הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • יופי מלוכלך 4 - נצח
    ספר מוגן
     
  • יופי מלוכלך 4 - נצח
    קנדל ריאן | תרגום: שרון זינגר
    אדל | מרץ 2019 | רומן אירוטי | 250 עמ' מודפסים
    זה סיפור על הבטחה אחת, תמימה לכאורה, ועל בחורה אחת שקולינס דרייק לעולם לא יצליח לשכוח.
     
    קולינס דרייק שולט שליטה מלאה בכל אספקט בחייו. על פיו יישק דבר, החל בעסקים שאותם הוא מנהל וכלה בכל המתרחש מאחורי דלתיים סגורות בחדר המיטות שלו. קולינס בן השלושים נמצא בזוגיות עם טטיאנה דוגמנית העל, ובשיא ההצלחה של חייו, אך משהו חסר.
     
    יום אחד, מיה מופיעה על סף דלתו ומזכירה לו הבטחה שהם הבטיחו זה לזה כשהיו רק בני עשר, ועתה אין לו ברירה אלא להתמודד איתה.
     
    להבטחה זו לא צריך להיות הכוח לערער את כל יסודות עולמו כפי שהוא מכיר אותו, אבל זה בדיוק מה שקורה.
     
    יופי מלוכלך: נצח מאת קנדל ריאן, סופרת רבי המכר של ה’ניו יורק טיימס’, ‘וול סטריט ג’ורנל‘ ו’יו־אס־איי טודיי’, הוא ספר רומנטי ממכר שבו אהבת אמת מתגלה כאהבה חזקה שלא נשכחת ומלבלבת גם בחלוף הזמן ועל פני המרחק. הספר יכול להיקרא כרומן יחיד. קדם לו הדואט יופי מלוכלך: שקרים ויופי מלוכלך: אהבה, סיפורם של קולטון וסופי, וכן יופי מלוכלך: תשוקה, סיפורם של פייס וקיילי.
     
    סדרת יופי מלוכלך כיכבה ברשימות רבי המכר בארץ ובעולם וכבשה את לב הקוראים.
  • ספר דיגיטלי
     
    35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
    קולינס
     
    בזמן האחרון אני לא מסוגל לגמור. זה לא שאני לא מנסה ואני לא אחד שמוותר, אבל למרות שאני כבר שעה מזיין את החברה הדוגמנית שלי בכל תנוחה שאפשר לדמיין, כולל כמה שהמצאתי בעצמי, אני אפילו לא קרוב לגמור.
    פאק.
    טיפות זיעה נוטפות מהבטן ומהחזה שלי על חזהּ ואני ממלמל איזושהי התנצלות ונכנס חזק יותר, מתנגש בעוצמה רבה בגוף שלה שוב ושוב בניסיון להגיע ליעד. היא כבר גמרה ארבע פעמים ותוך כדי שתי האורגזמות האחרונות שלה, שאלה אותי אם אני קרוב. שיקרתי ואמרתי שכן.
    עם התנשפות זועפת אחרונה, היא הודפת אותי מעליה. "מה נסגר איתך, קולינס?" היא קמה מהמיטה, זורקת כרית לעבר פניי ולוקחת לידיה את חלוק המשי שלה.
    אני מתיישב על עקביי, עירום כביום היוולדי, ותוהה מה, לעזאזל, קורה לי. טטיאנה גבוהה ורזה, יש לה שיער ארוך ורך כמשי ותמונתה חקוקה בראשי גברים בכל העולם כשהם מאוננים. אין לקושי שלי לגמור שום קשר אליה. אוי, שיט, אולי כן. אני לא יודע.
    "תקשיבי, מותק, אני פשוט עייף, או־קיי?" הבוקר רצתי שמונה קילומטרים ולאחר מכן קרעתי את עצמי באימון קיק־בוקסינג קטלני עם אחי, פייס. יכול להיות שחלק מהשיחה שניהלנו בזמן שהטחנו אגרופים זה בזה עדיין מהדהד בראשי. כשהוא שאל על מצב היחסים שלי ושל טטיאנה, הודיתי בפניו שאני די בטוח שהיא רק רואה אותי בתור הכספומט שלה, והיא בסך הכול גוף חם שאני יכול לאבד את עצמי בתוכו.
    רק שגם זה לא כל־כך עובד לי בזמן האחרון.
    ממקומי על המיטה, אני מביט בטטיאנה מתלבשת, בוחרת בגדי מעצבים בחדר הארונות העצום שדאגתי לבנות עבורה. היא זורקת פרטי ביגוד על הרצפה עד שלבסוף היא בוחרת בשמלה שחורה וקצרה ובנעלי עקב. "אני יוצאת," היא אומרת.
    אני יודע שהיא כועסת עליי, אבל אולי כדאי שנדבר על זה? זה לא מה שזוגות אמורים לעשות?
    אני מהנהן בקושי.
    אני בטוח שהיא יוצאת לשופינג, הבילוי המועדף שלה בימי שישי אחר הצהריים.
    אחרי שהיא יוצאת, אני מתקלח, מתלבש ואז יושב לבד בספרייה ונהנה מוויסקי בן מאה. אני שוקל אם לצלצל לאחים שלי, אבל הם בוודאי עסוקים עם המשפחות שלהם. אני נשען לאחור בכורסת העור ועוצם עיניים.
    אני שולט בכל היבט בחיי – בחברה שלי, במערכות היחסים שלי ובאופן שבו אני מנהל את ענייני העסקיים – רק הזין שלי כנראה לא מעודכן. הבן־זונה הזה חושב רק על עצמו.
    אני מניח שאני יכול לקבוע תור לבדיקה גופנית, אבל בטוח שהרופא יגיד שהבעיה נמצאת אצלי בראש, לא בין הרגליים. אני מצליח לגמור בלי בעיה כשאני עושה ביד, ואני לא רוצה לשמוע ממנו למה הוא חושב שזה ככה. לא ממש משהו שבא לי לבדוק כרגע, תודה, דוקטור.
    בתור האח הבכור במשפחה נטולת אימא ועם אבא שעבד יותר מדי, הייתי צריך לשאת הרבה על כתפיי. ניהלתי צוות מלוכד ביד רמה ודאגתי שאף אחד מאחיי לא יסטה מהשורה. עכשיו, בתור מנכ"ל החברה, אני עושה את אותו הדבר. אין לי זמן לשטויות, כמו לעשות כיף למשל. אולי עכשיו אני משלם את המחיר.
    שכחתי איך גומרים. אלוהים אדירים.
    אני יושב לבד, נהנה מהכוסית בזמן שהשמש שוקעת לאיטה בשמיים, ופתאום מישהו מצלצל בפעמון הדלת. אף אחד לא מצלצל בפעמון בדרך כלל. האחים שלי פשוט נכנסים בחופשיות והעוזרת תמיד נכנסת דרך דלת החנייה. אני דוחף את עצמי מהכיסא ומתקדם לכיוון הכניסה, תוהה מי, לעזאזל, זה יכול להיות.
    אני פותח את הדלת ומוצא בחורה צעירה עומדת בכניסה. יש משהו מסקרן ומעט מוכר בעיניה הירוקות כזית, המקושטות בריסים כהים. הזין שלי מגלה עניין. ברצינות? עכשיו? בגלל הבחורה הזאת עם השיער החום שנראית חצי מפוחדת וחצי מקווה?
    שנינו עומדים ובוחנים זה את זה. אולי הרכב שלה נתקע? לא סביר שהיא הלכה ברגל קילומטר וחצי על כביש הגישה הפרטי שלי. אני בדיוק מתכוון להציע לה להתקשר מהטלפון הנייד שלי כשהיא פוצה את פיה לראשונה.
    "קולינס?" היא מעפעפת וממקדת את מבטה כאילו היא לא מסתכלת עליי אלא לתוכי, ככל שזה אולי נשמע מוזר. יש בקולה משהו מוכר. רך ועם זאת מחוספס מעט. אני מאמץ את הזיכרון בניסיון להיזכר, על אף ערפל הוויסקי המטשטש.
    "גרמלין? זו את?" עכשיו תורי למצמץ, בעודי מנסה להבין איך בחורה שהכרתי פעם ושכיניתי בשם החיבה הזה נעשתה היצור היפהפה העומד לפניי.
    "קוראים לי מיה עכשיו," היא מתקנת ומכווצת את שפתיה.
    "מיה, פאק!" אני מושך אותה אליי ומצמיד אותה חזק לחזה שלי. היא עדיין באותו הגובה שהייתה כשהיינו נערים – בקושי מטר וחמישים. אני גבהתי מאז ועתה אני מטר ותשעים. הגוף שלה משתחרר ברגע שהיא בין זרועותיי והיא משחררת צחקוק קטן. "בהתחלה חשבתי שלא תזהה אותי."
    "הייתי טרוד בכל־כך הרבה דברים היום. חוץ מזה, את נראית מעט שונה מהפעם האחרונה שראיתי אותך."
    אני משחרר אותה מחיבוקי ומביט בה, ולפי מבטה מבין ששנינו נזכרים בפעם האחרונה שהיינו יחד. היינו בני חמש עשרה וישבנו בבטן הסירה של אבא שלי, שהתנדנדה קלות ליד המזח. היא סיפרה לי שהיא עוברת לגור במקום אחר, ואז התחננה בפניי שאקח את בתוליה. כך עשיתי. הזיכרון האחרון שלי ממנה הוא דם מרוח על ירכיה ועיניה הירוקות רוויות בדמעות. אני עדיין מרגיש חרא בנוגע ללילה ההוא. בושה בוערת בתוכי ומכריחה אותי לחזור אל ההווה.
    אני מכחכח בגרוני ומיה ממצמצת, בבירור מדחיקה את הזיכרונות שמפריעים לה לראות בבירור. אם היא כאן, על סף הדלת שלי בלוס אנג'לס, אולי זה אומר שהיא הצליחה לסלוח לי על אותו הלילה. גדלנו יחד מאז היינו בני חמש והיינו בלתי נפרדים, עד שהיא עברה לגור במקום אחר. לא ראיתי אותה או שמעתי ממנה כבר חמש עשרה שנה. אני גומע לתוכי את המראה שלפניי ומבין שיש דברים שלא השתנו – עיניה הירוקות שמנצנצות כשנתפס בהן האור ושערה החום המבולגן עם התלתלים הפזורים לכל עבר. יש כמה דברים חדשים לחלוטין. השדיים שלה, למשל. הייתי זוכר כאלה שדיים. המותניים שלה צרים אך ירכיה מעוגלות ובלי שהיא תסתובב אני יכול לדעת בבירור שישבנה עגול ועסיסי. הבחורה שופעת, ומנוגדת לחלוטין לנערה הגרמית עם הברכיים הבולטות והמשופשפות שאיתה שיחקתי בימי ילדותי.
    "מה את עושה בלוס אנג'לס?" אני שואל.
    "אני..." היא נושמת עמוק. "זה סיפור ארוך. אני יכולה להיכנס?"
    "ברור."
    עד לאותו הרגע, עמדתי ושמרתי על הדלת כמו אידיוט. אני צועד הצידה ומזמין אותה להיכנס. היא נושאת איתה מזוודה גדולה ואני מציע לקחת אותה, מושך אותה פנימה ומשאיר אותה ליד הדלת כי אין לי מושג מה משמעות הביקור שלה כאן.
    "יש לך בית מדהים," היא אומרת, עיניה נשלחות במעלה מדרגות הספירלה המתנשאות לגובה.
    "תודה," אני ממלמל. אני לא רוצה לדבר על הבית שלי, אני רוצה להבין למה היא כאן. הניצוץ השובב בעיניה מתעמעם, ועל אף שלא ראיתי אותה חמש עשרה שנים, אני שונא את המחשבה שמשהו רע קרה לה. האישה הזאת הייתה פעם הכול בשבילי.
    אני עורך לה סיור קצר בקומה הראשונה ומוביל אותה אל הספרייה. המשקה שלי עדיין עומד על השולחן בצד, תזכורת לצהריים המחורבנים שהיו לי. "למזוג גם לך?" אני שואל.
    "בטח," היא אומרת. "אבל רק אם יש לך משהו מעט פחות גברי ממה שזה לא יהיה."
    היא מנופפת בידה בכיוון בקבוק משקה בצבע ענבר.
    "אני חושב שיש לי משהו." אני צועד לכיוון הבר הקטן בפינת החדר ומוזג קצת וודקה אל תוך כוס ולאחר מכן מוציא פחית סודה בטעם לימון־ליים ומיץ חמוציות ממקרר הקטן. "זה יתאים לך?" אני שואל, מחזיק אותם באוויר בהמתנה לאישור.
    היא מהנהנת בחיוך. תמיד היה קל לשמח אותה.
    אני מגיש לה את המשקה הוורוד והיא מצטרפת אליי ומתיישבת בכורסת העור הניצבת מול הכורסה שלי.
    כשאני רואה אותה יושבת מולי בשילוב רגליים ומקרבת בעדינות את כוס המשקה לשפתיה כל מיני זיכרונות מתעוררים בי.
    היחסים בינינו מעולם לא היו רומנטיים. היינו חברים, החברים הכי טובים. כשאיבדתי את אימא שלי בתאונת דרכים כשהייתי בן ארבע עשרה, מיה הייתה שם בשבילי. מיה הייתה זו שרציתי. במשך ימים שלמים לא הייתי מסוגל לאכול ולא הייתי מעוניין לדבר עם אף אחד, אפילו לא עם האחים שלי. אני זוכר את מיה מחבקת אותי, מצמידה את הראש שלי לחזה שלה. הקשבתי לפעימות ליבה בזמן שליטפה את ראשי וסיפרה לי סיפורים מטופשים כדי להסיח את דעתי. הכאב היה כל־כך עמוק ומוחלט, שלא ידעתי איך לבטא אותו במילים. מיה לא הייתה זקוקה למילים. היא פשוט ידעה.
    לאחר אחת הפגישות האלה, חלקנו את הנשיקה הראשונה שלנו. זה היה המהלך הטבעי ביותר עבורנו, בלי הגישושים הנבוכים ודחיפות הלשון המוגזמות שחוויתי עם כמה מהפרטנריות הקודמות שלי. הגוף שלי הגיב באופן מיידי לידידתי משכבר הימים וזה בלבל אותי כהוגן. אף פעם לא חשבתי עליה במובן הרומנטי עד לאותו הרגע, אבל משהו משמעותי השתנה בינינו באותו הלילה, ומאותו לילה ואילך, התחלתי לראות אותה בתור האישה שהיא גדלה להיות. תפסתי אותה בוהה בי כמה פעמים ועיניה עקבו אחריי כשהיינו יחד באותו החדר, ניצוץ של סקרנות זהר בעומקיהן הירוקים.
    בערך שנה לאחר מותה של אימי היא אמרה שיש לה משהו חשוב לספר לי וסיכמנו להיפגש מאוחר בלילה בסירה של אבי. הסירה הייתה קשורה למזח במקומה הקבוע ובזמן שחיכיתי למיה ירדתי אל מתחת לסיפון וגיליתי אותה שם, מחכה לי על המיטה הנפתחת. זחלתי לעברה, כאשר קרני הירח שהסתננו מבעד לפתח העליון היו האור היחיד שהאיר אותנו. בהבעת פנים עגמומית, היא סיפרה לי שהוריה החליטו לעבור לגור במקום אחר במדינה, ושהם כבר לא יכולים להרשות לעצמם לשלוח אותה לבית ספר פרטי. אני זוכר איך הרגשתי את בטני מתעוותת בקשרים כשמשכתי אותה אליי לחיבוק. לא יכולתי לשאת את הרעיון שהיא כבר לא תהיה איתי מדי יום. חשתי צורך לתקן את המצב, להעלים את דמעותיה של מיה, ולכן התקשרתי לטלפון הנייד של אבי מייד. ביקשתי ממנו שיממן את לימודיה כדי שתוכל להישאר באקדמיית לינדן, אבל הוא נפנף אותי. הוא אמר שיהיו נערות אחרות עבורי ושאני לא צריך לתת את ליבי למישהי כבר בגיל חמש עשרה, אבל הוא לא ידע שכבר הענקתי לה את ליבי ביום שבו נפגשנו. היינו בני חמש אז ואני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה. היא הייתה כזאת קטנה, קטנה בהרבה מיתר הילדים בגן והיו שני ילדים גדולים יותר שנהגו להתעמר בה בשל כך. לא יכולתי לשאת את המחשבה שמישהי כל־כך תמימה וחסרת הגנה כמוה תיפגע ולכן מיהרתי לעמוד לצידה. העיניים הגדולות והירוקות האלה נצמדו אל עיניי והביטו ישר לתוכי, וחיוך טיפשי עיקל את שפתיה וגמר אותי. היא לכדה פיסה ממני והפכה אותה לשלה באותו היום.
    כשניתקתי את השיחה עם אבי, המבט בעיניה של מיה אמר לי שהיא כבר ידעה מה הייתה תשובתו, אבל המילים הבאות שאמרה זעזעו אותי כהוגן. היא אמרה לי שהיא בתולה, דבר שכבר הנחתי בעצמי, והוסיפה שהיא רוצה שאהיה הראשון שלה.
    אלוהים, עצם המחשבה על השיחה ההיא מעבירה אותי מיידית אל אותו יום חם ולח ביולי. הבטן שלי געשה מרוב לחץ ולמרות שידעתי שקרוב לוודאי שכדאי מאוד שלא אעשה את זה, רציתי לשכב איתה וגופי היה מגורה בטירוף. רציתי להיות הראשון שלה.
    קיוויתי שהיא לא תשפיל את עיניה ותבחין בזקפה העצומה שהסתתרה בתוך מכנסיי הקצרים ואמרתי לה שאנחנו לא יכולים לעשות את זה. אפילו לא היינו זוג והיא עמדה לעזוב ביום שלמחרת. חששתי שהיא תתחרט על זה ולא רציתי שהיא תרגיש רע לאחר מעשה. היא אמרה שהיא לא רוצה שזה יהיה אף אחד אחר מלבדי ושהיא רוצה שיישאר לה זיכרון נפלא ממני, כזה שילווה אותה תמיד, ומה יהיה חזק יותר מזה שנחווה את הפעם הראשונה שלנו יחד? זה היה טיעון משכנע ביותר, אבל למען האמת, לא הייתי זקוק ליותר מדי שכנוע.
    הסכמתי לזה רק לאחר שגרמתי לה להבטיח לי שהיא תהיה בסדר עם זה למחרת, כשתעזוב. היא הבטיחה לי שהיא תמשיך הלאה בחייה וגם תצא עם בחורים אחרים בבית ספרה החדש. האמנתי לה.
    נישקתי אותה לאט, הצמדתי את שפתיי אל שפתיה ונתתי לה הזדמנות נוספת להתחרט ולסגת. היא לא עשתה את זה. לשונה נגעה בשפתי התחתונה וכשפישקתי את שפתיי, היא החליקה לתוך פי וליטפה את לשוני.
    מיה הייתה מופתעת מכך שלא היה לי קונדום איתי. היא הניחה שכבר שכבתי עם כמה בחורות מבית הספר, בחורות שנהגתי לצאת איתן. כשהודיתי בפניה שהיא תהיה הראשונה שלי, היא הביטה בי במבט שאמר שהיא מבינה ששנינו נעניק חלק מעצמנו זה לזה. רצתי אל ביתי כדי להביא קונדום וחזרתי לסירה תוך דקות. חשבתי שעד שאחזור היא בטח תשנה את דעתה, אבל זה לא קרה. למעשה, מצאתי אותה ממתינה לי מתחת לשמיכה, עירומה, עיניה הירוקות רחבות ומצפות.
    אני עדיין זוכר כמה הדוקה היא הייתה כשחדרתי אליה ואיך הרגשתי כשגמרתי בתוך קונדום בפעם הראשונה. אני זוכר שניגבתי אותה לאחר מכן ודאגתי מכך שלא ידעתי אם גם היא גמרה. החזה שלי מתהדק בתחושת תאווה מעורבת בבושה. חרבנתי את העניינים כמו שצריך באותו לילה.
    "קולינס?" היא שואלת, מושכת אותי מתוך מחשבותיי העמוקות.
    אני מכחכח בגרוני. "אני מצטער. זו פשוט חוויה סוריאליסטית, לראות אותך פה. ספרי לי מה הביא אותך ללוס אנג'לס. את עדיין מתגוררת בקונטיקט?" אני שונא את זה שהשאלות שלי כאלה רשמיות, אבל יש לנו הרבה פערים להשלים והמבט המבוהל שראיתי בפניה כשפתחתי את הדלת עדיין מרחף במחשבותיי.
    היא לוגמת לגימה גדולה מהמשקה שלה. "זה הולך להישמע ממש מטורף..." היא מצחקקת בעצבנות.
    "מיה, אני מכיר אותה מאז היינו בני חמש. פעם נהגנו לספר זה לזה הכול."
    לא היה לי מושג אם מישהו פגע בה, או שהיא ברחה ממשהו, אבל חיכיתי בסבלנות עד שהיא אזרה את האומץ וגמעה עוד כמה לגימות גדולות מהמשקה שלה.
    "זוכר את ההבטחה שהבטחנו זה לזה?" היא שואלת.
    אני מביט בה בדממה. היא תצטרך להיות יותר מדויקת בדבריה. שיט, הייתי אז בן חמש עשרה. "איזו הבטחה?" אני שואל.
    "לגבינו. הבטחנו זה לזה שכשנהיה בני שלושים..." היא בולעת את רוקה בעצבנות.
    אני נושם נשימה עמוקה ומנסה להבין לאן היא הולכת עם כל זה. "מיה?"
    "כשהיינו בני עשר. הבטחנו זה לזה שאם אף אחד מאיתנו לא יהיה נשוי כשנהיה בני שלושים, נתחתן זה עם זה."
    הזיכרון מתעורר בראשי. עיניה הירוקות ומלאות הנשמה מביטות בי כאילו הייתי המושיע בעצמו והזרתות שלנו משולבות זו בזו בסולידריות. אלוהים, באמת הבטחנו זה לזה את ההבטחה הזאת, נכון? המזוודה הניצבת ליד הדלת, העובדה שחגגתי שלושים רק לפני כמה חודשים. כל זה מוטח בפניי בבת אחת ופאניקה מתחילה להתבשל עמוק בתוך החזה שלי.
    נעלי עקב הנוקשות במורד המסדרון מושכות את תשומת ליבנו. "הנה אתה." טטיאנה נכנסת אל הספרייה. "הבית הזה גדול מדי." היא מבחינה בנוכחותה של מיה ונעמדת על מקומה. "אוי, סליחה, הנחתי שאתה לבדך. היי, אני טטיאנה." היא שולחת את ידה ללחיצה ומיה מתרוממת ולוחצת אותה.
    "אני מיה. נעים להכיר אותך. אני מצטערת, עליי ללכת." היא מניחה את המשקה שלה על השולחן.
    אני מתרומם על רגליי ומניח את ידי על כתפה. "את לא חייבת ללכת לשום מקום. אני בטוח שעבר עלייך יום ארוך עם כל הנסיעות האלה. בבקשה, שבי."
    היא בולעת את הרוק ומביטה בי בחוסר נוחות. "אתה בטוח?"
    אני מהנהן. "בטוח מאוד. ונשמע כאילו אנחנו חייבים להשלים פערים רציניים." אחרי הפצצה הענקית שהיא הפילה עליי, אין מצב שאתן לה פשוט ללכת. היא מהנהנת בחיוך רעוע.
    "טטיאנה, תרצי להצטרף אלינו למשקה?" אני שואל, פונה לעבר הבר.
    "בטח," היא אומרת בקול שטוח. אני מכין לה וודקה עם סודה ופירות יער כמו שהיא אוהבת ומגיש לה את הכוס. טטיאנה מתיישבת רחוק מאיתנו ומשלבת את רגליה, יציבתה זקופה כמו קרש ועיניה בוהות ישר קדימה. היא עדיין כועסת בגלל מה שהתרחש קודם לכן.
    אני מספר למיה קצת ממה שעבר עליי בחמש עשרה השנים האחרונות, מספר לה שאחיי גם מתגוררים באזור לוס אנג'לס רבתי ושאני מנהל חברת השקעות מצליחה ביותר בעיר. פי אומר את המילים, אבל מוחי עדיין מנסה להבין את העובדה שהיא הופיעה על סף דלתי אחרי כל השנים האלה.
    שתי הנשים מביטות בי ומקשיבות, מיה מתערבת מדי פעם ושואלת שאלות ואז מצחקקת באושר כשאני מספר לה ששני אחיי הצעירים ממני מצאו את אהבות חייהם והתיישבו – לפייס יש בן צעיר וקולטון התחתן לפני חודש.
    מיה לא מספרת לי כלום על אודותיה או מה הניע אותה לבוא לפה, אבל אני מניחה שנוכחותה של טטיאנה טלטלה אותה מעט. יש עדיין הרבה דברים שאני לא יודע.
    "אני מתנצלת," מתערבת טטיאנה, "מי אמרת שאת, בדיוק?"
    "מיה הייתה החברה הכי טובה שלי כשהייתי נער," אני עונה במקומה, לא אוהב את טון קולה של טטיאנה.
    "נכון. אי אפשר היה להפריד בינינו עד גיל חמש עשרה."
    "ומה קרה כשהגעתם לגיל חמש עשרה?" שואלת טטיאנה, לא יודעת לאיזה שדה מוקשים היא נכנסת.
    עיניי ננעלות על עיניה של מיה ולחייה מתלהטות. אני רואה שהיא זוכרת את המפגש המיני הראשון והיחיד שלנו, ואני עדיין מודאג מכך שאולי נהגתי בה בגסות יתר. אני זוכר איך גופה רעד בין זרועותיי לאחר שסיימנו וראיתי את הדם שהיה בין רגליה. יש לי בחילה מעצם המחשבה על כך. אם הייתה לי הזדמנות לעשות הכול מחדש, הייתי עושה איתה אהבה באופן כזה שהיא לעולם לא הייתה רוצה לעזוב לאחר מכן. לעזאזל, האם גם המוח שלי יצא לחופשה היום? אני צריך להכניס אותו להסגר. מיה לא פה כדי להזדיין איתי, אני אומר לעצמי שוב ושוב.
    "המשפחה שלי עברה דירה," אומרת מיה, ממצמצת ומסירה את מבטה מעיניי. "ומי את?" היא שואלת ולוגמת מהמשקה שלה.
    טטיאנה מזעיפה את פניה, בבירור לא מרוצה מהעובדה שלא נידבתי את המידע בעצמי. "אני החברה שלו."
    • קנדל ריאן
    • קנדל ריאן
     
  • המלצות נוספות