הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • יומנה של אווה
  • יומנה של אווה
    אווה היימן | תרגום: צבי בראמיר
    ידיעות ספרים | יוני 2019 | ביוגרפיה, שואה | 153 עמ' מודפסים
    לחינם אומרים כולם שאנו לא נלך לארץ פולין אלא רק לבּאלאטוֹן. אם כי, יומני הקטן, אני איני רוצה למות, אני רוצה לחיות אפילו אם מכל הסביבה הזאת כולה רק אני לבדי אוכל להישאר פה. אני הייתי מחכה לסוף המלחמה בתוך איזה מרתף, או על הגג, או באיזה סדק חבוי. אני, יומני הקטן, הייתי מניחה אפילו לאותו ז'נדרם פוזל, שלקח מאיתנו את הקמח, שינשק אותי, ובלבד שלא יהרגוני ובלבד שייתנו לי לחיות!
     
    אווה היימן, נערה יהודייה למשפחה הונגרית שמרגישה שהיא חלק אינטגרלי מן העם ההונגרי, היתה נערה משכילה, אינטליגנטית ורגישה. ביומן שהחלה לכתוב ביום הולדתה השלושה-עשר, ואשר מסתיים סמוך לשליחתה אל מחנה ההשמדה ב-1944, היא מספרת על תחושותיה בנוגע לאסונות הניחתים בזה אחר זה על ראשה ועל ראש משפחתה, במקביל לתיאורי אנקדוטות מחייה של נערה רגילה בגיל ההתבגרות: היחסים הסבוכים עם אמה, הקנאה בחברות, ההתאהבות בבחור מבוגר ממנה ועוד.
     
    תבוסתה של גרמניה כמעט ודאית, ואף על פי שהרוסים ובעלות הברית הולכים וסוגרים עליה משני הכיוונים, לא מצליחים יהודי הונגריה, ובכללם אווה, להימלט מגורלם המר. על אף שהיא מסתכלת נכוחה במה שקורה לה ואף על פי שהיא יודעת מה עלה בגורלה של חברתה הטובה שנרצחה חודשים קודם לכן, לא מצליחה הנערה מלאת החיים הזאת להפסיק לקוות שתשרוד את התופת ושתזכה להיות עיתונאית-צלמת, להינשא ולחיות. בכל מחיר.
     
    יומנה של אווה הוא הבסיס למיזם "הסטורי של אווה - אם היה אינסטגרם לילדה בשואה", שבמסגרתו עובד היומן לסדרה של סרטונים קצרים שהועלו לאינסטגרם.
  • ספר דיגיטלי
     
    36
    ספר מודפס
     
    78 54.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הקדמה 
    רוברט רוזט
     
     
    יומני הקטן, אתה הוא המאושר ביותר, משום שאתה אינך יכול לחוש, אתה אינך יכול לדעת איזה אסון קרה לנו. הגרמנים באו!
    19 במרס 1944
     
    יומנה של הנערה אווה היימן נכתב ב-1944. הוא מתחיל שבועות ספורים לפני שכבשה גרמניה הנאצית את הונגריה, ומסתיים ימים אחדים לפני שגורשה אווה יחד עם שאר יהודי עירהּ נאגיוואראד (Nagyvarad) - הידועה גם בשמותיה גרוֹסווארדיין (Grosswardein), אורדיה מארה (Oradea Mare), או כפי שמכנה אותה אווה, ואראד - למחנה ההשמדה אושוויץ. היומן משקף לא רק את מחשבותיה ואת חייה של נערה בת 13 המיטלטלת בין משובות נעורים למציאות הנוראה שהולכת וסוגרת עליה, אלא גם שופך אור במישרין ובעקיפין על אירועי התקופה הקשים עם התרחשותם, אירועים שיובילו לגירושם, בגל הראשון, של 437 אלף יהודים הונגרים, כמעט כולם לאושוויץ. באושוויץ נרצחו כ-80 עד 85 אחוזים מכלל המגורשים היהודים בכל משלוח מיד עם הגיעם, והנותרים נלקחו לעבודות כפייה. חלק ממי ששרדו את הסלקציה הראשונית נשארו באושוויץ ואחרים נשלחו לשלל מחנות עבודה בכל רחבי הרייך הגרמני. כמו אווה - שגורשה לאושוויץ במאי 1944 ונרצחה שם באוקטובר אותה שנה - רבים ממי שנבחרו לעבודה לא יצאו ממנה חיים.
    היומן מספק הזדמנות חשובה להיווכח מה היה ידוע בהונגריה על מסע הרצח של הנאצים לפני הגירושים באביב 1944. שוב ושוב חוזרת אווה לגירוש חברתה היקרה מרטה בקיץ 1941, אז גירשו הרשויות ההונגריות ביוזמתן דרך פולין כ-18 אלף יהודים בטענה שאין הם אזרחים הונגרים. כ-16 אלף מהם נרצחו באקציה הגדולה הראשונה של האס־אס בקמניץ פודולסקי (Kamanets Podolski) שבאוקראינה באוגוסט 1941, שבה קיפחו את חייהם כ-23 אלף יהודים. דבריה של אווה, ועדויות דומות במקורות אחרים, מצביעים על כך שהרצח ההמוני לא היה סוד. אמנם רבים מיהודי הונגריה סברו שהתנהגות רצחנית כזאת לא תתרחש אצלם, אך גורל חברתה והפחד שגם היא בעצמה תגורש ותירצח אינם נותנים לאווה מנוח.
    לאורך עמודי היומן מתארת אווה שלל עמדות וצורות התנהגות של האוכלוסייה המקומית כלפי שכניהם היהודים, החל באנטישמיות קנאית ושיתוף פעולה של האוכלוסייה ההונגרית ברצח וכלה באנושיות עמוקה ומעשי חסד של שכנים ומכרים. לבסוף, היומן מראה שעל אף צל האיום ובהמשך האיום הישיר שהעיב על חייה, נותרו גם מרכיבים של נורמליות שהמשיכו להתקיים, ושגם בצוק העתים בני אדם הם, ככלות הכול, בני אדם. זוהי נקודה מכרעת בלימוד על השואה ויש בה כדי לעזור ולטפח את ההבנה שהיהודים לא היו רק אובייקטים לשנאה רצחנית ותו לא, אלא בני אדם שפעלו מתוך רצון חופשי כל עוד היתה אפשרות בידם, כל עוד יכלו.
     
    את יומנה של אווה היימן פרסמה ב-1948 בלשון המקור, הונגרית, אמה המנוחה אגנס ז'ולט (Agnes Zsolt) תחת הכותרת Eva Lanyom (בתי אווה). ב-1964 התפרסם היומן בעברית בהוצאת "יד ושם", וספר זה הוא הדפסה מחודשת של המהדורה העברית המקורית. השתדלנו לשמור על צורת היומן כפי שפורסמה ולכן נעשה רק עדכון לשוני קל במטרה להנגיש את יומנה של אווה לקורא בן ימינו. גרסה חדשה זו כוללת גם את המבואות שליוו את הפרסום המקורי של היומן, פרי עטם של אריה ליאון קובובי, שהיה ב-1964 יושב ראש הנהלת יד ושם, ושל חוקר יהדות הונגריה וחבר משפחתה של אווה, יהודה מרטון. מאמרים אלה מובאים בהמשך ליומן והם מספקים את ההקשר לפרסומו ובין השאר משקפים את תפיסת השואה בהונגריה בעת כתיבתם. הערות השוליים שהוסיף מרטון ליומן כדי להסביר פרטים שונים לקוראים עודכנו באופן מינורי במקרה הצורך.
    בדבריו למהדורה הראשונה הסביר מרטון שכתב היד המקורי של היומן אבד וכי הנוסח העברי מבוסס על הפרסום בהונגרית. הוא גם ציין כי בהיעדר כתב היד, רמתה הגבוהה של הכתיבה של אווה והרעיונות שהיא מעלה וכן משום שאמה אגנס היתה אישה יודעת ספר ואביה החורג בֵּלה ז'וֹלְט (Bela Zsolt) היה סופר ידוע, עוררו חשד כלשהו שאולי הם התערבו בנוסח היומן לפני פרסומו. בהמשך ההקדמה הסביר מרטון שלמרות החששות, הוא אינו מטיל ספק במהימנות היומן. כך או אחרת, דבריה של אווה ותיאוריה מכמירי הלב על הפגיעה הגוברת והולכת במשפחתה וביהודי עירהּ עולים בקנה אחד עם הידע שלנו על שואת יהודי הונגריה כפי שזה נחשף לאורך יותר מ-70 שנות מחקר, מיום שהתפרסם היומן לראשונה בהונגרית.1
     
    1 למבחר מחקרים בנושא השואה בהונגריה ראו: בראהם, רנדולף ל.; קצבורג, נתנאל, תולדות השואה - הונגריה, (ירושלים: יד ושם, תשנ»ב); Braham, Randolph L., The Politics of Genocide: The Holocaust in Hungary, (Boulder: Social Science Monographs, 2016); Rozett, Robert, Conscripted Slaves, Hungarian Jewish Forced Laborers on the Eastern Front during the Second World War, (Jerusalem: Yad Vashem, 2013).
     
    יומנה של אווה היימן, כמו יומנים אחרים שכתבו צעירים שנרצחו בשואה, הוא יד זיכרון לה, ליהודי הקהילה, ליהודי ארצה ולכל ששת מיליוני הקורבנות החפים מפשע. הוא מסמל את האבדות שהסבה השואה לאנושות, שכן כישרונה המזהיר של אווה מפעם בכל דפי היומן ומותיר אותנו מהרהרים במה שיכלה להתפתח ולהיעשות אילו ניצלה. גורלה האיום, מות יקיריה בשואה, מותו של הדוד בלה האהוב, כפי שכינתה אותו אווה, זמן קצר כל כך אחרי תום המלחמה, ומות אמה שהתאבדה לאחר מכן - ככל הנראה משום שלא יכלה לעמוד במותם של אווה ובלה - הם תמצית הטרגדיה של התקופה. ועם זאת, היומן גם מלא חיים ומוכיח בעליל שהחיים יקרים גם כשהם שבריריים, ואין אידיאולוגיה או מטרה שיוכלו להצדיק רצח של חפים מפשע. מי ייתן וזכרה של אווה היימן ורוח דבריה יישארו נצורים בלבותינו תמיד.
     
    ירושלים 2019
     
    פתח דבר 
    מתי כוכבי
     
    יוצר "הסטורי של אווה" (יחד עם בתו מאיה כוכבי), המבוסס על היומן
     
     
    כיצד ניתן להבין את קנה המידה של השמדה מכוונת של מיליוני משפחות? איך ניתן להמחיש את זה לעצמך ולאחרים? זוהי אחת השאלות שמעסיקות אותי.
    אני מנסה להסביר זאת לעצמי בדרכים שונות. אני מנסה למשל לתאר לעצמי שכל אדם שראיתי ושאני אמור לראות בימי חיי לא היה ולא יהיה קיים. הרי כל חיי לא ראיתי כמספר היהודים שנרצחו. כלומר, לא הייתי רואה את הורי, את אשתי וילדַי, את אחַי, חברַי ואנשים רבים ושונים שנפגשתי איתם ביודעין ושלא ביודעין. כל החוויות, כל השיחות, כל החגים, כל המפגשים הללו פשוט לא היו מתקיימים.
    אני שואל את עצמי: מה היה קורה לו היינו אוספים את כל הבכי והכאב מתקופת השואה והופכים אותם לקול אחד? מה היה קורה לו היינו מחברים את כל קולות הסבל ומשמיעים אותם למספר דקות? האם עוצמת הקול הקולקטיבי הזה היתה קורעת את עור התוף של העולם? אבל לא ניתן לאסוף ולחבר לקול אחד את כל הבכי ואת כל הכאב ואת כל הזעקות של ההורים והילדים שנקרעו אלה מאלה, של הורים שראו את ילדיהם נרצחים ושל ילדים שראו את הוריהם נרצחים. לא ניתן להמחיש זאת. אין קול אחד כזה.
    אני לא יכול להימנע מלחשוב על עוצמת האינטלקט שנגדע. האם היו שם רופאים גדולים שהיו מוצאים מזור למחלות? כמה פורצי דרך במדע נרצחו? כמה מוזיקאים מחוננים הושמדו? וכמה הוגים ומנהיגים רוחניים שהיו משפיעים על צורת החשיבה הכלל־אנושית והיהודית נעלמו?
    אז איך בכל זאת ממחישים את גודל האסון? מה שכן יש בידינו אלו הן עדויות שנאספו באופן רציני ואחראי, בהן בין השאר יומנים שנכתבו על ידי ילדים. ילדים שכתבו יומנים כדי לתאר את מה שקורה להם, בין שרצו לספר זאת לעצמם ובין שרצו לתעד זאת למען יֵדע העולם כולו. ילדים שהיו אמורים לגדול בשמחה, אך נאלצו לכתוב יומנים של עצב אין־סופי... עצב של סוף החיים. לא סוף של מרכיב אחד בחיים אלא של הכול: כל המשפחה. כל הכיתה. כל החברים. כל הרחוב. כל השכונה.
    גם אווה היימן כתבה יומן. היא רצתה לתאר בו את החיים שלה. את המחשבות שלה. את הרגשות. היומן מתחיל ב-13 בפברואר 1944, ביום הולדתה השלושה־עשר, אבל מתאר מסכת חיים שלא תכננה ולא ציפתה לה. בחודש מרס פלשו הנאצים להונגריה ושינו לעד את חייה ואת יומנה. אווה התקשתה להתמודד עם המציאות שנכפתה עליה ועל משפחתה. לא משנה עד כמה רצתה לחיות, היא לא יכלה להיחלץ מהעתיד שנכפה עליה. היא היתה כלואה בתוכו. העתיד הזה כלל טלאי צהוב, סגירת בית הספר, איסור להסתובב ברחוב, החרמת רכוש פרטי, החרמת הבית, גירוש לגטו ולבסוף הרכבות למחנות המוות ואימת המחנה.
    יומנה של אווה מתאר 107 ימים בלבד. הוא מתחיל ביום הולדת שמהולים בו עצב ושמחה ומסתיים במסירתו לטבחית הנוצרייה של המשפחה, זמן קצר לפני שעלתה לרכבת למסע שממנו לא שבה. היא ככל הנראה אמרה לטבחית האהובה שהיא תשרוד ותחזור. כי כאלה הם ילדים, וכזאת היתה אווה. למרות כל החששות והפחדים והסבל, פיעמה בה תשוקה עזה לחיים.
    אני מדמיין לעצמי איך אווה היתה נראית לו היתה שורדת. היא ודאי היתה עיתונאית וצלמת מחוננת בעלת עין חדה ורגישה. אני בטוח שהיו לה הרבה חברים ואנשים היו נוהים אחר חברתה. היא היתה חיה בלונדון או בניו יורק, או שאולי בכלל היתה עולה לארץ וחיה בתל אביב. אני חושב שהיא היתה נעשית מפורסמת. אני חושב כל זאת אף על פי שנפרדנו ממנה ומיומנה כשהיא רק בת שלוש־עשרה, כשהנאצים לקחו אותה.
     

    היומן 

     
    13 בפברואר 1944
     
    נהייתי לבת 13, ב-13 וביום שישי נולדתי.1 אָגי,2 בעלת אמונות תפלות למכביר, רק מתביישת בזה. יום הולדת ראשון שלי שאגי לא ירדה לבוא. יודעת אני שינתחוהָ, אף על פי כן יכולה היתה לרדת ולבוא. גם בוואראד יש רופאים טובים. ביום הולדתי ה-13 לא באה הביתה. אגי כעת מאושרת, כבר הדוד בֵּלה3 יצא מבית הסוהר. אגי אוהבת מאוד את הדוד בלה. גם אני אוהבת אותו. סבתא4 אומרת שאגי אינה אוהבת שום אדם אחר אלא רק את הדוד בלה - גם לא אותי. אבל אני איני מאמינה בזאת. ייתכן שכשהייתי קטנה לא אהבתני, אבל עכשיו היא אוהבת אותי. בייחוד מאז שהבטחתי לה כי אהיה עיתונאית־צלמת ואתחתן עם אחד אנגלי־ארי. סבא אומר שלכשאתחתן כבר יהיה היינו הך לגמרי אם יהיה לי בעל יהודי - יותר מזה, סבא שלי סובר שעד אז כבר המילה "אָרי" תיהפך למושג לא ידוע. אני איני מאמינה בזאת, משום שתמיד יהיה טוב לו למי שהוא ארי, אפילו כשלא יביאו עוד את היהודים לאוקראינה,5 כמו את הדוד בלה, או את היהודים העשירים של ואראד, ולא יהיה עוד "חוק יהודי".6 אגי אומרת תמיד שלאחר המלחמה בוודאי לא יהיה עוד, אלא שהיא גם אמרה תמיד כי הגרמנים יהיו מפסידים את המלחמה. היא האמינה בזאת גם בעת שלקחו את הדוד בלה לאוקראינה בקיץ לפני שנתיים. נדמה לי שלעולם לא אשכח את היום ההוא. כעת עלה בדעתי עניין זה דווקא, שכבר התרחשו בי דברים מרובים כל כך, שאזכור אותם עוד גם לכשאהיה גדולה. יותר מזה, אפילו לכשאהיה זקנה. יומני הקטן, אתה כבר היית בעולם כשנשאו את הדוד בלה לאוקראינה, אלא שבזמן ההוא עדיין הייתי קטנה למדי ולא כתבתי בפירוט מה היה הדבר כמות שהיה. אולם כעת, עם שכבר "גמרו טוב - כולו טוב" והדוד בלה יצא החוצה גם מבית הסוהר שבארגיט־קרוט,7 עוד אעלה על הכתב את היום ההוא. אולם יש עוד דברים שמעולם עדיין לא כתבתי אותם בך, משום שאתה, יומני הקטן, עדיין לא היית בחיים וגם אני קטנה הייתי. מעשה שכזה היה, כשהנאצים לקחו את מרטה8 לארץ פולין. גם זאת לא אשכח, כשהרומנים הלכו מכאן9 והורתי מיקלוש10 עבר רכוב על סוס לבן11 ברחוב הראשי ואני הסתכלתי בו מחלון בית המרקחת. אגי היתה כעוסה מאוד כשנפנפתי להורתי. היא אמרה שהורתי היה מרצח יהודים אצל הבּאלאטוֹן12 עוד בזמן שהיא, אגי, עדיין היתה ילדה. אז כעסתי מאוד על אגי, מדוע היא אומרת כזאת על מושל שנכדו13 יפה הוא כל כך. אולם לאחר זמן לא רב רצו לקחת את בית המרקחת של סבי, אני אז ידעתי מיד שהצדק היה עם אגי בקוראה להורתי מרצח ישיש. רואה אתה, יומני הקטן, גם על כך לא כתבתי בך, שהמדיארים כמעט שלקחו את בית המרקחת מסבא. סבי אומר כי אגי עזרה לסדר את העניין. אבל לפי סבתא שילם סבא להונגרים וכך קיבלוֹ בחזרה.
    יומני הקטן, אתה גם זאת אינך יודע, מיהו אותו "ויטֶז"14 סֶפֶּשווארי,15 שכך עולל לו לסבא. אני עוד אספר לך הכול. אז אמר הדוד בלה שאדם שהוא פּוֹפֶּסקו, או שהוא יוֹנֶסקו02 לעולם לא יעשה מעשה שמסוגל לו "ויטז". סבתא אומרת, אף על פי כן סולדת היא מפני הרומנים, אבל אגי וסבא מחבבים אותם, אלא שמכסים זאת מסבתא, משום שגם הם פוחדים ממנה. שאלתי גם את הדוד בלה, אבל הוא ענה באומרו שאי־אפשר להכליל, ואנו היהודים טרגדיה שלנו היא שאם אדוריאן אמיל,16 שהוא האדם העשיר ביותר בוואראד, אוגר ממון הרבה, הרי גם אותי שונאים הארים, משום שגם אני יהודייה, אם כי באמת אין לי שום כסף חסוך. את כל דמי הכיס שלי אני מוציאה על מתנות ימי הולדת. אמת שגם אני מקבלת אפילו לחג המולד.
     
     
    • אווה היימן
    • אווה היימן
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • אנה פרנק - היומן הגרפי
    • אנה פרנק - יומן
    • התליון
    • אנה פרנק – בין מילים לתמונות
    • השמיים שבתוכי
    • זה הולך לכאוב
    • רופא משפחה. יומן
    • מסעותי עם ורה
    • במקום שהגשר עמד בו
    • נערה באושוויץ
    • החבר הצמוד שלי
    • הילדה בסוודר הירוק