הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • יומנה של משרתת
    ספר מוגן
     
  • יומנה של משרתת
    אוקטב מירבו | תרגום: אסנת יקירה
    מודן, הוצאת הכורסא | 2017 | פרוזה תרגום | 387 עמ' מודפסים

    אנו נמצאים בשלהי המאה התשע-עשרה. סלסטין, משרתת צעירה שעבדה בפריז בבתיהם של אצילים ובורגנים, מגיעה לעיירה קטנה בנורמנדי כדי לשרת זוג עשיר, וחייה משתנים לבלי הכר. שגרת היום חדגונית, תושבי העיירה קרתנים ורכלנים, ואדוניה החדשים מתבררים כעלובי נפש. על הרקע הזה, כשהגעגועים לפריז התוססת והשיממון של חייה החדשים מפילים עליה דכדוך, מחליטה סלסטין היפה וחדת-האבחנה לכתוב יומן נועז ומלא כנות, שבו לצד סיפור ילדותה ותיאור חוויות ההווה, היא נזכרת בבתים בהם שירתה ובטיפוסים הצבעוניים שאכלסו אותם. 

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    14 בספטמבר
     
    היום, 14 בספטמבר, בשלוש אחר הצהריים, במזג אוויר קריר, אפור וגשום, הגעתי למקום החדש. בשנתיים האחרונות החלפתי שנים־עשר מקומות עבודה. ואני לא מדברת על המקומות שבהם עבדתי לפני כן. אין סיכוי שאצליח לספור אותם. אח! אני יכולה לומר בגאווה שראיתי חדרים ופרצופים, ונשמות מלוכלכות... בלי סוף. הדרכים המדהימות, המסחררות, שבהן התגלגלתי מפה לשם, ממקום למקום, מבתים למשרדים וממשרדים לבתים, מיער בולון לבסטיליה, מהאוֹבּזֶרבַטוּאַר למוֹנמַרטר, מרובע טֶרן לגוֹבּלֶן, איפה לא, ולא הצלחתי להתמיד בשום מקום רק כי קשה מאוד לרַצות את המעסיקים בימינו... פשוט לא ייאמן.
    העסקה נעשתה דרך מדור המודעות של לה פיגרו, ובלי שראיתי את מדאם. החלפנו מכתבים, שום דבר מעבר לזה, ולכן גדול הסיכוי להפתעות, משני הצדדים. המכתבים של מדאם כתובים יפה, זה נכון. אבל הם חושפים אופי קטנוני וקפדני. אח! היא צריכה לקבל הסברים ופירושים, ולמה ואיך... אני לא יודעת אם מדאם קמצנית, אבל בניירות המכתבים שלה היא לא משקיעה. הם נקנו בלוּבר... אפילו לי יש יותר סגנון, ואני לא עשירה. אני כותבת על דפים מבושמים בניחוח פּוֹ ד'אֶספַּן, ניירות טובים, ורודים או תכולים, שאספתי אצל המעסיקות הקודמות שלי. בכמה מהם אפילו מוטבעים כתרים של רוזנת - זה בטח השתיק אותה סופית.
    אז עכשיו אני בנורמנדי, במֶניל־רוּאָה. לנחלה של מדאם, לא רחוק מהעיירה, קוראים המנזר. וזה בערך כל מה שאני יודעת על המקום שאגור בו מעכשיו.
    לא שאין בי דאגות, וגם חרטות, על שהחלטתי בגחמה של רגע לקבור את עצמי במקום הנידח הזה. מה שראיתי עד עכשיו הפחיד אותי קצת, ואני תוהה מה מצפה לי. שום דבר טוב מן הסתם, כמו תמיד, רק צרות. צרות, זה הרווח הכי ודאי שלנו. על כל אישה שמצליחה, כלומר מתחתנת עם בחור נחמד או תופסת לה זקן, על כל אחת כזאת, כמה נידונות לגורל מר ונסחפות במערבולת העליבות הגדולה? בסופו של דבר לא הייתה לי ברֵרה; וזה בכל זאת יותר טוב מכלום.
    זו אינה הפעם הראשונה שאני עובדת רחוק מהעיר. לפני ארבע שנים עבדתי באיזה מקום... אח! לא הרבה זמן, ובנסיבות יוצאות דופן באמת. אני זוכרת את ההרפתקה הזאת כאילו קרתה אתמול. הפרטים הזויים קצת, ואפילו מזעזעים, אבל אני רוצה לספר את הסיפור בכל זאת... ובכל מקרה, אני רוצה להודיע לכל מי שיקרא את זה, שאני כותבת את היומן מתוך כוונה שלא להסתיר שום דבר, לא על אחרים ולא על עצמי. נהפוך הוא, אני מתכוונת לשפוך כאן את כל הכנות שבי, ואם יהיה צורך, גם את כל האכזריות שבחיים. זו לא אשמתי שכשמסירים מהאנשים את המסכות וחושפים אותם במערומיהם, נודף מהם ריח חריף כל כך של ריקבון.
    וזה מה שקרה:
    איזו סוכנת בית שמנה שפגשתי בסוכנות העבודה הציעה לי לעבוד בתור משרתת אצל מֶסיֶיה ראבּוּר אחד, במחוז טוּרֶן. התנאים סוכמו, נדברנו שאעלה על הרכבת ביום זה וזה, בשעה זאת וזאת, ואגיע לתחנה הזאת והזאת. הכול נעשה על פי התוכנית.
    ביציאה מהרכבת, ברגע שמסרתי את הכרטיס שלי לכרטיסן, קרא אליי עגלון סמוק פנים וזועף שחיכה לי:
    ״את המשרתת החדשה של מסייה ראבור?״
    ״כן, זאת אני.״
    ״יש לך מזוודה?״
    ״כן, יש לי מזוודה.״
    ״תני לי את כרטיס המטען שלך וחכי לי רגע.״
    הוא הלך אל הרציף. הפועלים מיהרו אליו. הם קראו לו ״מסייה לואי״ בנימת כבוד חברית. לואי חיפש את תיבת המסע שלי בין כל החבילות המגובבות והעמיס אותה על כרכרה אנגלית שחנתה על יד השער.
    ״נו, את עולה?״
    התיישבתי לצדו על המושב ויצאנו לדרך.
    העגלון הביט בי מזווית העין. גם אני בחנתי אותו. מיד ראיתי שיש לי עסק עם בור ועם הארץ, איכר גס שעובד בבית פשוט, אדם שמעולם לא שירת באחוזות מפוארות. נחת עליי שעמום. אני אוהבת מדים יפים. אין דבר שמסעיר אותי יותר ממכנסי עור לבנים שמדגישים ירכיים חסונות. והוא, אותו לואי, לא היה לו שום סגנון, הוא נהג בלי כפפות, לבש חליפת צמר גדולה מדי בצבע כחול־אפור וחבש כובע קסקט שטוח מזמש, מעוטר בשני סרטים מוזהבים. נו באמת! הם נותרו מאחור, האנשים בכפר הזה. אם כי למרות המראה הזועף והפראי, הוא לא נראה מרושע בסופו של דבר. אני מכירה טיפוסים כאלה. בימים הראשונים הם מציקים למשרתות החדשות, אבל אחר כך זה מסתדר. לפעמים זה אפילו מסתדר טוב מדי.
    נותרנו כך בלי לומר מילה זמן רב. לואי העמיד פנים של עגלון מדופלם, החזיק את המושכות גבוה והניף את השוט בתנועות מעגליות - כמה מגוחך הוא נראה! אני התנהגתי בצורה מכובדת והתבוננתי בנוף, שלא היה בו שום דבר מיוחד: שדות, עצים, בתים, כמו בכל מקום. הוא האט את קצב צעדיו של הסוס כדי לטפס במעלה גבעה, ופתאום פנה אליי בחיוך לגלגני:
    ״הבאת מלאי נאה של מגפיים, אני מקווה.״
    ״בוודאי!״ עניתי, מופתעת מהשאלה שצצה משום מקום, ובמיוחד מהנימה המשונה שבה פנה אליי. ״למה אתה שואל אותי את זה? זאת שאלה טיפשית, סבאל'ה, אתה לא חושב?״
    הוא נגע קלות במרפקי ושלח אליי מבט מוזר, ואני נשבעת שלא הצלחתי לפענח את ההבעה הלא ברורה, שהיו בה לגלוג והנאה מגונה כלשהי. ואז אמר בלעג:
    ״הנה עוד אחת! עושה את עצמך שאת לא יודעת שום דבר... ליצנית את... בחיי שאת ליצנית!״
    אחר כך נקש בלשונו והסוס שב והאיץ את צעדיו.
    סקרנותי התעוררה. למה הוא התכוון? אולי ללא כלום. הנחתי שהבחור סתם טיפש, שאין לו מושג איך לדבר עם נשים, ושלא מצא שום נושא אחר לדבר בו; וממילא לא היה בי שום רצון להמשיך בשיחה.
    הנחלה של מסייה ראבור הייתה יפה וגדולה. בית נאה, צבוע בירוק בהיר, מוקף כרי דשא רחבים פרחוניים וחורשת אורנים שעלה ממנה ריח שׂרף. אני אוהבת את הסביבה הכפרית, אבל... מוזר, היא משרה עליי עצבות ועייפות. הייתי מטושטשת לגמרי כשנכנסתי אל המבואה שבה חיכתה לי סוכנת הבית, אותה אישה שהציעה לי את המשרה כשנפגשנו בסוכנות העבודה. אלוהים יודע כמה שאלות חטטניות על ההרגלים שלי ועל טעמי האישי היא שאלה; זה היה אמור לעורר את חשדי. אבל גם אם את רואה את הדברים האלה ומתנסה בהם שוב ושוב, בכל פעם בצורה יותר בוטה, עדיין אינך לומדת. כבר במשרד הסוכנת לא מצאה חן בעיניי; כאן, היא מיד עוררה בי סלידה ונראתה לי דוחה כמו סרסורית זקנה. אישה שמנה, שמנה ונמוכה, נושפת מפיה שומן מצהיב, שערהּ המאפיר חלק ושמנוני, חזָהּ ענקי ונפול, וידיה רופסות, לחות ושקופות כמו ג'לטין. עיניה האפורות הביעו רשעות, רשעות קרה, מחושבת וזדונית. במבטה השלֵו והאכזרי היא חיטטה בנשמה ובבשר - עד שכמעט הסמקתי.
    היא הובילה אותי לסלון קטן ויצאה. היא אמרה שהיא הולכת לקרוא לאדון, הוא רוצה לראות אותי לפני שאתחיל בעבודה.
    ״מסייה עדיין לא ראה אותך,״ הוסיפה. ״אמנם אני קיבלתי אותך לעבודה, נכון, אבל בסופו של דבר את צריכה למצוא חן בעיני מסייה.״
    בחנתי את החדר. הוא היה מטופח מאוד ומסודר למופת. כלי הנחושת, הרהיטים, רצפת העץ והדלתות היו מצוחצחים למשעי, מבריקים, נצנצו כמו שבבי קרח. לא הייתה בחדר שום ראוותנות, לא היו וילונות כבדים, לא עבודות רקמה, שלא כמו בבתים מסוימים שאפשר לראות בפריז; רק נוחות חמורת סבר, אווירה של עושר צנוע, חיי קרתנות אמידים, רגילים ושלווים. משעמם כל כך זה נראה... שעמום שאין לתאר!
    מסייה נכנס. אח! איזה איש מצחיק, וכמה שהוא שעשע אותי! דמיינו לכם זקן קטן, לבוש בהידור, מגולח וּורדרד, כמו בובה. זקוף מאוד, ערני מאוד, מושך, בחיי! הוא קיפץ תוך כדי הליכה כמו חגב קטן בין הסלעים. הוא בירך אותי לשלום ובנימוס אין קץ:
    ״מה שמך, ילדתי?״
    ״סֵלֶסטין, מסייה.״
    ״סלסטין?״ אמר, ״סלסטין, למען השם... שם יפה, אני לא אומר שלא. אבל ארוך מדי, ילדתי, הרבה יותר מדי. אני אקרא לך מארי, אם לא אכפת לך. זה גם נחמד מאוד, וקצר... ובכלל, לכל המשרתות שלי קראתי מארי. זה הרגל שחבל לי לוותר עליו. מוטב לוותר על האדם עצמו.״
    לכולם שָׁם היה השיגעון המשונה הזה, לא לקרוא לאנשים בשמם האמיתי. זה לא הפתיע אותי יותר מדי, אני, שכבר קראו לי בשמן של כל הקדושות בלוח השנה. הוא התעקש:
    ״אני מקווה שזה לא יפריע לך שאקרא לך מארי.״
    ״לא, מסייה.״
    ״ילדה יפה... אופי טוב... יופי, יופי!״
    הוא דיבר בנימה משועשעת, מכובדת מאוד, בלי לבהות בי, בלי לפשוט ממני במבטו את החולצה, את החצאית, כפי שהגברים עושים בדרך כלל. למען האמת, הוא בקושי הביט בי. מרגע שנכנס אל הסלון עיניו לא משו מהמגפיים שלי.
    ״יש לך עוד?״ שאל אחרי שתיקה קצרה, שבמהלכה, למרבה התמיהה, ניצת ברק בעיניו.
    ״עוד שמות, מסייה?״
    ״לא, ילדתי, עוד מגפיים.״
    הוא שרבב לשון דקיקה וליקק את שפתיו בתנועה חתולית.
    לא עניתי מיד. המילה הזאת, ״מגפיים״, שהזכירה לי את ההלצה הגסה של העגלון הפרחח, הפתיעה אותי. האם הייתה לזה משמעות, אחרי הכול? הוא דחק בי בחקירותיו ולכן עניתי בסופו של דבר, אבל בקול צרוד ומוטרד מעט, כאילו אני מתוודה על חטאים קטנים.
    ״כן, מסייה. יש לי עוד זוגות.״
    ״מבריקים?״
    ״כן, מסייה.״
    ״מאוד... מבריקים מאוד?״
    ״נו, כן, מסייה.״
    ״טוב... טוב מאוד... ומעור צהוב?״
    ״לא, כאלה אין לי, מסייה.״
    ״צריך לדאוג שיהיו... אני אתן לך.״
    ״תודה, מסייה!״
    ״בסדר, בסדר... תשתקי!״
    נבהלתי, כי בעיניו ריצדו ניצוצות של כאב... מצמוצים אדומים מאיימים... ועל מצחו צצו אגלי זיעה.
    חשבתי שהוא עומד להתעלף ורציתי לצעוק, לקרוא לעזרה, אבל ההתקף שכך וכעבור כמה דקות הוא אמר בקול רגוע, כשמעט רוק עוד נתלה בזוויות פיו:
    ״זה שום דבר... זהו, זה עבר... תביני אותי, ילדתי, אני קצת כפייתי. מותר לי, בגילי, את לא חושבת? אינני חושב, למשל, שראוי שאישה תבריק את מגפיה, ועוד פחות מכך את מגפיי שלי. אני מכבד מאוד נשים, מארי, ואיני יכול לשאת דברים כאלה. אני הוא שמבריק לכן את המגפיים... המגפיים הקטנים, המגפיים הקטנים היקרים שלכן... אני מטפל בהם... הקשיבי לי היטב: בכל ערב, לפני שתלכי לישון, תביאי את המגפיים שלך לחדרי, תניחי אותם ליד המיטה, על שולחן קטן, ובכל בוקר, לפני שתפתחי את החלונות בחדרי - קחי אותם בחזרה.״
    ולאחר שהבעתי תדהמה עצומה, הוא הוסיף:
    ״תראו אותה! זה לא נורא כל כך, מה שאני מבקש כאן. זה דבר טבעי מאוד, בסך הכול. ואם תהיי נחמדה...״
    בתנועה זריזה הוא שלף מכיסו שני מטבעות זהב והושיט לי אותם.
    ״אם תהיי נחמדה, צייתנית, אתן לך מתנות קטנות כל הזמן. סוכנת הבית תשלם לך בכל חודש את שכרך... אבל בינינו, מארי, אני אתן לך מתנות קטנות, כל הזמן. ומה אני מבקש ממך? נו באמת, זה לא נהדר? זה... אלוהים אדירים, האם זה כל כך משונה?״
    מסייה שוב היה נרגש. בשעה שדיבר רטטו עפעפיו, רעדו כמו עלים ברוח.
    ״למה אינך אומרת כלום, מארי? תגידי משהו... למה אינך הולכת? תעשי כמה צעדים, שאראה אותם זזים, שאראה אותם חיים, את המגפיים הקטנים שלך...״
    הוא כרע על ברכיו, נשק למגפיים שלי, עיסה אותם בלהט באצבעות קדחתניות, התיר את שרוכיהם, נישק אותם, מישש אותם, ליטף אותם, ובתוך כך אמר בקול מתחנחן, בקול של ילד בוכה:
    ״הו! מארי... מארי... המגפיים הקטנים שלך... תני לי אותם בזה הרגע... בזה הרגע... בזה הרגע... אני רוצה אותם בזה הרגע... תני לי אותם!״
    הייתי חסרת אונים, התדהמה שיתקה אותי. לא ידעתי אם זה באמת קורה לי או שאני חולמת. העיניים של מסייה נראו כמו שני כדורים זעירים לבנים מרושתים באדום. פיו היה מכוסה כולו במין ריר שמנוני.
    בסופו של דבר לקח את המגפיים שלי ובמשך שעתיים תמימות הסתגר איתם בחדרו.
    ״מצאת חן בעיני מסייה,״ אמרה לי סוכנת הבית כשהראתה לי את הבית. ״תקווי שזה יימשך כך... זה מקום טוב.״
    כעבור ארבעה ימים, בבוקר, בשעה הרגילה, כשנכנסתי לפתוח את החלונות, כמעט התעלפתי מרוב פחד. בחדר... מסייה שכב מת! הוא היה שרוע על הגב, באמצע המיטה, עירום כמעט לגמרי, וכבר היה אפשר להרגיש את הנוקשות של הגופה. הוא לא הביע כל התנגדות. השמיכות לא היו סתורות; בסדין לא ניכרו שום סימני מאבק, לא עווית מיוסרת, לא כפות ידיים מתפתלות המחפשות לחנוק את המוות. ואלמלא פניו הסגולות, סגולות נורא, גוון מבהיל של חציל, הייתי חושבת שהוא ישן. והמחזה הנורא, שהטיל עליי אימה אפילו יותר מפניו - מסייה אחז בין שיניו את אחד ממגפיי, אחז בו חזק כל כך בין שיניו, עד שאחרי מאמצים איומים וחסרי תועלת נאלצתי לחתוך את המגף בתער כדי לחלץ אותו משם...
    אני לא קדושה. הכרתי מספיק גברים ואני מתמצאת, מניסיון, בכל השיגעונות, בכל הסטיות שהם מסוגלים להן. אבל גבר כמו מסייה? אח! נו באמת! האם אפשר לראות דבר־מה משעשע בקיומם של טיפוסים כמוהו? וכמה הם מרחיקים לכת כדי להגשים את כל התאוות שלהם, בשעה שקל כל כך, נכון כל כך, לאהוב זה את זה בפשטות... כמו כולם.
    לא נראה לי שכאן יקרו לי דברים כאלה... האנשים כאן בלי ספק אחרים. אבל האם זה טוב יותר? האם גרוע? אין לי שמץ של מושג...
    דבר אחד מייסר אותי. הייתי צריכה, אולי, לגמור אחת ולתמיד עם כל המקומות המלוכלכים האלה ומחיי משרתת לקפוץ אל זרועותיו של גבר, כמו נשים רבות כל כך שהכרתי ושהטבע - ואני אומרת את זה בלי התנשאות - היה כלפיהן ״נדיב פחות״ משהיה כלפיי. אמנם אני לא מה שמכנים ״יפה״, אבל אני יותר מיפה; בלי להתרברב, אני יכולה לומר שיש בי עידון, סגנון, שגם נשות העולם וגם מופקרות מתקנאות בהם לעתים קרובות. אני אולי גבוהה מדי, אבל גמישה, דקה וחטובה. יש לי שיער בלונדיני יפה מאוד, עיניים כחולות־כהות יפות מאוד, ערניות ושובבות, פה חצוף; וגם גינונים מיוחדים וצורת מחשבה מלאת חיים ועצלה בעת ובעונה אחת, שמוצאת חן בעיני גברים. יכולתי להצליח. אבל החמצתי, באשמתי, הזדמנויות ״מצוינות״ שמן הסתם לא ישובו, ומלבד זאת גם פחדתי... פחדתי, כי אי אפשר לדעת לאן זה עלול להוביל אותך. נתקלתי בצער רב כל כך בתחום הזה... גילו לי סודות קורעי לב רבים כל כך! ודרך הייסורים הטרגית מתחנת הרכבת אל בית החולים, שלא תמיד את מצליחה לחמוק מפניה! והרקע לתמונה - הגיהינום של תחנת סן־לזאר! אי אפשר שלא לתהות ולהתחלחל. ומי מבטיח שאצליח בתפקיד הרעיה כפי שהצלחתי בתור משרתת? הקסם הייחודי כל כך שאנחנו מהלכות על הגברים אינו תלוי רק בנו, גם אם אנחנו יפהפיות כובשות. הוא קשור מאוד, כך התחוור לי, לסביבה שאנו חיות בה. לשפע, לאווירת ההפקרות, אפילו למעסיקות שלנו עצמן ולתשוקה שהן מעוררות. כשהם אוהבים אותנו, הגברים, הם אוהבים מעט גם אותן, ובעיקר את המסתוריות שלהן.
    אבל יש עניין אחר. למרות חיי ההוללות שלי, נצרתי בתוכי, למרבה המזל, רגש דתי אמיתי מאוד ששומר עליי מפני נפילות תלולות לתהומות הנוראות ביותר... אח! אילולא היו לנו הדת, התפילה בכנסיות, לילות של עצב טהור ושל התחבטויות מוסריות, אילולא היו לנו הבתולה הקדושה ואנטואן הקדוש מפדובה וכל השאר, היינו אומללות עוד יותר, ללא ספק. ומה מצפה לנו ועד לאן נגיע, רק השטן יודע!
    למעשה - וזה אפילו יותר חמור - אין לי שום יכולת להתגונן מפני גברים. תמיד אהיה הקורבן הנצחי של חוסר העניין שלי ושל העונג שלהם... אני מאוהבת יותר מדי, כן, מאוהבת באהבה מכדי להפיק ממנה תועלת כלשהי. זה חזק ממני, לא אוכל לבקש כסף ממי שמעניק לי אושר ופותח לי צוהר אל שעריו הלוהטים של העונג. כשהם מדברים אליי, השדים, וכשאני מרגישה על עורפי את זיפי זקנם ואת חום נשימתם... כמה שאני דוחה! אני סחבה ותו לא. והם מקבלים ממני כל מה שהם רוצים.
    ובכן, אני כאן, במנזר, ממתינה לְמה? למען האמת, אין לי שמץ של מושג. אעשה בחוכמה אם לא אחשוב על הדברים האלה ואשאיר הכול למזל... אולי כך יתנהלו הדברים טוב יותר, בתנאי שמחר לא ירדוף אותי חוסר המזל האכזרי שאינו מרפה ממני, ושמדאם לא תסלק אותי מהבית! זה יצער אותי. זה זמן־מה אני סובלת מכאבי גב ומכאבי בטן, מחולשה בכל הגוף. הקיבה שלי מתפוררת, הזיכרון שלי מידלדל. אני נעשית יותר ויותר עצבנית ומתוחה. לפני רגע קט, כשהסתכלתי במראה, נראו לי פניי עייפות ממש, והגוון - הגוון הענברי שהתגאיתי בו כל כך - נעשה כמעט לאפר. האם אני מזדקנת מוקדם כל כך? עדיין איני רוצה להזדקן. בפריז קשה לאישה לשמור על עצמה. אין זמן לכלום. החיים שם קדחתניים מדי, סואנים מדי... את באה במגע עם אנשים רבים מדי, ללא הרף, יש יותר מדי דברים, יותר מדי הנאות, יותר מדי הפתעות. איכשהו צריך להמשיך. כאן הכול רגוע... ואיזה שקט! האוויר ללא ספק בריא וטוב. אח! אילו יכולתי, למרות השעמום שוודאי היה נופל עליי, לנוח קצת.
    ראשית כול, אין בי טיפת אמון. נכון, מדאם הייתה נחמדה למדי. היא מצאה לנכון לחלק לי מחמאות על הופעתי והייתה מרוצה מהמידע שקיבלה עליי. אח! הפרצוף שלה, אילו ידעה שזה מידע כוזב, או שהדברים נאמרו רק כדי לרצותה. מה שמפתיע אותה יותר מכול הוא ההופעה המהודרת שלי. בכלל, ביום הראשון נדיר שהן אינן נחמדות, הנבלות האלה. הכול חדש, הכול יפה. זה ידוע, כן, ולמחרת יהיו פזמונים חדשים, וגם זה ידוע, בייחוד משום שעיניה של מדאם הן עיניים קרות מאוד, קשות מאוד, שלא מוצאות חן בעיני; עיניים של קמצנית, מלאות בחשדות מרים ובחקירות משטרה. גם איני אוהבת את השפתיים הדקות מדי, היבשות, שכמו מכוסות במין קרום לבנבן. וגם לא את הדיבור הקצר שלה, החותך, שהופך כל מילה ידידותית למעין עלבון או השפלה. בשעה שתחקרה אותי על זה, על ההוא, על הכישורים שלי ועל העבר שלי, היא הסתכלה עליי בחוצפה השלווה והערמומית שיש להן, לכולן, כמו לפקיד מכס זקן, ואמרתי בלבי:
    ״אין מקום לטעות... הנה עוד אחת שחייבת לנעול הכול במפתח, לספור בכל ערב את קוביות הסוכר ואת הצימוקים ולסמן בתוויות את הבקבוקים. בחיי! בחיי! למרות כל השינויים, זה תמיד נשאר אותו הדבר...״
    אבל עליי לחכות ולראות, ולא לסמוך על הרושם הראשוני הזה. ביום מן הימים, בין כל הפיות שדיברו אליי, בין כל המבטים שחיטטו בנשמתי - מי יודע? - אולי אמצא את הפה החברי ואת המבט החומל... התקווה לא עולה לי מאומה.
    ברגע שהגעתי, עדיין מבולבלת מארבע שעות נסיעה במחלקה השלישית ברכבת, ולפני שמישהו במטבח אפילו חשב להציע לי פרוסת לחם, ערכה לי מדאם סיור בכל רחבי הבית, מהמרתף עד הגג, כדי לעדכן אותי לאלתר ב״אופי העבודה״. אח! היא לא מבזבזת זמן, לא את שלה וגם לא את שלי... הבית הזה גדול כל כך! ויש בו כל כך הרבה עניינים ופינות נסתרות! ובכן, תודה! כדי לטפל בו כמו שצריך גם ארבעה משרתים לא יספיקו. מלבד קומת הקרקע, שהיא גדולה מאוד - מאחר שיש שם שני ביתנים קטנים בצורת מרפסות שנוספו לה כהרחבה - יש בבית שתי קומות שאצטרך לעלות אליהן ולרדת מהן בלי הפסקה, מאחר שמדאם, שישֵנה בחדר קטן ליד חדר האוכל, הגתה רעיון גאוני: להציב את חדר הכביסה, שבו אני חייבת לעבוד, מתחת לעליית הגג, ליד החדרים שלנו. וארונות, ושידות, ומגירות, ומדפי אחסון, וזבל מכל סוג שהוא, מה שלא תרצו יש כאן... לעולם לא אמצא את הידיים ואת הרגליים בתוך כל זה.
    בכל פעם שמדאם מראה לי משהו היא אומרת לי:
    ״צריך להשגיח על זה בשבע עיניים, בתי. הדבר הזה יפה מאוד, בתי. זה יקר מאוד, בתי.״
    היא לא מסוגלת לקרוא לי בשמי, ותחת זאת אומרת לי כל הזמן ״בתי״ פה, ״בתי״ שם, באותה נימה של בעלות פוגענית שמדכאת כל רצון טוב ויוצרת בן־רגע מרחק גדול כל כך, שנאה גדולה כל כך, בין המעסיקות שלנו ובינינו. האם אני אמורה לקרוא לה בתגובה ״אימאל'ה״? מלבד ״בתי״, המילים היחידות שיוצאות מפיה של מדאם הן ״יקר מאוד״. זה מרגיז: כל מה ששייך לה, גם חפצים עלובים ששוויים פרוטות, הם ״יקרים מאוד״. אין לדעת איפה מקננת יהירותן של גברות הבית האלה. זה מעורר רחמים ממש. היא הסבירה לי את מנגנון ההפעלה של עששית נפט, שנראית בדיוק כמו כל שאר העששיות, והזהירה אותי:
    ״בתי, דעי לך שהעששית הזאת עולה המון כסף ואפשר לתקן אותה רק באנגליה. שמרי עליה כמו על בבת עינך...״
    התחשק לי לענות לה:
    ״הֵי! תגידי לי משהו, אימאל'ה, ומה בקשר לסיר הלילה שלך? גם הוא עלה המון כסף? ואתם שולחים אותו ללונדון כשהוא נשבר?״
    לא, באמת! יש להן חוצפה, ואיזו מהומה הן עושות על לא כלום. וכל זה רק כדי להשפיל ולבלבל!
    והבית לא מציאה בכלל... אין שום סיבה, באמת, להתגאות כל כך בְּבית. מבחוץ, אוהו! מקבצי עצים גדולים מקיפים אותו ברוב פאר, והגנים הגולשים ממנו אל הנהר בשיפוע מתון מעוטרים בכרי דשא מלבניים רחבי ידיים - הוא באמת נראה מרשים. אבל פנים הבית... עלוב, ישן, רעוע ומדיף ריח טחב. איני מבינה איך אפשר לחיות שם בפנים: אין שם מאומה זולת מאורות עכברושים, גרם מדרגות מעץ שמישהו עוד ייפול בו ומפרקתו תישבר, ושמדרגותיו המעוקמות רועדות וחורקות תחת כפות הרגליים. פרוזדורים נמוכים ואפלים, שבמקום שטיחים רכים רוצפו ברשלנות באריחים שהיו פעם אדומים, והם חלקלקים, חלקלקים. הקירות הפנימיים דקים מדי, בנויים מקרשים יבשים, והחדרים מהדהדים ביניהם כמו תיבת תהודה של כינור. הכול חלול וקרתני, בחיי! ומן הסתם, הבית לא מרוהט כמו הבתים בפריז... בכל החדרים עץ מהגוני ישן, וילונות אכולי תולעים, שטיחים בלויים, דהויים, וכורסאות וספות קשות עד גיחוך, נטולות קפיצים, מתולעות, רעועות, והן בלי ספק משפשפות את הכתפיים ושורטות את האחוריים. באמת! אני, שאוהבת כל כך וילונות בהירים, ספות רכות ורחבות שאפשר להשתרע עליהן בחינניות על ערמת כריות, ואת הרהיטים המודרניים היפים, המהודרים, המפוארים, העליזים, נעצבת כולי מן העצבות העגומה השוררת כאן... ואני חוששת שלעולם לא אוכל להתרגל לחוסר נוחות שכזה, להיעדר החן, לכל כך הרבה אבק ישן וצורות מתות.
    מדאם גם לא מתלבשת כמו הנשים הפריזאיות. היא נטולת כל סגנון ואינה מכירה את בתי האופנה הגדולים. אין לה טעם, כמו שאומרים. אף על פי שהיא מפגינה יומרה מסוימת בהופעה שלה, היא מפגרת בעשר שנים בבגדים שלה. איזה חוסר טעם! ולמרות זאת, היא יכלה להיראות לא רע אילו רק הייתה רוצה; או לפחות לא להיראות גרוע כל כך... המגרעת הגדולה ביותר שלה היא העובדה שאינה מעוררת שום אהדה - אין בה שום דבר נשי. אבל יש לה תווי פנים רגילים, שיער בלונדיני טבעי יפה ועור יפה. עור צח מדי, למען האמת, כאילו היא סובלת מאיזו מחלה פנימית. אני מכירה נשים כמוה, וגון עורה אינו מוליך אותי שולל. הן ורודות מבחוץ, כן, אבל מבפנים הן רקובות. הן אינן יכולות לעמוד זקוף, אינן יכולות ללכת, אינן יכולות לחיות ללא הסיוע של אביזרים, כגון מחוכים, חגורות בטן, ברזלים, אוסף שלם של סודות זוועתיים ומנגנונים מורכבים. אבל זה לא מונע מהן להתרברב בפני כול. כן! בבקשה מכם, הן הרי גנדרניות... מפלרטטות בסתר, מנפנפות בבשרן הצבוע, מעפעפות, מנענעות את אחוריהן; ובכל זאת, הן אינן שוות יותר ממזון משומר באלכוהול... אח! איזה מזל רע! לא נעים במחיצתן, אני מבטיחה לכם, ולא נעים לשרת אותן.
    אבל אשר למדאם, בין שזה אופייה ובין שזה ליקוי גופני קל, אהיה מופתעת מאוד אם יתברר שהיא מתעניינת בדברים האלה. בהבעות הפנים שלה, בתנועות הדרוכות, בקימורים הנוקשים של גופה, אין זכר לאהבה, והתשוקה, על קסמיה, גמישותה וחמקמקותה, מעולם לא נקרתה בדרכה. כמו בתולה זקנה, כל האישיות שלה מקרינה איזו חמיצות מרירה, איזו יבשושיות חנוטה, אף שהבלונדיניות בדרך כלל אינן כאלה. מדאם אינה אישה שמוזיקה יפה כמו ״פאוסט״ - אח! ״פאוסט״!1 - תגרום לה ליפול ברפיון איברים ולהתעלף מעונג בין זרועותיו של גבר נאה. כלל וכלל לא! היא אינה שייכת לזן הנשים המכוערות, שלהט המין משווה לפנים שלהן חיוּת קורנת כל כך, שפע של פתיינות ויופי. אם כי בעצם מוטב שלא להסיק מסקנות נמהרות מהופעתה החיצונית של מדאם. הכרתי נשים שנראו נוקשות וזעפניות ממנה והצליחו לסלק מלב רואיהן כל מחשבה על תשוקה ואהבה, ועם זאת היו מופקרות בעלות שם והתהוללו בלי סוף עם המשרת האישי שלהן או עם העגלון.
    1 אופרה שהלחין המלחין הצרפתי שארל גונו ב־1859. (כל הערות השוליים בספר הן הערות המתרגמת.)
    מדאם מתאמצת להיות ידידותית, אבל היא לחלוטין לא משכנעת, כמו אחרות שהכרתי. אני מנחשת שהיא מרושעת ביותר, חטטנית ביותר, נרגנת ביותר; אישיות מלוכלכת ולב רע. היא כל הזמן בולשת אחרי אנשים, מוכרחה להציק להם בכל דרך אפשרית. ו״את יודעת לעשות את זה?״ ו״את יודעת לעשות את ההוא?״ וגם ״האם יש לך שתי ידיים שמאליות?״ ״האם את זהירה?״ ״יש לך זיכרון טוב?״ ״האם את מסודרת?״ אין לזה סוף. וגם: ״את נקייה? אני קפדנית מאוד בנוגע לניקיון. מדברים רבים אני מתעלמת, אבל על הניקיון אני מתעקשת...״ מה היא חושבת לעצמה? שאני אשת חווה, איכרה, איזו משרתת פשוטה שבאה מהכפר? ניקיון? אח! אני מכירה מצוין את הפזמון הזה. כולן אומרות את זה. ולעתים קרובות, כשבודקים מקרוב, כשהופכים את החצאיות שלהן ומפשפשים להן בכביסה, מגלים שהן מטונפות כל כך! עד כדי כך שהלב לפעמים מנתר מגועל...
    גם בניקיונה של מדאם אני מפקפקת. כשהראתה לי את חדר הרחצה שלה, לא ראיתי בו שום שידה, שום אביזר, שום דבר שדרוש לאישה מטופחת ששומרת על ניקיונה. ובכלל, כמה מעט תכשיטים ובקבוקונים יש לה, אותם אביזרים אינטימיים וריחניים שאני אוהבת כל כך להתעסק בהם. אני חולמת לראות את מדאם עירומה לגמרי כדי לצחוק קצת. זה חייב להיות מלבב.
    בערב, כשערכתי את השולחן, נכנס מסייה לחדר האוכל. הוא חזר מציד. מסייה הוא גבר גבוה מאוד ורחב כתפיים, בעל שפם עבות שחור ועור כהה. תנועותיו כבדות מעט, מסורבלות מעט, אבל הוא נראה אדם טוב. מן הסתם, הוא אינו חכם כמו מסייה ז'ול לֵמֶטְר ששֵירַתּי פעמים כה רבות ברחוב כריסטוף־קולומב, וגם לא מהודר כמו מסייה דה־ז'ונזֶה. אח! ממש לא! ובכל זאת, הוא נחמד. שערותיו הסמיכות המסולסלות, צוואר השור שלו, רגלי המתאבק, השפתיים הבשרניות, האדומות והחייכניות - כולם מעידים על חוזק ועל מזג טוב. אני מנחשת שנשים מעניינות אותו מאוד. ראיתי את זה תכף ומיד באפו הרוטט, המרחרח, היצרי, בעיניו הבוהקות מאוד, הנעימות והמשועשעות בה במידה. מעולם, נדמה לי, לא ראיתי גבות כאלה, עבות עד כדי גועל, וידיים שעירות כל כך. הדוב הגדול! וכרוב הגברים הלא חכמים ובעלי השרירים, הוא ביישן גדול.
    הוא סקר אותי במבט משונה, מבט שהיו בו טוב לב, פליאה, שביעות רצון. היה בו משהו שובבי אבל לא חצוף, מערטל אבל לא אלים. היה ברור לחלוטין שמסייה לא רגיל למשרתות כמוני, שהפתעתי אותו, שמהרגע הראשון עשיתי עליו רושם אדיר. הוא אמר לי, במבוכת־מה:
    ״אהה! אהה! זאת את, המשרתת החדשה?״
    הבלטתי את החזה לפנים, הורדתי מעט את המבט, ואז, בנימה צנועה ובה בעת מתריסה, בקולי המתוק ביותר, אמרתי בפשטות:
    ״כן, מסייה, זאת אני.״
    הוא גמגם:
    ״ובכן, הגעת? טוב מאוד... טוב מאוד...״
    הוא רצה להמשיך לדבר, חיפש דבר־מה לומר, אבל מאחר שלא היה רהוט וגם לא מהיר מחשבה, לא מצא מילים. המבוכה שלו הצחיקה אותי. אחרי שתיקה קצרה אמר:
    ״אז ככה, הגעת מפריז?״
    ״כן, מסייה...״
    ״טוב מאוד... טוב מאוד...״
    ואז, מעודד יותר:
    ״איך קוראים לך?״
    ״סֵלֶסטין, מסייה.״
    במחוות סיפוק הוא חיכך את כפות ידיו זו בזו ואמר:
    ״סלסטין! אהה! אהה! טוב מאוד. שם לא נפוץ... שם יפה, בחיי! בתנאי שמדאם לא תדרוש לשנות אותו. יש לה את השיגעון הזה לפעמים...״
    עניתי, בכבוד ובהכנעה:
    ״אני עומדת לשירותה של מדאם...״
    ״בוודאי, בוודאי... אבל באמת, איזה שם יפה...״
    כבשתי צחוק. מסייה החל להתהלך בחדר, ופתאום התיישב על כיסא, מתח את רגליו, שיווה למבטו מעין התנצלות ולקולו מעין הפצרה ואמר:
    ״ובכן, סלסטין... אני, על כל פנים, תמיד אקרא לך סלסטין... את מוכנה לעזור לי לחלוץ את מגפיי? לא אכפת לך, אני מקווה.״
    ״ודאי, כלל לא, מסייה.״
    ״כי תביני... המגפיים הארורים האלה, הם כל כך מסובכים. קשה לחלוץ אותם.״
    בתנועה שניסיתי לשוות לה עדינות וחן, וגם פתיינות, כרעתי ברך לפניו.
    ובזמן שעזרתי לו לחלוץ את מגפיו, שהיו רטובים ומכוסים בוץ, חשתי באפו הנרגש מריח את צווארי, בעיניו העוקבות בעניין הולך וגובר אחר מתאר גופי שנגלה לו מבעד לשמלה. פתאום מלמל:
    ״לכל הרוחות! סלסטין... יש לך ריח כל כך טוב...״
    בלי לשאת את עיניי היתממתי:
    ״לי, מסייה?״
    ״ברור שלך... לעזאזל! אני לא חושב שזה מהרגליים שלי!״
    ״הו! מסייה!״
    וה״הו! מסייה!״ הייתה בעת ובעונה אחת מחאה אוהדת כלפי כפות רגליו וגערה ידידותית - שנועדה לנסוך בו אומץ - על הקִרבה שלו. האם הבין? אני חושבת שכן, מאחר ששוב אמר, ביתר שאת, במין רעד מאוהב:
    ״סלסטין! הריח שלך טוב כל כך! טוב כל כך!״
    אח! הוא התחיל להרגיש בנוח, האדון המכובד! העמדתי פנים שאני מזועזעת קצת מהקביעה הזאת, והשתתקתי. מאחר שמסייה היה ביישן ולא ידע מאומה על תכסיסי נשים, הוא נבהל... מן הסתם חשש שהרחיק לכת, ולכן החליף פתאום את הנושא:
    ״הסתגלת למקום, סלסטין?״
    איזו מין שאלה זאת? האם הסתגלתי? הגעתי לכאן לפני שלוש שעות. נאלצתי לנשוך את שפתיי כדי שלא לפרוץ בצחוק. הוא מצחיק, הבחור, ובאמת שהוא קצת טיפש.
    אבל אין דבר. לא אכפת לי. גסותו מקרינה מין עוצמה, וגם ריח של גבר. ריח חייתי, חודרני וחם, שלא לגמרי בלתי־נעים לי.
    לאחר שמגפיו נחלצו, וכדי להרשים אותו לטובה, שאלתי:
    ״אני מבינה שמסייה עוסק בציד... האם הציד היה מוצלח היום?״
    ״הוא אף פעם לא מוצלח, סלסטין,״ ענה בניד ראש, ״זה רק כדי ללכת... כדי להסתובב בחוץ... לא להיות כאן, אני משועמם כאן.״
    ״אה! מסייה משועמם כאן?״
    אחרי שתיקה קצרה הוא תיקן את עצמו ברוב אבירות:
    ״זאת אומרת... הייתי משועמם, כי עכשיו... נו כן, הנה!״
    אחר כך, בחיוך מטופש ונוגע ללב:
    ״סלסטין?״
    ״מסייה!״
    ״האם את מוכנה לתת לי את נעלי הבית שלי? אני מתנצל...״
    ״אבל מסייה, זאת העבודה שלי.״
    ״כן, ברור... שם, מתחת למדרגות... בתוך שידה שחורה קטנה, משמאל.״
    אני חושבת שאשיג כל מה שארצה מהטיפוס הזה. הוא לא אדם רע. והוא נכנע בניסיון הראשון. הו! איתו יהיה אפשר להגיע רחוק מאוד...
    ארוחת הערב, דלה למדי, הייתה מורכבת מהשאריות של הערב הקודם ועברה ללא תקריות מיוחדות, כמעט בדממה. מסייה זלל, ומדאם ניקרה בצלחתה בתנועות זועפות ובהבעה מלגלגת. היא צורכת מיני אבקות, סירופים, טיפות, כדורים, בית מרקחת שלם שצריך להניח על השולחן בהקפדה יתרה לפני כל ארוחה, ליד הצלחת שלה. הם דיברו מעט מאוד, ורק על דברים ואנשים מקומיים שאין לי עניין בהם, אבל הצלחתי להבין שהם מארחים לעתים רחוקות מאוד. גם ניכר בהם שפיהם ולבם רחוקים מלהיות שווים. הם בחנו אותי, כל אחד על פי עמדותיו, ומניעיהם עמהם: מדאם, חמורה ונוקשה, לעגנית אפילו, עוינת יותר ויותר, כבר הרהרה לה בכל התרגילים המלוכלכים שתעשה לי; מסייה, בגנבה, בלוויית קריצות רבות־משמעות, אף על פי שהשתדל להסתיר זאת, נעץ מבטים מוזרים בכפות ידיי. למען האמת, אני לא מבינה מדוע הגברים מתרגשים כל כך מכפות ידיי... אני העמדתי פנים שאיני מבחינה בכל המשחקים שלהם. הלכתי, באתי, בנימוס, באיפוק, בזריזות... ובריחוק. אח! אילו יכלו לראות את נשמתי, אילו יכלו להאזין לנשמתי, כפי שאני ראיתי ושמעתי את נשמותיהם שלהם!
    אני אוהבת מאוד להגיש את האוכל. זה הזמן שבו אנחנו מפתיעים את מעסיקינו בתוך כל הטינופת שלהם, בתוך כל הנאלחוּת של אישיותם הפנימית. בתחילה הם זהירים, עומדים על המשמר, ולאט ובהדרגה הם נחשפים, מציגים את עצמם לראווה, בלי איפור ובלי מסכות, שוכחים שמישהו מסתובב לידם ומקשיב ורושם לפניו את הפגמים שלהם, את הליקויים המוסריים שלהם, את הסודות הנתעבים של חייהם ואת כל המחשבות המבישות והחלומות הנאלחים שמאכלס מוחם המכובד של אנשים הגונים. ליקוט הווידויים הללו, סיווגם, תיוגם בזיכרוננו, בתקווה להשתמש בהם כבנשק נורא ביום הדין, הוא אחת ההנאות הגדולות והבולטות של המקצוע, וזו הנקמה המתוקה ביותר על השפלתנו.
    לא יכולתי לדלות רמזים מדויקים ומוצקים מאותו מפגש ראשון עם מעסיקיי החדשים. אבל הרגשתי שהיחסים ביניהם אינם טובים, שמסייה לא נחשב בבית, שמדאם היא בעלת הכוח, שמסייה רועד לפניה כמו ילד קטן. אח! בטח לא קל לו, המסכן. הוא בטח רואה, שומע וסובל ממנה כל מיני דברים... אני מניחה שאוכל, לפעמים, להעביר כאן את הזמן בנעימים...
    במהלך הארוחה לא הפסיקה מדאם לרחרח את ידיי, את זרועותיי, את בגדיי. כשהגשתי את הקינוח, אמרה בקול חד וצלול:
    ״אני לא אוהבת בשמים.״
    מאחר שלא עניתי, והתעלמתי מהעובדה שההערה הופנתה אליי, הוסיפה:
    ״שמעת אותי, סלסטין?״
    ״כן, מדאם.״
    ואז הבטתי בחשאי במסייה המסכן שדווקא אוהב אותם, את הבשמים, או לכל הפחות אוהב את הבושם שלי. שני מרפקיו היו מונחים על השולחן והוא נראה אדיש, אבל למעשה היה מושפל וכנוע, ועקב אחר מעופה של צרעה שהתמהמהה מעל צלחת פירות... וברגע ההוא השתררה שתיקה עגומה בחדר האוכל; הדמדומים פלשו אליו לפתע, ומין עצבות עלומה, מין מועקה קשה מנשוא, צנחו מן התקרה על שני האנשים האלה, שאני באמת תוהה מה הם עושים כאן ומה תפקידם עלי אדמות.
    ״העששית, סלסטין!״
    זה היה קולה של מדאם, והוא צרם עוד יותר בתוך הדממה והאפלה. קפצתי בבהלה.
    ״את הרי רואה שהערב ירד. אני לא צריכה לבקש ממך להדליק את העששית. זאת הפעם האחרונה, אני מקווה.״
    כשהדלקתי את המנורה, אותה מנורה שאפשר לתקן רק באנגליה, התחשק לי לקרוא לעבר האיש המסכן:
    ״סבלנות, דוב גדול, אל תחשוש... אל תצטער. אני אתן לך לאכול ולשתות את הבשמים האלה שאתה אוהב כל כך ושאסורים עליך. אתה תשאף אותם, אני מבטיחה לך, אתה תריח אותם בשערותיי, בשפתיי, בגרוני, בכל עורי. שנינו כבר נעשה לה את המוות, למתנשאת המטומטמת... סמוך עליי!״
    וכדי להגשים את המשאלה השקטה, הקפדתי לחכך את זרועי במסייה כשהנחתי את העששית על השולחן, ויצאתי משם.
    אגף המשרתים אינו עליז במיוחד. מלבדי יש רק שני משרתים נוספים, טבחית שרוטנת בלי הפסקה, גנן־עגלון שאינו פוצה את פיו. לטבחית קוראים מריאן, לגנן־עגלון - ז'וזף. איכרים מטומטמים... ואילו פרצופים יש להם, לשניהם! היא, שמנה, רופסת, רכרוכית, הצוואר מבצבץ בשלושה קפלים ממטפחת מלוכלכת שנראה כאילו היא מנגבת בה את הסירים, זוג שדיים ענקיים חסרי צורה מתנועעים בחופשיות מתחת לשמלה תחתונה כחולה מכותנה, מוכתמת בשומן, שמלתה הקצרה מדי חושפת קרסוליים עבים וכפות רגליים גדולות שמכוסות בגרבי צמר אפורים. הוא, בחולצת שרוולים קצרה, בחלוק עבודה ובקבקבי עץ, מגולח, מיובש, עצבני, על שפתיו שפוך חיוך זדוני שחוצה את פניו מאוזן לאוזן, מראהו הכללי נכלולי, ותנועותיו ערמומיות כשל שַמש כנסייה. כאלה הם שני חבריי...
    למשרתים אין חדר אוכל. אנחנו אוכלים במטבח, על אותו שולחן שבמשך היום הטבחית מטנפת בבשר שהיא חותכת, בדגים שהיא מנקה, בירקות שהיא קוצצת באצבעותיה השומניות העגולות כנקניקיות... בחיי! זה לא מכובד. האש הדולקת בתנור משרה על החדר אווירה מחניקה. החדר אפוף בריחות של שומן ישן, רטבים חריפים, טיגון נצחי. בזמן שאנו אוכלים, סיר שמרק לכלבים מבעבע בו פולט אדים מצחינים שחונקים את הגרון וגורמים שיעול. זה מעורר בחילה! אסירים בבתי כלא וכלבים בכלביות מקבלים יחס טוב יותר.
    התכבדנו בתבשיל נקניק חזיר וכרוב, בגבינה מסריחה, בסיידר תפוחים חמצמץ ותו לא. צלחות חרס שציפוי האמייל שלהן נסדק, שמדיפות ריח שומן שרוף, ומזלגות מפח השלימו את השולחן היפה.
    מאחר שהייתי חדשה בבית לא רציתי להתלונן. אבל לא רציתי גם לאכול. להחמיר את מצב הקיבה שלי? לא, תודה!
    ״למה את לא אוכלת?״ שאלה אותי הטבחית.
    ״אני לא רעבה.״
    אמרתי את המשפט בנימה מנומסת מאוד. אבל מריאן נהמה:
    ״אולי מדמואזל מצפה שיגישו לה פטריות כמהין?״
    ללא רוגז, אבל בקול חד ומתנשא, עניתי:
    ״דעי לך שבאמת אכלתי פטריות כמהין... לא הרבה אנשים כאן יכולים להגיד את זה.״
    זה השתיק אותה.
    בינתיים דחס הגנן־העגלון לפיו חתיכה גדולה של חזיר ולכסן אליי מבט. אני לא יכולה להסביר למה, אבל המבט של הגבר הזה מטריד... והשתיקה שלו מפחידה אותי. הוא כבר לא צעיר, אבל הקלילות שלו, הגמישות בתנועותיו, מפתיעות; מותניו מתפתלים בתנועות של נחש. כדאי שאתאר אותו ביתר פירוט: שערותיו הקשות המאפירות, מצחו הנמוך, עיניו המלוכסנות, עצמות הלחיים המודגשות, הלסת הרחבה והחזקה, והסנטר הארוך, המלא והבולט - כל אלה יוצרים מראה מוזר שאני מתקשה להגדיר. האם הוא שוטה? האם הוא בריון? איני יודעת. בכל אופן, מוזר שהבחור מעסיק את מחשבותיי בצורה כזאת. בסופו של דבר, העיסוק הכפייתי הזה מתפוגג ונמחק, ואני מבינה ששוב מדובר באחד ממיליוני התעתועים של דמיוני הפרוע, המוגזם והרומנטי, שבגללו אנשים ודברים נראים לי יפים מאוד או מכוערים מאוד, ושמאותו ז'וזף אומלל, מאותו איכר מגושם, הוא רוצה בכל מחיר ליצור אדם נעלה או בריון מטומטם.
    לקראת סוף הארוחה הוציא ז'וזף, שעדיין לא פצה את פיו, מכיס סינרו גיליון של הליבְּר פּארול2 והחל לקרוא בו בתשומת לב, ומריאן, ששתתה שני קָרפים מלאים של סיידר תפוחים, התרככה ונעשתה ידידותית יותר. היא נשענה על כיסאה בשרוולים מופשלים שחשפו זרוע, מצנפתה נוטה מעט על שערותיה הסתורות, ושאלה אותי מאיפה באתי, איפה הייתי, אם עבדתי במקומות טובים ואם אני נגד היהודים. פטפטנו זמן־מה כמעט בידידות. אני מצדי שאלתי אותה פרטים על הבית, אם אנשים באים לבקר ואיזה סוג של אנשים, אם מסייה מתייחס למשרתות ואם למדאם יש מאהב...
    2 La Libre Parole (״המילה החופשית״) היה עיתון אנטישמי שראה אור בצרפת בשנים 1924-1892.
    הו, לא! הייתם צריכים לראות את הפרצוף שלה ושל ז'וזף, ששאלותיי קטעו בבת אחת את קריאתו. מזועזעים כל כך הם היו, ומגוחכים! קשה לדמיין עד כמה מפגרים האנשים בפרובינציה. הם לא יודעים כלום. הם לא רואים כלום. הם לא מבינים כלום. הדבר הטבעי ביותר מביך אותם. ועם כל זה, הוא והמראה המגושם והמהוגן שלו, והיא והגינונים הצדקניים והמרושלים שלה, אני פשוט משוכנעת שהם שוכבים. אח! לא! אדם באמת צריך להיות נואש כדי להסתפק בסידור כזה...
    ״רואים שאת באה מפריז. מאיפה בדיוק?״ גערה בי הטבחית בתקיפות.
    וז'וזף, בניד ראש, הוסיף קצרות:
    ״ברור.״
    הוא שב לקרוא בליבְּר פַּארוֹל. מריאן התרוממה בכבדות והסירה את הסיר מן האש. לא פטפטנו עוד.
    ואז חשבתי על המקום האחרון שבו עבדתי, על מסייה ז'אן, המשרת הנכבד, בעל פאות הלחיים השחורות והעור הלבן המטופח כְּעור של בחורה. אח! הוא היה בחור יפה כל כך, מסייה ז'אן, עליז כל כך, נחמד כל כך, עדין כל כך, נבון כל כך. בערבים היה קורא לנו בקול את הפֶן דֶה סְיֶיקל,3 או שהיה מספר לנו סיפורי זימה רגשניים, או שעדכן אותנו במכתביו של מסייה... היום זה שונה. איך נתקעתי כאן, בין כל האנשים האלה, רחוק כל כך מכל מה שאני אוהבת?
    3 Fin De Siecle (״שלהי המאה״) היה עיתון ספרותי שראה אור בצרפת בין השנים 1910-1891.
    כמעט התחשק לי לבכות.
    ואני כותבת את השורות האלה בחדרי, חדר קטן ומלוכלך בעליית הגג, חשוף לרוח, לצינת החורף, לחום הלוהט של הקיץ. אין בו רהיטים פרט למיטת ברזל פשוטה ולארון מעץ לבן, שאינו נסגר ושאין בו מקום לכל חפציי. אין בחדר אור פרט לנר שמעלֶה עשן ונמס בתוך פמוט נחושת. זה מעורר רחמים! כדי שאוכל להמשיך לכתוב את היומן הזה, או אפילו רק לקרוא את הרומנים שהבאתי איתי ולקרוא לעצמי בקלפים, מוטב שאקנה, בכספי שלי, כמה נרות שעווה. כי נרות השעווה של מדאם... אבוד לך, כמו שמסייה ז'אן היה אומר. הם נעולים מאחורי סוגר ובריח.
    מחר אנסה לסדר פה קצת. מעל המיטה אתלה את צלב הנחושת הקטן והמוזהב שלי, ועל האח אניח את בתולת החרסינה הצבעונית, ולצדה את הקופסאות הקטנות שלי, התכשיטים והתצלומים של מסייה ז'אן, כדי לשוות לחור הזה מעט חמימות ושמחה.
    החדר של מריאן צמוד לחדרי. מחיצה דקה מפרידה בינינו ואני שומעת כל מה שקורה שם. חשבתי שז'וזף, שמתגורר בביתן חיצוני, יבוא לבקר את מריאן, אבל לא. מריאן הסתובבה בחדרה זמן רב. היא השתעלה, ירקה, גררה כיסאות, הזיזה חפצים מפה לשם... עכשיו היא נוחרת. הם כנראה נפגשים במשך היום.
    כלב נובח הרחק בכפר. כבר כמעט שתיים בלילה, והאור בחדרי דועך. הגיע הזמן שאשכב לישון, אבל אני מרגישה שלא אצליח להירדם.
    אח! אני עומדת להזדקן כאן כל כך, במקום העלוב הזה! זה פשוט לא ייאמן!
    • אוקטב מירבו
    • אוקטב מירבו
      אוקטב מירבו (1917-1848) סופר, מחזאי, עיתונאי ומבקר אמנות צרפתי, נולד בטרווייר שבנורמנדי. למד בתיכון של המסדר הישועי. בשנת 1870 גויס לצבא ולחם בפרוסים, וב-1872 עבר לפריז והחל לעבוד כעיתונאי. מירבו היה בין היתר מבקר אמנות, וככזה טען שהאמנים וינסנט ואן גוך, פול גוגן, קלוד מונה ואוגוסט רודן הם גאונים כשעוד לא היו מוכרים, ופעל רבות לקידומם. בימי פרשת דרייפוס היה מירבו פעיל למען שחרורו של דרייפוס. במשך שנים, לצד עבודתו כעיתונאי, כתב ספרים בשמות עט שונים, עד שב-1884 פרסם רומן ראשון (Le Calvaire) בשמו האמיתי. יצירותיו הרבות, בהן Sébastien Roch, Jardin des supplices, Les affaires sont les affaires, מתאפיינות בביקורת על תאוות הבצע הבורגנית, הכוחנות המלוכנית, הקנאות הדתית וחוסר התוחלת שבחיי הזוגיות. ספריו תורגמו לכשלושים שפות. 
     
  • המלצות נוספות
    • לפני שאלך
    • זיכרונותיו של חבר
    • הסוכן
    • הפרחים האבודים של אליס הארט
    • בתו של סוחר המשי
    • מחברת הלב
    • חוב של כבוד
    • הראיון האחרון
    • אדל
    • המנהרה
    • כשהגשם יורד
    • אח חורג יקר