הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ילד 44
  • ילד 44
    טום רוב סמית | תרגום: הדסה הנדלר
    מודן, כתר | 2008 | מתח ופעולה | 436 עמ' מודפסים

    בברית המועצות של סטלין אין פושעים ואין מעשי פשע מלבד פשעים נגד המדינה.

    לכן כשגופתו של ילד נמצאת על פסי רכבת במוסקבה, נשלח אל הוריו לב סטיפנוביץ´ דמידוב, סוכן נאמן של המשרד לביטחון המדינה, כדי לשכנע אותם שבנם מצא את מותו בתאונה. אבל האם הוא משוכנע בכך בעצמו? ואולי בכל זאת פועל בגן העדן הקומוניסטי רוצח סדרתי? בחשאי ובניגוד לעמדת הממונים עליו, כשהוא נרדף על ידי עמיתיו משרות הביטחון הסובייטים, נסחף לב לחקירה שתוביל אותו למצוד עוצר נשימה אחרי רוצח אכזרי ברחבי ברית המועצות, מצוד שבסיומו תחכה לו הפתעה מצמררת.

     

    ילד 44 ספרו הראשון של הסופר האנגלי טום רוב סמיט (יליד 1979), הוא רומן מתח מקורי ומסעיר, המשחזר את אווירת הטרור של השלטון הסטלינסטי ושוזר בה עלילה בלשית אפלה ומורכבת. עם צאתו לאור הוא הוכתר כאחד מספרי המתח המשובחים של השנים האחרונות, תורגם מיד לשפות רבות וזכה בפרס "דוקרן הפלדה" למותחן הטוב ביותר של 2008.

     

    "הישג אמיתי...רומן מתח משכנע שנקרא בנשימה אחת".

                                          גרדיאן  

     

    "עלילת המתח סוחפת מתחילת הספר ועד סופו"

                                          ניוזוויק

    מכר מאות עותקים
  • ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  •  

     

    ברית המועצות

    אוקראינה

    הכפר צֶ'רבוֹי

     

    25 בינואר 1933

     

    מריה החליטה למות, ומכיוון שכך תצטרך החתולה שלה לדאוג לעצמה. היא ממילא המשיכה לטפל בה עוד זמן רב אחרי שכבר לא היה הגיוני לגדל חיית מחמד. זה מכבר לכדו הכפריים חולדות ועכברים ואכלו אותם. חיות הבית נעלמו זמן קצר לאחר מכן. כולן חוץ מאחת, החתולה הזאת, בת הלוויה שהסתירה. מדוע לא הרגה אותה? היא הייתה צריכה משהו לחיות למענו. משהו להגן עליו ולאהוב אותו - משהו לשרוד למענו. היא נשבעה לעצמה להמשיך להאכיל אותה עד היום שלה עצמה לא יהיה מה לאכול עוד. היום הזה הוא היום. היא כבר חתכה את מגפי העור שלה לרצועות דקות והרתיחה אותן עם סרפד וזרעי סלק. היא כבר אכלה תולעים שהוציאה מן האדמה ומצצה קליפות עץ. הבוקר, בדִמדוּם טָרוּף, כִּרסמה את רגל השרפרף במטבח, לעסה ולעסה עד ששבבים בצבצו מחניכיה. כשראתה אותה החתולה, היא ברחה, הסתתרה מתחת למיטה וסירבה לעזוב את מחבואה גם כשמריה כרעה ברך, קראה בשמה וניסתה לפתות אותה לצאת. ברגע הזה החליטה מריה למות. לא היה לה מה לאכול ולא היה לה את מי לאהוב.

    מריה המתינה עד רדת הלילה ורק אז פתחה את דלת ביתה. היא הניחה שבחסות החשכה יהיה לחתולה שלה סיכוי טוב יותר להגיע אל היער בלא שיבחינו בה. אם מישהו מבני הכפר יראה אותה, הוא יצוד אותה. אפילו קרוב כל כך למותה שלה, המחשבה שחתולתה תמות ציערה אותה. היא התנחמה בידיעה שגורם ההפתעה עומד לצדה של החתולה. בקהילה שבה גברים מבוגרים לעסו רגבי עפר בתקווה למצוא בתוכם נמלים או ביצי חרקים, שבה ילדים חיטטו בגללי סוסים בתקווה למצוא בתוכם קליפות דגן לא מעוכלות ונשים התקוטטו על בעלוּת על עצמות, מריה הייתה בטוחה שאיש לא יעלה בדעתו שקיימת עדיין חתולה חיה.

     

    *

     

    פַּאבֶל לא האמין למראה עיניו. היא הייתה מגושמת, רזה, עם עיניים ירוקות וכתמים שחורים על פרוותה הלבנה. לא היה ספק שזאת חתולה. הוא בדיוק אסף עצי בערה כשראה את החיה מזנקת מביתה של מריה אַנטוֹנוֹבְנָה, חוצה את הרחוב המכוסה שלג ופונה לעבר היער. הוא עצר את נשימתו והביט סביבו. רק הוא ראה אותה. לא היה איש בחוץ. לא היו אורות בחלונות. תימרות עשן דקות, הסימן היחיד לחיים, עלו מפחות מחצי תריסר ארובות. נדמה כאילו השלג הכבד כיבה את הכפר שלו, כילה כל סימן חיים. השלג היה צח וחלק, בקושי נראו עליו טביעות רגל ולא נחפר בו אפילו שביל אחד. הימים היו שקטים כמו הלילות. איש לא קם לעבוד. אף אחד מחבריו לא יצא לשחק. כולם נשארו בבתיהם והתכרבלו עם בני משפחותיהם במיטות, שורות של עיניים ענקיות, שקועות בחוריהן ובוהות בתקרה. מבוגרים החלו להיראות כמו ילדים, ילדים כמו מבוגרים. רוב האנשים כבר הפסיקו לתור אחר מזון. בנסיבות אלה, מראה החתולה היה נס של ממש - הופעתו מחדש של יצור שזה זמן רב חשבו שפס מן העולם.

    פאבל עצם את עיניו וניסה להיזכר מתי בפעם האחרונה אכל בשר. כשפקח את עיניו הוא רִיֵיר. שפע של רוק נזל על סנטרו. הוא ניגב אותו בגב ידו. הוא הפיל בהתרגשות את ערמת הזרדים ורץ הביתה. הוא מוכרח לבשר לאמו, אוֹקסַאנָה, את החדשות המרעישות.

     

    *

     

    אוֹקסאנָה ישבה עטופה בשמיכת צמר ובהתה ברצפה. היא ישבה ללא נוע, שימרה אנרגיה והמציאה דרכים לשמור על חיי משפחתה, מחשבות שהעסיקו אותה בכל דקה של ערות ובכל חלום חסר מנוחה. היא הייתה אחת הבודדות שלא הרימה ידיים. היא לעולם לא תרים ידיים. לא כל עוד יש לה הבנים שלה. אבל לא די בנחישות, היא צריכה להיזהר. כל מאמץ מיותר מתיש, ותשישות פירושה בהכרח מוות. לפני כמה חודשים יצא ניקולאי איוונוֹביץ', שכן וחבר, ובייאושו פשט על אסם של המדינה. הוא לא חזר. למחרת בבוקר הלכו אשתו של ניקולאי ואוֹקסאנָה לחפש אותו. הן מצאו את גופתו לצד הדרך. הוא שכב על הגב - גוף שלדי עם בטן קמורה ומתוחה, כרסו הרה מהדגן הלא מבושל שזלל ברגעי גסיסתו. הרעיה בכתה שעה שאוֹקסאנָה הוציאה את שארית הגרעינים מכיסיו וחילקה אותם ביניהן. כששבו אל הכפר סיפרה אשתו של ניקולאי לכולם את אשר אירע. תושבי הכפר, במקום לרחם עליה קינאו בה, לא היו מסוגלים לחשוב אלא על חופני הגרעינים שברשותה. אוֹקסאנָה חשבה שהיא שוטה תמימה - היא סיכנה את חיי שתיהן.

    את זיכרונותיה קטע קול ריצתו של מישהו. איש לא רץ אלא אם כן היו לו בשורות חשובות. היא קמה בפחד. פאבל התפרץ לחדר ובנשימה חטופה הודיע:

    "אימא, ראיתי חתולה."

    היא פסעה לפנים ולפתה את ידי בנה. היא הייתה מוכרחה לוודא שהוא לא מדמיין, רעב עלול לתעתע. אך על פניו לא ניכר כל סימן להזיות. עיניו נצצו בבהירות, הבעת פניו הייתה רצינית. רק בן עשר וכבר גבר. בכורח הנסיבות הוא ויתר על ילדותו. אביו קרוב לוודאי שמת, ואם לא מת, אזי מת מבחינתם. הוא יצא העירה, לקִייֶב, בתקווה להביא משם מזון. הוא לא חזר ופאבל הבין, בלא שיצטרכו לספר לו או לנחם אותו, שאביו לא יחזור לעולם. עכשיו סמכה אוֹקסאנָה על בנה לא פחות משסמך הוא עליה. הם היו שותפים ופאבל נשבע בקול רם שיצליח במקום שבו נכשל אביו: הוא יבטיח שמשפחתו תישאר בחיים.

    אוֹקסאנָה ליטפה את לחיו.

    "תצליח לתפוס אותה?"

    הוא חייך, גאה.

    "אם תהיה לי עצם."

    האגם היה קפוא. אוֹקסאנָה נברה בשלג ומצאה אבן. היא חששה שהקולות ימשכו תשומת לב, וכדי לעמעם את הרעש עטפה את האבן בצעיפה ואז ניקבה חור קטן בקרח. היא הניחה מידה את האבן. היא אזרה אומץ לקראת המגע עם המים הקפואים, השחורים, הכניסה את ידה, ונשימתה נעתקה מהקור. בתוך שניות ספורות היא תאבד את התחושה בזרועה ועל כן פעלה במהירות. ידה נגעה בקרקעית ולפתה רק טיט. איפה זה? בבהלה גהרה קדימה, טבלה את כל זרועה, גיששה ימינה ושמאלה ואיבדה כל תחושה בכף ידה. אצבעותיה רפרפו על פני זכוכית. בהקלה אחזה בבקבוק ומשכה אותו החוצה. עורה קיבל גוונים של כחול כאילו הִכּו אותה. לא נורא, העיקר שמצאה את מה שחיפשה - בקבוק חתום בזפת. היא ניגבה את שכבת הטיט בצדו והביטה בתכולתו. בפנים היה אוסף של עצמות קטנות.

    כשחזרה הביתה ראתה שפאבל כבר הזין את האש. היא חיממה את החותם מעל הלהבות, והזפת טפטפה על הגחלים בטיפות דביקות. כשהמתינו, הבחין פאבל בעורה הכחלחל, וער לצרכיה כמו תמיד הוא שפשף את זרועה להמריץ את זרימת הדם. כשנמסה הזפת, היא הפכה את הבקבוק וניערה אותו. כמה עצמות הצטברו בשפתו. היא משכה אותן החוצה והגישה אותן לבנה. פאבל בחן אותן בתשומת לב, גירד והריח כל אחת מהן. אחרי שבחר אחת מהן היה מוכן לצאת. היא עצרה בעדו:

    "קח את אחיך."

    פאבל חשב שתהיה זו טעות לקחת אותו. אחיו הצעיר מגושם ואטי. ובכל מקרה, החתולה שייכת לו. הוא ראה אותה והוא יתפוס אותה. הניצחון הזה יהיה שלו. אמו דחקה עצם נוספת לידו.

    "קח איתך את אנדריי."

     

    *

     

    אנדריי היה כמעט בן שמונה ואהב מאוד את אחיו. הוא יצא מהבית לעתים נדירות בלבד ואת רוב הזמן בילה במשחק קלפים בחדר האחורי ששלושתם ישנו בו. אביו הכין את הקלפים מפיסות נייר שחתך לריבועים והדביק אותם זה לזה, מתנת פרידה לפני שיצא לקִייֶב. אנדריי עדיין חיכה שישוב הביתה. איש לא אמר לאנדריי להפסיק לצַפות לו. בכל פעם שהתגעגע לאביו, וזה קרה לעתים תכופות, הוא פיזר את הקלפים על הרצפה וסידר אותם לפי סדרות ומספרים. הוא היה בטוח שאם רק יסיים לסדר את החפיסה אביו יחזור. האם לא זו הסיבה שהוא נתן לו את הקלפים לפני שעזב? כמובן, אנדריי העדיף לשחק עם אחיו, אבל לפאבל כבר לא היה זמן למשחקים. הוא היה עסוק כל הזמן. הוא עזר לאמם ושיחק רק בלילה לפני שנכנסו למיטה.

    פאבל נכנס לחדר. אנדריי חייך בתקווה שאחיו מוכן לשחק איתו, אבל פאבל רק השתופף לצדו וגרף את הקלפים.

    "תחזיר אותם למקום. אנחנו יוצאים. איפה הלַאפְּטי שלך?"

    אנדריי התייחס לשאלה כאל פקודה וזחל אל מתחת למיטה כדי להוציא את הלַאפְּטי שלו: שתי רצועות שנחתכו מצמיג של טרקטור וערמת סמרטוטים שנקשרו בשרוך ושימשו תחליף למגפיים. פאבל עזר לאחיו להדק אותם והסביר לו שאם יעשה בדיוק מה שהוא יגיד לו, יש סיכוי שהערב הם יאכלו בשר.

    "אבא חוזר?"

    "הוא לא חוזר."

    "הוא הלך לאיבוד?"

    "כן, הוא הלך לאיבוד."

    "מי יביא לנו בשר?"

    "אנחנו נצוד אותו בעצמנו."

    אנדריי ידע שאחיו הוא צייד מוכשר. הוא לכד יותר חולדות מכל ילד אחר בכפר. זו הייתה הפעם הראשונה שאנדריי הוזמן להתלוות אליו למשימה חשובה כל כך.

    בחוץ, בשלג, אנדריי התאמץ מאוד לא ליפול. הוא מעד ונפל לעתים תכופות כי העולם נראה לו מטושטש. הוא יכול לראות בבהירות רק עצמים שקירב מאוד אל פניו. אדם שכל אחד אחר זיהה ממרחק, אנדריי הצליח לראות רק ככתם מעורפל. הוא ייחס את היכולת לראות ולזהות לאינטליגנציה, לניסיון או לאיזו תכונה שעוד ירכוש. הלילה הוא לא ייפול ולא יעשה צחוק מעצמו. הוא יסב גאווה לאחיו. זה היה חשוב לו יותר מהסיכוי לאכול בשר.

    פאבל נעצר בפאתי היער והתכופף כדי לבחון את עקבות החתולה בשלג. כישרונו למצוא אותם הדהים את אנדריי. הוא השתופף ביראת כבוד והסתכל איך אחיו נוגע באחת מטביעות הכפה. אנדריי לא ידע כלום על מעקב או על ציד.

    "כאן החתולה הלכה?"

    פאבל הנהן והביט אל תוך היער.

    "העקבות קלושים."

    אנדריי חיקה את אחיו, התווה את טביעת הכפה באצבעו ושאל:

    "מה זה אומר?"

    "שהחתולה לא כבדה, מה שאומר שיהיה לנו פחות אוכל. אבל אם היא רעבה יש יותר סיכוי שהפיתיון יפתה אותה."

    אנדריי ניסה לקלוט את המידע אבל מחשבותיו נדדו.

    "תגיד, אם היית משחק דמות של קלף, איזה קלף היית בוחר? היית אס או מלך, עלה או לב?"

    פאבל נאנח בטרוניה, ואנדריי, שנעלב מהתרעומת שהביע, הרגיש איך דמעות מתחילות להיקוות בעיניו.

    "אם אני אענה אתה מבטיח להפסיק לדבר?"

    "אני מבטיח."

    "לא נתפוס את החתולה אם תדבר ותבריח אותה."

    "אני אהיה בשקט."

    "הייתי משחק נסיך, אביר, זה עם החרב. עכשיו הבטחת - אף מילה."

    אנדריי הנהן. פאבל קם. הם נכנסו ליער.

     

    *

     

    הם הלכו זמן רב - נדמה היה לו שחלפו שעות רבות, אם כי תפיסת הזמן של אנדריי, כמו ראייתו, לא הייתה חדה. הודות לאור הירח ולשלג שהחזיר את האור לא התקשה אחיו הבכור להתחקות אחר העקבות. הם נכנסו למעבה היער, הרחיקו יותר מכפי שהרחיק אנדריי מעודו. לעתים קרובות רץ כדי להדביק את הקצב. רגליו כאבו, בטנו כאבה. הוא סבל מקור ומרעב ואף על פי שבבית לא היה אוכל, לפחות כפות רגליו לא כאבו. השרוך שקשר את הסמרטוטים לרצועות הצמיג התרופף, והוא הרגיש איך השלג מסתנן אל מתחת לרגליו. הוא לא העז לבקש מאחיו לעצור כדי לקשור אותם. הוא הבטיח - אף מילה. עוד מעט השלג יימס, הסמרטוטים יהיו ספוגים במים והוא יאבד את התחושה בכפות הרגליים. כדי להסיח את דעתו מאי הנוחות הוא תלש ענף קטן מעץ צעיר, לעס את הקליפה וטחן אותה לעיסה גסה שהותירה תחושת חספוס על שיניו ועל לשונו. אנשים אמרו לו שעיסה של קליפת עץ משככת את הרעב. הוא האמין להם. מכל מקום, כדאי היה לו להאמין שזה נכון.

    פתאום פאבל עצר וסימן לו לעמוד בשקט. אנדריי נעצר בבת אחת, שיניו חומות מחתיכות של קליפת עץ. פאבל השתופף. אנדריי חיקה אותו וסרק את היער, כשהוא מתאמץ לראות את מה שראה אחיו. הוא מצמץ בניסיון למקד את העצים.

    פאבל נעץ את עיניו בחתולה, והחתולה אף היא נעצה בו את שתי עיניה הירוקות הקטנות. מה היא חושבת? למה היא לא בורחת? אולי מכיוון שהוסתרה בביתה של מריה, היא עדיין לא למדה לפחוד מבני אדם. פאבל שלף את הסכין, חתך את קצה אצבעו והספיג בדם את עצם התרנגולת שאמו נתנה לו. הוא עשה אותו הדבר עם הפיתיון של אנדריי, גולגולת מרוצצת של חולדה. הוא השתמש בדמו שלו כי לא סמך על אחיו שלא יְיַלל ויבהיל את החתולה. בלי לומר מילה נפרדו האחים ופנו בכיוונים מנוגדים. עוד כשהיו בבית נתן פאבל לאנדריי הוראות מפורטות ולכן לא היה צורך בדיבורים. במרחק־מה זה מזה, משני צדי החתולה, הם הניחו את העצמות על השלג. פאבל הציץ באחיו כדי לוודא שאינו מחבל בתוכנית.

    אנדריי עשה בדיוק כפי שהורה לו אחיו והוציא את חתיכת חוט הקשירה מכיסו. פאבל כבר קשר לולאה בקצהו, אנדריי היה צריך רק לכרוך ולהדק אותו סביב הגולגולת של החולדה. הוא כרך אותו, אחר כך הלך לאחור ככל שאִפשר לו החוט ואז נשכב על בטנו, כשהוא כותש ומהדק את השלג תחתיו. הוא שכב והמתין. רק עכשיו, כששכב על הקרקע, קלט שהוא בקושי מסוגל לראות את הפיתיון שלו. הוא נראה כמו כתם מעורפל. לפתע התמלא פחד וקיווה שהחתולה תלך לעבר אחיו. פאבל לא יטעה, הוא יתפוס אותה והם יוכלו ללכת הביתה לאכול. הוא היה מתוח וקפוא, וידיו החלו לרעוד. הוא ניסה לייצב אותן. הוא ראה משהו. צורה שחורה נעה לעברו.

    נשימתו של אנדריי החלה להפשיר את השלג שלפני פניו. קילוח של מים קרים זרם לעברו ונספג בבגדיו. הוא רצה שהחתולה תלך לצד השני, למלכודת של אחיו, אבל הכתם הלך והתקרב אליו, ולא היה עוד ספק שהחתולה בחרה בו. כמובן, אם הוא יתפוס את החתולה, פאבל יאהב אותו, ישחק איתו בקלפים ואף פעם לא יכעס עליו. האפשרות הזאת שימחה אותו ומצב רוחו השתנה מפחד לציפייה. כן, הוא זה שילכוד את החתולה. הוא זה שיהרוג אותה. הוא יוכיח את עצמו. מה אמר אחיו? הוא הזהיר אותו לא למשוך את המלכודת מוקדם מדי. אם החתולה תיבהל, הכול יהיה אבוד. משום כך ומפני שלא היה בטוח היכן בדיוק עומדת החתולה החליט אנדריי לחכות, רק כדי להיות בטוח. הוא כמעט הצליח למקד את כתמי הפרווה השחורים ואת ארבע הרגליים. הוא יחכה עוד קצת, עוד קצת... הוא שמע את אחיו לוחש:

    "עכשיו!"

    אנדריי נבהל. הוא שמע את הטון הזה פעמים רבות בעבר. משמעותו הייתה שהוא טעה במשהו. הוא מצמץ וכיווץ את עיניו בכל כוחו וראה שהחתולה עומדת באמצע המלכודת שלו. הוא משך את החוט. אבל מאוחר מדי, החתולה זינקה משם. הלולאה החטיאה. אנדריי בכל זאת משך אליו את החוט הרפוי, בתקווה מעוררת רחמים שאיכשהו תהיה חתולה בקצהו. לולאה ריקה הגיעה לידו והוא הרגיש איך פניו מאדימים מבושה. בזעם שהשתלט עליו הוא היה מוכן לקום ולרדוף אחרי החתולה ולתפוס אותה ולחנוק אותה ולרוצץ את גולגולתה. אבל הוא לא זע. הוא ראה שאחיו ממשיך לשכב על הקרקע. ואנדריי, שלמד לנהוג תמיד כאחיו, עשה בדיוק כמוהו. הוא מצמץ, לטש את עיניו וגילה שהמתאר המטושטש השחור נע עתה לעבר המלכודת של אחיו.

    הכעס על אוזלת היד של אחיו הקטן התחלף בהתרגשות נוכח פזיזותה של החתולה. השרירים בגבו של פאבל התכווצו. אין ספק, החתולה טעמה דם והרעב מתגבר על הזהירות. הוא התבונן בחתולה שנעצרה תוך כדי פסיעה, אחת מכפותיה באוויר, והסתכלה היישר עליו. הוא עצר את נשימתו, אצבעותיו התהדקו סביב החוט והמתינו. הוא שידל את החתולה בשקט להמשיך ללכת.

     

    בבקשה. בבקשה. בבקשה.

     

    החתולה זינקה קדימה, פתחה את פיה וחטפה את העצם. בעיתוי מושלם הוא משך את החוט. הלולאה נכרכה סביב כפתה של החתולה ולכדה את רגלה הקדמית. פאבל קפץ ממקומו, משך בחוזקה את חוט הקשירה והידק את הלולאה. החתולה ניסתה לברוח אבל החוט נשאר כרוך על רגלה. הוא דחף את החתולה אל הקרקע. צווחות מילאו את היער, כאילו יצור גדול בהרבה נלחם על חייו, נחבט בשלג, מקמר את גופו, נושך את החוט. פאבל חשש שהקשר ייפרם. החוט היה דק, מרופט. כשניסה להתקרב, החתולה התרחקה ונשארה מחוץ להישג יד. הוא קרא אל אחיו:

    "תהרוג אותה!"

    אנדריי, שחשש לעשות טעות נוספת, עדיין לא זז. אבל עכשיו קיבל הוראה מפורשת. הוא קפץ ממקומו, רץ קדימה, מעד מיד ונפל אפיים ארצה. כשהרים את חוטמו מן השלג, הוא ראה את החתולה לפניו, נושפת, יורקת ומתעוותת. אם החוט ייקרע, החתולה תשתחרר ואחיו ישנא אותו לעולמי עד. פאבל צעק בקול צרוד, כאחוז טירוף:

    "תהרוג אותה! תהרוג אותה! תהרוג אותה!"

    אנדריי קם מתנודד ובלא שיהיה לו מושג ברור מה הוא עושה, ניתר קדימה והשליך את עצמו על גופה המתחבט של החתולה. אולי קיווה שפגיעת גופו תהרוג אותה. אבל עכשיו, כששכב על בעל החיים, הוא הרגיש שהחתולה חיה ומתפתלת מתחת לבטנו, מגרדת את שקי התבואה שנתפרו יחד כדי ליצור ז'קט בשבילו. אנדריי, שנשאר לשכב על החתולה כדי שלא תברח, הפנה את מבטו לאחור והתחנן בעיניו לפאבל שישתלט על המצב.

    "היא עוד חיה!"

    פאבל רץ קדימה, נפל על ברכיו, הושיט את ידו אל מתחת לגופו של אחיו הצעיר ונתקל בפיה של החתולה שנסגר על אצבעותיו. היא נשכה אותו. פאבל משך את ידו החוצה. הוא התעלם מאצבעו המדממת והתקדם על ידיו ועל רגליו עד שהגיע לצד השני, שוב החליק את ידיו מתחת לאחיו, והפעם הגיע אל הזנב. אצבעותיו החלו להזדחל על גבה של החתולה. על קו ההתקפה הזה לא הייתה לחיה הגנה.

    אנדריי לא זע והרגיש את המאבק המתחולל תחתיו, הרגיש את ידי אחיו מתקרבות אל ראשה של החתולה, מתקרבות ומתקרבות. החתולה, שחשה שהגיע קִצה, החלה לנשוך כל דבר - את הז'קט שלו, את השלג - מטורפת מפחד, פחד שאנדריי הרגיש כתנודות בקיבתו. אנדריי חיקה את אחיו וקרא:

    "תהרוג אותה! תהרוג אותה! תהרוג אותה!"

    פאבל שבר את מפרקתה של החיה. במשך דקה הם לא עשו דבר אלא רק שכבו ללא נוע ונשמו בכבדות. פאבל הניח את ראשו על גבו של אנדריי, ידיו עדיין מהודקות סביב צווארה של החתולה. לבסוף הוא הוציא את ידיו מתחת לגופו של אחיו וקם. אנדריי לא העז לזוז ונותר על השלג.

    "אתה יכול לקום עכשיו."

    הוא יכול לקום עכשיו. הוא יכול לעמוד לצד אחיו. הוא יכול לעמוד גאה. אנדריי לא הכזיב. הוא לא נכשל. הוא הרים את ידו, החזיק ביד אחיו וקם על רגליו. פאבל לא היה מצליח לתפוס את החתולה בלעדיו. החוט היה נקרע. החתולה הייתה בורחת. אנדריי חייך ואחר כך צחק, מחא כפיים ורקד בשמחה. כל חייו לא היה מאושר כל כך. הם צוות. אחיו חיבק אותו והשניים השפילו את מבטם אל שללם: חתולה כחושה מתה, מחוצה אל השלג.

    הם היו צריכים להיזהר ולהביא את שללם אל הכפר בלא שיבחינו בהם. אנשים יתכתשו, יהרגו בשביל מציאה כזאת, וייתכן שהצווחות עוררו את תשומת לבו של מישהו. פאבל לא היה מוכן להשאיר דבר ליד הגורל. הם לא הביאו איתם שק כדי להסתיר בתוכו את החתולה. הוא אִלתר והחליט להחביא אותה מתחת לערמת זרדים. אם יפגשו מישהו בדרך הביתה, זה ייראה כאילו הם אספו עצים להסקה, ואף אחד לא ישאל שאלות מיותרות. הוא הרים את החתולה מהשלג.

    "אני אשים אותה מתחת לערמה של ענפים כדי שאף אחד לא יראה אותה. אבל אם באמת היינו אוספים עצים להסקה, גם אתה היית סוחב ענפים."

    אנדריי התפעל מההיגיון של אחיו - הוא בחיים לא היה חושב על זה. הוא התחיל לאסוף ענפים וזרדים. מכיוון שהקרקע הייתה מכוסה בשלג היה קשה למצוא אותם והוא נאלץ לגרוף את השלג בידיו החשופות ולחפש על האדמה הקפואה. מפעם לפעם הוא שפשף את אצבעותיו אלה באלה ונשף עליהן. אפו החל לנזול, ונזלת הצטברה על שפתו העליונה. אבל היא לא הפריעה לו, לא הלילה, לא אחרי ההצלחה שלהם, והוא החל לזמזם שיר שאביו נהג לשיר ושב והשקיע את אצבעותיו בתוך השלג.

    פאבל, שכמו אנדריי בקושי מצא זרדים, הלך והתרחק מאחיו הצעיר. יהיה עליהם להיפרד. במרחק מה ראה עץ שנפל וענפיו בולטים בכל הכיוונים. הוא מיהר לעברו והניח את החתולה על השלג כדי שידיו יהיו פנויות לתלוש את כל פיסות העץ המתות מהגזע. היה כאן חומר בערה די והותר לשניהם, והוא הביט סביב וחיפש את אנדריי. הוא עמד לקרוא בקול רם אך בלע את מילותיו. הוא שמע רעש. הוא הסתובב בתנועה פתאומית והסתכל סביבו. היער היה עבות, חשוך. הוא עצם את עיניו והתרכז בקול ששמע. קצב מדוד. גריסה, גריסה, גריסה של שלג. הקצב הלך ונעשה מהיר יותר, קולני יותר. אדרנלין שטף בגופו. הוא פקח את עיניו. שם, בחשכה, הבחין בתנועה. זה גבר, רץ. הוא החזיק בידו ענף עבה וכבד. פסיעותיו היו ארוכות. הוא רץ היישר לעבר פאבל. הוא שמע אותם הורגים את החתולה ועכשיו הוא יגנוב את שללם. אבל פאבל לא יניח לו, הוא לא ירשה שאמו תגווע ברעב. הוא לא יאכזב כמו אביו. הוא החל לבעוט שלג על גבי החתולה בניסיון להסתיר אותה.

    "אספנו..."

    הגבר פרץ מבעד לעצים, הענף מונף בידו, וקולו של פאבל גווע. רק עכשיו, כשראה את פניו הגרומים ואת עיניו הפראיות של האיש, הבין פאבל שלא את החתולה רצה. אותו הוא רצה.

    פיו של פאבל נפער ממש ברגע שהענף הונף, נחת, וקצהו הלם בקודקודו. הוא לא חש דבר אך היה ער לכך שכבר איננו עומד על רגליו. הוא כרע על ברך אחת. כאשר הביט מעלה, ראשו מוטה בזווית ודם זורם אל תוך אחת מעיניו, ראה כיצד האיש מניף את הענף לקראת מהלומה שנייה.

     

    *

     

    אנדריי הפסיק לזמזם. האם פאבל קרא לו? הוא לא מצא הרבה זרדים, בטח לא מספיק בשביל התוכנית שלהם, והוא לא רצה שפאבל ינזוף בו, בוודאי לא אחרי שהצליח כל כך לעזור ללכוד את החתולה. הוא הוציא את ידיו מהשלג והתרומם. הוא צמצם את עיניו והסתכל למעמקי היער, אך אפילו העץ הקרוב ביותר נראה לו כמו כתם.

    "פאבל?"

    לא נשמעה תשובה. הוא קרא שוב. האם זה משחק? לא, פאבל לא משחק משחקים, כבר לא. אנדריי הלך בכיוון שבו ראה את אחיו בפעם האחרונה, אבל הוא לא ראה דבר. זה טיפשי. לא הוא אמור למצוא את פאבל. להפך, פאבל אמור למצוא אותו. משהו לא בסדר. הוא קרא שוב, הפעם בקול רם יותר. למה אחיו לא עונה? אנדריי מחה את אפו בשרוול הז'קט המחוספס שלו ותהה אם אחיו מעמיד אותו במבחן. מה היה פאבל עושה במצב הזה? הוא היה מתחקה אחר העקבות בשלג. אנדריי הפיל את הזרדים שבידו, כרע על ברכיו, וסרק את האדמה כשהוא זוחל על ארבעותיו. הוא מצא את עקבותיו שלו והתחקה אחריהם עד המקום שבו עזב את אחיו. גאה בעצמו הוא קם ופנה אל העקבות של אחיו. כשעמד לא ראה את טביעות הרגל, ולכן חזר והשתופף, אפו כמטחווי זרוע מהשלג, והתקדם כמו כלב העוקב אחרי ריח.

    הוא הגיע אל עץ שנפל, זרדים היו מפוזרים בכל מקום, עקבות בכל מקום - חלקם עמוקים וגדולים. השלג היה אדום. אנדריי לקח חופן, ריסק אותו בין אצבעותיו, סחט אותו וראה איך הוא נהפך לדם.

    "פאבל!"

    הוא לא הפסיק לצעוק עד שגרונו כאב ולא היה לו עוד קול. הוא ייבב, רצה להגיד לאחיו שהוא יכול לקבל את חלקו בחתולה. הוא רק רוצה שיחזור. אבל לשווא. אחיו עזב אותו. הוא היה לבדו.

     

    *

     

    אוֹקסאנָה החביאה מאחורי לבני התנור שקית קטנה ובה קלחי תירס מיובשים וטחונים לאבקה, עלי ירבוז וקליפות תפוחי אדמה כתושים. במהלך הביקורות תמיד בערה אצלה אש קטנה. הגובים שנשלחו לוודא שהיא לא אוגרת תבואה אף פעם לא הסתכלו מעבר ללהבות. הם לא בטחו בה - מדוע היא בריאה כשאחרים חולים, כאילו זה פשע להיות בחיים. אבל הם לא מצאו אוכל בביתה, לא יכלו להוקיע אותה כקוּלַאק - איכרה עשירה. במקום להוציאה להורג, הם השאירו אותה שם, שתמות בעצמה. היא כבר למדה שלא תגבר עליהם בכוח. לפני כמה שנים, אחרי שהודיעו להם שאנשים מגיעים לקחת את פעמון הכנסייה, היא ארגנה בכפר התקוממות. הם רצו להתיך אותו. היא וארבע נשים נוספות נעלו את עצמן במגדל הפעמון, צלצלו בפעמון ללא הרף ולא אִפשרו להם לקחת אותו. אוֹקסאנָה צעקה שהפעמון שייך לאלוהים. הם היו עלולים לירות בה באותו היום, אבל האיש שהיה אחראי על האיסוף החליט לחוס על חיי הנשים. אחרי שפרץ את הדלת הוא אמר שהמתכת נחוצה למהפכה התעשייתית של ארצם. היא ירקה על הרצפה בתגובה. כאשר החלה המדינה לקחת את מזונם של הכפריים בטענה שהוא שייך לארץ ולא להם, למדה אוֹקסאנָה את הלקח. במקום כוח היא הציגה צייתנות, והתנגדותה למשטר נשארה כמוסה.

    הלילה תערוך המשפחה כירה. היא המיסה גושי שלג, הרתיחה אותם והסמיכה אותם עם אבקת קלחי התירס המיובשים. היא הוסיפה את העצמות שנותרו בבקבוק. אחרי שהעצמות יתבשלו היא תטחן אותן לקמח. היא ודאי מקדימה את המאוחר. פאבל לא הצליח עדיין. אבל היא הייתה בטוחה שיצליח. האל שהעניק לה סבל העניק לה גם בן שיעזור לה. אך היא הבטיחה לעצמה שגם אם הוא לא יצליח ללכוד את החתולה, היא לא תכעס. היער גדול, החתולה קטנה, ובכל מקרה, כעס הוא בזבוז אנרגיה. אם כי ניסתה להתכונן לאכזבה, לא יכלה שלא להסתחרר מהאפשרות שתאכל בּוֹרְשְט של בשר ותפוחי אדמה.

    אנדריי עמד בפתח, פניו פצועים, שלג על הז'קט שלו, נזלת ודם נוזלים מאפו. הלַאפְּטי שלו התפרקו לגמרי ואצבעות רגליו היו גלויות. אוֹקסאנָה רצה אליו.

    "איפה אחיך?"

    "הוא עזב אותי."

    אנדריי החל לבכות. הוא לא ידע היכן אחיו. הוא לא הבין מה קרה. הוא לא היה מסוגל להסביר. הוא ידע שאמו תשנא אותו. הוא ידע שהיא תאשים אותו אף על פי שעשה הכול כמו שצריך, אף על פי שאחיו הוא שעזב אותו.

    נשימתה של אוֹקסאנָה נעתקה. היא הדפה את אנדריי הצִדה, יצאה במהירות מהבית והביטה אל עבר היער. לא היה כל זכר לפאבל. אולי נפל ונפצע. אולי הוא זקוק לעזרה. היא רצה חזרה פנימה, השתוקקה נואשות לדעת מה קרה, אך במקום מענה לשאלותיה היא רק ראתה את אנדריי עומד ליד הבורשט וכף בפיו. מכיוון שנתפס בשעת מעשה, הוא הביט באמו בחשש ופס של מרק תפוחי אדמה מרוח ונוטף משפתו. בכעס ללא גבול - כעס על בעלה המת, על בנה הנעדר - היא רצה קדימה, הפילה את אנדריי לרצפה ותקעה את כף העץ אל תוך גרונו.

    "כשאני אוציא את הכף מתוך הפה שלך אתה תגיד לי מה קרה אחרת אני אהרוג אותך."

    אבל כשהיא הוציאה את הכף, הוא היה מסוגל רק להשתעל. בזעמה דחפה שוב את הכף אל תוך גרונו.

    "ילד טיפש, מגושם וחסר תועלת. איפה הבן שלי? איפה הוא?"

    היא שוב משכה את הכף מפיו אבל הוא בכה והשתנק. הוא לא היה מסוגל לדבר. הוא רק בכה והשתעל ולכן היא הכתה אותו, הלמה בידיה על חזהו הזעיר. רק כאשר איים הבורשט לגלוש היא הפסיקה. היא קמה והסירה את המרק מן האש.

    אנדריי התייפח על הרצפה. אוֹקסאנָה השפילה אליו את מבטה וכעסה התפוגג. הוא קטן כל כך. הוא אהב כל כך את אחיו הגדול. היא התכופפה, הרימה אותו והושיבה אותו על כיסא. היא כרכה סביבו את השמיכה שלה ומזגה לו קערה של בורשט, מנה נדיבה, גדולה בהרבה מכל מה שאכל מימיו. היא ניסתה להאכיל אותו בכף אבל הוא לא הסכים לפתוח את הפה. הוא לא בטח בה. היא הגישה לו את הכף. הוא הפסיק לבכות והחל לאכול. הוא סיים את מנת הבורשט. היא מילאה שוב את הקערה. היא אמרה לו לאכול לאט. הוא התעלם ממנה וסיים קערה שנייה. בשקט רב היא שאלה מה קרה והקשיבה כשסיפר על הדם בשלג, על הזרדים שהתפזרו, על היעלמותו של פאבל ועל טביעות הרגל הכבדות. היא עצמה את עיניה.

    "אחיך מת. לקחו אותו כדי לאכול אותו. אתה מבין? בדיוק כמו שאתם צדתם את החתולה, מישהו צד אותו. אתה מבין?"

    אנדריי לא הוציא הגה והביט בדמעות של אמו. למען האמת, הוא לא הבין. הוא התבונן בה כשקמה ויצאה מהבית. כששמע את קולה של אמו, רץ לדלת.

    אוֹקסאנָה כרעה על ברכיה בשלג, והביטה מעלה אל הירח המלא.

    "בבקשה, אלוהים, תחזיר לי את הבן שלי."

    רק אלוהים מסוגל להביא אותו הביתה עכשיו. זו לא בקשה מוגזמת. האם הזיכרון של האל קצר כל כך? היא סיכנה את חייה כדי להציל את הפעמון שלו. בתמורה היא רוצה רק את בנה, את הסיבה שלה לחיות.

    כמה מהשכנים הופיעו בפתחי בתיהם. הם נעצו את מבטיהם באוֹקסאנָה. הם הקשיבו לזעקותיה. אך לא היה כל דבר יוצא דופן ביגון הזה ואנשים לא נשארו שם זמן רב להסתכל בה.

    • טום רוב סמית
    • טום רוב סמית

      טוֹם רוֹבּ סמית (באנגלית:Tom Rob Smith, נולד ב-1979) הוא סופר ותסריטאי אנגלי, המתגורר כיום בלונדון. טום הוא בוגר אוניברסיטת קיימברידג' לאחר שסיים את לימודיו בשנת 2001, למד במשך שנה כתיבה יוצרת.

      ספרו הראשון המבוסס על סיפורו של הרוצח הסדרתי, הקניבל והפדופיל האוקראיני אנדריי צ'יקטילו; ילד 44 פורסם בתחילת 2008, ותורגם ל-26 שפות. בשנת 2009 קיבל על ספר זה מספר פרסים יוקרתיים בהם: פרס אנתוני, פרס בארי, פרס דיליס, ופגיון הזהב. כמו כן היה מועמד לקבלת פרס מאן בוקר. ב-2015 צפוי לצאת לאקרנים סרט קולנוע המבוסס על הספר, בכיכובם של טום הארדי, גארי אולדמן וונסן קאסל. באפריל 2009 פורסם ספרו השני; הנאום הסודי, המהווה ספר המשך לילד 44, ומבוסס על המהפכה שבאה בעקבות הנאום הסודי שנשא ניקיטה חרושצ'וב בליל ה-24 - 25 בפברואר 1956. ספרו השני תורגם אף הוא לעברית בהוצאת כתר. ביולי 2011 פורסם ספרו השלישי והאחרון בטרילוגיה; סוכן מספר 6 (באנגלית: Agent 6). הספר תורגם לעברית בשנת 2012, ויצא לאור בהוצאת כתר.‏

      ספרו הרביעי, "החווה", ראה אור בתרגום לעברית בתחילת 2014. ב-2014 נטל חלק בכתיבת התסריט למיני סדרה של ה-BBC, "מרגל לונדון".

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות