הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • יומן צבים
    ספר מוגן
     
  • יומן צבים
    ראסל הובן | תרגום: רנה ורבין
    ידיעות ספרים, ערבי נחל | מאי 2018 | פרוזה תרגום | 216 עמ' מודפסים
    ניארה ה': כשהייתי צעירה התקשיתי להשלים עם הרעיון שאני סטריאוטיפ, אבל עכשיו אני מסוגלת. אני אישה בת ארבעים ושלוש, לא נשואה, נראית פחות או יותר אמנותית־אינטלקטואלית כזאת, לבושה לא ממש לפי צו האופנה, רווקה נצחית, בלי חתולים ולא צמחונית. נראית, אני חושבת, כמו אשתו של מישהו רק בלי המישהו.
     
    ויליאם ג': הפנטזיה שלי היא על מקום של כניעה. אולי בבית העירייה, באיזה מסדרון עלוב, דלת עם זכוכית חלבית: המחלקה לכניעה וויתור ללא תנאי. עובד ציבור הודי חביב יסייע בהליכים. אתה נכנע או מוותר ללא תנאי, חותם על מה שצריך ונשלח לאיזה מקום מקלט לאנשים שפרשו מהמרוץ.
     
    לונדון, שנות השבעים. בעולם מתחוללת מהפכה היפית של אהבה, אבל ניארה ה' וויליאם ג' לא ממש מצליחים להשתלב בה. היא סופרת ילדים מצליחה שתקועה במחסום כתיבה מתמשך, הוא מוכר בחנות ספרים, גרוש שהתקשה להיות מאושר בחיי הנישואים וכעת, בחייו החדשים, סובל מהבדידות. בצירוף מקרים מוזר כל אחד מהם מפתח אובססיה לא שגרתית, וזו הופכת למשאלה משותפת, מטלטלת, שתשנה את חייהם: לשחרר את צבי־הים הגדולים מהאקווריום בגן החיות של לונדון ולהשיב אותם אל האוקיינוס.
     
    "סיפור על התאוששות ותחייה... כמו סופרי פולחן אחרים – סלינג'ר או וונגוט – הוֹבן כותב על אנשים רגילים שעושים מחוות מחזקות חיים, בעולם שמאיים להשתגע." – ניוזוויק
     
    "שופע פרטים שנונים, חריפות עוקצנית ואירוניה עצמית." – טיים
     
    ראסל הובן היה סופר ומאייר אמריקאי שהיגר לאנגליה בסוף שנות השישים. ספרו אהוב הקהל והמבקרים, "יומן צבים", ראה אור בשנת 1975. הוא עוּבד לתסריט בידי הרולד פינטר ויצא לאקרנים בשנת 1985. בשנת 2013 הוציא ה-New York Review of Books מהדורה מחודשת של הספר והשיב אותו לתודעת הקוראים ברחבי העולם. זהו תרגומו הראשון לעברית.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
  • 38
    הוספה למועדפים שלי
  • ויליאם ג'
     
    אני לא רוצה ללכת יותר לגן החיות.
    לפני כמה לילות חלמתי על תמנון. הוא היה ירוק כהה, כמעט שחור, זרועות כהות מתפתלות במים חומים. לא בטוח שאני יודע מה הצבע האמיתי של תמנונים. מצאתי תמונות צבעוניות בשני ספרים בחנות. תמנון אחד היה חום ולבן, השני היה אפור, ורדרד, חום. נראה שהם משנים צבע. מפחיד להסתכל להם בעיניים. לא הייתי רוצה שתמנון ינעץ בי מבט, גם אם הוא קטן ולא מזיק. עיניים כאלה נועצות בי מבטים - זה יהיה יותר מדי בשבילי, לא יישאר ממני כלום. היתה שם תמונה בשחור־לבן של תמנונים שנתלו לייבוש על עמוד בתאסוֹס, בים האגאי, שחורים על רקע השמיים, שקיות שחורות שמוטות, זרועות שחורות מדולדלות, מתייבשות, על רקע האור הבוהק מעל הים. הם שייכים לסוג הנאוטילוס הקונכייתי, שתמיד דמיינתי לי שהוא רק קונכייה, בלי כלום בפנים. אבל שם בספר היא היתה מלאה זרועות ושחתה במרץ.
    בגלל זה רציתי לראות תמנון. בשישי אני עובד בחנות רק חצי יום. הלכתי לגן החיות. היה יום אפור, קצת גשום. נכנסתי מהשער הצפוני, ליד הינשופים. אוח פה ואוח שם, כל אחד מהם ישב על המוט שלו בנוצות רטובות ועיניים תזזיתיות. חציתי את הגשר ועברתי ליד מתחם הציפורים שהתנשא אל על, סבך רשתות פלדה אדיר ממדים, מחודד, זוויתי, מלא צווחות משונות ונפנופים אפלים. ילדים קטנים צרחניים אכלו כל מיני דברים. אדים עלו בגשם משלושה לוחות מרובעים שקועים בריצוף שבקצה הגשר. שתי ילדות וילד אחד טבלו בתוכם רגליים יחפות. המנהרה בקצה השני של הגשר הדהדה מילדים. על קירות המנהרה היו העתקים של ציורי מערות. הם לא היו שייכים לשם, נראו מזויפים, מצוירים בגסות. היו צריכות להיות שם סתם כתובות, על כדורגל, "ספרס", "ארסנל".
    חשוך מאד באקווריום. חלונות ירוקים, דברים שוחים. אנשים שחורים על רקע החלונות ממלמלים, מסבירים לילדים, מרימים אותם, מורידים אותם, מזרזים אותם, קוראים להם לחזור. צעדי ריצה של ילדים מהדהדים בחשיכה. מאד עלוב האקווריום, קטן מאד. יותר מדי חלונות קטנים ירוקים בחושך. סרטנים, לובסטרים, שתי תריסניות קוצניות, כריש נמר קטן ומסכן שנראה כמו פקיד בשירות הציבורי. דגים טרופיים, צלופחים, קרפדים, צפרדעים וטריטונים. לא היה תמנון.
    צבי־ים. הגדולים בטח שוקלים מאה, מאה ארבעים קילו. מסתובבים, מתנדנדים, טסים במים זהובים־ירוקים עכורים במכל מטונף וקטן, לא יותר גדול מהחדר שלי. דואים, צוללים ומתפתלים בעזרת סנפירים דמויי כנפיים בתיבת זכוכית של אוקיינוס יד שנייה. העיניים שלהם לא אמרו כלום, אי אפשר לומר אלפי קילומטרים של אוקיינוס.
    חשבתי: כשהייתי ילד אהבתי ללכת לגן החיות. הגשם פסק. הלכתי לביתן הזוחלים. לא. לא רציתי לראות את הנחשים על החול החם מתחת למנורה בוהקת מאחורי זכוכית. עזבתי את ביתן הזוחלים, הלכתי לכיוון הקופים. הגורילה שכב על הבטן בתא שלו, הסנטר שלו שעון על זרועות משולבות. לא. לא הצלחתי לחשוב מה יותר גרוע: אם הוא יכול לזכור או אם הוא לא יכול.
    יצאתי מגן החיות אל התחנה של אוטובוס 74 ליד השער הצפוני. היתה שם אישה צעירה עם ילד וילדה. הילד היה בן שמונה או תשע אולי. היתה לו גורילה שחורה קטנה מגומי קשורה בחוט גמיש והוא הרקיד את הגורילה השחורה הקטנה והקפיץ אותה בשלולית קטנה, פלאק פלאק פלאק, בלי להשפריץ. זה היה סתם אזור קצת רטוב על המדרכה.
    "תפסיק עם זה," אמא שלו אמרה לו. "אמרתי לך להפסיק."
    • ראסל הובן
    • ראסל הובן
     
  • המלצות נוספות