הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ילדי המלחמה 1948-1944
  • ילדי המלחמה 1948-1944
    חנן אלשטיין | תרגום: ענת זיידמן, בני מר, חנן אלשטיין, פטר קריקסנוב

    "ראיתי טרגדיה שאי-אפשר לתאר."


    כמיליון ילדים יהודים חיו בפולין לפני השואה. אחריה נשארו מהם בחיים כחמשת אלפים בלבד.
    באוגוסט 1944, מייד לאחר השחרור מן הכיבוש הגרמני בידי הצבא האדום, נוסדה בלובלין הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית של פולין. משימתה הראשונה במעלה היתה איסוף תעודות וגביית עדויות, מתוך הכרה בצורך הדחוף בתיאור מפורט של האירועים הנוגעים להשמדת היהודים בפולין. עד מהרה ניסחה הוועדה שאלון מקיף לגביית עדויות, סמוך מאוד לאחר התרחשות האירועים, שעה שהזיכרון עדיין היה טרי, ראשוני.בכל מקום בפולין שנמצא בו ריכוז של יהודים, החלו נציגי הוועדה– ובהם היסטוריונים, משפטנים וחוקרי ספרות – לערוך ראיונות גם עם הפגיעים והשבריריים ביותר, התמימים ביותר, בקרב היהודים שנשארו בחיים: הילדים.


    בקובץ זה מובא מבחר מתוך מאות עדויות ילדים, אשר תורגמו מפולנית, יידיש, גרמנית ורוסית ונשמרו מאז בארכיון של המכון ההיסטורי היהודי בוורשה. יחד הן מצטברות לכלל תמונה נרחבת ועשירה על קורותיהם, התנסויותיהם ועולמם של ילדים יהודים בשואה. הילדים, הנערות והנערים, בקשת שלמה של גילאים ורקעיםשונים, מספרים,כל אחד בלשונו שלו, על הנעשה בגטאות, במחנות לעבודות כפייה ובמחנות השמדה. הם מתארים את הרעב, את תנאי הקיום הנוראים, את האקציות ואת הניסיונות למצוא מחבוא בגטו ומחוצה לו. הם מספרים על סכנת ההלשנות והסחיטות, על ההישרדות באמצעות מסמכים מזויפים, על נסיבות החיים בעליות גג, במרתפים ובבורות באדמה, על עזרה שנמנעה מהם, על תמיכה נועזת מצד יחידים או ארגונים, ועל המניעים וצירופי המקרים הייחודיים שהוליכו להצלתם. הם מגוללים זיכרונות מחייהם בערים, בכפרים ובמחנות פרטיזנים ביערות.
    והם מספרים גם על חוויות חיוביות: רגעים של נחמה, של שמחה על הסיוע הקטן ביותר, האהבה למושיעיהם הפולנים הנוצריים, ובהם יחידים ומוסדות הכנסייה הקתולית בפולין.

    ילדי המלחמה הוא מסמך מרתק, ראשוני וחשוב מאין כמוהו, המציע הצצה ל"אוצר המילים" המקורי של השואה.

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון: פתח דבר


     
    "אין ילדים, יש רק בני אדם", קבע יאנוש קורצ'אק. ילדים אינם נעשים לאנשים רק בחלוף השנים, עם התפתחותם והתבגרותם; הם "אנשים קטנים", אנשים במלוא מובן המילה, מייד ברגע היוולדם. ילדים סבלו בשואה לא פחות מן המבוגרים בסביבתם, ולעיתים קרובות אף יותר מהם. מקרב היהודים ששרדו בשואה, מעטים היו ילדים: בפולין לבדה חיו לפני השואה כמיליון ילדים יהודים עד גיל 14, רק אלפים בודדים מהם נשארו בחיים.* רובם ידעו על השתלשלות האירועים, הפשעים ומעשי הרצח ההמוניים למיניהם הרבה פחות מכפי שידעו המבוגרים שנשארו בחיים. הסיפורים הראשונים שגוללו על קורותיהם בשנות המלחמה שזה עתה נגמרה היו על פי רוב מדויקים ולכידים פחות מהדיווחים שמסרו המבוגרים. מטבע הדברים, מאחר שניסיון החיים שצברו היה מצומצם, הם היו כשירים פחות להבנת האופי ההיסטורי המיוחד של הפשעים שביצעו הנאצים. מבחינות אלה, עם תום המלחמה הם היו עדים מהימנים פחות מהעדים המבוגרים, שחלקם יכלו לספק תמונה כוללת, עשירה ורחבת היקף על ההתרחשויות. המשקל הראייתי שבדברי הילדים היה קטן יותר בהשוואה לעדויות המבוגרים. מבחינה זו הם היו גם מועילים פחות - הן לתכלית המשפטית המיידית של הבאת הפושעים לדין, והן בכל הנוגע לצורך הדחוף בהכנת תיעוד מפורט אמין ככל האפשר של השואה והמלחמה, שיוכל לשמש בעתיד חוקרים והיסטוריונים.
    [* חוקר פולני נקב במספר של כ-5,000 ילדים, כחצי אחוז. ראו: Lucjan Dobroszycki, Survivors of the Holocaust. A Portrait Based on Jewish Community Records 1944-1947, New York: M. E. Sharpe, Inc., 1994, p. 14f. על פי הערכות שונות, כרבע מיהודי אירופה שנרצחו בשואה היו ילדים, ראו: Dieter Pohl, Holocaust. Die Ursachen - das Geschehen - die Folgen, Freiburg Herder, 2000, p. 106f [שואה: הסיבות, האירועים, התוצאות]. בממוצע, כשליש מיהודי אירופה הבגירים שרדו בשנות המלחמה, ואילו רק כ-11%-6% מהילדים היהודים שהיו בחיים ב 1939, בגילאי יום אחד עד 16 שנים, נשארו בחיים, בחלוקה לארצות מוצא שונות. ראו: Debórah Dwork, Children with a Star: Jewish Youth in Nazi Europe, New Haven: Yale U.P., p. XI. הנתונים שמביאה דְבוֹרְק כוללים את הילדים שהועברו לבריטניה במשלוחי הצלה של "קינדר-טרנספורטים" לפני פרוץ המלחמה.]
    למרות זאת, לעדויותיהם של הילדים היתה ויש חשיבות גדולה, שאינה מתמצה בערכן העובדתי דווקא. הקטל ההמוני השיטתי של ילדים יהודים באירופה מגלם וממחיש את עוצמת הרצחנות המאורגנת של מחוללי השואה, שעם הזמן פנו למלאכת חיסולם המוחלט של היהודים: לא רק להשמיד את העם היהודי בהווה, אלא להכרית מראש גם את אפשרות קיומו בעתיד. הילדים, פגיעים ושבריריים בהרבה מן המבוגרים, תמימים מהם, היו קורבן קל לנאצים ולמשתפי הפעולה עימם. הם היו חסרי הגנה, בדרך כלל תלויים להצלתם באנשים מבוגרים, ותכופות - בחסדי זרים. בעיני הנאצים הם לא היו ראויים אפילו לניצול בעבודות הכפייה המפרכות שהוטלו על רבים מהוריהם ואחיהם המבוגרים מהם, שהודות לכך היו פטורים לזמן-מה מגירוש ומשילוח למחנות ההשמדה, עד שכבר לא נחשבו מתאימים לתרום לכלכלת הרייך הגרמני. במרץ 1946 אמרה אחת מעובדות הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית בפולין: "המלחמה נגד הילדים היהודים התחילה כבר בחיק אִמותיהם. בכל הסלקציות, נשים הרות היו הראשונות להישלח בידי הגרמנים אל מותן."*
    [* Audycja radiowa z dnia 16 marca 1946. Przemówienie wstępne Izy Lauer [מִשדר רדיו ב-16 במרץ 1946. הקדמה מאת אִיזָה לָאוּאֶר], AŻIH 301/XX-38.]
    עדויות הילדים הנכללות בקובץ זה נגבו בשנים 1944-1948. גם אם אין הן תמיד המדויקות ביותר מבחינה היסטוריוגרפית, הן בוודאי מהימנות מאוד מהצד הפסיכולוגי, וזאת לא רק במובן האישי, אלא גם הקולקטיבי. עדויות מוקדמות אלה חושפות יותר מטפח מעולמם הנפשי המורכב של ילדים שהושלכו באבחה אחת - כפי שקורה גם בימינו במקומות רבים מספור ברחבי הגלובוס - מלב מציאות חיים מגוננת אל מציאות חיים גדושת אלימות עקובה מדם, שְאת אפשרות קיומה הם לא היו מסוגלים כלל לשער. דווקא תמימותם היחסית של הילדים המעידים כאן היא שהקנתה לסיפורים שלהם איכויות כמו כנות, ישירות וטבעיות, המפצות לא אחת על כשלים בהיגיון הסיפורי ועל חוסר אחידות במבנה ובתיאור. כך, למשל, רבים מהם היו חפים מדעות קדומות על לא יהודים, שרווחו בחלקים מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת בפולין עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. מדבריהם המצטברים משתקפת - ולכך יש גם ערך היסטוריוגרפי - תמונה רבת גוונים וניגודים על יחסם של הפולנים לכובשים הגרמנים ועל התנהגותם כלפי היהודים הנרדפים.
    מנקודת מבט עכשווית, עדויות אלה רלוונטיות למחקר ההולך ומשתכלל על הקשיים והבעיות של ייצוג העבר בכלל ושל ייצוג השואה בפרט.
    רבים מהילדים היהודים ששרדו בשואה עזבו את פולין, וכעבור שנים מסרו במולדתם החדשה דיווחים משוחזרים על גורלם בזמנים הרחוקים ההם, לפעמים בשביל ספרי יזכור קהילתיים שיוחדו כמעין אנדרטאות בכתב לזכר קהילות שחרבו, ושהנציחו במצבות מילוליות את הנספים שלא זכו להגיע לקבורה. אחרים כתבו ספרי זיכרונות אישיים או לעת זקנה העלו על הכתב את זיכרונותיהם, מקצתם בהדרכת מומחים מטעם עצמם לרישום דברי הימים. במספר לא מבוטל של התיאורים המאוחרים הללו ניכרת פעולתו של הזמן המתקן, המארגן, בהשפעת עיבודו האישי או עיצובו הקהילתי והמוסדי של הזיכרון בעשרות השנים שחלפו מעת התרחשות האירועים: הם מובְנים, מלוטשים ומשויפים כהלכה, טבועים בחותם תרבות הזיכרון המקומית (דפוסים סגנוניים ולשוניים שגורים, מערכות ערכים) והידע שנצבר במחקר ההיסטורי (תיארוך, אימות, השלמת פרטים); ולא אחת הם גם מותאמים, לאו דווקא מתוך כוונה מודעת, לנרטיבים חינוכיים, לאומיים ואידאולוגיים רבי-עוצמה שהשתרשו בחברה.
    רבים מהטקסטים המובאים בספר זה, לעומת זאת, הם אחרים בטבעם, אולי אף הפוכים. מבין שורותיהם מבצבצת לא ההיטשטשות ההדרגתית הטבעית של הזיכרון המעוצב, אלא החמקמקות היסודית המהותית של הזיכרון הטרי החי, עוד לפני התערפלותו המאוחרת. בחלק מהם ניכרות בוסריות וגולמיות. רבים מהטקסטים רצופים שיבושים לשוניים ועובדתיים, למשל בתאריכים ובשמות. פה ושם פזורים לאורכם משפטים העשויים לעורר רושם כמעט מופשט, בעיקר בדברי הילדים הרכים בשנים. כל זאת ועוד שזור בדרך כלל דווקא בלשון תמציתית ויבשה למדי ובדרכי ביטוי פשוטות, אם כי גם בהבלחות של פאתוס.
    אם עיבוד היתר בתיאורים המאוחרים מציין התרחקות בזמן ובנפש מן המגע הישיר עם ההתרחשות ההיסטורית, הרי שייתכן כי הראשוניות המובהקת הבאה לידי ביטוי בעדויות הילדים, ראשוניות הקודמת להתגבשות, מסמנת קִרבה נפשית יתרה אליה, או במילים אחרות - את הקושי לדבר ולספר על מה ששושנה פלמן ודורי לאוב הגדירו בעדות, ספרם פורץ הדרך מ-1992, כ"התרחשות היסטורית חסרת תקדים, בלתי נתפסת, שלתיאורה טבענו את המושג החדש 'אירוע-בלא-עד', אירוע שעצם טבעו הוא להכחיד את העדים לו."*
    [* שושנה פלמן ודורי לאוב, עדות: משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה, תירגמה מאנגלית: דפנה רז, רסלינג, 2008, עמ' 16.]
     
    אנשי הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית בפולין אולי לא חזו את כל ההתפתחויות העתידיות בדיון בשאלות על ייצוג העבר, אבל כבר לפני סוף המלחמה הם הכירו במשמעויות המגוּונות הטמונות בעדויות ראשוניות של מי ששרדו בשואה, ובכללם ילדים, להווה ולעתיד גם יחד. הוועדה נוסדה בלוּבְּלין באוגוסט 1944, זמן קצר לאחר שחרור העיר בידי הצבא האדום. היא שמה לה למטרה לגבות עדויות ולאסוף מסמכים, לצורך תיעוד מידע ממקור ראשון, זמן קצר מאוד לאחר התרחשות האירועים. מניע מרכזי לפעולתה היה טמון בתחושת השליחות המקודשת של אנשי הוועדה, שחשו שמוטלת עליהם חובה לתעד את החיים היהודיים שנגדעו, להזכיר את גורלם הטרגי של מיליוני הנספים ולהנציח את זכרם. מניע חשוב אחר בא לידי ביטוי בהתגייסות הוועדה לרכז עדויות מרשיעות נגד פושעי מלחמה כדי לסייע בהבאתם לדין.
    נציגי הוועדה המרכזית ושלוחותיה האזוריות - רובם ככולם יהודים ששרדו בשואה, ובהם היסטוריונים, משפטנים וחוקרי ספרות - החלו מייד לאחר הקמתה לקיים שיחות ולערוך ראיונות עם עדים בכל מקום בפולין שנמצא בו ריכוז של יהודים. ב-2 בספטמבר 1944 הם גבו עדות בפעם הראשונה. ב-1945, לאחר שהעתיקה את מושבה ללוּדְז', הוציאה הוועדה לאור ארבע חוברות של הנחיות שיטתיות לאיסוף דיווחים ולעריכת ראיונות עם עדים. עד לפירוקה ב-1948 ולהטמעתה במכון ההיסטורי היהודי בוורשה, אספו אנשי הוועדה כ-7,300 פרוטוקולים מקוריים של ראיונות עם עדים. אוסף זה, הנחשב היום לאחד מגופי המקורות המשמעותיים ביותר מזמן השואה, נשמר מאז ועד היום בארכיון של המכון ההיסטורי היהודי בוורשה. העתקים של חלק ניכר מהעדויות המאוחסנות בו הועברו ליד ושם.
     
    429 מהפרוטוקולים שקיבצה הוועדה הם של הראיונות שנערכו עם ילדים ובני נוער. על המרואיינים בקטגוריה זו חלה מגבלת גיל: היה עליהם להיות ילידי 1929 לכל המוקדם. ביסוד המגבלה עמדה ההנחה שמי שנולדו ב-1929 ואילך חוו את שנות השואה והמלחמה כילדים. עם הילדים המרואיינים נמנו ילידי 1939 ואפילו ילד שנולד ב-1941, שהיו תינוקות בזמן השואה, ובשעת הראיונות עימם לא היו גדולים הרבה יותר מזאטוטים. גיל המרואיין לא נרשם בכעשרים אחוזים מהפרוטוקולים. יותר מארבעים אחוזים מן המרואיינים היו ילידי 1929-1932, שבשעת הראיונות עימם היו בני 12-15 לכל הפחות. חלקם של ילידי 1933-1936 היה כשליש. מספר הילדים הקטנים, ילידי 1937, היה נמוך בהרבה. ילדות ונערות היו מעט יותר ממחצית המרואיינים. רק 14 (כשלושה אחוזים) באו מארצות אחרות מפולין. המרואיינים ייצגו את כל המעמדות החברתיים, אם כי רק מעטים מהם באו מאזורים כפריים וממשפחות של איכרים, דייגים או סוחרי בקר.
    אחת מארבע חוברות ההנחיה שפירסמה הוועדה יוחדה ל"הנחיות לחקר חוויותיהם של ילדים יהודים בזמן הכיבוש הגרמני". בחלק הראשון מובאת "הדרכה מתודית לעוסקים במילוי השאלון 'על ילדים יהודים'". במסמך זה ניכרת רוח גישת המחקר החברתי האיכותני - בליבו עומד העניין בסיפור החיים, מבלי להידרש לנתונים מספריים ולניתוחים סטטיסטיים. בחלק השני של החוברת מופיע השאלון "המיועד לאיסוף עדויות וחומרים על ילדים יהודים בזמן הכיבוש הגרמני". (חוברת מקורית זו מובאת בתרגום לעברית בסוף הספר הזה, לצד נספחים אחרים.)
    הראיונות עם הילדים נערכו בדרך כלל מתוך התייחסות ראשונית בלבד לשאלון הייעודי, שלא היה מחייב אלא בבחינת המלצה מנחה. המראיינים נדרשו לרגישות רבה כלפי הילדים, להקשיב להם בסבלנות, להפגין אדיבות, סקרנות ומעורבות רגשית, ולהניח להם לספר כראות עיניהם את סיפוריהם, בלי לקטוע את רצף הדברים. הם קיימו שיחות גמישות ומשוחררות עם הילדים, ובמהלכן לא רשמו את השאלות, אלא הכינו לעצמם רשימות והערות בשעה שהילדים דיברו. מייד לאחר מכן הם חיברו סיכום של השיחות, שנוסח כדיווח כרונולוגי מסודר למדי. הפרוטוקולים אינם מציעים אפוא תעתיק מילה במילה של דברי הילדים, של כל מה שנאמר בפיהם, אלא סיכומים של מה שהמראיין עצמו שמע. למרות זאת, הקולות האינדיבידואליים של הילדים בוקעים מהם, מכיוון שהמראיינים נדרשו לשלב בסיכומים ציטוטים רבים ככל האפשר מסיפורי הילדים בגוף ראשון. הראיונות נערכו ונרשמו ברובם הגדול בפולנית, ומקצתם ביידיש, בגרמנית וברוסית. אורכם של רוב הפרוטוקולים נע בין שלושה לשישה עמודים. יש באוסף גם מסמכים קצרים מאוד של כמה שורות, ואחרים המשתרעים על פני עשרה עמודים ויותר.
    המראיינים הכינו את הפרוטוקולים בכתב יד או בנוסח מוקלד במכונת כתיבה, ולעיתים את שני הנוסחים גם יחד. שני הנוסחים תואמים זה את זה כמעט תמיד, אבל בכמה מקומות הנוסח המוקלד מציע ניסוח שלם יותר של ההערות שנרשמו בתחילה בכתב יד.
    הראיונות עם הילדים נתנו ביטוי גם למניעים המרכזיים לפעולת הוועדה, שהוזכרו למעלה. אבל בניגוד לראיונות עם המבוגרים, שהושם בהם דגש באיסוף מידע עובדתי מפורט ואמין, המוקד בראיונות עם הילדים היה בדאגה לשלומם הנפשי ובמאמץ להתוודע לחוויותיהם וללמוד על גורלם כדי לסייע להם להשתקם. נֹח גריס, מבכירי הוועדה, מנה ב"הדרכה המתודית" שכתב את מטרות השאלון, ובהן: "3. לעמוד על מצבו הנפשי והפיזי של הנוער היהודי לאחר שנים רבות של חיים תחת המשטר הנאצי ובתנאיו [...] 4. לאסוף מידע על התוכניות והכוונות של הנוער היהודי, לבחון את השקפת העולם הפוליטית שלו, את יחסו לעמים אחרים וכיו"ב, כדי להשיג חומרים אינפורמטיביים לשם הכוונת העבודה החינוכית." לשאלון, שנכתב בידי חברת הוועדה גֶניָה סילְקֶס, נועד תפקיד חינוכי, דיאגנוסטי וטיפולי: "שאיפתם של אנשי החינוך היא לחנך דור יהודי בריא שפגיעוֹת נפשיות אינן מכבידות עליו. חרף זאת אנו חייבים לעמת את הילד עם העבר, על מנת לקבל תמונה אמינה על התגובות של ילדים לאירועים חיצוניים וכן על השינויים הנפשיים שהתחוללו בהשפעת חוויות קשות. [...] להבהיר באיזו מידה פעלו החוויות של הילדים על התמורות הנפשיות ועד כמה עמוק חותמן. צריך לקבוע אם העבר עדיין שולט בילדים או שמציאות ימינו כבר טישטשה את תמונת החוויות מן התקופה העצובה הזאת."
    בראיונות אלה לא ננטשה נקודת המוצא הקולקטיבית של האינטרסים ההיסטוריים של העם היהודי כמקשה אחת, ובכל זאת משתקף בהם המעבר מראייה כוללנית של העד כמרכיב בפאזל של תמונה היסטורית גדולה, אל ראיית העד כפרט יחיד וייחודי הראוי לתשומת לב אישית, אנושית, הן של גובה העדות והן מצד הקוראים בה.
     
    עדויות של ילדים יהודים שנשארו בחיים החלו להתפרסם מייד לאחר המלחמה, במידה רבה בזכות פעולתה של הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית בפולין, שהיתה אחראית לחלק ניכר מהפרסומים. כבר ב-1945 היא הוציאה לאור - הראשון בשלושים ושבעה פרסומיה - את מסמכים של פשע וסבל, אנתולוגיה של דיווחי עדים ובה הפרק "ילדים מספרים", שיוחד לעדויות ילדים.* כעבור שנה פירסמה הוועדה כרך צנום, בעיניה של ילדה בת שתים-עשרה, יומנה של יָנינָה הֶשֶלֶס שנולדה ב-1931 בלְבוּב. ** הנערה - היום פרופ' לכימיה המתגוררת בחיפה - חיברה אותו ב-1943 בזמן שהסתתרה בקרקוב אצל פעילה של המחתרת הפולנית, כמה שבועות לאחר שהוברחה ממחנה ריכוז בעזרת המחתרת. ב-1947 הופיעו שני קובצי מקורות עם מבחר עשיר של דיווחים מאת ילדים, חלקם מקוצרים. הקובץ הפולני ילדים מאשימים, שמריה הוֹכבֶּרג-מריאַנסקָה ונֹח גריס ערכו בשביל הוועדה, כולל 55 דיווחים של ילדים ו-15 דיווחים של מבוגרים, מסודרים בחלוקה לנושאים.*** פרקי הספר מוקדשים לעדויות ילדים על הגטאות, המחנות, החיים בצד הארי, במסתור, בין הפרטיזנים ובבתי הכלא. עליהן נוספו עדויות של מורים, מחנכים, רופאים ומטפלות שבאו במגע עם הילדים בשנות המלחמה. כמה קטעים מתוך הספר פורסמו בעברית ב-2004, בתרגומו של יוסף רב, בכתב העת ילקוט מורשת. הספר כולו ראה אור בעברית ב-2010.**** נח גריס, שהיגר מפולין ב-1947, ערך בבואנוס איירס כרך ביידיש, מרטירולוגיה של ילדים: אסופת מסמכים, שהיה מבוסס על חומרים שליקטה הוועדה.***** לצד דיווחים של ילדים ומבוגרים קובצו בו גם מסמכים גרמניים רשמיים.
    [* Dokumenty zbrodni i męczeństwa, Kolegium redakcyjne: Michał M. Borwicz, Nella Rost, Józef Wulf, Kraków: Wojewódzka Żydowska Komisja Historyczna, 1945, "Dzieci opowiadają", pp. 159-207.]
    [** Janina Hescheles, Oczyma dwunastoletniej dziewczyny, Kraków: Wojewódzka Żydowska Komisja Historyczna, 1946.]
    [*** Maria Hochberg-Mariańska, Noe Grüss, Dzieci oskarżają, wstępem poprzedziła: Maria Hochberg-Mariańska, Kraków, Łódź, Warszawa: Centralna Żydowska Komisja Historyczna w Polsce, 1947.]
    [**** ילקוט מורשת לחקר השואה והאנטישמיות, גיליון 78, "ילדים יהודים בשואה", הוצאת מורשת, בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', אוקטובר 2004, עמ' 139-181; ילדים מאשימים, ערכו: מריה הוכברג-מריאנסקה ונֹח גריס, תירגם מפולנית: יוסף רב, הוצאת אבישלום, 2010.]
    [***** קינדער מארטיראלאגיע: זאמלונג פון דאקומענטן, צוזאמענגעשטעלט דורך נח גריס, בוענאס איירעס: צענטראל פארבאנד פון פוילישע יידן אין ארגענטינע, 1947.]
    מלבד הראיונות שערכה הוועדה ההיסטורית בפולין, ידוע לנו רק על עוד שני מפעלי תיעוד והנצחה גדולים שהקדישו לילדים מקום נרחב כבר בשנים הראשונות לאחר המלחמה.* הוועדה ההיסטורית המרכזית של היהודים באזור הכיבוש האמריקאי במינכן, שהוקמה בדצמבר 1945, החלה לתשאל ילדים במחנות העקורים בדרום גרמניה ולתעד את חוויותיהם בשואה. עד להתפרקותה ב-1948 היא קיבצה 423 עדויות ילדים (וכ-2,500 עדויות של מבוגרים). מעט מעדויות הילדים הופיעו בכתב העת ביידיש שהוועדה הוציאה לאור, פון לצטען חורבן ("מן החורבן האחרון").
    [* ראו:Boaz Cohen, "The Children's Voice: Postwar Collection of Testimonies from Child Survivors of the Holocaust", Holocaust and Genocide Studies 21 (1), Spring 2007, pp. 73-95.]
    האוסף הגדול השלישי של דיווחי ילדים היה מפעלו של איש אחד - הסופר, המשורר והמתרגם בנימין טנא, שנולד בוורשה ב-1914 ועלה לארץ ישראל ב-1937. ב-1946 הגיע טנא לפולין כשליח, כדי להעלות ארצה ילדים יהודים. הוא עודד את הילדים שפגש להעלות על הכתב את קורותיהם בשנות המלחמה, ובמילותיו: "נתגלגלה לי זכות לדובב את ילדי ישראל בפולין." ואכן, ב-1947 ראה אור בעברית מבחר בעריכתו, אחד מעיר ושניים ממשפחה, ובו "ניתרגמו וניתנו בזה שבעים אבטוביוגראפיות אופייניות" מתוך "אלף אבטוביוגראפיות, שנכתבו בידי ילדים יהודים, שרידי המוקד, ילדים רכים שישבו חודשים ואף שנים בגטאות, במחנות השמדה, בכפרים ויערות, בשורות פארטיזאנים." להבדיל מהעדויות בפרסומי הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית בפולין, אצל טנא "האבטוביוגראפיות אינן גביית-עדויות, אלא נרשמו בידי הילדים עצמם. ילד-ילד וכתב ידו, ילד-ילד וסגנונו וגישתו המיוחדת לסיפור המעשה."*
    [* בנימין טנא, אחד מעיר ושניים ממשפחה: מבחר מאלף אבטוביוגראפיות של ילדי ישראל בפולין, המלביה"ד בנימין טננבוים, מרחביה: ספרית פועלים, 1947, עמ' ו'.]
     
    בקובץ המוגש כאן לקוראים בעברית מוצע מבחר של 55 עדויות ילדים מאוסף הפרוטוקולים של הראיונות השמור במכון ההיסטורי היהודי בוורשה. כולן תורגמו לעברית ממסמכים מקוריים: 46 מפולנית, 5 מיידיש, 3 מגרמנית, ואחת מרוסית. מלבד תוספות והשלמות אחדות של טקסטים וקטעים מקוריים שתירגמנו וצירפנו לכמה עדויות, המבחר כאן זהה למקבץ עדויות מתורגמות שהופיעו בגרמניה ב-2008, באסופה ששמה Kinder über den Holocaust. Frühe Zeugnisse 1944-1948 [ילדים על אודות השואה: עדויות מוקדמות 1944-1948].* את האסופה, הייחודית למדי במרחב הגרמני, ערכו ההיסטוריון הפולני פרופ' פליקס טיך, ההיסטוריון הגרמני פרופ' אלפונס קֶנְקְמַן, החוקרת הגרמנייה אליזבת קוֹלהַס, וד"ר אנדרֶאַס אֶבֶּרְהַרְט, לשעבר מנכ"ל הארגון הגרמני "נגד שכחה - בעד דמוקרטיה" והיום מנכ"ל "קרן פורום העתיד ישראל-גרמניה".
    [* Feliks Tych, Alfons Kenkmann, Elisabeth Kohlhaas und Andreas Eberhardt (Hrsg.), Kinder über den Holocaust. Frühe Zeugnisse 1944-1948, Berlin: Metropol Verlag, 2008.]
    ההחלטה אילו פרוטוקולים של ראיונות לכנס במבחר זה לא התקבלה, כדברי עורכי האסופה הגרמנית, "מתוך חיפוש תיאורים דרמטיים, אלא על יסוד מידת הייצוגיות שבהם, על סמך בירור השאלה, אם המצבים המתוארים בהם היו אופייניים." הדיווחים המתפרסמים בקובץ שלפנינו, ההולך בעקבות האסופה הגרמנית, מצטברים יחד לכלל תמונה קָלֵידוסקופּית עשירה, גם אם אינה ממצה, על קורותיהם, חוויותיהם ועולם הרגשות של ילדים יהודים בשואה.
    דיווחים אלה משקפים נאמנה את סך כל המאפיינים של 429 העדויות באוסף הפרוטוקולים המלא, ובהם טווח הגילאים ומשקלם היחסי באוסף, קשת שלמה של רקעים חברתיים, והחלוקה לקבוצות מגדריות ולמקומות המוצא הנבדלים. הילדים והילדות, הנערות והנערים מספרים בעדויותיהם על צורות רבות של אלימות, פחד, רדיפה והצלה. הם מציגים את מגוון דרכי ההישרדות ותחנותיה, את טיפוסי המצילים וסוגי העזרה שהושיטו להם, את הקבוצות השונות של הרודפים, הרוצחים ומשתפי הפעולה ואת שלל מעשיהם. הפרוטוקולים מסגירים וממחישים את מצבם הנפשי המורכב של הילדים, את החרדות, הכאבים, הסבל, הגעגועים למשפחה, הקשיים הקוגניטיביים בהבנת המתחולל סביבם, הקשיים בהתמודדות עם אי-הוודאות והפחד המתמיד מפני האויבים מכל עבר, ובכללם לא פעם גם יהודים בני עמם. בה בעת, הם מעידים גם על התנסויות חיוביות, על רגעים של נחמה, של שמחה על סיוע בלתי צפוי, ועל רגשותיהם החמים כלפי מושיעיהם, רבים מהם פולנים ומקצתם אוקראינים ואף גרמנים.
    לצד קריטריון הייצוגיות הכללית פעלה בבחירת המסמכים לתרגום גם השאיפה הלא סותרת לתת ביטוי לייחודיות. ההצטמצמות לדיווחים פרדיגמטיים בתוכן ובצורה עלולה לתעתע בקוראים ואף לזרוע במוחם את האשליה החד-ממדית, כאילו אפשר לפענח עד תום אירועים טראומטיים ורדיקליים כל כך ולפרוט את ממשותם לדפוסי התנהגות ופעולה, למבנים נפשיים מובחנים וכיוצא בהם. והרי ההפך הוא הנכון: ביסוד מעשי ההצלה של הילדים, למשל, עמדו תכופות מניעים פרדוקסליים וצירופי מקרים בלתי צפויים. למזל ולאקראיות היה תפקיד מכריע בהישארותם בחיים. במבחר מיוצגים אפוא גם טקסטים המתארים בצבעים עזים במיוחד מצבים חד-פעמיים והתנסויות אינדיבידואליות מובהקות, ועליהם נוספו גם עדויות שסגנונן יוצא דופן ולשונן מפולפלת.
     
    תרגום הפרוטוקולים של הראיונות עם הילדים היה אתגר לא פשוט, רווי בעיות. אסתפק כאן בכמה הערות לא ממצות להצגת סוגיות מרכזיות אחדות.
    בחלק ניכר של העדויות לא נמסרו נתונים על הסביבה הלשונית של הילדים ועל הרקע החברתי והחינוכי שלהם. במקרה הטוב, כשנרשמו פרטים על מוצאם החברתי ועל הכשרתם החינוכית, הם בדרך כלל חסרים. אין בהם לתת מפתח שיטתי לפענוח רמת האינטליגנציה של הילדים ורמתם הלשונית. יותר מכך: קרוב לוודאי שהילדים היו דוברי פולנית, ובכללם מי שעדויותיהם נגבו ביידיש, בגרמנית וברוסית, שאם לא כן לא היו נשארים בחיים. ובכל זאת קשה לדעת אם הפולנית שימשה בחייהם כשפת אם או כשפה שנייה אחרי היידיש, שהיתה שפת יומיום נפוצה בקרב יהודי פולין. לכן לא ברור מה היתה דרגת השליטה שלהם ברזי הפולנית. לכך נוספו השלכות המלחמה בתחום החינוך: תחת הכיבוש הגרמני לא היו לילדים אפשרויות רבות ללמוד. נאסר עליהם לחבוש את ספסליו של בית ספר פולני, שבו לימדו ולמדו בפולנית. אם נפתחו בפני הילדים הזדמנויות ללמוד בגטו, תנאי החיים הקשים של רבות מהמשפחות לא התירו להן לשלוח את הילדים ללימודים. וממילא המסגרות החינוכיות של הילדים היהודים היו ברובן מחתרתיות והתקיימו בתנאים לא נוחים לעידוד ההוראה והלימוד. העדויות עצמן אינן מספקות אפוא כלים לשרטוט פורטרטים לשוניים מספקים של רוב הילדים. בהיעדר נקודות אחיזה יציבות לצורך קבלת החלטות עקרוניות על אסטרטגיית התרגום הרצויה לכל עדות, גבר משקלן של המיומנות והאינטואיציה. משום כך נבחרו לתרגום העדויות מתרגמים מנוסים בעלי כישורים מגוּונים.
    ולמרות זאת, מסגרת פרשנית מועילה הסתמנה, לפחות בקוויים כלליים, מתוך העובדה שרבים מהילדים שהו בשנות המלחמה באזורים כפריים, שבהם רווחה עגת איכרים פשוטה, לא תקנית, דיבורית ונמוכה. עובדה זו טבעה את חותמה בלשונם של רבים מהם: דרכי הביטוי שלהם בסיסיות, לשונם תמציתית ותכופות ניכרים בה שיבושים לשוניים יסודיים במבנים תחביריים.
    בתרגומים לעברית הושקע מאמץ מיוחד בשימור נדבך חשוב זה של העדויות.
    רק מעטים מהילדים חיברו במו ידיהם את העדויות. על פי רוב, המראיינים המבוגרים כתבו פרוטוקולים של השיחות שנערכו עם הילדים. במקרים אחדים בולטת התערבותם בטקסטים, באמצעות השלטת סגנון משוכלל. הדבר בולט במיוחד בעדותה של דורה חזן, שתורגמה מיידיש. עדות זו מוגשת לקוראים כסיפור מעובד היטב, עסיסי, תיאטרלי ומלא חן, המבוסס על שימוש מבריק ממש בדיאלוגים של דיבור ישיר בין העדה הגיבורה לשלל דמויות הנקרות בדרכה. הסוף הטוב - השחרור בידי הצבא האדום, עם הופעתם של הטנק הראשון וקפיטן רוסי - מעוצב ביותר משמץ של מלודרמטיות קולנועית. מנגד עומדת סדרה של עדויות שניכרים בהן מאמצי המראיינים לשמור על האותנטיות של לשון הילדים. הדבר בא לידי ביטוי בין השאר בסגנון קלוקל ובפגמים תחביריים רבים מספור.
    מתרגמי העדויות לעברית נתבעו, אם כן, להלך על חבל דק מאוד ולמצוא איזון מדויק בין איכויות סותרות, מעניינות במידה שווה: בין לשון מסוגננת ועשירה המתממשת באמצעים הפואטיים של אמנות הסיפור, לבין לשון פשוטה, ארצית, לא אסתטית ולפרקים עילגת.
    אלא שבעניין זה נחשפת במלוא חריפותה סוגיה מהותית לתרגום בכלל, שאפשר לכנותה בעיית שרשרת התיווך - והייצוג - של התרגום. עדויות הילדים המתורגמות הן יציר לשוני רב-פנים, תרכובת דינמית של ראייה, דיבור, שמיעה, כתיבה וקריאה: הילדים, עדי הראייה להתרחשויות ההיסטוריות, דיברו על ההתרחשויות וסיפרו למראיינים את קורותיהם; המראיינים, עדי השמיעה לסיפורים, העלו על הכתב את הסיפורים הגולמיים "המדוברים" לאחר שעיבדו אותם בצורות שונות; המתרגמים למעשה מפרשים מחדש בשפתם, שפת היעד, את הסיפורים המעובדים הכתובים בשפות המקור; ולאחריהם באים הקוראים, שקוראים את הטקסטים של התרגומים, שומעים אותם מחדש ומפרשים אותם מחדש.
    כדי לייצג נאמנה את קולות הילדים נדרשו מתרגמי העדויות לשמש מעין רשמקולים של טקסט: לרשום בעברית את הסיפורים בשפות המקור של הילדים העדים, כפי שהם בוקעים מבעד לאופנים הרבים שבהם נשמעו קולותיהם באוזני המראיינים.
    בתרגומים לעברית ניסינו לבטא את תנועת המטוטלת המילולית של הקולות והלשונות, שנהפכת לחלק ממעשה העדות. ניסינו לכל הפחות ליצור הדהוד לאופי של העדות כתרכובת משולבת של שפות ילדים ושפות מבוגרים. משום כך ביקשנו לייצג בתרגומים את עקבות המעורבות של המראיינים (אם כי לא להדגיש בכוח את נוכחותם). כך, למשל, שימרנו באדיקות ביטויים מוגבהים אחדים שהמראיינים שתלו בטקסטים, גם כשאינם מתיישבים עם המשלב והסגנון הלשוניים בשאר חלקי הטקסט. עקבנו במדוקדק אחר הפיסוק, חלוקת המשפטים והפסקאות והמבנים התחביריים. שיחזרנו ככל האפשר, במגבלות הבלתי נמנעות של המרת שפה אחת באחרת, גם טעויות דקדוקיות. מובן מאליו שבאותה נשימה הקפדנו לשמור באופן מרבי על ההיבטים הלשוניים שמקורם הישיר בילדים, כמו מעברים מתעתעים בין תיאורי זמן, שימוש מוטעה בזמנים, הטיות פעלים לקויות ומשפטים חסרי היגיון.
    למלאכת התרגום היתה נחוצה אפוא הקשבה כפולה ומכופלת המאפשרת לקרוא בין השורות שני סיפורים שהותכו לכלל טקסט אחד: הסיפור המקורי מסדר ראשון, סיפור גלוי על קורות הילד בשנות המלחמה והשואה, והסיפור מסדר שני, השקוף פחות, על המראיין שגם הוא שרד בשואה, על רגישותו ודרכו להקשיב לילד. שהרי העדויות המקובצות בספר זה הן לאמיתו של דבר יצירה טקסטואלית משותפת לילדים ולמראיינים, אף שאין הם שווי זכויות בה.
     
    כבסיס לתרגומים לעברית שימשו הנוסחים המקוריים המוקדמים ביותר (להלן: המקור הראשוני) של הפרוטוקולים של הראיונות. אם נמצא בארכיון של המכון ההיסטורי היהודי בוורשה נוסח בכתב יד ונוסח מוקלד במכונת כתיבה, תורגם הנוסח בכתב היד. בסוף התרגום של כל אחת מהעדויות מופיעים בסוגריים מרובעים פרטי הפרוטוקול השמור בארכיון (מספרו הסידורי, הנוסח: בכתב יד או במכונת כתיבה, אורכו, שפת הכתיבה במקור).
    העדויות מאורגנות בסדר אלפביתי, לפי שמות המשפחה של העדים. הפרישׂה הטיפוגרפית של הטקסטים על פני העמוד משחזרת בקירוב את זו של המסמכים המקוריים. הטקסט המקורי נמסר בתרגום בדיוק כפי שנכתב במקור הראשוני. קיצורים וראשי תיבות במקור הראשוני מופיעים כך גם בתרגום, חוץ מאשר בכמה מקרים שבהם מובאת השלמתם בין סוגריים מרובעים, כדי להקל מעט את הקריאה (כגון: יהו[די]; מיל[יציה] אוקר[אינית]). אופני סימונם של מספרים, תאריכים, שנים ומידות הועתקו כהווייתם מהמקור הראשוני לתרגום, גם אם אינם נורמטיביים (לדוגמה: 2000 לציון כמות, ולא 2,000 כנדרש; 43 II/1 לציון תאריך). כך גם לגבי עיצובים גרפיים מיוחדים של שמות אנשים ומקומות (הבלטה באמצעות הגדלת גודל האות, השמנת האות, הרחבת הריווח בין האותיות). טעויות ברישום שמות מקומות ואנשים נשמרו בקפידה (למשל: וֶלוּמֶנְקָה כשם יישוב, במקום וֶלְנְיַנְקָה כנדרש). גם טעויות כתיב הושארו על כנן ברובן הגדול (למשל: שיטְר [Szytr] כשם משפחה, במקום שיץ [Szytz] כנדרש). לא פעם המראיינים רשמו את שם הילד בראש הפרוטוקול בצורה שונה מזו של חתימת הילד בסופו. במקרים בודדים נכתבו שמות מקומות שאי-אפשר לאתרם. חתימות המראיינים והילדים בכתב יד בסוף כמה מהמקורות הראשוניים מצוינות בתרגום באות מוטה.
    לעומת זאת, אין בתרגום סימון גרפי מיוחד לציון מחיקות ותוספות שהמראיינים עשו לפעמים במקור הראשוני. המחיקות לא תורגמו, והתוספות תורגמו ושולבו באופן רגיל בטקסט של התרגום. בכמה מקורות ראשוניים יש מילים בלתי קריאות ואף משפטים בלתי קריאים. אלה מסומנים בגוף התרגום השוטף, בהערה בין סוגריים מרובעים, באופן הבא: [שתי מילים בלתי קריאות], [ארבע שורות של טקסט בלתי קריא], וכיוצא באלה.
    במקורות הראשוניים שנכתבו בפולנית ובגרמנית חוזרים שוב ושוב מונחים בגרמנית שמקורם באוצר המילים של הנאצים, ושעם הזמן נעשו שגורים בפי הנרדפים. בתרגום, הם מובאים בגוף הטקסט, בתעתיק המשחזר את אופן ההיגוי המקורי (תעתיק הגאים), כדי לאפשר לקוראים לבטא את המילה המתועתקת בצורה קרובה ככל האפשר לצורת המקור. בכל מקרה כזה נוספה הערת שוליים, ובה תרגומו ומשמעותו של המונח.
    במקורות הראשוניים שנכתבו ביידיש, בגרמנית וברוסית, שמות רבים של מקומות פולניים נרשמו על פי אופן היגויים המקובל בשפות האלה. בתרגום נשמר ההיגוי הלא פולני, ובהערת שוליים נוסף השם בהיגויו הפולני.
    לפני כל אחד מ-55 התרגומים בקובץ זה מופיע תצלום העמוד הראשון של המקור הראשוני המתאים, כשער פתיחה לתרגום.
    תרגומי העדויות מלוּוים לכל אורכם בהערות שוליים רבות המציעות ביאורים ונתונים. חלק מהן עובדו מתוך הערות השוליים באסופה הגרמנית של תרגומי העדויות, שהזכרנו קודם. אחרות מבוססות על מקורות אחרים בעברית, באנגלית, בגרמנית ובפולנית. הוספנו לקובץ נספחים: מילון מונחים להעשרה בכמה נושאים שאינם מוכרים כראוי לרבים מהקוראים בעברית, לוח קיצורים וראשי תיבות, וגולת הכותרת - תרגום חוברת ההנחיות שהוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית בפולין פירסמה ב-1945 לשם "חקר חוויותיהם של ילדים יהודים בזמן הכיבוש הגרמני".
     
    העבודה על קובץ זה היתה כרוכה במחקר רחב היקף ובשילוב גורמים ואנשים רבים. חובה נעימה במיוחד היא להודות בשמי ובשם הוצאת ספרי עליית הגג לכל מי שתרם מזמנו, מכישרונו וממומחיותו לכך שהיוזמה לפרסום הספר קרמה כריכה ועמודים. ד"ר אנדראס אברהרט ליווה את הפרויקט בלב קשוב מראשית הדרך, בעצה טובה ובמילות עידוד, והסיר כל מכשול ומהמורה שצצו לאורכה; ענת זיידמן, המתרגמת מפולנית, שהופקדה על תרגום רוב העדויות, בני מר, המתרגם מיידיש, ופטר קריקסונוב, המתרגם מרוסית - שלושתם רתמו את שלל כישרונותיהם במלאכת תרגום רגישה ונאמנה, ובלי ידיעתם לימדוני פרק באמנות ההקשבה למילות העבר; אלכס דנציג, מומחה להיסטוריה של פולין במלחמת העולם השנייה, קרא בקפדנות את הספר לפני הורדתו לדפוס ותרם לו תיקונים ושיפורים מרוחב ידיעותיו המופלגות; עדינה שטרן הביאה לידיעתנו את דבר קיומו של תרגום גרמני לעדויות, והציתה בכך את היוזמה לתרגמן לעברית; אליעזר ניברוסקי, מומחה ליידיש, נידב את עזרתו בתרגומים משלימים; המכון ההיסטורי היהודי בוורשה העניק לנו היתר חופשי לתרגום העדויות השמורות בארכיון שלו; שותפינו לפרויקט, אנשי מוזיאון בית לוחמי הגטאות - רעיה קליסמן, המנהלת המייסדת של המרכז לחינוך הומניסטי; טלי שנר, לשעבר ראש צוות פיתוח חינוכי; ורד עאיש, חשבת; ויריב לפיד, המנהל החדש של המרכז לחינוך הומניסטי - פיתחו מערך הדרכה על בסיס העדויות וסייעו בפתרון קשיים לוגיסטיים; הקרן הגרמנית "זיכרון, אחריות ועתיד" (EVZ - Erinnerung, Verantwortung und Zukunft) העניקה לפרויקט מימון נדיב, שאיפשר את הוצאת הספר לאור. לכולם נתונה תודתנו העמוקה.
     
    חנן אלשטיין
    מרץ 2014

    • חנן אלשטיין
    • חנן אלשטיין
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מרד באושוויץ
    • הארנב מפטגוניה
    • דגלים מעל הגטו
    • הקרב האחרון
    • עירום בין זאבים
    • התליון
    • תהומות ושחקים
    • חורט בזיכרון
    • לא דרכי האחרונה
    • אל מלא רחמים?!
    • אהבות בצל האפר
    • מחר תזרח השמש
      מודפס 3 ב-100