הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • יומן מסע
  • יומן מסע
    עבריה וראובן גל | מאי 2018 | טיולים ופנאי | 191 עמ' מודפסים
    מהו הסוד? מהו המרכיב המיוחד הזה המאפשר לזוגות החיים יחד עשרות שנים לפתח קשר עמוק ויציב, להמשיך לאהוב, לחשוק ולהתרגש גם בגיל מתקדם?
    יצאנו, ראובן ואני, למסע מסביב לעולם, כשמלאו לי שישים שנה, קצת גם כדי לפענח את הסוד הזה, והדברים הנכתבים עתה, שאמורים להיות בסופו של דבר ספר על המסע שלנו, עוסקים גם במעבר לגיל שישים ומעֵבר לו, גם בסוד הזוגיות הבוגרת, וגם בפלאי המסע סביב העולם. (מתוך היומן)
  • ספר דיגיטלי
     
    30
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מחשבות בטרם המסע
     
    אני יושבת ליד השולחן במוטוֹרְהוֹם שלנו. הוֹמֶר, אלסקה. אנחנו ממוקמים בראש מצוק מעל הים, כשממול רצועת יבשה ועליה הרים מושלגים. רוח חזקה נושבת בחוץ, ראובן מנסה להשמיע שיר של חוה אלברשטיין באַיי־פּוֹד. על החוף, השפל מתקדם בצעדי ענק, וסלעים אפורים נחשפים עוד ועוד. משפחה על החוף. אבא אמא וילדה קטנה. מחזיקים בחוט אליו מחובר עפיפון. מפעם לפעם ״משלחת״ של ציפורים חולפת מול החלון שלנו.
    על קיר המוטורהום שלנו דבוקה תמונה, רואים בה גבר ואשה מבוגרים, גבם למצלמה. שניהם עירומים. הגבר תמיר, רגליו ארוכות, שיערו לבן. האשה מלאה, נמוכה ממנו, הם אוחזים ידיים ופוסעים אל תוך הים. הם נראים לי בני שבעים בערך, ולמרות שאי אפשר לראות את פניהם — הם נראים לי מאושרים. למה הם נראים לי מאושרים? כי רק אנשים מאושרים יכולים ללכת ברכּוּת כזו על חול הים, יד ביד, בגיל הזה.
     
     
    קניתי את התמונה/גלויה הזו בשדה התעופה באוקלנד ניו־זילאנד, היא משכה את עיני באופן מוזר. ומכיון שהיינו בדרכנו לטיול ממושך באיים של ניו זילאנד במוטורהום, חשבתי שתתאים לנו, לקשט את קירות ״ביתנו״ הזמני. אבל בעומק, אני יודעת, שהיא התאימה לי גם כמייצגת את השאלה שמעסיקה אותי זמן רב. מהו הסוד? מהו המרכיב המיוחד הזה המאפשר לזוגות החיים יחד עשרות שנים לפתח קשר עמוק ויציב, להמשיך לאהוב, לחשוק ולהתרגש גם בגיל מתקדם?
    יצאנו, ראובן ואני, למסע מסביב לעולם, כשמלאו לי שישים שנה, קצת גם כדי לפענח את הסוד הזה, והדברים הנכתבים עתה, שאמורים להיות בסופו של דבר ספר על המסע שלנו, עוסקים גם במעבר לגיל שישים ומעֵבר לו, גם בסוד הזוגיות הבוגרת, וגם בפלאי המסע סביב העולם.
     
     
    אז קודם כל מעט עלי, ומה זה בשבילי להיות בת 60.
     
    אני רואה את עצמי כאשה גדולה, גם בגוף וגם בדרך בה אני אוהבת לעשות דברים. יש לי נטיה בסיסית להשאר מחוברת ונאמנה לדברים שאני אוהבת, בעיקר לבני אדם, אבל קשה לי גם להפרד מהרגלים של שנים — כמו למשל עתון ״הארץ״, אותו אני קוראת כבר למעלה מארבעים שנה, או בית הקפה של מיוּמקה בזכרון יעקב, בו שתיתי את הקפה הראשון כשעברנו לגור כאן לפני כמעט שלשים שנה, ואליו אני אוהבת ללכת בימי שישי בבקר גם עכשיו. אני עוסקת שנים רבות בעבודה טיפולית כפסיכולוגית קלינית, מתמחה בעקר בעבודה עם זוגות, אבל גם בעבודה אינדיבידואלית ובבִּיבְּליותרפיה — שעיקרה טיפול באמצעות כתיבה וספרים. נישאתי והתחלתי לגדל את ילדי בגיל מאד מוקדם, הנישואים הסתיימו בפרידה. בגיל 26 התאהבתי בראובן, שם, על חוף הכנרת, ואנחנו חיים יחד מאז שנת 1973. נולד לנו בן משותף שהוא היום בן 33, נשוי ואב לתינוק. לראובן שני ילדים מנישואיו הראשונים, שניהם נשואים והורים לילדים. שני בנַי מנישואי הראשונים, נשואים והורים לילדים. ביחד יש לנו אחד עשר נכדים. בשנה בה יצאנו למסע, ארבעה מתוך חמשת ילדינו חיו בחו״ל לרגל למודים או עבודה. כרגע ארבעה נמצאים בארץ, ורק בן אחד שלי ומשפחתו חיים בארצות הברית.
    אנחנו חיים בזכרון יעקב, בבית עץ צבוע אדום, שניצב על צלע ההר מול הים ומשקיף על בריכות הדגים של קבוץ מעין צבי. מחלונות ביתנו ניתן לצפות בשקיעות צבעוניות מהממות בכל עונות השנה, ואחת לשנה, בסוף החורף, מגיע לאדנית שבחלוננו זוג בזים, בונה לעצמו קן, ומבלה באדנית וסביבותיה, עד שאחרון הגוזלים לומד לעוף מהקן.
    מחלונות ביתנו ניתן גם להשקיף למרחקים, לראות אוניות שטות ובאות, ולדמיין מסעות לעולמות אחרים. אני אוהבת את הבית שבנינו לנו, ואת חיי המשפחה שלנו. הבית שהקמנו הוא פשוט וצנוע, ובמרכזו שולחן אוכל שניתן להגדילו כך ש-40 אנשים יכולים לשבת סביבו. שנינו, ראובן ואני, אוהבים מאד את עיסוקינו, ולכל אחד מאתנו מרחב עצמאי משלו לעבודתו ולפעילויותיו. לשנינו היו תמיד תכניות להמשיך ולעבוד גם מעבר לגיל הפרישה, ואף בחרנו לעצמנו מקצועות שאינם מוגבלים בגיל. עם זאת אנחנו אוהבים מאד את היחד שלנו, לקרוא בשקט זה לצד זו, לצאת מפעם לפעם לסרטים, הצגות וקונצרטים, להפגש עם חברים ולבלות עם ילדינו ונכדינו. ובתוך כל אלו, מלאו לי לפתע 60.
     
    להבדיל מגילאים אחרים הרגשתי שמשהו שונה קורה, וגיל ששים הפך להיות משמעותי עבורי ומיוחד. בהיותי צעירה יותר הייתי בטוחה שגיל ששים הוא בפרוּש גיל זִקנה, ונשים מתות קרוב לגיל הזה. אמי לאה, חלתה בסרטן השד בסביבות גיל חמישים. נאבקה במחלתה, עד שמתה ביסורים גדולים בגיל 64 (כשהיינו בשנת שבתון בוושינגטון, ארה״ב). מותה בגיל צעיר כל כך ״סימן״ לי את גיל ששים כאבן דרך, זו לא עובדה ברורה שמאריכים ימים. יכול להיות שגם אני לא אחיה מעבר לשנות השישים שלי, ובעקר שהדברים הם לא מובנים מאליהם. וכמו שכבר אמרתי, כשלפתע מלאו גם לי 60 שנה, אולי קצת מבלי שהייתי מוכנה לכך, הרגשתי בצורך לברר לעצמי, מה בעצם קורה לי בגיל הזה, ומדוע אני מרגישה מופתעת כל כך.
     
    גיל 60, בשבילי, הוא קודם כל גופני — כי נפשית ורגשית אני מרגישה דומה מאד לשנים הקודמות. גם ברגישויות, גם ביכולת השכלית, הכל מרגיש דומה. לעתים הזכרון נחלש, אבל פיתחתי טכניקות משוכללות לעזרה. הגוף לעומת זאת — ממש בוגד. ההתעוררות בבקר עם מן חשבון נפש על מה כאב בלילה, ומה הפריע לי לישון — גב? בטן? צואר? ברכיים? — והקלות בה ישנתי בשנותי הצעירות. האיטיות שבהתנהלות. להכנס ולצאת מהאמבטיה בהמון זהירות שלא להחליק. כל מיני מחושים באזורים שפעם לא ידעתי על קיומם, ועכשיו הפכו מרכזיים כל כך. ההתעייפות המהירה יותר — מול השעות האינסופיות של אנרגיה בעבר. לעלות ולרדת לכלי רכב שונים עם המון מחשבה מאיזה צד ואיך — אי אפשר פשוט לדלג כמו פעם. כשחם, חם יותר, כשקר, קר יותר.
    אז נכון שכל הזמן אני אומרת לעצמי שאנחנו ברי מזל, שאנחנו בריאים — שיש לנו מזל שזה כל מה שמטריד אותנו ולא מחלות אמיתיות ורציניות. אבל בכל זאת זה משהו מרכזי. הגוף. גם המראה הנשקף אלי מהמראה, מדי בקר, נראה פתאום שונה בגיל הזה. העור, השיער, קווי המתאר. לאחרונה גיליתי שקשה לי להרדם בלילה אחרי ארוחת ערב עשירה, מה שבעבר היה נדיר. בצעד דרמטי החלטתי, בעת טיול בצרפת, שלא אוֹכַל יותר ארוחות ערב עשירות. אני עומדת בהחלטה הזו בכבוד, ישנה מצויין בלילות בלי קשיי עכול, ולמרבית הפלא אף ״השרתי״ משקל עודף, שישב עלי בעקשנות מאז לידת בני הצעיר. חברים התחילו בצחוק לקרוא לדרך האכילה שלי ״שיטת עבריה״, מתנסים בה בעצמם ובעקר מוכנים לקבל את המצב החדש שבו אינני משתתפת בארוחות ערב. אז זהו שינוי מרכזי ביחסי לעצמי ואל הגוף שלי. אני לא ״מכניסה״ לתוכו ״בלי חשבון״ כמו פעם, ומודעת יותר לקיומו ולצרכיו המיוחדים הקשורים בהתבגרות. אני ממשיכה, כמו בעבר, לשחות מדי יום, או לצעוד — אבל מודעת לעובדה שאני שוחה לאט יותר, ומתעייפת יותר בעליות מאשר בעבר.
     
    לכאן אפשר אולי לצרף גם את השינויים בתחום המיניות שאני מודעת להם יותר. עברתי ניתוח לכריתת רחם לפני שנים מספר, ומאז לקחתי הורמונים עד מלאת לי 60. אני מודעת ל״הזדקנותו״ של הגוף, לירידה ברמת התשוקה והספונטניות, ולהבנה כי מה שבעבר היה כמעט ״מובן מאליו״ עבורי, חיי מין מספקים ועשירים, דורש היום ״מאמץ״, דמיון והשקעה. כל זה שייך לתחום ״הגוף״ שבו אני מרגישה את השינויים הגדולים ביותר בשנים האחרונות.
     
    מצד שני, יש משהו בגיל 60 שמאפשר לי להרגיש פחות מחוייבת ופחות אחראית, בעיקר כלפי הילדים. בגיל הזה ילדינו כבר אמורים להיות עצמאיים ולדאוג לרווחתם ולביתם. בהרגשה העמוקה שלי סיימנו את מחוייבויותינו המיידיות כלפי ילדינו. גידלנו אותם כמיטב יכולתנו, תמכנו בהם כלכלית (ועוד תומכים על פי הצורך) גם זה כמיטב יכולתנו — וכרגע כל אחד מהם הוא בוגר העומד ברשות עצמו, ובעלי יכולת לנהל חיים עצמאיים משלהם, לגמרי בלעדינו. לנכדינו החמודים, שאנחנו אוהבים לבלות אתם הרבה, יש הורים משלהם — שהם אלו הדואגים להם, ואנחנו מוזמנים לקחת חלק משמעותי בתהליך גידולם, על פי היכולת והנטיה שלנו. הורינו נפטרו כולם, כך שאין עלינו אחריות לטיפול בהורים זקנים, ואנחנו בעצם חפשיים לעשות בחיינו מה שנחפוץ. אני לא זוכרת תקופה אחרת בחיי שבה הרגשתי כל כך חפשית, כעכשיו. כשאני מסתכלת על הצעירים של היום, אלה הנוסעים לטייל בעולם מיד אחרי השרות הצבאי (ופגשנו רבים מהם בניו זילנד, אוסטרליה ודרום אמריקה), אני מדמיינת שהם חשים משהו דומה. רגע לפני המחוייבות ללמודים, לקריירה, למשפחה החדשה שיקימו — הידיעה שהוריהם אינם זקוקים להם כי הם עדיין צעירים בעצמם, משחררת אותם למעוף הזה, הנחוץ כל כך. ואני? עזבתי את בית ילדותי בגיל צעיר, והייתי צריכה לדאוג לפרנסתי ולחיי, בעצמי. מגיל 16 חייתי עם חבר, בגיל 18 נישאתי לו, ובגיל 20 הייתי אֵם. במובן הזה, גיל 60 בשבילי הוא הגיל שבו אני ממש ״יוצאת לחופשי״ לראשונה בחיי, ויכול מאד להיות שתחושת ההקלה הגדולה שאני חשה מאז יצאנו לדרך, קשורה גם בזה.
     
    עשר השנים האחרונות לפני היציאה למסע, היו שנים מאד עמוסות. שעות העבודה הארוכות שלי ושל ראובן, נישואיהם של ארבעה מילדינו שהיוו מעמסה כלכלית רצינית בשל הרצון שלנו לעזור לכל אחד מהם במשהו בראשית דרכם, אביו של ראובן שחלה, והעברנו אותו לגור בקרבת מקום מגורינו, וטיפלנו בו עד מותו לפני כשנתיים, והרצון שלנו להתבסס כלכלית ולאפשר לעצמנו חיי רווחה — תוך שאנחנו מנהלים חיים חברתיים מלאים ומספקים. כל זה העמיס עלינו המון מחוייבויות. נראה כמעט בלתי אפשרי, ודמיוני, לקחת פסק זמן מכל זה ולבחור לעשות משהו כל כך שונה כמו מסע מסביב לעולם. עם זאת, מרגע שהחלטנו סופית על המסע, הלכה תחושת החופש והתעצמה, ועמה גם ההבנה כמה נחוצה ההזדמנות הזו בחיים, ולא משנֵה באיזה שלב, להרגיש חופשיה מהתחייבויות לאחרים, להצמיח כנפיים, ולעוף.
     
    מה עוד? אני חושבת שבגיל הזה יש לי כבר פחות פנטזיות לגבי החיים בכלל, ולגבי החיים הזוגיים בפרט. זה לא אומר שאין דברים שאני רוצה לעשות ולהגשים יחד ולחוד, אבל אין את המרחב הזה של הגיל הצעיר שבו ניתן היה לדמיין על דברים שייקרו בעתיד הרחוק, ולשאוף אליהם. המרחב הוא מיידי. היום, מחר, בשבוע הבא — ומקסימום בשנה הבאה (ראה תכנית המסע סביב העולם). זה הופך להיות יותר קונקרטי, ופחות בתחום הפנטזיות. אני מרגישה את זה חזק בתחום החברתי והפוליטי. בעבר חשבתי והאמנתי שאני יכולה לשנות דברים, להשפיע. השתתפתי בפעולות מחאה, בהפגנות, הייתי מעורבת. לאחרונה אני מרגישה שזה לא בידי, לא בגדול. אני ממשיכה לנסות להשפיע בסביבתי הקרובה. ילדיי, נכדיי, אבל משלימה עם חוסר היכולת שלי לשנות את העולם.
    גם בנישואים. אחרי 30 שנה של ביחד, כבר ברור לי יותר לְמה אפשר לצפות ולמה לא. אני נאבקת פחות על לשנות דברים, בעיקר על לשנות את בן זוגי, ומשלימה ונהנית ממה שיש. אז אולי אפשר לקרוא לזה השלמה וקבלה. גם אלו דברים אופייניים לגילי.
     
    ואם מדובר על פנטזיות והשלמה, אני מרגישה כמה חשוב לי בגיל 60, שלצד המערכת הזוגית, אני מצליחה לקיים מערכות רגשיות נוספות, עם חברים, שמעשירות אותי, ולעתים מספקות לי ״מקלט״ מהזוגיות. החברוּת הוותיקה שלי עם אַניֶיס חברתי ההולנדית, אותה הכרתי בשנות העשרים של שתינו באילת, היתה ועודנה ״מקום בטוח״ מרכזי בחיי. אנשים תמיד מספרים לי שבשעות מצוקה הם מדמיינים את עצמם נמלטים לבית ילדותם, לחיק הורה מנחם, לזרועות אמא שמרגיעות את הכל. לי לא היה מקום כזה. אף פעם לא יכולתי לדמיין את עצמי נמלטת לבית ילדותי לחפש מחסה מתלאות החיים. החברוּת שלי עם אנייס, ככל שהתחזקה, ובעקר בשנים האחרונות, הפכה להיות ה״מקום הזה״ אליו אוכל להמלט בשעת מצוקה. יש משהו בחברוּת, לעומת יחסים רומנטיים במהותם, שמאפשרת מרחב קיומי הדדי מפרה, בלי הלחץ של הציפיות שהשני ימלא תפקיד של מושיע, כמו שקורה ביחסים זוגיים רומנטיים. אנייס ואני עברנו יחד את גרושינו, של שתינו, גדילת ילדינו, מות הורינו, בכינו המון יחד, קראנו ספרים ודיברנו עליהם שעות, ראינו אלפי סרטים, טיילנו יחד לצִיון ימי הולדת משמעותיים שלנו (נולדנו באותה שנה בהפרש של כחודש זו מזו) וכשאביעזר, בן זוגה של אנייס נהרג בתאונת דרכים במלאת לו 70, והיא נפצעה, היה לי ברור שאפסיק באחת את חופשתי בארה״ב, היכן ששהיתי עם נכדי, ואבוא להיות לצידה בבית החולים. המרכיב העקרי של יחסינו היה ועדיין, אהבה משותפת לחיים, לספרות ולאנשים — ומה שאנחנו יודעות לעשות הכי טוב ביחד, זה לצחוק. התפתחות הקשר הזה עם אנייס וכל מה שלמדתי על עצמי וצרכַי דרכו, איפשר לי לפתח יחסים עשירים עם חברים וחברות נוספים במהלך השנים, ואני רואה עצמי היום, בגיל 60, ״עשירה״ בחברויות נפש, ובטוחה שזהו מרכיב חשוב והכרחי בשלב הזה בחיי.
     
    בגיל 60 אני חושבת שמתחילים גם להביט קדימה, אל השנים שנותרו לחיות, בתור השנים שנותרו לחיות בטוב. זה כבר לא מובן מאליו שיש עוד המון שנים לחיות — מדברים יותר על המוות, ואולי גם פוחדים יותר מן המוות. אבל מקדישים גם הרבה יותר מחשבה לאיך הייתי רוצה שהשנים האלו יראו. האם נתקבץ קבוצה של חברים ונבלה את שנות הזקנה קרובים אלו לאלו, פיזית — כך שנוכל להעזר זה בזה, לבלות יחד, לאכול יחד? (אנחנו מרבים להתבדח על זה בחוג חברינו הקרובים, איך נבנה שכונה של בתים קטנים, עם חדר ל״מטפלת״ הפיליפינית, ואיך המטפלות יוליכו אותנו בכסאות גלגלים, עם הקטטר והכל, למפגשים של ״בינגו״) לאחרונה, ביזמה של שתיים מחברותי הטובות והקרובות, הקמנו מעין ״מעגל בנות״ שנפגש פעם בחודש, למספר שעות של שיחה על החיים שלנו. בני הזוג שלנו נתקנאו והקימו ״מעגל בנים״ משלהם הנפגש במקביל. המפגש הראשון של מעגל הבנות היה על חוף הים בסיני, בחגיגת יום הולדתי ה-60, והוגש לי כמתנת יום הולדת על ידי חברותי. האם ההתארגנות הזו היא היא ההתחלה של התקבצותנו, והרצון לבלות יותר יחד עם חברינו?
    או אולי נתמקד בחיי ילדינו ונכדינו ונעמיד עצמנו לרשותם? גם זו תמונה שתופסת מקום בדמיונותי. אני גדלתי עם סבתות שלא עבדו מחוץ לבית, ושעמדו כולן לרשות נכדיהן, והשהוּת בקרבת שתי סבתותי, המזינות, החמות והטובות, הפכה להיות הארוע המכונן של חיי, כשבעקבות הקרבה הגדולה ותחושת הבטחון שהן העניקו לי, התפתחה יכולתי להיות בקשר עם אנשים, בדרך המיוחדת לי.
     
    וגם הזוגיות בגיל הזה, הופכת להיות שוב מוקד מרכזי. הבלעדיות של הזוגיות ושל בן/בת הזוג כמקור לתמיכה רגשית, ולעזרה, הופכת להיות מורגשת יותר ויותר. הבית כולו חוזר להיות שלנו, של הזוג. אפשר לעשות מה שרוצים, מתי שרוצים, כמעט כמו בראשית החיים הזוגיים, אבל עם הרבה יותר נסיון חיים, והשלמה. ואולי בסופו של דבר זה יהיה גם זה (חברים ומשפחה) וגם זה (זוגיות)?
     
    ועוד בגיל 60 — הרצון שישאר משהו אחרי, בעל משמעות. כל מה שהספיק לי עד עכשיו, בתחום היצירה, החברות, הילדים, נראה מובן מאליו. כולם עושים את זה. עכשיו, כשיש פנאי, כשבריאים ומשוחררים מתחשק לעשות משהו מיוחד, שיעורר אחרים, שיעניין — שישאר. ואולי זו הסיבה העקרית לכך שחשבתי לכתוב את הספר שאני מנסה לגבש עכשיו. הסיפורים שכתבתי בעבר, ואולי גם הסיפורים שאכתוב בעתיד, באים מחלקים פנימיים שלי שאינם תלויי גיל. כאילו אוצר החוויות שלי מחולק למדורים. יש מדור שהמרפא היחיד לרגשות המועקה שהוא מייצר — זו הכתיבה. זה משהו שקשור בעבר הרחוק, בשנות הילדות המוקדמות, ובעקבותיהן הדרך המיוחדת בה אני חווה דברים ומעבדת אותם — והצורך לייצר סיפורים מהחמרים הללו. הצורך הזה היה שם תמיד, לא עבר — ואני מניחה שגם לא יעבור.
    הכתיבה החדשה הזו שאני מנסה בה את כוחי — קשורה יותר לרצון שלי להתחלק עם אחרים במחשבותי הקשורות למשהו שעסקתי בו ועדיין עוסקת בהנאה מרובה מרבית שנות חיי הבוגרים, עבודה עם זוגות. הסקרנות שלי להבין מהי הדינאמיקה הקושרת בני זוג אחד אל השני — ומתוך כך גם להבין את הדינאמיקה המיוחדת של זוגות הנשואים שנים רבות, רגע לפני הזקנה. אז כנראה שגם זה שייך לגיל 60 אצלי, הרצון להעמיק בחשיבה המקצועית, ולהפוך את ההנאה שאני חשה מעבודתי עם אנשים לאורך שנים, למשהו שאני יכולה להתחלק בו עם אחרים.
    חשבתי הרבה על כך שלא אוכל לסכם את מחשבותי על שנות השישים שלי, בלי להתייחס למקומם של הגברים בעולמי בגיל הזה. מגיל מאד צעיר רותקתי לעולמם של הגברים, כאחות צעירה לשני אחים בוגרים, הייתי נסחבת אחריהם ונדחפת לכל משחקיהם שנראו לי תמיד הרבה יותר מענינים ממשחקי הבנות. אם נוסיף לכך את העובדה שאבי, לוחם המחתרות, ישב בכלא הבריטי מסמוּך ללידתי ועד שמלאו לי כמעט חמש שנים, ומיד אחרי שובו נפרדו הורי ונשארתי לגור עם אמי וסבתי — הרי שחיי מלאים בגעגועים לדמות גברית אבהית, או לפחות לפירוש שאני נתתי לגעגועים הללו. ואכן, אפשר לאמר שהסתובבתי לי בעולם תרה אחרי ״הגבר״ שיענה על צרכי, ובהבדל מהמציאות בה גדלתי - לא יעזוב אותי. ראובן, בן זוגי הנוכחי, הוא ללא ספק הואריאציה הכי טובה ונכונה על הנושא, ודרך הקשר אתו והחברות האמיצה שגדלה ביננו, הבטחון שלי בעצמי ובמקומי בעולם הולך וגדל. עם זאת, ובמקביל, אמצתי לי במהלך השנים ״אבות״ רבים, רובם בתחום המקצועי, אך לא רק בו, ולצד התגלית הכי חשובה בשנותי הבוגרות, חברותי הנאמנה והקרובה עם חברותיי הנשים, רכשתי לי גם כמה וכמה חברים גברים שיש לי אתם קשרים עמוקים וחברויות נפש של ממש. אני אוהבת לצחוק אתם, ולראות יחד משחקי כדורגל או סרטי מתח ואלימות, וגם סתם לדבר על דברים שגברים אוהבים לדבר עליהם, עם נשים, או ההיפך. בעבר, בשנים היותר צעירות שלי, לחברויות האלו היה נלווה תמיד גוון של מתח מיני, שזכה לתגובות חזקות של הסביבה על הקשר, או של בני הזוג. לאחרונה, שמתי לב לשינוי. כשאנחנו נפגשים, האוירה היא פחות חיזורית, ויותר חברית. הגברים בני השישים פלוס מוצאים יותר עניין בחברת גברים אחרים, מאשר בעבר. הם מנהלים יחסים ושיחות נפש בינם לבין עצמם ופחות נזקקים למעורבות הנשית ביזמה הזו. נראה כאילו מה שבעבר היה מגדר על ידי ״כיבושים״ והערצה של המין השני, נרגע, ומוגדר עכשיו יותר על ידי הישגים בתחום הקריירה וההגשמה העצמית. איך זה קורה, ולמה זה קשור? אני מניחה שההתבגרות עצמה מכתיבה את זה, אך גם יציאתם של הילדים הבוגרים מן הבית, והתחזקות הקשר הזוגי, שיש בו עכשיו הרבה יותר השלמה וקבלה. גברים רבים שעוד בשנות החמישים שלהם דמיינו את ״אהבת האמת״ שעדיין מחכה להם מעבר לפינה, והילדים החדשים שעוד יוולדו להם — שהרי כוחם להוליד לא פג — השלימו עם הזדקנותם, נרגעו משטף הפנטזיות הלא ריאליות (אלה שלא מימשו את הפנטזיות, ולא קמו ועזבו הכל רגע לפני...) וחזרו בהשלמה אל חיק הזוגיות הבוגרת.
    ואולי הכי חשובה בשבילי, בגילי, היא העובדה המפתיעה, שפחות איכפת לי עכשיו מה חושבים עלי האחרים, ואיך יראו בעיניהם הדברים שאני עושה או חושבת. זה אולי נשמע קיצוני, אבל זו תגלית שגם היא שייכת למסע. משהו פנימי נעשה גמיש יותר. בהשפעת הדרך, בהשפעת הגיל — אני ״מוכנה״ להתבונן בעצמי ובאחרים בעיניים פחות בקורתיות, ומרגישה הקלה גדולה בשל כך. הביטוי הבולט ביותר של התחושה הזו הוא החופש שאני נותנת לעצמי להתלבש בדרך שנוחה ונעימה לי, נעליים שטוחות, סנדלים, מכנסיים רחבים, ומרגישה פחות צורך ל״התייפות״ בשביל אחרים, עם כל הטרחה ואי הנוחות הכרוכה בכך. אינני משקיעה שעות במספרה כדי לעצב, לסלסל או לצבוע את השיער שלי, פשוט מאד — אשה בת 60.
    אז זהו גיל 60 שלי, ובודאי יש עוד שכבות שלא הגעתי אליהן במחשבותי, אבל מתוך מה שכבר נגעתי בו, אולי נעשָה לי ולאחרים ברור יותר מה הביא אותי־אותנו להרגשה שזהו הזמן הנכון עבורנו לצאת למסע הזה.
    • עבריה גל
    • עבריה גל
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • יומנים מחדר המיטות
    • יומן מדיטציה
    • ארבע שנים ברואנדה
    • הפנאמריקנה
    • דרך המשי
    • מסע תענוגות אמיתי בארץ הקודש
    • מסע תענוגות בארץ הקודש
    • רשימות מאי קטן
    • לרדוף אחרי השמש
    • זה הולך לכאוב
    • לונלי
    • שבעת העקרונות לנישואים מאושרים