הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • יארמה וקיילה
  • יארמה וקיילה
    יצחק בשביס זינגר | תרגום: בלהה רובינשטיין
    ידיעות ספרים | 2011 | פרוזה תרגום | 351 עמ' מודפסים

    הפתעה מרנינה: רומן של הסופר היידי זוכה פרס נובל יצחק בשביס זינגר, הרואה אור לראשונה! סיפור שפורסם בהמשכים בעיתון היידי "פארווערטס" ( ניו יורק), אולם מעולם לא נכרך לספר, ועתה הוא מוגש לקהל הקוראים בתרגום עברי עדכני. הרומן המסעיר יארמה וקיילה הוא בראש ובראשונה סיפורה של קיילה, זונה אדמונית השואפת לחיים טובים יותר. הוא גם סיפורם של בעלה יארמה, איש העולם התחתון, ושל אהובה בונם, תלמיד חכם שהתפקר. בניגוד לסופרים הידיים-אמריקאים בני דורו, סירב בשביס זינגר לתאר את העולם היהודי שחרב בנימה של אידיאליזציה נוסטלגית, והתעקש לתארו על האורות והצללים שבו. ביארמה וקיילה הוא מציג את אנשי השוליים של הקהילה היהודית, ואת ניסיונם העיקש להימלט מעברם שדבק בהם ולא מרפה. הוא מתבונן בניצוץ האנושי המאיר את המבוכים האפלים בנפש גיבוריו, וזורה אור של תקווה על מציאות חייהם הקודרת באמצעות סיפור נוגע ללב של אהבה גדולה מהחיים. התרגום מעורר ההשראה של בלהה רובינשטיין משמר את האותנטיות המפולפלת של היידיש העממית ואת העושר הסגנוני של היצירה. ההערות ואחרית הדבר שהוסיפה שופכות אור על הרקע התרבותי וההיסטורי שהרומן מתרחש בו ומעשירות את הקריאה. יצחק בשביס זינגר (1991-1904), מגדולי סופרי היידיש והמתעדים של העולם היהודי בפולין ובאמריקה, נולד בלאונטשיין וחי בוורשה. בשנת 1935 היגר לאמריקה. כתב סיפורים ורומנים רבים, בהם השטן בגוריי, העבד, בית הדין של אבא, משפחת מושקאט, שושה, הקוסם מלובלין, שונאים: סיפור אהבה. בשנת 1978 זכה בפרס נובל לספרות.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון


    א

    שמו האמיתי היה ירמיהו אליעזר הולצמן. אבל בכיכר של רחוב קרוכמאלנה* לא היתה סבלנות לשמות ארוכים. לכן קראו לו יארְמֶה, בתוספת הכינוי "קוץ". הכינוי הזה נדבק אליו מפני שכך קראו בוורשה לכדוריות הקוצניות שהצעירים היו זורקים על אנשים בתשעה באב. כשכדורית כזו היתה חודרת לזקן של גבר או לסבך השיער של נערה, לא היה קל להוציא אותה משם. יארְמֶה נהנה לעקוץ ולדקור את החברים הטובים שלו, וגם את הנקבות שהיו לו עניינים איתן. שמה של אשתו היה קֵיילֶה־לאה קוּפֶּרְמִינְץ וכולם קראו לה קֵיילֶה האדומה, כי השיער שלה היה אדום כאש.
    [*. אחד הרחובות הדלים בוורשה. בשביס־זינגר הכיר אותו היטב, כי שם חי מאז היה בן ארבע ועד גיל מצוות. היה בנו של מורה־ההוראה (דיין) ברחוב, ולכן היתה לו הזדמנות להכיר מבפנים את חיי הדיירים שם. (כל ההערות הן הערות המתרגמת, ב"ר.)]
    עד שמלאו לו שלושים ושתיים הספיק יארמה הקוץ לשבת ארבע פעמים בפּאוְויאק* בגלל גנֵבות. הוא היה אלוף בפריצת מנעולים. הוא גם נאסר כמה פעמים על סחר בנשים - "סחורה חיה" בפי הסרסורים. קיילה האדומה הספיקה להחליף שלושה בתי בושת בעשרים ותשע שנות חייה: אחד ברחוב קרוכמאלנה, אחד בסְמוֹטְשה, ועוד אחד בטאמְקיס. אִיצֶ'ה העיוור, הוא ולא אחר, היה הסרסור הראשון שלה. יארמה פגש את קיילה בבית מרזח ברחוב קרוכמאלנה מספר שש. אחרי שבילה איתה יום ולילה לקח אותה למורה־הוראה ברחוב סְטאוְוסְקִי** והתחתן איתה. הדיין הזה לא שאל הרבה שאלות, ולא בדק בציציות של אלה שבאו אליו להעמיד חופה או להתגרש. לא כמו הרבנים האחרים, הוא היה לוקח את שלושת הרובלים שלו ושולף מיד כתובה, או נותן הוראה לכתוב גט.
    [*. בית סוהר ידוע לשמצה בוורשה.]
    [**. רחובות הממוקמים באזור עוני בוורשה. חיו בהם יהודים רבים, בעיקר פשוטי עם. היתה שם תערובת של אנשים ישרי דרך ואנשי עולם תחתון; שומרי מצוות וחילונים.]
    זה היה בשנת 1911, שש שנים בערך אחרי המהפכה הראשונה ברוסיה. השובתים וזורקי הפצצות קיבלו את שלהם, והצאר ניקולאי השני ניסח חוקה חדשה. אבל הדוּמָה* הראשונה קרסה, ובחרו דוּמָה שנייה ושלישית. ברוסיה הסיתו אנשי "המאה השחורה"** את ההמונים וקראו להם לערוך פוגרומים ביהודים, והלאומנים בפולין דרשו להחרים סחורות של יהודים. מאות אלפי צעירים וצעירות הבריחו את הגבול ועברו לפרוסיה או לגליציה. משם יצאו אל מֵעֵבר לים, לחפש את מזלם באמריקה. בעיתוני היידיש חזרו וכתבו בכל שבוע שחצי האי הבלקני הוא חבית אבק שרֵפה. המאמרים המדיניים צפו מראש את התפרצותה של מלחמה גדולה: לא רק טורקיה נגד סרביה, בולגריה ומונטנגרו, אלא אפילו בין רוסיה לגרמניה. ד"ר הרצל נפטר, אבל התנועות הציוניות ערכו קונגרס באותה שנה, כמו בשנים קודמות. הסוציאליסטים הפיצו כרוזים שנכתב בהם שהציונות היא הזיה ריקה, ועל הפועלים היהודים להילחם למען הסוציאליזם בארצות מושבם ולא לחלום על ארץ רחוקה; זה הרי מדבר שממה מיושב בערבים, והסולטאן עבדול חמיד לעולם לא ייתן להם כתב אֲמָנָה.*** אבל בבתי הבושת ובמסבאות שברחוב קרוכמאלנה לא קראו עיתונים ולא התעסקו בפוליטיקה. כולם, לעומת זאת, זכרו שם את ההתקפה של הסוציאליסטים על העולם התחתון: המורדים פרצו אז אל בתי הבושת, הרביצו לזונות, קרעו מצעים, ניקרו עיניים, שברו צלעות. כולם זכרו שכמה מהתוקפים נשלחו לסיביר, ושאדומים אחדים אף נתלו בבית הכלא שבמצודה. רבים נהרגו ביום רביעי ההוא, העקוב מדם. אבל כל זה היה מזמן.
    [*. הבית התחתון של הפרלמנט ברוסיה הצארית. אחרי מהפכת אוקטובר 1905 הצאר ניקולאי השני העניק לדוּמָה סמכויות רחבות יותר מבעבר. אבל הדוּמָה הראשונה פוזרה זמן קצר אחרי שנבחרה, וגם הבאות אחריה לא החזיקו מעמד זמן רב.]
    [**. חוגים ריאקציונריים ואנטישמיים.]
    [***. הסולטאן הטורקי עבדול חמיד (1842-1918) סירב להיענות לבקשת הרצל להעניק ליהודים זכות התיישבות בארץ ישראל.]
    למען האמת, יארמה הקוץ ידע לקרוא עיתון ביידיש. הוא נמנה עם הגנבים של פְּיאסֶק,* וזמן־מה אפילו למד בישיבה בלובלין. כשאיזה גנב מן החבורה היה צריך לכתוב מכתב לאבא־אמא, או לבואנוס איירס,** הוא היה בא אל יארמה כדי שיכתוב עבורו. יארמה כתב את המכתב ביידיש, ואת הכתובת על המעטפה - ברוסית. כל בוקר היה קונה עיתון, אבל קרא רק את הרומן בהמשכים: "אשת הדמים", "הגברת המסתתרת" ועוד רומנים כאלה. לרוב היה מקריא את הקטע המודפס באוזני קיילה. לפעמים היה קורא בעצמו, ואחר כך מספר לה מה קרה בַּסיפור. עיניה הירוקות של קיילה זהרו כששמעה מה הסופר בדה מלבו, והיא טענה:
    [*. עיירה באזור לובלין. היו בה קהילה יהודית גדולה ומכובדת וגם חבורות של אנשי העולם התחתון. בחוגים מסוימים דיברו על פיאסק כעל עיר של גנבים מתוחכמים (כמו חלם, שנחשבה לעיר של שוטים, אף על פי שהיו בה הרבה אנשים חכמים...).]
    [**. באותם ימים היה בבואנוס איירס מרכז של עולם תחתון יהודי, ועסקי הזנות פרחו שם.]
    "אוי, לסופרים יש כאלה מין מחשבות מוזרות. הם יכולים להדביק הכול ביחד, אפילו קיר עם הקיר שממול."
    "הכול המצאות. בלבולי ביצים," הסכים איתה יארמה. "הם יושבים להם, הבטלנים האלה, עם העט ביד, ועושים רעש כאילו יש יריד בשמים. הם יודעים לבלף, אבל לא יכולים לעשות שום דבר. אפילו לא לקשור לחתול את הזנב."
    "הכול בא מלימוד תורה," טענה קיילה. "הם לומדים גמרא ומחדדים את השכל."
    "כן, נכון. חֶזְקֶלֶ'ה שְפִּיגְלְגְלאס היה בקיא באותיות הקטנות. כשאחד משלנו היה בא אליו לבקש עצה, חזקל'ה היה משפשף את המצח כמו רבי, חושב, ועונה לעניין. הוא עשה צחוק מכל הרוסים המגושמים בפולין. היה לו כישרון לא רגיל. פעם הוא סחב את שעון הזהב של מפקד המשטרה בכבודו ובעצמו.
    "תפסו אותו?" קיילה נדרכה.
    "לא. הוא החזיר את השעון מרצונו ואמר למפקד, ברוסית: 'הנה השעון שלך.' המפקד העליון כמעט חטף שבץ."
    הבעל והאישה אהבו לשוחח. לא רק לישון יחד. הם היו שוכבים ערים כמעט כל הלילה בדירה שלהם ברחוב קרוכמאלנה מספר שמונה, שוכבים ומדברים. לקיילה האדומה היו מעשיות בלי סוף. מיליון מעשיות. וליארמה היו עשר מעשיות על כל מעשייה שקיילה סיפרה.
    קיילה לא יצאה אל מחוץ לוורשה. היא לא עברה את מחסום העיר מאז הביאו אותה לפני עשרים שנה מן הפרובינציה. הכי רחוק שהגיעה היה פְּראגָה, או פֶּלְצוֹביזְנָה.* אבל יארמה היה נוסע מַתְמיד. היו זמנים שנהג לנסוע ברכבות ולשחק עם הנוסעים בכל מיני משחקי הימורים וקלפים. הוא ידע לסדר את הטמבלים האלה... פעם הוא היה בעיר מְלאבַה, ליד הגבול, והבריח אל מֵעֵבר לגבול את אלה שיצאו לאמריקה. הוא גם הבריח לפרוסיה סחורות ללא מכס, ומשם העביר אותן לרוסיה. לא היה חסר הרבה שישלחו אותו עם מטען של נקבות לבואנוס איירס. יארמה היה מעורב עם כל החבורות של רועי הזונות ופורצי הקופות בפולין. היה לו לוח שנה, שהיו רשומים בו התאריכים והכתובות של כל הירידים ברחבי רוסיה. קיילה היתה חוזרת ומצהירה:
    [*. פרוורים של ורשה.]
    "יארמל'ה, אני הנקבה המאושרת ביותר בכל העולם. אני מבקשת מאלוהים רק דבר אחד: שהאושר שלי לא ייפסק אף פעם. אני תמיד שמה כסף בקופת צדקה ומבקשת מאלוהים שתהיה בריא."
    "קיילה, לא הייתי מחליף אותך באף אחת, אפילו אם היו נותנים לי זהב במשקל הגוף שלך!" הבטיח לה יארמה.
    "אהבה כזאת כמו שלנו לא היתה מאז שהעולם קיים." לחשה קיילה.
    הם בטחו זה בזה, ודיברו על הכול בגלוי. הבעל ואשתו הסכימו ביניהם שאם יארמה יחשוק באיזו נקבה, או אם קיילה תשתוקק לאיזה גבר, הם לא יצטרכו להתאפק, ויוכלו לעשות מה שהלב מבקש. אבל בתנאי אחד: לא לשמור סוד, אלא לספר את האמת מיד לאחר מעשה.
    הם עמדו בדיבורם. במשך השנתיים וחצי שהיו יחד השחיל יארמה מן הצד רק כמה נקבות, כשהזדמן לו לנסוע אל מחוץ לעיר. בשבוע האחרון קיילה עשתה את זה בפעם הראשונה, כשהתמסרה לאיצ'ה העיוור. איצ'ה שכב פצוע בבית החולים, אחרי שסוחר בסחורה גנובה תקע לו סכין. לאיצ'ה העיוור היתה פרוטקציה, ובזכותה קיבל חדר נפרד בבית החולים. קיילה באה אליו לביקור חולים עם עוגת גבינה, ואיצ'ה ביקש ממנה - בשם הימים הטובים של פעם - שתרשה לו לעשות איתה מה שצריך. ככה, חבוש כולו וקודח מחום, הוא השכיב אותה במיטה. כל העסק לא נמשך יותר מדקה, כשבצד האחר של הדלת עמדה האחות הרחמנייה ופטפטה עם הרופא התורן.
    בלילה, כשקיילה סיפרה ליארמה מה קרה, הוא כיסה אותה בנשיקות והכריז:
    "קיילֵשִי, עשית מצווה. מזל טוב!"
    "בכיתי אחר כך כל היום," אמרה קיילה.
    "בכית? מדוע? את כבר לא ילדה תמה, וגם אני לא איזה מין צדיק תמים."
    "אוי, יארמל'ה, רציתי להיות רק שלך. אבל הוא תפס אותי, ולפני שידעתי מה ומי, זה כבר היה אחרי כל הטָרָרָם. ירקתי לו בפרצוף."
    "אסור היה לך לעשות את זה. איצ'ה העיוור יכול להיות אבא שלך בקלות."
    "אתה לא כועס, הא?"
    "להפך."
    יארמה דרש שקיילה תספר לו כל פרט, כל פירור. הוא חקר ושאל שוב ושוב. הוא התלהט בצורה מוזרה ונכנס למצב של שיכרון פרוע. למען האמת, קיילה נהגה בדיוק כך כשיארמה התוודה בפניה על הרפתקה שהיתה לו עם איזו טבחית בקאליש, ועם אשת נגר פלוני בלודז'. בלילה ההוא יארמה התחיל להגיד שאיצ'ה העיוור הולך ומזדקן, שהוא כבר לא מה שהיה פעם. הוא הוסיף ואמר שמן הראוי להזמין את איצ'ה לגור אצלם כמה ימים, או אפילו כמה שבועות, לאחר שיֵצא מן ההֶקדש.* למה לא? שינוח קצת עד שיחזור לעצמו. יארמה אמר:
    [*. כך מכנה יארמה את בית החולים. הֶקדש הוא בית מחסה לחולים עניים ולחסרי בית.]
    "אל תשכחי קיילשי שהוא היה הראשון שלך."
    "יארמל'ה, אני שכחתי את כולם. באתי אליך בתולה."
    "בתולה עם קבלות. אם לא תהיי ילדונת מטופשת, תהיי אורחת בסוכה ותיהני מכל טוב."
    בשבת, אחרי הטשולנט, הלכו יארמה וקיילה האדומה לבית החולים לבקר אצל איצ'ה העיוור. יארמה קנה לחולה בונבוניירה, קופסה של קוויאר, ולתוספת - זר פרחים. מכל החלונות והמרפסות הסתכלו על בני הזוג שעברו ברחוב עם המתנות. קיילה היתה בעלת קומה בינונית וחזה גבוה. מותניה צרים, והישבן עגלגל. למען האמת, היה לה ישבן שטוח כמו לנער. אבל היא ריפדה אותו בכריות. רגליה היו חטובות: צרות בקרסוליים ועבות סמוך לשוקיים. התלתלים האדומים שלה זהרו באור השמש והתפתלו כמו לשונות אש. יארמה היה גבוה ממנה בהרבה. גופו היה צר כמו של נער צעיר. היו לו עיניים גדולות ושחורות, מלוכסנות מעט. לחייו היו שקועות, ומעליהן התנוסס אף שלפעמים נראה ישר ולפעמים מעוקם כמו מקור של ציפור. הסנטר שלו היה מחודד, עם חריץ עמוק באמצע. הבעל והאישה הלכו בצעדי מחול קלילים. יארמה לבש חליפה חדשה, ענב עניבה פרחונית ועליה ענד סיכה עם פנינה לתוספת נוי. הוא נעל נעליים חומות, ולראשו חבש כובע נוקשה, עגול כמו מֶלון. קיילה התקשטה בשמלה צהובה עם קפלים וסרטים, נעליים צהובות על עקב דק וגבוה עם אבזמים מוזהבים. לצווארה ענדה שרשרת עם תליון, ועל תנוכי אוזניה התנודדו עגילים עם פנינים עגולות. על שתי ידיה הצטלצלו צמידים דקים. כולם ידעו לאן בני הזוג הולכים: לביקור אצל איצ'ה העיוור, שהיה הראשון של קיילה, ומאוחר יותר העביר אותה אל חיימְקה הגס. באותם ימים התחיל איצ'ה להתעסק עם רֵייצְל העבה, וזו הסכימה לחיות איתו בתנאי שישלח את קיילה לאזור אחר.

    ב

    החדר של איצ'ה העיוור בבית החולים היה מלא באנשי שלומנו כשיארמה וקיילה הגיעו לביקור. אנשים הביאו לאיצ'ה מכל טוב, למרות האיסור להאכיל את החולה במאכלים קשים לעיכול. הביאו בצל קצוץ מטוגן בשומן אווזים, טשולנט, קוגל, דג ממולא, מעיים ממולאים, טחול. הביאו לו גם יין, ליקר, יי"ש. "דודה" מאחד מבתי הבושת הביאה לחולה זר שושנים ענקי. כל החֶבְרֶה היו שם: שמואל שַמֶנֶת, לֵייבוש הארוך, מוטקה אש להבה, שַעְיֶה החטפן, רייצל העבה. רייצל חיה כעת עם עגלון, בעל רציף הובלות, צעיר ממנה בחמש־עשרה שנים. אפילו שוטרי חרש מן הרובע השביעי באו לבקר. איצ'ה היה ידיד נפש של שוטרים רבים ושמר על קשר טוב עם כולם.
    המשטרה חיפשה את ברלה קִישְקֶה - הסוחר ברכוש גנוב, שתקע את הסכין בצווארו של איצ'ה. נס מן השמים שאיצ'ה יצא חי מכל העסק. בעצם, כולם חיפשו את ברלה קישקה: לא רק המשטרה, גם החברים הטובים של איצ'ה העיוור. חיפשו אותו בכל ורשה, והוא כבר נחשב אדם אבוד. דינו נגזר, כי הוחלט לתקוע לו סכין כשיתפסו אותו.
    איצ'ה העיוור שכב במיטה, צווארו חבוש בתחבושת עבה. הוא היה שתום עין, וצלקת גדולה התנוססה באלכסון על הלחי השמאלית שלו. איצ'ה היה גבר ענק, שהיה יכול לחנוק שור בשתי כפות ידיו הגדולות והגסות. סבך השיער הסמיך שלו היה אפרפר, כמו פלפל שחור מעורב במלח. את העין העקורה כיסה באספלנית שחורה, והעין הפקוחה שלחה לכל עבר מבטים אפלים, מלאים תקיפות של מנהיג. הוא ידע את מעמדו. איזה ערך יש לרחוב קרוכמאלנה, לכיכר הרחוב ולבית המרזח בבית מספר שש בלי איצ'ה? לא היה דבר שלא שלח בו יד. איצ'ה העיוור היה מעורב בכול. נכון, הוא השתייך לדור הישן. כעת צמח דור חדש של גנבים, כייסים, גובי דמי חסות, בריונים ופרחחים שהיו מוכנים לסכן את חירותם ולרצוח תמורת כמה פרוטות. אבל הדור הוותיק עדיין היה מספיק חזק, והיה בכוחו לחסום את הזאטוטים מלהתקרב יותר מדי אל הצלחת. ברחוב עברה שמועה שלאיצ'ה העיוור יש אפילו אקדח, והוא מסתיר את יורק האש שלו תחת הכרית או תחת המזרן של מיטת בית החולים. היו לו חברים רבים, אבל גם לא מעט שונאים. איצ'ה לא חסך כסף לעתות צרה, למרות העסקים הרבים שניהל במשך השנים. הוא היה נדיב, ועזר לכולם ביד רחבה. הוא אפילו תרם לבתי יתומים, לבתי ספר, למוסדות תלמוד תורה. כשאחד החברים הטובים נתפס והלך לחד־גדיא, שלח לו איצ'ה חבילות ותמך באשתו.
    יארמה וקיילה הופיעו בפתח הדלת, וכל החברים קידמו את פניהם בתרועה רמה. איצ'ה העיוור הרים יד במחווה של ברכת שלום. בזמנו ויתר על קיילה האדומה בגלל רייצל העבה, ואחר כך התחרט. כשקיילה התחתנה עם יארמה הקוץ, שלח לה איצ'ה חמישים רובל מתנת כלולות. זה היה אירוע גדול. רק לעתים רחוקות התחתנה נקבה שהתגלגלה בשלושה בתי זונות. ולא סתם, אלא עם חבר'מן מלומד, חצי אינטליגנט, כמו יארמה הקוץ. הזונות של ורשה ראו בכך סימן שאף פעם אסור לאבד את התקווה, כי עדיין יש אהבה בעולם, אפילו כשתקועים ברפש עמוק עד הצוואר. כבר קרה שלקוח מזדמן התאהב בנערה מופקרת וחי איתה. אבל שניים אלה התנתקו מהר מאוד מרחוב קרוכמאלנה, נסעו לאמריקה או לדרום אפריקה, ויותר לא שמעו עליהם דבר. אבל יארמה הקוץ וקיילה האדומה נשארו לגור ברחוב קרוכמאלנה. בכל יום היו באים לבית המרזח לשחק דומינו, קלפים, לחטוף שיחה. יארמה לא השתנה. הוא לא נהפך לבן טובים, אלא נשאר בעניינים והמשיך להתפרנס מעסקים מפוקפקים. לכולם היה אמון מלא בו ובקיילה.
    איצ'ה העיוור חשש שיארמה ייהפך לו לאויב אחרי שעשה לקיילה מה שעשה אז, כשבאה לבקר אצלו בבית החולים. בזמנו דרש מקיילה להשתיק את העניין. איצ'ה אפילו דאג שמא קיילה לא תסבול אותו עוד ותדבר בגנותו, כי גבר חזק כמוהו לא צריך לגלות חולשה ולהיטפל לאשתו של חבר. לכן, כשאיצ'ה העיוור ראה את הזוג הזה עם המתנות, נגולה אבן מעל לבו. הוא הריח את הפרחים שהם הביאו לו וביקש מקיילה לפתוח את הבונבוניירה כדי שיבחר ממתק שוקולד. כך ביקש להראות להם עד כמה חשוב בעיניו הביקור ועד כמה נעים לו בחברתם. איצ'ה סימֵן לבני הזוג לשבת לצד מיטתו, ואנשים הזדרזו וקירבו עבורם כיסאות.
    בחודשים האחרונים התכנסו החברים בבית המרזח כדי לתכנן משהו, שנראה אפילו בעיניהם בגדר הזיה פרועה. זו היתה אחת מן התוכניות שקוראים להן "מגדלים פורחים באוויר". יארמה הקוץ סיפר שבאמריקה יש חבורה שקוראת לעצמה "היד השחורה". היא מתכוונת להיות חלק מן המאפְיה שנוסדה באיטליה לפני שנים רבות, וכעת עברה לאמריקה העשירה. חברי היד השחורה לא היו גנבים רגילים. הם נהגו לשלוח מכתבים למיליונרים, ובהם דרישה: "שלח לנו סכום כזה וכזה. אם לא, תקבל קְנֵיידְל של אש ישר בראש. על החתום: היד השחורה." לפעמים חטפו אנשי הכנופיה אדם עשיר, ודרשו הון כדי לשחרר אותו. אם לא שילמו להם את הכופר, הם פשוט השכיבו את ההוא ועקבותיו נעלמו. מעולם לא נמצא זֵכר - לא לו, ולא לעצמותיו. יארמה קרא על כך בוורשה, בעיתון יידיש שהעתיק את הרשימה מעיתון בניו יורק.
    יארמה חשב על כל זה, וגם על רעיונות אחרים שקרא עליהם בעיתון. למשל, לחפור מנהרה שתגיע עד למרתף בנק, לחדור לתוכו ולרוקן את הכספת. איצ'ה העיוור היה מעשי יותר. הוא טען שמלכתחילה מדובר בחלום של בן אדם בלי ראש. וורשה היא לא ניו יורק, וגם לא שיקגו. כאן, ברגע שמתחילים לחפור מנהרה הדבר נודע לרוסים המגושמים. חוץ מזה, החברֶה הצעירים בוורשה הם פטפטנים וקשקשנים. הפרחחים האלה יתגאו ויתהללו באוזני הנקבות שלהם. וכידוע, לנשים יש שיער ארוך ולשון ארוכה והן לא יכולות לשמור סוד. עלתה גם הצעה לפרויקט שלישי: להשתלט על רכבת שנושאת קרון דואר, ולשדוד את המזומנים. זה לא היה איזה רעיון שנולד באמריקה. דבר כזה כבר קרה בפולין, בימים שהסוציאליסטים השתייכו לארגון שנקרא "לטובת העם". הם שדדו שק מלא מטבעות זהב. ומדוע אי־אפשר לבצע את זה פעם נוספת? רכבת חייבת להיעצר אם מניחים מוט ברזל על המסילה. אם עוצרים אותה בלילה, בלב היער, המשטרה לא תגלה את זה כל כך מהר. על קרון הדואר שומרים רק שניים־שלושה מאבטחים. שניים־שלושה מאבטחים הם לא בעיה. אפשר לחסל אותם בקלות. ואם לא רוצים לשפוך דם, אפשר לכבול אותם ולסתום להם את הפה בסמרטוטים. איצ'ה העיוור דחה גם את הרעיון הזה. הוא טען שזה לא מתאים לזמנים האלה. הסוציאליסטים היו שייכים לתנועה גדולה שרצתה לסלק את הצאר מכס המלכות. לשם כך נעזרו בבני טובים עשירים, בקציני צבא, ואפילו בגנרלים. חוץ מזה, רבים מהם נתפסו והוצאו להורג. לפרחחים מרחוב קרוכמאלנה ומרחוב סמוטשה אין מספיק תחמושת, והם לא יכולים לייצר פצצות. נו, ואיפה יחביאו את שקי המטבעות? ואיך יתחלקו בשלל? איצ'ה העיוור ישב מספיק בבתי סוהר. כעת, לעת זִקנה, לא התחשק לו להישלח למחנה כפייה או להתנדנד מחבל של עמוד תלייה. הוא הוציא את האוויר מכל התוכניות. די היה לו בדמי החסות שגבה מבתי בושת ומחנוונים ששילמו לו כדי שלא ישרפו להם את העסק, או כדי שלא ישפכו טינופת על שקי הקמח שלהם, על ארגזי הסחורה, או על אביזרי הנוי שמכרו.
    אלה היו בדרך כלל נושאי השיחה בכיכר הרחוב או בבית המרזח. כעת, בבית החולים, חזרו ועלו הנושאים האלה. דיברו על הצורך לעשות משהו שיזעזע את ורשה ויביא שלל רב. איצ'ה העיוור ביטל הכול בהבל פה. אלה סתם דיבורים. חזקל'ה שְפִּיגְלְגְלאס כבר מת. מאז המהומות של 1905 מלְאה ורשה אנשי צבא, שוטרי חרש וסתם מלשינים. כל שוער היה חייב לדווח על כל שטות. כששלושה סנדלרים נפגשו לשתות קנקן בירה, מיד ידעו על זה בבית העירייה. "ילדים," פסק איצ'ה העיוור, "היום אין עם מי לשבת לשולחן ולעשות איתו עסקים. אמא שלי, עליה השלום, היתה אומרת: אי־אפשר להכין גבינה מפתיתי שלג."
    אחרי זמן־מה כולם הלכו, ובחדר נשארו רק יארמה הקוץ וקיילה האדומה. קיילה היתה צריכה להתפנות והלכה לאן שאפילו הקיסר הולך לבד ברגל. שני הגברים נשארו לבד, ויארמה פתח ואמר: "איצ'לֶ'ה, קיילה סיפרה לי הכול. אתה לא צריך להתבייש. שנינו גברים, לא גדיים רכים. בכל זאת, היא היתה שלך לפני. אתה כמו אבא בשבילה. שיהיה לך לבריאות."
    איצ'ה שתק. לרגע נאלמה לשונו, ואחר כך הסביר:
    "הדם שלי רתח מרוב שכיבה. הייתי מיוחם. ביקשתי ממנה שתשתוק."
    "שנינו נשבענו בתקיעת כף שלא יהיו בינינו סודות. היא היתה חייבת לספר לי."
    "נו, אתה חבר נאמן. תן יד!"
    ואיצ'ה העיוור נטל את ידו של יארמה ולחץ אותה בכוח, עד שזה כמעט צעק מרוב כאב.
    "אוי, אתה חזק כמו ברזל," יארמה החמיא לו. "שייכנס השד בקורקבן הטמא שלך!"
    "לפעמים נדמה לי שהגעתי לסוף הדרך," הודה איצ'ה.
    "איצ'ה, בוא אלינו כשתצא מכאן. אנחנו נטפל בך כאילו היית האבא שלנו."
    "הא? מדוע זה מגיע לי? יארמל'ה, אתה עוד תגיע רחוק. ואל תשכח שפעם היה איצ'ה בעולם."
    הערב התחיל לרדת בשעה שיארמה וקיילה חזרו מבית החולים אל האזור שבו גרו יהודים, בין רחוב הברזל לרחוב גְנוֹינה. מן הכיכר ומן הבתים שמסביב היה נדמה שברחוב עצמו יש רק טיפוסים מפוקפקים. אבל בפועל היה הרחוב מלא יהודים אדוקים, נשים מהוגנות, בתי כנסת ובתי מדרש. היו שם "חדרים" רבים, אפילו ישיבות. בבתי המדרש של החסידים כבר אכלו את "שלשידֶס", ומי שעבר ליד השערים שמע את היהודים שרים "בני היכלא". נשים ישבו ליד החלונות הפתוחים ואמרו "אלוהי אברהם...".* שניהם, יארמה וקיילה, באו ממשפחות הגונות של יהודים שומרי מצוות. הדוד של יארמה היה גנב, אבל אביו היה פרוון מהוגן, יהודי אדוק ששלח את בנו ללמוד ב"חדר" ואפילו בישיבה בלובלין. אביה של קיילה היה שַמש בבית התפילה של החייטים בעיירת הולדתה. בשבת, בעיקר סמוך למוצאי השבת, לפני שנראו ברקיע שלושה כוכבים, היתה נופלת מרה שחורה חרישית על יארמה ועל קיילה. האבות של שניהם, וגם אמה של קיילה, כבר שכבו בבית העלמין. קיילה אף פעם לא שכחה להדליק נר נשמה ביום השנה לפטירת הוריה, למרות שהעמיקה לשקוע ברפש. אי־שם היו לה אח ושתי אחיות. הם ניהלו אורח חיים מהוגן ומחקו את שמה וזכרה מעל לוח לבם. ליארמה היתה אמא זקנה, והיה גם אח. השניים, יארמה וקיילה, לא באו מערֵמת אשפה, כמו שאומרים. קיילה נהגה לספר בגאווה שסבא שלה למד מספר גמרא גדול כמו שולחן. לפעמים, כשיארמה היה פוגש ברחוב ילד "חדר" עם ספר תחת זרועו, היה עוצר אותו ובוחן אותו כדי לדעת אם הוא זוכר את פרקי התורה שלמד. יארמה אפילו ידע בעל־פה את הדף הראשון של בבא מציעא,** אבל תמיד הצהיר שהוא אפיקורוס וטען בגלוי שאין אלוהים. קיילה לעומתו האמינה באלוהים, בשדים ורוחות ובעין הרע. כשהשניים קרבו לביתם כבר עמדו שלושה כוכבים מעל גגות הפח, והלבנה ריחפה במרום. קיילה בירכה את בעלה:
    [*. המושגים כאן קשורים לנוהג של מוצאי שבת. בשבת אוכלים שלוש סעודות; לסעודה השלישית קוראים ביידיש "שלשידס", כלומר סעודה שלישית. הפיוט הקבלי "בני היכלא" מיוחס לאר"י, ונהוג לשיר אותו לפני הסעודה השלישית. התפילה "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב" נאמרת לפני ההבדלה.]
    [**. המסכת השנייה (השער האמצעי) בין שלוש המסכתות בסדר נזיקין שבמשנה. עניינה - דיני רכוש שאין להם נגיעה בנזקי גוף.]
    "יארמל'ה, שבוע טוב!"
    "שבוע טוב, שנה טובה."
    "שיהיה לנו שבוע מבורך, מלא מזל," קראה קיילה.
    "כן, הלוואי."
    יארמה וקיילה נזקקו לקצת מזל. מאז החתונה לא הרוויחה קיילה פרוטה. ממה תרוויח? גם יארמה לא עשה עסקים במשך זמן רב. בימים עברו הוא היה לוקח סיכונים, ולא חשש לעצור הכול ולעשות הכול, אם הזדמן לו איזה רווח. אבל מאז שהתחתן עם קיילה האדומה הוא נעשה קצת רכיכה. הוא פחד לסכן את חירותו. יארמה ידע היטב שאם יושיבו אותו בכלא, לא תהיה לקיילה ברירה והיא תיאלץ לחזור לבית הזונות. הוא גם התרגל לאכול בזמן, ללכת לישון בשעה סבירה, לא מאוחר מדי, לשכב על מיטה מוצעת כראוי, ללבוש חולצה נקייה ותחתונים נקיים, לאכול מאכלים ביתיים כמו שבישלו בוִויסוֹקֶה, עיירת הולדתו. המחשבה על ישיבה מאחורי סורגים הטילה עליו פחד. הוא התחלחל מהאפשרות לחטוף מכות מן הסוהרים, לאכול את הלחם הגס והמרק המעופש של החד־גדיא. יארמה גם התחיל לרחם על אלה שגונבים מהם, רובם אנשים דלי אמצעים שעבדו קשה כדי שיוכלו לקנות משהו. כל מלבוש, כל חולצה עלו להם במעט החסכונות שלהם. לפעמים היה אומר את זה לחברים הטובים במסבאה, ואלה טענו לעומתו:
    "יארמל'ה, נהיית בעל לב רך."
    "אני לא צדיק," יארמה התנצל, "אבל כשאוכלים חזיר, השומן שמטפטף על הסנטר צריך להבהיק מרוב תענוג."
    הוא השתוקק להביא "מכה" ראויה לשמה, עסק שיכניס הרבה רווחים, ונסחף לכל מיני חלומות והזיות. בינתיים אכל מן המוכן. הוא כבר זלל אפילו את החסכונות של קיילה. כלפי חוץ העמיד יארמה פנים של מי שלא חסר לו דבר. הוא החזיק פאסוֹן, כמו שאומרים, ובזבז כספים יותר משיכול להרשות לעצמו. כמו למשל המעדנים והפרחים שהביא היום לאיצ'ה העיוור. אנשי שלומנו ידעו היטב שכל זה אינו אלא משחק של תדמיות.

    ג

    במוצאי אותה שבת ביקשו בני הזוג ללכת לתיאטרון, למופע מאמריקה שנקרא "הדוד סֶם". יארמה קנה כרטיסים לשורות הראשונות, ושילם רובל אחד לכרטיס. הבעל והאישה מיהרו לאכול ארוחת ערב - סעודת מלווה־מלכה. הם גירדו מה שנשאר בבית: זנב של דג שקיילה הכינה לשבת, חלה שנאפתה בערב שבת, חצי דג מלוח וקנקן לֶבֶּן שקיילה - עקרת הבית הטובה - העמידה ביום שישי על הקרח במרתף.
    יארמה חזר ואמר שקיילה יודעת לבשל סעודות מלכים. היא היתה אלופה בקניית מציאות בשוק שבחצר של יאנֶש. במקום לשלם שתי קופיקות עבור ביצה, היתה קונה ביצים סדוקות שהסוחרים מכרו בחצי חינם. במקום נתחי בשר יקרים - שְפּוֹנְדְרָה, חזה, כתף - שעלו עשרים קופיקות לליטרה,* השיגה בזיל הזול כל מיני חלקים של עופות: ראשי תרנגולות ואווזים, רגליים, מעיים, קורקבנים. מכל אלה הכינה תבשילי בשר ומרקים שהיה להם טעם נפלא. "טעם גן עדן, אלף־אלפי טעמים," הילל יארמה. נו, אבל גם אוצרות קורח נגמרים אם אוכלים חסכונות. יארמה וקיילה חשבו ברצינות על נסיעה לאמריקה או לבואנוס איירס. אבל נסיעה כזו עולה הרבה כסף. וחוץ מזה, אם מגיעים לאמריקה בלי פרוטה בכיס, חייבים ללכת לבית מלאכה ולעבוד ארבע־עשרה שעות ביום בגיהוץ מכנסיים. ובכלל, בניו יורק היה משבר באותה שנה. מכתבים שהגיעו משם סיפרו על שביתות ממושכות ועל פועלים רעבים שמחפשים שאריות מזון בפחי אשפה. לבואנוס איירס כדאי לבוא עם סחורה חיה, ולא בידיים ריקות. יארמה כבר טעם בחייו את טעמה של עבודה קשה. בנעוריו היה שוליה של חייטים. אביו שלח אותו לחייט, כדי שילמד מקצוע. אבל במקום ללמד אותו את רזי המלאכה, הורו לו לרוקן את עביט השופכין ולנענע את עריסת התינוק. אפילו קימצו בפת הלחם שנתנו לו. גם כאן, בוורשה, עבדו הפועלים בפרך, מעלות השחר עד רדת הערב, למרות שהשלטונות בפטרבורג הוציאו צו שהורה לקצר את יום העבודה. בעלי מלאכה התהלכו בלבוש קרוע וממורטט, גרו במרתפים, חלו בשחפת וירקו דם מן הריאות.
    [*. במקור: פונט (ליטרה), חצי ק"ג לערך.]
    יארמה וקיילה אכלו מהר, כדי לצאת מוקדם ולחסוך לעצמם את הצורך לשכור כרכרה או אפילו לנסוע בחשמלית אל התיאטרון. אבל כשיצאו מן השער ראו שכבר מאוחר ללכת ברגל עד רחוב אַבּוֹזְשְנֶה.* הם לא היו מגיעים בזמן אפילו אם היו תופסים חשמלית. וכך התיישבו הבעל ואשתו בכרכרה. יארמה אמר:
    [*. ברחוב זה שכן התיאטרון היהודי בוורשה (התיאטרון ע"ש קמינסקי).]
    "ארבעים קופיקות כבר לא ישנו את המצב. הכול אותו דבר. ייקח השד את הכסף."
    "ארבעים קופיקות מספיקות לנו ליום שלם," טענה קיילה כנגדו.
    בשבת היתה הכיכר פחות או יותר ריקה. החנויות היו סגורות. בשבת כולם נחו: אלה שסחרו ברכוש גנוב, בעלי הדוכנים שהציעו כרטיסי הגרלה עם סיכוי לזכות בעוגות שמרים ועוגות גבינה, מוכרי החטיפים - גרגירי חומוס, לימונדה, כיסנים ממולאים במחית תפוחי אדמה, שעועית חמה, ערמונים קלויים - כולם נחו בשבת. בלילות שבת אפילו הזונות לא עמדו ליד השערים בציפייה ללקוחות. אבל ברגע שהאורות נדלקו ויהודים עשו הבדלה, הכול השתנה. הכיכר התמלאה המון גברים בלבוש כהה, ונראתה כמו לחמנייה עגולה שזרו עליה שפע גרגירי פרג.* קריאות רמות נשמעו מתוך ההמון הצפוף. מן החלונות הפתוחים השמיעו הגרמופונים פזמונים אמריקניים, קטעי חזנות, שירים מתוך מחזות ידועים. היה גם שיר שבו רמזים לניבולי פה, שהיה מאוד אופנתי בימים האחרונים:
    [*. במקור יש כאן משחק מילים. ביידיש: פּלאַץ (כיכר) - פּלעצל (מאפה שנראה כמו לחמנייה עגולה או פיתה עבה); מאחורי המילה מאָן (פרג) מסתתרת המילה מאַן (גבר).]

    דְחוֹף וּשְלוֹף - זה סוד רטוב
    כולם יודעים כמה זה טוב,
    והרופאים החרוצים
    יהיו אחר כך מרוצים...

    יארמה האיץ בעגלון שייסע מהר, כי לא רצה להגיע באמצע המערכה הראשונה. אבל ההמונים שגדשו את הרחוב חסמו את המעבר. מה גם שכמעט כמו תמיד פרצה שרפה, ומכבי האש עם המרכבה של העזרה הראשונה מיהרו להגיע למקום בקול תרועה. מאחד הבתים עלה עשן, להבות פרצו מן החלון של עליית הגג. לפני הרכבים של מכבי האש, שצפרו וצלצלו בקולי־קולות, דהר כָּרוֹז שהזהיר את העוברים ושבים מפני הסכנה. הוא נאלץ להצליף על ראשי ההמונים המצטופפים, כדי לפנות דרך לסוסים הדוהרים. פלא שאנשים לא נרמסו במהומה. גם ברחובות האחרים לא היה קל לנסוע. הכרכרה חצתה את רחוב גנוינה, את גְראניטְשֶה, יצאה לקְרוֹלֶבְסְקָה, ומשם עברה לפרוזשנה כדי להגיע לרחוב אַבּוֹזְשְנֶה. ברחוב קְרולֶבסקה חלפה הכרכרה על פני קטע של הגן הסאסקי. השניים, יארמה וקיילה, נשמו מלוא החזה ושאפו את ניחוח עצי הערמון, שצמרותיהם התנשאו מעל גדר הברזל. יהודים בקפוטות ארוכות ויהודיות בשביסים ובפאות נוכריות לא הורשו להיכנס לגן הזה, ומי שביקש ליהנות מאוויר צח נאלץ לשבת בחוץ, על קצה מעקה הבטון שיתדות הברזל של הגדר היו נעוצות בתוכו.
    תודה לאל, למזלם התחילה ההצגה באיחור. יארמה וקיילה הצליחו למצוא את מקומם באולם עוד לפני שהמסך עלה. בשורה שלהם ישבו אנשים שבני הזוג הכירו מבית המרזח. החברים הטובים הזדרזו לכבד את יארמה בחופן אגוזים, ואחת הזונות כיבדה את קיילה בעוגיות שוקולד מצופות פרג. אבל מה שהתגלה על הבמה היה כל כך מרתק, כל כך מפואר וצבעוני, שהשניים אפילו לא הספיקו להודות על הכיבוד.
    על הבמה היה טרקלין של מיליונר בניו יורק, ובו פסנתר מוזהב, רהיטים מפוארים, שטיחים, נברשות נוצצות. במרכז הבמה עמדו המיליונר ואשתו. המיליונר חבש כובע צילינדר ולבש פראק מהודר, ואשתו - כובע מקושט נוצות טווס ושמלה עם שובל ארוך. המיליונר הציג בפני אשתו מהגרת צעירה שהגיעה מפולין וזה עתה ירדה מן הספינה: נערה נאה, ירקרקת, בלבוש דל. למיליונר קראו סֶם ולמיליונרית - בֵּסִי. סֶם אמר לבֵּסִי:* "בֵּסִי יקירתי, זאת היא צִירֶלֶ'ה, בת אחותי מפִּינְצֶ'ב. אחותי, בֵּיילֶה־גיטל, תנוח בשלום בגן עדן, השאירה לי צוואה. היא ביקשה ממני שאביא לאמריקה את צירל'ה, הבת היחידה שלה, ואשמור עליה כאילו היתה בתי. היא ביקשה שאדאג לה לחינוך טוב. אותנו, בסי יקירתי, אלוהים לא בירך בילדים. לכן צירל'ה תהיה בשבילנו מהיום והלאה כמו בת. אני אהיה לה לאב, ואת, בסי, תהיי אמא שלה. אנחנו נשלח אותה ללמוד באוניברסיטאות הטובות ביותר, נלביש אותה כמו נסיכה, ונשיא אותה לצעיר נאה שקיבל חינוך טוב. ואם ירצה השם, אחרי מאה ועשרים נוריש לה את רכושנו. סוף כל סוף, אף אחד לא חי לנצח, אפילו לא בארצו של קולומבוס."
    [*. הדיאלוג במחזה מדגיש את ההבדל בין המיליונר לאשתו. סֶם הוא יהודי ממוצא פולני, וביידיש שלו מעורבות גם מילים באנגלית. אשתו היא יהודייה ממוצא גרמני, וביידיש שלה מעורבות מילים בגרמנית. יהודי גרמניה הגיעו לאמריקה לפני גל ההגירה ממזרח אירופה, והתייחסו אל המהגרים החדשים בזלזול מתנשא.]
    מחיאות כפיים סוערות פרצו באולם ברגע שסם סיים את דברו. השלושה - סם, צירל'ה ובסי - קדו קידה עמוקה בפני הקהל. ברגע שהשקט חזר והשתרר באולם נטלה בסי את משקפי המצבט שלה, קירבה אותם לעיניה ובחנה את צירל מלמעלה למטה. היא חקרה אותה ממושכות במבט מרוחק, ולבסוף אמרה: "סם, בעלי היקר, עשית תוכניות בלי להתייעץ איתי. אני בעלת הבית, ואני לעולם לא אכניס לביתי חיה ירוקה* כמו צירל'ה שלך. תסתכל, סם, תראה איך היא לבושה: סמרטוטים. היא לא יודעת אנגלית. היא רק יודעת את הז'רגון הארור הזה, יידיש. הפולנייה המטונפת הזאת לעולם לא תהיה כמו בת בביתנו. על גופתי המתה! סם, אם אתה יודע מה טוב בשבילך, שלח אותה ישר למקום שממנו באה. אם לא, עוד תראה מה יקרה. אחי השופט יגרש את שניכם מאמריקה וישלח אתכם יחד חזרה לארץ החזירית שלכם. אתה שוב תהיה מה שהיית לפני שלושים שנה: שוליה של סנדלרים בפִּינְצֶ'ב. קבצן כפול שבע." קולות רטינה כבושים עלו מן האולם, ובתוך כמה דקות הפכו לגעש נזעם. מישהו צעק, "קופה זקנה!", וזרק תפוח אדמה רקוב על הגברת האמריקאית.
    [*. משחק מילים: המספר תיאר את צירל'ה כירקרקת (יפה, במגילת אסתר), ובסי אומרת - ירוקה (מהגרת שזה עתה באה).]

    ד

    בהפסקה שבין המערכה הראשונה לשנייה נשארה קיילה במקומה, ויארמה יצא לעשן סיגריה. פתאום שמע שקוראים לו בקול דקיק של גבר זר, שנשמע מוכר. טיפוס קטנטן נדחף בתוך הקהל הצפוף והתקרב אל יארמה. האיש היה קירח, בלי זקן, בלי שפם, בחליפה מהודרת ונעליים צהובות, ועניבה שחוטי זהב שזורים בתוכה. שלוש פנינים היו תקועות כמו סֶגול בקשר הלולאה הרחב של העניבה שלו. האיש נשען על מקל בעל ידית מוכספת. יארמה לא הצליח לזהות את הזר, למרות שפניו וקולו היו מוכרים לו. יארמה תהה: מי נושא מקל הליכה בתיאטרון? מדוע לא השאיר אותו במלתחה? אבל בו ברגע הבחין בצליעה, ונזכר מי האיש: מַקְס הצולע. יארמה הסתכל בו בתימהון. שניהם ישבו יחד במשך שלושה חודשים בתא מעצר, בתוך מחסן הנשק שברחוב דלוגה! זה היה סיפור ישן, לפני ארבע שנים ואולי חמש. יארמה ישב בגלל גנבה, ומקס הצולע - כי ניסה להמיר בבנק שטרות כסף מזויפים. באותם ימים היה למקס שיער בלונדיני, ועל פניו התנוסס שפם מטופח שקצותיו המשוחים בשעווה התפתלו כלפי מעלה כמו שתי פאות הפוכות. מקס הצולע היה מבוגר מיארמה בעשר שנים, ובכל זאת הם התיידדו בתא המעצר ונעשו חברים בלב ובנפש. הם כל כך התקרבו זה לזה, עד שמקס ניסה לשכנע את יארמה לשתף איתו פעולה גם להבא. אבל יארמה הועבר ממחסן הנשק אל הכלא שבמצודה, ומאז לא פגש את מקס הצולע. אחרי שריצה את עונשו והשתחרר, שמע שמקס הצולע יצא לאיזה מקום בחוץ לארץ. כנראה לאמריקה. אלה שהפליגו אל מֵעֵבר לים נשכחו מלב, כי בעיני הנשארים בפולין הם נחשבו למתים. והנה, מקס הצולע עומד לידו וקורא בקולו הדק והמאנפף:
    "יארמל'ה, הרי זה אתה! אתה לא מכיר אותי, הא? אני מקס, מקס לֵוויטאס. שייכנס בך השד, יארמל'ה!"
    "כן, אני מכיר אותך," ענה יארמה. "איפה השיער שלך? מכרת אותו לסַפָּר, או ליצרן פאות נוכריות?"
    "כבר מזמן שכחתי שהיו לי פעם שערות," חייך מקס, וחשף שני טורים דלילים של שיניים חדות כמו שיני כריש. "אני טוען שמי שחי, עובר הכול. לטוב ולרע. דווקא היום חשבתי עליך. שככה יהיה לך טוב! חשבתי לי, מעניין לדעת לאן יארמה התגלגל. כבר חשבתי שקיצצו לך את הריאות בכלא, שאתה נמצא בשמים, עם כל הקדושים. אבל איך אומרים? סרפדים ועשבים שוטים לא נעלמים. אתה נראה טוב, חתיכת בן זונה! תקע כף!"
    מקס הושיט ליארמה יד צרה שאצבעותיה דקות וציפורניה מטופחות - ארוכות ומבריקות. על אצבע אחת התנוססה טבעת זהב משובצת יהלומים, ועל האחרת - טבעת חותם. הוא התעשר, הממזר, חשב יארמה ואחרי רגע אמר:
    "לאן הסתלקת? נעלמת כמו אבן בתוך מים אדירים. אמרו שברחת לאמריקה."
    "אמריקה, הא? הכול זה אמריקה. ניו יורק זה אמריקה, בואנוס איירס זה אמריקה, וגם ברזיל זה אמריקה. בניו יורק חייבים לעבוד כדי לחיות, ובברזיל עושים אמריקה. שמעת על מדינה כזאת, הא? כשכאן לילה, שם יום, ובחורף שלנו יש שם קיץ."
    "אז איפה אתה, בברזיל?"
    "בברזיל, בארגנטינה, באורוגוואי, בניו יורק, בשיקגו, אפילו בקליפורניה. בכל מקום טוב יותר מאשר כאן, אצל הרוסים.* ואתה, איפה אתה תקוע? עדיין ברחוב הקטן ההוא, קרוכמאלנה? עברתי שם בכרכרה, ולא יכולתי לנשום מרוב סירחון. ביב שופכין. תעלות ביוב עם מים עומדים. נערה זרקה זבל דרך החלון בדיוק כשעברתי שם בכרכרה. סל מלא אשפה! לא היה חסר הרבה, כחוט השערה, שכל הטינופת הזאת תיפול לי על הראש."
    [*. באותם ימים היתה פולין בשליטת הרוסים.]
    "נהיית עדין כזה, הא?" שאל יארמה.
    "מה אתה עושה עכשיו? עדיין גנב, כמו פעם?" ענה לו מקס בשאלה.
    "לא. נהייתי רב."
    "נו, פלאי־פלאים! איזה עולם! קרה לנו בדיוק מה שכתוב בספרים: 'טורא בטורא לא פגיש, אינש בְּאִינש פגיש'.* אתה עוד זוכר משהו מן האותיות הקטנות?"
    [*. פתגם ידוע בארמית.]
    "כן. אני יודע. שני הרים לא יכולים להיפגש, אבל שני אנשים כן יכולים להיפגש."
    "שכה אחיה! הוא זוכר! מה דעתך על המחזה? מוצא חן בעיניך, הא? סתם זבל מאמריקה. בניו יורק כולם לעגו למחזה הזה. יש שם מבקר תיאטרון שעשה ממנו עפר ואפר. 'קשקוש ריק' הוא קרא לו. הייתי בניו יורק בדיוק כשהעלו את הצגת הבכורה, וכשאני בניו יורק אני ישר הולך לתיאטרון. אני לא גוי. נשארתי יהודי. אני אוהב לשמוע מילה יהודית. והנה אני כאן, קונה את העיתון המקומי ורואה שמציגים את המחזה הזה גם בוורשה. נו, אני חושב לעצמי, בוא נראה אותו עוד הפעם. שם צחקו למחזה הזה, אבל כאן, אני רואה, מלקקים את האצבעות. ואתה, הגעת לבד לתיאטרון?"
    "אני פה עם אשתי," ענה יארמה אחרי היסוס קל.
    "התחתנת, הא? נו, מזל טוב. מי זו? מן האנשים שלנו?"
    "היא לא רבנית."
    "איפה גירדת אותה? בבית זונות?"
    "לא במקום קדוש."
    "נו, אותו יארמה. חבר'מן. שכה אחיה, היה כדאי לבוא לוורשה. אין לי מה לעשות כאן. אבל הייתי בפריז וחשבתי לעצמי: צריך לקפוץ לרגע לוורשה. בכל זאת, זה הבית הישן שלנו, כמו שאומרים. הרי כולנו באים מאותו מקווה. יש לי גם משפחה: בוורשה, בראדוּם, בעיירות הקטנות בממלכת העוני של אזור לובלין. חתונה זה חתונה. כל דבר בזמנו. יכולות להיות לך אלף נקבות. אתה עושה להן מה שאתה עושה, שוכב איתן וזורק אותן. פתאום נתלית עליך אחת, ואתה לא יכול להיפטר ממנה. לא ככה, הא?"
    "מה איתך?" שאל יארמה.
    "כבר עברתי הכול. לא אחת, לא שתיים, לא שלוש, אלא ארבע. ממש ארבע. זה טוב ונעים כל עוד הכול בסדר. אבל כשהן מתחילות לחשוף שיניים וציפורניים, אני שולח אותן לכל הרוחות. צריך לדעת להשתחרר מהן. אחרת אתה תקוע בצרות צרורות. אהבה מתחילה בקוּצִינְיוּ ומוּצִינְיוּ, אבל לפני שאתה מסתכל לפה ולשם, הן רוצות לבלוע אותך חי. כמו נקבת העכביש ההיא שזוללת את הזכר שלה. אתה נמצא כאן בתיאטרון עם אשתך?"
    "כן. כאן."
    "בוא. תציג אותי בפניה. אני מתחייב לא לקחת אותה ממך. רק אתן לך מתנת כלולות."
    "אני לא צריך שום מתנות."
    "מצלצלים כבר. קוראים להיכנס. איפה אתה יושב? אני יושב באמצע השורה הראשונה. שמע, אנחנו נעשה מסיבה. נרים כוסית לכבודך, שועל ותיק שכמוך. אוי, ברגע שראיתי אותך, התחיל אצלי חג. אני לא יודע למה. אחכה לך אחרי המערכה הבאה. תביא איתך את האישה."
    הקהל נדחף פנימה, ומקס הצולע התחיל לרוץ על רגליו הרופסות. הוא צעק משהו לכיוון של יארמה, אבל יארמה לא שמע. הוא שאף שאיפה אחרונה מן הסיגריה וזרק את הבדל הבוער, למרות השלט האוסר לזרוק סיגריות בוערות על הרצפה. הוא לא ידע להחליט אם הוא שמח על שנתקל במקס הצולע, אם לאו. נראה שהאיש נעשה גביר אדיר. יארמה הרגיש לידו איזו מין מבוכה. הוא התבייש לחשוף בפניו את מצבו האמיתי. אמנם לא כתוב על מצחו שהוא במצוקה, אבל טיפוסים כמו מקס הם לא פראיירים ואי־אפשר לעבוד עליהם. איזה שד רע הביא עליו את המכה הזאת? יארמה תהה לרגע אם לא כדאי להסתלק ולתת למקס לחכות, שיזיע קצת. אבל מיד תפס שכלום לא יעזור. מקס מכיר את בית המרזח. הוא יגיע גם לשם. נו, אבוד.
    יארמה ניגש לשורה השביעית, שם היה מקומו. אבל על הכיסא שלו, ליד קיילה, ישבה קשישה ששערה אפור־כחול. היא חבשה כובע גדול, מקושט בנוצות יען. שתי הנשים היו שקועות בשיחה ולא הבחינו ביארמה שהתקרב אל מקום מושבו. פתאום נשאה הקשישה את מבטה, קראה "הנה הוא!" וקמה בתנופה. נוצות היען התנועעו במרץ והכובע כמעט נפל מראשה. כעת ראה יארמה את פניה. הסומק הכבד שכיסה את לחייה רק הבליט את הקמטים שהעמיקו כשפתחה את הפה ושאלה: "יארמה, הא? אני יודעת. אני יודעת הכול. הכרתי את אשתך עוד לפני שאתה פגשת אותה. עולם קטן, הא? העיקר הבריאות. קיילה היא כמו בת בשבילי. היא כבר תספר לך הכול. בוא לא נעשה את עצמנו זָרים! מחזה נאה, הא? חתיכת אמריקה!" האישה התחילה להתרחק, מפלסת דרך בין המושבים. כאן לא נהגו לקום מהכיסא כדי לפנות לאנשים מעבר. ברכיה נתקלו ביארמה. ריח של בושם כבד נדף ממנה, מהול בסירחון קל, עיפוש וזִקנה. לבסוף הגיע יארמה אל הכיסא, וקיילה הזדרזה לומר:
    "אוי, יארמל'ה, אתה רק יצאת והיא ראתה אותי ובאה בריצה. היא כיסתה אותי בנשיקות. ברגע הראשון בקושי ידעתי מי זאת. היא רוצה ללכת איתנו אחרי ההצגה לחטוף איזה ביס."
    "מי זאת?"
    "היא מפּוֹטְשֵיוֹב."
    "הדודה שלך מן הימים ההם?"
    "לא. הגיסה שלה."
    "גם אלי נדבק מישהו," גילה יארמה אחרי היסוס קל. "קיילה, אסור לנו ללכת לבלות בשום מקום. כל פעם מישהו נטפל. אנחנו חייבים להסתלק מוורשה. פעם אחת ולתמיד!" סיכם בקול נרגש.
    "מי נדבק אליך?" שאלה קיילה.
    "אחד שישבתי איתו בכלא, לפני שש שנים. הוא נסע לאיזה מקום באמריקה, או השד יודע לאן. פתאום חזר."
    "איך קוראים לו?"
    "מקס הצולע."
    "מקס הצולע נמצא בוורשה?!"
    "מה קרה? את מכירה אותו?"
    "הוא היה בא אלינו בפּוטְשֵיוב. כן. אני מכירה אותו," קיילה כחכחה ומילותיה נשמעו מרוסקות.
    יארמה נדרך כולו, ושאל בחריפות:
    "הסרסור שלך?"
    "לא. אבל הוא היה בא ועושה בלגנים. ממש מצחיקן, מגלגל בלשון בלי סוף. היה עושה קונצים כאלה שכולנו התפוצצנו מצחוק."
    "היו לך איתו עניינים? התחברת אליו?" שאל יארמה וזעם נתקע בגרונו.
    "לא. כן. אולי," גמגמה קיילה ופתאום התפרצה: "מה אתה חוקר אותי ככה? אתה יודע מי אני. אתה בעצמך אמרת שמה שהיה - היה. שכעת זה לא אכפת לך."
    "לא, לא. תשתקי!"
    המסך עלה. יארמה הרגיש שפקעת תקועה בגרונו. אוזניו להטו. מה קורה לי? התפלא על עצמו. איזו מין בושה נפלה עליו - מצבו העלוב, הנקבה שנשא לאישה. אני מוכרח לברוח מכאן - החליט. אסתלק אל קצה העולם! אוי, אמר לעצמו, אם אני מסוגל להידלק ככה, אני כנראה אוהב אותה מאוד. הוא נזכר בבדיחה שמישהו סיפר לו, על אחד שהתערב שיאכל קערה מלאה זבל. באמצע האוכל התחיל לירוק ולכחכח. שאלו אותו מה קרה, והוא ענה: "מצאתי שערה בפנים..."

    ה

    קיילה ישבה ושתקה לאורך כל המערכה השנייה. העניינים על הבמה התנהלו בקצב מהיר: הדוד סם נתן לצירל'ה נדוניה שמנה, צ'ק על סך חמישים אלף דולר - מאה אלף רובל! - וצירל'ה התחתנה עם גברבר עשיר שקראו לו לֶסְלִי. אבל היא לא היתה מאושרת. לסלי הלך לקברטים, לנשפים, למסיבות, והתעסק עם נשים זרות. צירל'ה אהבה לשבת בביתה המפואר, לטייל בגנים, לקרוא ספרים, לעשות מעשי צדקה. היא גם שלחה כסף ומכתבי זימון* אל קרובי משפחתה בפּינצ'ב, כדי שיוכלו לבוא אליה לאמריקה. הדברים הגיעו לידי כך שהבעל והאישה נעשו זרים לחלוטין זה לזה. בתקופה הזו חלתה בסי, אשתו של הדוד סם. רופאים באו והלכו, ואף אחד מהם לא יכול לעזור לה. המחלה עוררה רגשות נאצלים בלב הדודה בסי. היא התחילה להבין פתאום עד כמה עלובה ונואלת היתה הגאווה המתנשאת שליוותה אותה במשך שנים. כעת התקרבה אל צירל'ה, ובין שתי היריבות לשעבר פרחה ידידות אמת. בנקודה זו ירד המסך. קיילה, שישבה כל הזמן שפופה ודוממת, שקעה בהרהורים ואמרה:
    [*. במקור: אפידייוויטס (affidavit) - טופס הצהרה בשבועה, שבו מתחייב אזרח אמריקאי לדאוג לפרנסתו של המהגר החדש.]
    "אתה עוד תראה שהדודה בסי תמות, ואז צירל'ה תתגרש מלסלי ותתחתן עם הדוד שלה."
    "כן. ככה זה נראה," הסכים יארמה. "אני שוב יוצא לעשן."
    "יארמה, אני לא רוצה לפגוש את הטיפוס המלוכלך הזה, מקס הצולע!" קראה קיילה.
    "מה יש? הוא לא יאכל אותך."
    "יארמל'ה, אני רוצה לשכוח מהכול. אני רוצה שיהיה לי גבר אחד ואלוהים אחד. אני רוצה למחוק כל מה שהיה פעם. כאילו לא היה שום דבר. יארמל'ה, בוא ניסע, לא חשוב לאן. ניסע למקום שלא מכירים אותנו. בוא נתחיל הכול מחדש."
    היא מנחשת את המחשבות שלי, או מה? - חשב יארמה, אבל אמר בקול: "איך שלא יהיה, אנחנו צריכים כסף. לא משנה מה נרצה לעשות. בלי ממתקים בן אדם הוא כמו בלי יד. אני תכף חוזר." גם לו לא התחשק לפגוש שוב את מקס הצולע. אבל ההוא עמד ליד המלתחה, סיגר תקוע לו בפה. נראה שחיכה ליארמה. עיניו התחייכו ברגע שהבחין בו. הוא סילק במהירות את הסיגר מן הפה, ושאל:
    "איפה אתה יושב? אני רוצה להכיר את אשתך."
    "אתה מכיר את אשתי, והיא מכירה אותך," ענה לו יארמה.
    "ככה? מי זו? איך קוראים לה?"
    "קיילה. קיילה האדומה. אתה התעסקת איתה בפּוֹטְשֵיוֹב."
    יארמה ירק את המילים. פניו של מקס הרצינו לרגע, וכאילו קפאו והתאבנו מרוב התרגשות. אבל עיניו הכהות, המוארכות כמו שני שזיפים, הזדהרו מיד והתמלאו ברק מלגלג. מקס קרא:
    "זה הסיפור? אם כך, מגיע לך מזל טוב כפול. אנחנו קרובים, כמו שני גיסים. שיישרפו בני מעיך הטמאים!"
    "יש לי אלפי גיסים כאלה. אתה לא עושה עלי רושם, חתיכת אשמאי זקן שכמוך!"
    "כן, נכון! תשמע סיפור! קיילה האדומה! אתה עוד תחשוב שאני סתם מבלבל לך את המוח, אבל תדע לך שחשבתי עליה. השנים עברו, שלא נדע מצרות, ואני שכחתי ממנה. והנה, הלילה התעוררתי פתאום, והמחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה - מה קרה עם קיילה האדומה? יכול להיות שאפילו חלמתי עליה. אני, ברגע שאני עוצם את העיניים, באים אלי חלומות. כל המתים חוזרים ומופיעים, ושוב אני נמצא בוורשה: כאן ושם, ואיפה לא? איך זה בכלל הגיע למצב הזה, הא? הרי היא היתה סחורה של איצ'ה העיוור! היה לה פה גדול, והיא שפכה מילים בלי סוף. כשהיתה פורצת בקללות, זה היה מין מענה לשון שכולם החזיקו את הבטן מרוב צחוק. כשעשתה למישהו 'מי שבירך',* היא נתנה לו באבי־אביו, עד שההוא בקושי יצא ממנה שלם. מישהו סיפר לי שחטפה עגבת והלכה לעזאזל. נו, זו טעות. מה לעשות, טעות. אצלי בראש יש ערבוביה שלמה. לא. לא קיילה, אלא בֵּיילֶה. עכשיו אני נזכר. זה ברור. בּיילה־בּייליק קראו לה. היא באמת היתה חצי עוף."
    [*. מקס מדבר כאן בשפה עממית, שהטעם העסיסי שלה אובד בתרגום. כדי לשמור על רוח הדברים, הכנסתי שינויים קטנים. הביטוי "מי שבירך" (ברכה שהגבאי מברך את מי שעולה לתורה; בלשון העם משתמשים בו במשמעות הפוכה: גידופים ונאצות) מופיע במקור.]
    "בּיילה־בּייליק כבר מזמן בעולם ההוא. הסתלקה מן העולם לפני שלוש שנים. מתה בהֶקדש."
    "זהו. זה מה שקרה! נו, שמע, באמת סיפור. החלפתי את בּיילֶה בקיילֶה. בוא, קח אותי אליה. אני לא יכול לחכות עד שהמערכה השלישית תיגמר. אותך כמעט לא הכרתי בימים ההם. אבל קיילה האדומה הפכה עולמות. בת כמה היא בערך?"
    "בת עשרים ותשע."
    "לא יותר? נו, שיהיה."
    "גם אם היא מבוגרת יותר, זה אבוד. לי זה לא מְשַנה."
    "נקבות אף פעם לא מזדקנות. הן רק נעשות צעירות משנה לשנה. מה אתם עושים? באמת, כאילו נקבע בשמים שניפגש. מי כבר יש לי בוורשה, חוץ ממך ומקיילה האדומה? בוא!"
    מקס הצולע זינק, והמקל עם הידית המוכספת כאילו התעופף לפניו כמעשה קסמים. הבן אדם צולע, אבל מנתר כמו פרעוש, חשב יארמה. קיילה קמה ממקומה. אולי התכוונה ללכת לשירותים. אבל בו ברגע היה מקס לידה. יארמה ראה איך הוא נוטל אותה בזרועותיו, מתנשק איתה. איך קורה שפתאום אני מקנא לה, דווקא עכשיו, ובעניין ההוא עם איצ'ה העיוור לא קינאתי? איבה עזה תקפה אותו. הוא שנא את מקס, את קיילה, את עצמו. מקס וקיילה התנשקו בלהט. ממש מצצו זה את זה. הם התחבקו והתנועעו כאילו הוא היה האח האובד שלה. כעבור רגע התקרב יארמה. "אני אשתה את כוס המרורים עד התחתית," החליט. הוא שמע איך מקס קורא בקול: "קיילה, לא התבגרת בכלל. נעשית צעירה יותר. שתתקוף אותי מיתה משונה אם זה לא נכון. איך אפשר לדמיין כזה דבר? מתברר שיארמה עושה לך רק טוב. שנינו ישבנו יחד בכלא, ונהיינו כמו אחים. מי ידע אז שפעם הוא יהיה הגבר שלך. באמת, זה משהו שמתאים לכתוב עליו בעיתונים. הנה הוא. אנחנו חייבים לחגוג, כמו שאלוהים ציווה. נעשה את זה עוד הלילה. אני לא אחסוך כדי לחזור עם הכסף לאמריקה. אני אממן הכול. איך אומרים החסידים? הכול על חשבון הגביר. זו באמת אצבע אלוהים, אם ככה הזדמן לי בנסיעה הזאת. אני נוסע במחלקה השנייה ברכבת וחושב לעצמי: מה אעשה בוורשה? מה יש לי שם חוץ מללכת לפקוד קברי אבות? איך אומר הפתגם? יצאת לדרך רחוקה, התרחקת מן הלב. נהיים זרים. שוכחים. רחוק מן העין, רחוק מן הלב. אני אפילו התלבטתי אם ללכת לתיאטרון או לא. מחזה ישן. אני כבר יודע מראש מה יהיה בו. אבל משהו בתוכי אמר לי ללכת. אני נכנס, ומי בא מולי? - יארמה גנב. אני נשבע שכבר חשבתי להסיג לאחור את יצול העגלה ולעשות 'השיבנו'.* יש לי קרובי משפחה בעיירות הקטנות, אבל אני חושש לראות אותם. מזדקנים שם לפני הזמן. הם מְגַדלים זקנים ארוכים, ונראים כמו יהודים קדושים. והזָקָן? - היום הוא שחור, מחר נעשה לבן. היי, יארמה, אתה אוהב שמפניה?"
    [*. מקס מגלגל בלשון ומשחק במילים: הוא מתחיל במטבע לשון עממי, ממשיך בהרמז לפסוק הידוע "השיבנו ה' אליך ונשוב, חדש ימינו כקדם". (איכה ה, כא), ומסיים במילה רוסית (נאַזאַד: בחזרה). המעבר מן הביטוי היהודי למילה הרוסית הופך את הקערה על פיה ברמז עוקצני לשיבה שמקס חותר אליה.]
    "לא היום."
    "אנחנו נשתה היום שמפניה. לאן אפשר ללכת? הייתי רוצה למצוא מקום ביתי, להיות בין אנשי שלומנו."
    "בית המרזח של אליעזר הוא מקום ביתי."
    "בקרוכמאלנה?"
    "אני לא אלך לבית המרזח של אליעזר!" קראה קיילה.
    "למה לא?" שאל יארמה.
    "אתה יודע למה."
    "לא. אני לא יודע."
    "איזה מין בית מרזח זה?" שאל מקס. "כבר שכחתי איפה הוא נמצא."
    "בקרוכמאלנה מספר שבע־עשרה."
    "אה, כן, כן. אנחנו ניקח כרכרה וניסע ישר לשם. אני רוצה לפגוש את מי שעוד נשאר לפגוש. מה שלום איצ'ה העיוור? מה הוא עושה?"
    "איצ'ה העיוור שוכב בבית חולים," ענתה קיילה.
    "מה קרה?"
    "מישהו תקע לו סכין."
    "מי? נו, נו, נו. איזה עולם! באמריקה כל הבריונים הם גויים. יש גם כמה יהודים, אבל כמעט לא רואים אותם. שם לא זזים בלי אקדח. סכין זה משהו עתיק בעיניהם. כשהגנגסטרים מסתכסכים, הם תכף שולפים את יורק האש שלהם. פִּיף־פּוֹף! ואתה כבר מחוסל. לא קיים.* כשפורץ סכסוך בתוך המאפְיה, לא עובר יום בלי כמה גוויות. בארגנטינה תוקעים סכין, אבל רק בגלל סיבה אחת: קנאה. לספרדי יש דם חם. אם אתה רק מציץ על הנקבה שלו, לא בטוח שתמשיך לחיות. כמובן, זה קורה כל עוד האהבה בוערת. כשהם מתקררים, הם שולחים את הדולציניאה שלהם לרחוב כדי שתמכור את עצמה תמורת כמה פֵּזוֹת. הם קוראים למטבע שלהם פֵּזוֹ. יש שם כזה מין מזג אוויר, שבגללו הנשים מזדקנות טרם זמנן. יותר מדי חם שם. אתה הולך ברחוב ורואה עץ עמוס תפוזים. החום מרתיח לך את הדם ומלהיט את הוורידים. גם של הנשים. הספרדי לא מרשה לבת שלו לצאת לרחוב בלי מלווה שישמור עליה. אם נותנים לה לצאת לבד, היא חוזרת עם בטן בולטת. איך שלא יהיה, בן אדם שיש לו פלפל, שיודע לנצל הזדמנות, יכול לגרד שם הון. שם לא מתביישים ללכת לזונה. כולם הולכים. כשבאה השבת, בתי הזונות מלאים וגדושים. הבעיה היא שהנקבות לא נשארות נאות ורעננות לאורך זמן. שם, קיילשי, לא היית פורחת כמו כאן. הן משרתות כמה שנים, ואחר כך זורקים אותן לזבל. אחרי כמה שנים הן כבר שחוקות לגמרי, וצריך להביא סחורה חדשה."
    [*. מקס משתמש במטבע לשון שאינו ניתן לתרגום: אויס קאַפּעלושמאַכער - אין עושה מגבעות.]
    "אני לא הייתי נוסעת לשם אפילו אם היו נותנים לי שק מלא זהב."
    "אני מדבר על הנערות, לא על הדודות. להביא סחורה זה דבר אחד, ולהיות סחורה זה דבר אחר."
    "אני רוצה להיות בן אדם, לא סחורה. לא רוצה לשמוע על סחורה כזאת."
    "אנחנו עוד נדבר ונדבר. אתם יודעים מה? בואו נלך וניקח כרכרה. המערכה השלישית בכלל לא מעניינת. צירל'ה מתגרשת מהשרלטן, בסי מתפגרת, וצירל'ה מתחתנת עם הדוד. לגויים זה אסור, אבל אצל היהודים זה מותר. להתחתן עם דוד זה כשר. אבל עם הדודה - טרֵף. ובעצם, מה ההבדל? ככה רצה משה רבנו."
    "אני רוצה להישאר ולשבת כאן עד סוף ההצגה," אמרה קיילה.
    "נו, מצלצלים. תשמעו לי, אנחנו ניפגש עוד מעט."
    מקס נחפז לרוץ אל השורה הראשונה, ויארמה לחש באוזנה של קיילה:
    "איך אומרים? החירש שמע איך האילם אמר לעיוור: תראה איך הצולע רץ - - -"
    "יארמל'ה, אני לא רוצה ללכת איתו לבית המרזח."
    "הא? גם אני לא רוצה. אבל הוא נדבק כמו קרצייה. אולי הוא יציע לנו איזה עסק."
    "איזה מין עסק? אני רוצה שתישאר איתי ולא תיפול חלילה בידיים של הגויים. ישמור השם!"
    "מה אני יכול לעשות? להיות סַבָּל?"
    "אתה לא צריך לעשות שום דבר. אנחנו ניסע, לא חשוב לאן, ואני אלך לעבוד."
    "מה תעשי? תצאי לרעות אווזים?"
    "בשבילך אני מוכנה להיות משרתת."
    "שטויות. אנחנו כבר רגילים לכסף קל. אני לא סתם איזה שנורר. אבל אם הוא יציע לי כרטיסים לספינה, אנחנו ניסע לארגנטינה. בסוף אני אחזיר לו הכול עם ריבית."
    "יארמה, אני לא מוכנה לקחת ממנו אפילו פרוטה."
    "לפי איך שהתנפלת עליו בחיבוקים ובנשיקות חשבתי שהתגעגעת אליו נורא. ממש מתה עליו, סכנת נפשות!"
    "אני התנפלתי עליו?! הוא זרק את עצמו עלי כמו שודד. הוא כמעט השכיב אותי. יארמל'ה, אני לא רוצה לחזור אל הרפש!" קראה קיילה בחוּמרה.
    "נו, אל תחששי. אני לא אכריח אותך לשום דבר. הנה, המערכה השלישית מתחילה."

    ו
    בדרכם חזרה עברה הכרכרה על פני כיכר אלכסנדר, חלפה ליד הכנסייה הפרבוסלאבית הענקית שהרוסים בנו, פנתה לכיכר הבנקים והגיעה לשער של רחוב הברזל.* בכל פעם שחלפו על פני רחוב חדש קפץ מקס ממושבו והורה באצבע - סימן שהוא מזהה את הרחוב וזוכר אותו. עוד בזמנו תכננו לשדוד בנק בכיכר הבנקים, אבל שום דבר לא יצא מזה. הכול התפוצץ. כאן בנק הוא לא בנק, אלא מבצר. באמריקה לא עושים עניין משום בנק. שם בנק הוא כמו סתם חנות.
    [*. מסלול הנסיעה עובר דרך אתרים בולטים בוורשה: כיכר אלכסנדר ידועה ברבים בשם "כיכר שלושת הצלבים"; הכנסייה הרוסית היא קתדרלת אלכסנדר נייבסקי (Sobor); כיכר הבנקים (Plac Bankowy) היא מרכז פיננסי בסמוך לגן הסאסקי. בכיכר זו ממוקם הבנק המרכזי של פולין; רחוב הברזל (Zelazna) מוביל אל רחוב קרוכמאלנה. לשם מועדות פני הנוסעים.]
    הם עברו סמוך לשער של רחוב הברזל וראו שהחלונות של הטרקלין הווינאי מוארים. כנראה ערכו שם שמחת כלולות. רחוב קרוכמאלנה היה חשוך, אבל בית המרזח של אליעזר היה פתוח ומלא אורחים. בכניסה נחת עליהם בליל של ריחות: בירה, יי"ש, שום, אווז צלוי, כבד קצוץ עם בצל מטוגן. במאפייה הסמוכה כבר אפו כעכים ולחמניות, וריח המאפים מילא את האוויר. כולם ישבו שם: שמואל שמנת, רייצל העבה, לייבוש הארוך, שעיה הלוחץ, רבקל'ה השלומפרית, מוטקה השרוף - כל מי שבא היום לביקור חולים אצל איצ'ה העיוור. כולם הכירו את מקס הצולע וקיבלו את פניו בחיבוקים ונשיקות, בקריאות שמחה, בטפיחות על הכתף. גררו כיסאות מן השולחנות האחרים, ופינו מקום לשלושתם: ליארמה, לקיילה האדומה ולמקס הצולע. אליעזר, הבעלים של המסבאה, יצא לקראתם בסינר כחול ובשרוולים מופשלים עד המרפק. הוא עצמו הגיש קנקני בירה ומטעמים נלווים: עוגיות פרג מלוחות, נקניק, חזה מעושן, נקניקיות כבד, מעיים ממולאים ישר מן הסיר הלוהט, סלט כרוב חמוץ וחרדל. מקס הצולע הודיע מראש שהוא משלם עבור כולם. שמואל שמנת - גבר גבה קומה, שמן, בעל כרס ענקית, בחזייה צבעונית ששרשרת שעון מוכספת השתלשלה ממנה, שאל:
    "יארמל'ה, איפה גירדת אותו?"
    "בתיאטרון."
    "נו, אנחנו כבר לא נישן הלילה. ילדים, זהו חג!"
    שמואל שמנת חבט באגרופו על שולחן עץ האלון, וכל הקנקנים והצלחות צלצלו. "מי רוצה סיגר?" שאל מקס הצולע, ומיד התחיל לחלק סיגרים. שמואל שמנת, שעישן סיגרים כל אותן שנים, הסתכל בחיוך לגלגני על אלה שמעולם לא נגעו בסיגר והתחילו פתאום לעשן. הם לא ידעו בדיוק איך מעשנים סיגר, אבל לא ויתרו. הרי קיבלו את הסיגרים בחינם! שמואל שמנת הושיט שתי אצבעות, נטל בזהירות את הסיגר, קטם את ראשו, קירב אותו אל הנחיריים ואמר בהערכה:
    "בחיי, כמו שאתם רואים אותי, זה סיגר הוואנה! אוי, מַקְסֶלֶ'ה, אני לא מאמין!"
    "זה טבק, לא זהב."
    "אתה בטח בישלת שם מרק שמן!" החמיא לו לייבוש הארוך.
    "אמריקה היא ארץ עשירה. צריך רק לדעת מה לעשות," ענה לו מקס.
    יארמה רכן אל קיילה והזהיר אותה בלחש שלא תשתה. הוא ידע שקיילה תהיה מסוגלת לשמור על עצמה כל עוד לא תשתכר. בזמן האחרון היא שקעה יותר מדי במצבי רוח עגמומיים. כל הזמן חששה שמא יקרה משהו רע ליארמה - שלא יחלה, חלילה, או שמישהו יעליל עליו עלילת שווא. רק בלילה, במיטה, חזר אליה הביטחון העצמי. יארמה עצמו לא יכול להתאפק ולהימנע משתייה ומזלילה. שולחן השבת שלהם היה דל היום, וסעודת מלווה־מלכה שקיילה הכינה היתה כל כך מצומצמת, שבקושי הספיקה לשן אחת. העושר האמריקני שהוצג בפניו על במת התיאטרון עורר בו תיאבון. הוא היה רעב וצמא לשינוי של ממש. צורך עז, רצון נואש לעשות משהו תקף אותו. אבל הוא עקב בדאגה אחר קצב השתייה של קיילה. האישה לגמה כוסיות יי"ש, אחת אחרי האחרת. היא גם ערבבה יי"ש עם בירה. כולם שתו, כולם זללו וכולם דיברו בבת אחת, צעקו זה על זה. רייצל העבה, שהיתה כל כך שמנה עד שהישבן שלה תפס שני כיסאות, ניסתה לעשן סיגר, והניסיון הנואל שלה עורר מהומה של צחוק, צעקות ומחיאות כפיים.
    אורחים נוספים הצטרפו לשולחן הגדול, ומקס - נלהב מרוב שיכרון - קרא בקול שכל אחד יכול לבלות יפה על חשבונו, לאכול ולשתות בלי הגבלה. אליעזר המוזג העיר בחצי צחוק שמקס עוד עלול להישאר בלי כסף להוצאות הדרך חזרה אל הארץ הרחוקה שממנה בא. מקס שמע, ומיד שלף ארנק מלא וגדוש בשטרות כסף רוסי: עשרים וחמישה רובל, חמישים, ואפילו מאה. הוא הושיט לאליעזר שני שטרות שעליהם דיוקן של הצארינה קתרינה - מאה רובל כל אחד: "הנה דמי קדימה. אל תעשה במכנסיים..."
    פניה של קיילה היו אדומים כאש מרוב שתייה, והעיניים - ירוקות כמו ענבי יער. היא צחקה, מחאה כפיים. לא עבר זמן רב עד שהתחילה לנשק את כל הגברים. אפילו את הזָרים שהצטרפו אליהם מן השולחנות האחרים. קיילה צעקה:
    "מקסל'ה, קח אותי לאמריקה!"
    "הלילה?"
    "מקסל'ה, בוא לרקוד!"
    יארמה היה נבוך. אמנם גם הוא שתה לשוכרה, אבל ההתנהגות של קיילה ביישה אותו. היא תפסה את מקס הצולע בידו, והתחילה לגרור אותו. המקל שלו נפל וקיילה הרימה אותו ביד אחת, היד השנייה אוחזת במקס. השמלה שלה התרוממה כשהתכופפה, והתחתונים עם רקמת התחרה הציצו מאחור. היא לא שמה לב. גררה את מקס, צעקה כמו אחוזת דיבוק. יארמה ניסה להזכיר לה במילים ובסימני ידיים שמקס הוא נכה ואינו יכול לרקוד. אבל קיילה צעקה "יארמל'ה, אל תפחד ואל תרעד! הוא לא יגזול את הבתולים שלי!", ופרצה בצחוק פרוע, טלטלה את מקס והמטירה נשיקות על הקרחת שלו.
    "שיכורה כמו לוט," העיר שמואל שמנת.
    "אותה קיילה האדומה. לא השתנתה," גנחה רייצל העבה.
    "חבל, איצ'ה העיוור שוכב בבית החולים." נהם לייבוש הארוך.
    "עוד נשאר לה כל המרץ! כוח של ברזל!" סיכמה בהערכה רבקל'ה השלומפרית, דודה של שני בתי בושת.
    זונות, שעמדו ליד השערים עד שעת לילה מאוחרת וארבו ללקוחות, גילו שיש הילולה בבית המרזח של אליעזר ובאו בריצה. הן עמדו על הסף, צפופות ודחוקות, בנעליים כתומות־זהובות, ז'קטים סגלגלים, גרביים ירוקים וצהובים. סומק אדום היה מרוח על לחייהן, צללית כחולה על העפעפיים, וקו שחור הקיף את עיניהן כמסגרת עבה. כולן התמוגגו בצחוק מהדהד: "אמא'לה! אמא שלי, עטרת ראשי! אני כבר לא יכולה להתאפק! רק תראו, לול תרנגולות! קיילה, תשמעי, קיילה האדומה! תעזבי כבר את הזקן הצולע! אוי אמא, אני מתפוצצת מצחוק!" הסרסורים, שהשגיחו על הזונות והקפידו שלא יתקשקשו סתם אלא יחכו ללקוחות, נחפזו להדוף את הזונות החוצה, חזרה אל הרחוב. הם הופיעו במעילונים הדוקים, מכנסיים צרים, כובעי קסקט עם מצחייה ארוכה ומגפיים גבוהים. הם דחפו את הזונות, סטרו להן ומשכו בשערן. זונה שמנה אחת שאגה: "היי, אידיוט, תעזוב!" אחרת, צעירונת דקיקה, נפלה על רצפת האבן המכוסה נסורת, וטיפוס גבה קומה דחף אותה בקצה המגף וירק עליה. אליעזר רץ אל הקבוצה הנסערת וצעק: "מה המהומה הזאת? תרימו את הרגליים ותסתלקו! זהו בית מרזח, לא דיר חזירים!" רייצל העבה תרמה את קולה הגס ופלטה בגיהוק: "אלה עוד ייכנסו ויתפטמו כאן."
    שומר לילה זקן, שהשגיח על החנויות ועל בתי העסק, שמע את קולות המהומה ובא לראות מה קורה כאן. הוא לבש סגין צבאי מרופד וחבש כומתה עבה מצמר, אף על פי שהיה זה ליל קיץ. השומר חבט במקל על הקרקע, נופף בצרור המפתחות שבידו, וצעק משהו מתוך הפקעת הלבנה של הזקן והשפם. קיילה האדומה התנתקה ממקס ורצה אל הזקן בזרועות פרושות לרווחה: "סבא'לה, בוא לרקוד!" היא תפסה בכתפיו, והוא נאבק להיחלץ ממנה. שניהם מעדו ונפלו, והיא ניסתה להרים אותו. הזונות פרצו בצחוק נבחני ונפלו האחת לזרועות חברתה בצהלה רועמת. יארמה ניסה לחלץ את השומר הזקן מן הלפיתה של קיילה, וזו צעקה לעברו: "יארמה גנב, זה לא העסק המסופלס שלך! הוא סבא שלי, לא שלך! חתיכת טינופת!"
    בו ברגע תקפה את יארמה חמת זעם פראית. הוא חבט באגרוף ישר אל תוך האף של קיילה. היא התנועעה ונפלה על גבה, פניה כלפי מעלה ושמלתה מופשלת. קיילה התפתלה וייללה בקול בוכים מתנגן:
    "גזלן, רוצח, כלומניק, קדחת בעצמות החזיריות שלך! ערֵמה של יבלות על הלשון שלך!"
    "קיילה, את עוד תצטערי על המילים שלך!" נופף מולה יארמה באצבע מאיימת.
    "מה יש כאן להצטער? אתה מחזיק אותי כמו חיה בכלוב. אתה לא נותן לי אוכל. כל מה שאני שומעת זה רק: אהבה, אהבה, אהבה. אני אסע עם מקס לבואנוס איירס, ושם אתחיל חיים חדשים. אם אתה רוצה להיות צדיק במעיל פרווה ארוך, תמצא לך נערה מהוגנת. אני הייתי זונה, ואהיה תמיד זונה. לא ככה, מקסל'ה?"
    "אם את אומרת..."
    "אפשר למצוא בשבילי איזה גבר בבואנוס איירס?"
    "יותר מאחד, אבל - - -"
    "אתה שומע, יארמה? אני עוד שווה משהו. כדאי לחטוא בשבילי."
    קיילה פרצה בצחוק, השתעלה וכחכחה. היא התחילה להשתנק. המילים נתקעו בגרונה.
    שמואל שמנת גחן אליה:
    "קיילה, את לא יכולה לשתות."
    "אני שכחתי איך שותים. הוא לא מכניס טיפה יי"ש הביתה. אין לו גרוש על הנשמה. כל מה שהוא יודע, החכמולוג הלא־יוצלח הזה, זה עבודה בפה. אני צריכה גבר, לא איזה מין חסיד קשקשן שרובץ על התנור."
    "צריך להרים אותה!" קרא שמואל שמנת בקול סמכותי, כאילו הוא כאן בעל הבית.
    לייבוש הארוך קם ממקומו והתקרב אל קיילה כדי להרים אותה. אבל קיילה צעקה:
    "שב בשקט! אני לא צריכה שיסחבו אותי. אני לא סתם איזה פסל מת.* הוא מצץ לי את הדם, אבל אני עוד לא מתה. אני עוד אַראה לעולם מה קיילה האדומה יכולה לעשות. מקסל'ה, איפה אתה גר? קח אותי אליך."
    [*. במקור: יויזל. כך כינו ברחוב היהודי את הדיוקן של ישו (בפסל או בציור). למילה נלווה צליל של לעג ואיבה.]
    "קיילה, אל תקשקשי בקומקום! די! מספיק לבלבל במוח!"
    "אנחנו נפליג בספינה, בלי סיפיליס."
    כולם פרצו בצחוק. כולם הבינו מה היא אומרת.* יארמה החוויר מרוב כעס ועלבון. "קיילה, הכול נגמר בינינו! אני נשבע באלוהים!"
    [*. ביידיש יש כאן משחק מילים משעשע: שיף (ספינה) - סיף (סיפיליס).]

    • יצחק בשביס זינגר
    • יצחק בשביס זינגר

      יצחק בשביס זינגר (בכתיב יידי: יצחק באַשעוויס זינגער; באנגלית: Isaac Bashevis Singer‏ 21 בנובמבר 1902, ורשה – 24 ביולי 1991, מיאמי) היה מגדולי סופרי היידיש; חתן פרס נובל לספרות לשנת 1978. חי בפולין ולאחר מכן בארצות הברית.

      בכתיבתו באה לידי ביטוי דמותו כאיש מאמין אף על פי שעוד מילדות לא הקפיד לשמור על מצוות התורה. אחד המוטיבים החוזרים הנפוצים בכתביו הוא התהייה של הדמויות על קיום האלוהים וכן שאלות על מהות הבריאה והקיום האנושי, במיוחד על רקע תקופת ההשכלה. לעתים קרובות הגורם לתהיות הוא השטן ממש, שמנסה לפתות בדרכים שונות יהודים שומרי-תורה לחטוא, להאמין כי "אין דין ואין דיין" או להתנצר. התהיות האלה גורמות לדמויות לפתח סטיות ושיגעונות. בשביס זינגר מרבה לתבל את כתיבתו בתערובת של אמונות יהודיות, כשפים ומושגים מהקבלה, כולל גלגולי נשמות ושמות של מלאכים ושדים כגון קטב מרירי, כל זאת על רקע חיים יהודיים פשוטים. תיאור של קיום מצוות יומיומיות כגון תפילות, תפילין, כשרות ושמירת שבת תופסים לרוב חלק מהעלילה.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות