית ליד הים
    • חכו לזה
    • מר סוואגר
    • כנפי מלאכים
    • התוצאה
    • האדון
    • סטינגר
    • שד יהיר
    • כאילו אין מחר
    • 26 נשיקות
    • טרילוגיית שוגר 2 - שוגר ראש