הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • יומנה של אישה שמנה ומשוגעת
    ספר מוגן
     
  • יומנה של אישה שמנה ומשוגעת
    סטפני מק'אפי | תרגום: מעין זיגדון
    סלע ספרים | 2012 | פרוזה תרגום, רומן רומנטי | 208 עמ' מודפסים

    יומנה של אישה שמנה ומשוגעת הוא סיפורה של מלכה ג'ונס, מורה לאמנות גדולת מימדים, בעלת פיוז קצר ולשון חריפה. יחד עם חברתה לילי ליין, דוגמנית עבר ומורה לצרפתית בהווה, היא תצטרך למצוא את הדרך להציל חברה שלישית מנישואים כושלים ואלימים. הן יעברו במועדוני חשפנות, ייתקלו בשוטרים חברותיים יותר ופחות, וייפגשו עם גברים. הרבה גברים.
    זה לא יפריע להן לרגע כל עוד הפיצות, הבירות והגלידות יזרמו לעברן.
    במקביל למשימת ההצלה הגדולה תידרש מלכה ג'ונס לסדר לעצמה את החיים.
    היא תצטרך להחליט מה היא תהיה כשתהיה גדולה, והאם היא מוכנה לחיות עם הגבר החתיך ביותר במיסיסיפי, למרות שנשים צעירות, יפות ובעיקר רזות ממנה תמיד ינסו לפתות אותו. מלכה ג'ונס תוכיח לכל מי שעומד בדרכה שיש גבול לכל תעלול וכשדוחפים נשים בנות 30 מעבר לקצה הן דוחפות בחזרה בכל כובד משקלן ועושות זאת בהנאה גלויה ועל עקבים.

    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    25
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון: 1.
     


    התיקים שלי כבר ארוזים ואני לגמרי מוכנה. אם הייתה לי משחת נעליים לבנה, בטח הייתי כותבת משהו מטופש על השמשה האחורית של המכונית שלי. אולי משהו בסגנון, 'חוף פנמה סיטי. מי שלא שם - לא קיים'.
    חופשת האביב סוף־סוף הגיעה ובשבוע הקרוב אהיה אישה חופשייה, משוחררת. אין לי תיכוניסטים ללמד, אין לי פרויקטים לבדוק, אין לי מברשות לשטוף והכי חשוב - קת'רין היליארד, מנהלת בית הספר, לא תהיה בסביבה כדי למרר את חיי ולרכוב עלי כמו אישה שמנה על קלנועית מסכנה.
    אני סוחטת חצי ליים לתוך בקבוק בירה ויוצאת דרך הדלת האחורית לחצר, כשסניור באסטר לו בעקבותי. הוא דופק ספרינטים מסביב לערוגות שלי בזמן שאני מדליקה את אורות הכריסמס הצבעוניים שכבר שנים לא הורדתי. אני שוקעת לתוך הכורסה הנפוחה שלי ומתחילה לחלום על חופים לבנים, אינספור כוסות של פינה קולדה וגברים שריריים.
    הטלפון שלי מרעיש. בשתי השניות שלוקח לי לבדוק את מקור ההודעה אני מספיקה לקוות אלף פעמים שזה ס.מ.ס ממייסון מקנזי. אני לא שמה על מייסון מקנזי והוא יודע את זה, לכן זה מגוחך שאני מקווה שהוא מסמס לי.
    ועדיין אני מקווה.
    כל יום.
    זה לא מייסון מקנזי אלא לילי ליין, החברה הכי טובה שלי, שמסמסת שתי מילים, "דברי איתי".
    זה לא מריח טוב. לילי היא מהמכורות היותר כבדות לטלפונים סלולריים שיצא לי להכיר ואחת שמסוגלת לנהל שיחה שלמה וארוכה בהודעות ס.מ.ס. כשהיא רוצה לדבר ממש, היא מתקשרת ולא מבקשת שאדבר איתה. ברור לי שהשיחה הזאת מפחידה אותה.
    "מלכה", היא מתנשפת. זה נשמע כאילו היא רצה, אבל היא לא. "אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל כיוון שאנחנו חברות טובות כל כך הרבה שנים, אני בטוחה שתביני".
    אני מתחילה להבין, אבל רוצה לשמוע את זה ממנה, כדי להיות בטוחה שאני לא מסיקה מסקנות נמהרות. חופשת האביב בחוף פנמה סיטי היא אחת המסורות המקודשות והאהובות עלינו ביותר.
    "אני לא יכולה לנסוע איתך לפלורידה", היא אומרת. "מצטערת".
    "מצטערת?", אני צורחת. "את צוחקת עלי, נכון? אנחנו אמורות לצאת בבוקר, לילי! כאילו, בעוד תשע שעות מעכשיו! למה לעזאזל את מתכוונת?".
    היא לא מגיבה ומתוך השתיקה שלה אני פתאום מבינה את הסיבה.
    בחמשת החודשים האחרונים לילי יוצאת עם מישהו בחשאי. היא קוראת לו 'הג'נטלמן' וסותמת את הפה בכל הנוגע אליו. לא משהו אופייני לה. אין לי ספק שהוא זקן מגעיל עם טונות של כסף וכיוון שהיא לא מוכנה לספר לי במי מדובר תכננתי להכין רשימה של כל הזקנים המגעילים שצברו הרבה כסף בחייהם המשעממים וגרים בבאגטאסל, מיסיסיפי, ולהתחיל בחקירה. ירדתי מזה מהר מאוד. אני לא באמת בן אדם של רשימות.
    לילי, לעומתי, מתה על רשימות ומכינה אותן באובססיביות. לא מדובר ברשימות מצרכים לסופרמרקט, אלא בכאלה שמכינים תוך כדי דייט. בכל פעם שמישהו חדש לוקח אותה לבילוי, היא עושה רשימה כזאת מהרגע שבו הם נפגשים. אחרי עשר דקות - לפעמים אפילו פחות - כבר יש לה רשימה ארוכה שכוללת את כל הדברים שלדעתה לא בסדר בבן הזוג שלה. אני יודעת על כך, כי תוך כדי בילוי היא מסמסת לי את כל הפגמים שמצאה בבחור.
    עם סיום הדייט, לילי מתעדת על ניירות ורודים את כל המגרעות שקיימים במחזר הפוטנציאלי, ומתייקת אותם בקלסר לפי אלף־בית. יש בחורים מסכנים שנשארים מספיק זמן כדי שהיא תקריא להם את הרשימה. האומללים באמת זוכים להכיר את הקלסר, שמפוצץ בעשר שנים של מסמכים שמתעדים את הגבר הלא נכון.
    על 'הג'נטלמן' אין ללילי שום תיעוד פרט ללוחות זמנים ויעדי טיסה. מאז תחילת הרומן הסופר־סודי שלהם לילי נסעה איתו לשופינג בניו יורק, לסקי בסטימבוט, קולורדו, ולקרוז באיי קיימן. במשך חמשת החודשים האחרונים היא חוזרת ממסעות התענוגות האלה עם מיליון שקיות מפוארות ומתנות שכל אישה הייתה שמחה לקבל. יכול להיות שהיא מצאה סוף־סוף את הגבר הנכון שלה, למרות שאני לא יודעת כמה נכון יכול להיות גבר שדורש כל כך הרבה סודיות בכל הנוגע לזהות שלו.
    הב.מ.וו שבה היא התחילה לנהוג לפני חודשיים רק מוסיפה למסתורין. אני יודעת שהיא חסכה די הרבה כסף מימיה כדוגמנית הלבשה תחתונה, אבל אני מכירה אותה מאז שהיינו בנות 12 וברור לי שהיא לא תבזבז את כל האוצר שלה על מכונית. 18 שנות היכרות עם לילי ליין גורמות לי להאמין ש'הג'נטלמן' שילם גם על הב.מ.וו.
    מי שהוא לא יהיה, אני שונאת אותו בטירוף, בגלל שאני די בטוחה שהוא הסיבה להרס החופשה המושלמת שתכננתי.
    "זה בגללו!", אני אומרת בכעס. "לג'נטלמן יש תכניות יותר גדולות בשבילך, לילי? אולי טיול קטן לריביירה? בגלל שאני לא יכולה לקנות לך שישה זוגות של מנולו בלאניק ושלושה תיקים של גוצ'י את מוציאה אותי מהמשחק?".
    "מלכה, בבקשה אל תעשי לי את זה. פשוט תמצאי מישהו אחר לנסוע איתו".
    "לא לעשות לך את זה?", אני צועקת ומרגישה איך הפנים שלי מאדימות. "את מי לדעתך אני יכולה לשכנע לארוז ולהיות מוכן לחופשה של שבוע בהתראה כזאת קצרה? את הבנאדם היחיד שאני מכירה שעונה להגדרה 'קצת ספונטני'".
    "את יכולה להציע לקלואי".
    "כן, זה רעיון גדול", אני מגחכת ומתלבטת אם להזכיר לה שקלואי לא יכולה להגיע לתיבת הדואר שלה בלי שיעקבו אחריה. "אני בטוחה שבעלה הפסיכופת ימות על זה שאני אקח אותה לחוף ים שבו היא עלולה להירגע ולנוח, ואולי אפילו - השם ישמור - ליהנות. למה לי אין רעיונות מעולים כאלה?".
    קלואי נשואה לריצ'רד סטקס הרביעי, דמות מרכזית בקהילת באגטאסל, ואחד שלוקח עד הקצה את כל הקונספט של תרשי לי לפתוח לך את הדלת אשתי המתוקה והמקסימה, כי אני הבעל המושלם. כשהם לבד בבית הנימוסים שלו נשארים מחוץ לדלת והוא מדבר לקלואי כמו שמדברים לכלב שבדיוק אכל קקי מהרצפה.
    עברו כמעט שש שנים מאז שיחת הטלפון שקיבלתי ממנה בחצות, ובה היא סיפרה לי על ההכאה המילולית הראשונה שספגה. היא הייתה נשואה טרייה, רק כמה חודשים, ושאלה מה לדעתי כדאי לה לעשות. אמרתי לה לארוז את כל החרא שלה ולבוא אלי הביתה, אבל היא לא הסכימה. הצעתי לה ללכת לחדר השינה ולהדביק את השפתיים של ריצ'רד עם דבק נגרים, אבל היא סירבה. התכוונתי לשאול אותה למה היא טילפנה אלי אם היא לא התכוונה להיעזר בעצות הגאוניות שלי, כשלפתע הבנתי שהיא בסך הכול רצתה שאבהיר לה מי האיש הרע בסיפור הזה, כדי להיות בטוחה שזאת לא היא.
    זמן קצר אחר כך ריצ'רד ניהל רומן עם איזו פרחה מקומית. כשהזנזונת גילתה שהיא לא המאהבת היחידה שלו, היא סיפרה לכל העולם שהוא נימפומן דוחה עם זין משונה וקטנטן. למאהבות האחרות שלו דווקא לא היה אכפת לחלוק אותו עם אחרות וגם לא את הסיפורים עליו, כך שהדיבורים על הסטיות המיניות שלו הזינו את מפלצת השמועות העירונית באופן קבוע. אין לי ספק שהשמועות הגיעו גם לקלואי, אבל היא מסרבת להכיר בבגידות שלו, מתעטפת בחומות הגנה ועומדת בשקט כשהוא מפגין את הנימוסים הג'נטלמניים שלו בציבור. היא לא מוכנה אפילו לחשוב על גירושים ומתעלמת ממני כשאני אומרת שצריך להרוג אותו. הצעתי לעשות את זה כמה פעמים, אפילו היו לי רעיונות טובים לגבי המקום בו ניתן להחביא את הגופה, אבל היא נותרה נחושה לגרום לנישואים האלה להצליח בגלל שהיא מאמינה שהוא יכול להשתנות. אני חושבת שהדרך היחידה לשנות גבר כמו ריצ'רד היא באמצעות כדור באמצע הגולגולת. בדיוק כמו השיר של ה'דיקסי צ'יקס' על ארל.
    שוב שקט בצד השני של הקו. אני אומרת, "ובכן".
    "ובכן", לילי אומרת, "אני חושבת שאת צריכה לנסוע לפלורידה ולנסות להשלים עם מייסון. את יכולה לעצור בפרדידו קי בדרך לפנמה סיטי, לאכול איתו ארוחת צהריים ותראי איך הכול יסתדר מעצמו. אית'ן סיפר לי אתמול שמייסון לא יוצא עם אף אחת. לדעתנו הוא פשוט מחכה שתחזרי".
    "זה מה שאת חושבת?", אני שואלת בקול נוטף סרקזם. "איך את יכולה אפילו לדבר על זה עכשיו? מה לא בסדר איתך?", אני עוצרת לרגע לנשום. "אבל היי, אני מעריכה את זה שאת יושבת עם אית'ן ודנה איתו בחיי הפרטיים".
    "אני מצטערת, אבל את היחידה שלא מבינה את הטעות שעשית כשארזת את כל הדברים שלך ופשוט עזבת את מייסון באמצע התקף זעם! אף אחד אחר לא יעז להגיד לך שום דבר, כי כולם יודעים שתתחרפני".
    "תעצרי מיד", אני צועקת, פני לוהטות. "נפלת על כל הראש או שרק נדמה לי? את מבריזה מהטיול שלנו, טיול שאנחנו עושות כל שנה, ואת יודעת כמה הוא חשוב לי. כאילו שזה לא מספיק, את מציעה שאקח במקומך את החברה הקטנה והמסכנה שלנו, שלא יכולה ללכת למכולת בלי לעבור חקירה, ואחרי כל זה יש לך את הביצים לזיין לי בשכל על זה שאני צריכה להשלים עם מייסון. ברצינות, לילי? זה מה שאת באמת חושבת, או שזאת הדרך העקומה שלך להבריז מהטיול שלנו בגלל שהג'נטלמן שלך הגיע לביקור?".
    היא עדיין לא אומרת כלום.
    "את חייבת להודות שזה נושא די נוח להעלות בדיוק עכשיו".
    עדיין שתיקה.
    "באמת תבריזי לי לילה לפני הנסיעה?", אני שואלת מתוך מאמץ לעורר רחמים. "ברצינות?".
    "אני מצטערת. זה לא מה שאת חושבת, אבל אני חייבת להיות איפה שהוא".
    "את חייבת להיות איפה שהוא? איפה את בדיוק חייבת להיות, לילי?".
    "בפריז", היא נשמעת כמו תינוק־צפרדע שמנסה לקרקר את קרקורו הראשון.
    "באמת? חשבתי שהפסקת לדגמן, כי נמאס לך מסגנון החיים הזה וכי היית מותשת והרגשת לא מסופקת. חשבתי שזאת הסיבה שבגללה חזרת הביתה והתחלת ללמד. אני צודקת בקשר לכל זה?".
    "את יודעת שאני לא מדגמנת".
    "אז את רק מנסה להיות מורה טובה יותר לצרפתית?".
    "מלכה, בבקשה...".
    "חופשת אביב בפריז", אני אומרת והסרקזם כבר ממש לא מסתתר. "זה גם הדובדבן וגם הקצפת. אני כל כך שמחה בשבילך ובשביל החבר הג'נטלמן שלך, או שאולי אני בכלל צריכה לקרוא לו הספונסר הג'נטלמן שלך?".
    "את כל כך אכזרית", היא לוחשת.
    "אין ספק שאני הכלבה במערכת היחסים הזאת. תגידי לי מי זה, לילי. מי הג'נטלמן שהתכניות שלך איתו חשובות מאלה שקבעת איתי?".
    "את יודעת שאני לא יכולה להגיד לך מי הוא".
    "למה לא? אני ממש רוצה לדעת".
    "די, תפסיקי, בבקשה. אני לא יכולה".
    "ברור. כמובן שאת לא יכולה. כאילו, למה שתספרי לי? זה לא כאילו שאת יכולה לסמוך עלי. זה לא כאילו שאנחנו החברות הכי טובות לנצח שתי נשיקות במצח, נכון לילי?".
    "מלכה", היא אומרת, ואני יודעת שהיא עומדת להתחיל ליילל כמו שהיא תמיד עושה כשהיא רוצה לגרום לאנשים לחשוב בדיוק כמוה.
    "טוב, בסדר. תודה שחיכית עד יום שישי אחר הצהריים כדי לספר לי. שיהיה לך טיול מעולה, ונדבר אחר כך. או שלא".
    היא מתחילה למלמל שרשרת מעצבנת של התנצלויות ובתגובה אני לוחצת על הכפתור האדום בטלפון שלי בכזה כוח, שיכולתי לתקוע מסמר בקיר בכוח הבוהן שלי. הסליחה שלה ריגשה אותי קצת פחות מהקקי שבאסטר לו בדיוק עשה ליד אחד מגמדי הגינה.

    • סטפני מק'אפי
    • סטפני מק'אפי
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות