הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • טרילוגיית מאונט
  • טרילוגיית מאונט
    מייגן מארץ' | תרגום: אסנת הדר
    מטר | יוני 2019 | רומן אירוטי | 700 עמ' מודפסים
    ***שלושה ספרים דיגיטליים במארז אחד***
     
    טרילוגיית מאונט 1 - מלך חסר רחמים
     
    "היא תהיה שלי. אני אנצל אותה. אולי אפילו אחזיק בה"
     
    "ניו אורלינס שייכת לי". 
    אתם לא מכירים את שמי, אבל אני שולט בכל מה שאתם רואים ובכל הדברים שאתם לא רואים. אין גבול להישג ידי, ודרישותי נענות תמיד.
    אני לא צריך להלוות כסף למזקקה משפחתית כושלת, אבל משעשעת אותי העובדה שהם חייבים לי. שהיא תהיה חייבת לי.
    היא לא יודעת שהיא משכה את תשומת לבי.
    היא היתה צריכה להיות זהירה יותר.
    היא תהיה שלי. אני אנצל אותה. אולי אפילו אחזיק בה.
    הגיע הזמן לגבות את החוב. 
    "קירה קילגוֹר, את רכושו של לאקלן מאונט".
     
    קירה קילגור לקחה פיקוד על מבשלת הוויסקי של משפחתה וירשה חוב של חצי מיליון דולר למלך העולם התחתון של ניו אורלינס. לאקלן מאונט יודע שאין לקירה דרך לשלם, לכן הוא מציע לה עסקה – בתמורה למחיקת החוב, הוא מוכן לקבל אותה.
     
    לקירה אין ברירה. אם תסרב, תאבד את העסק שנמצא בידי משפחתה יותר ממאה שנה. היא מקבלת את ההצעה. עכשיו היא רכושו של האיש המסוכן ביותר בעיר, וכל שביכולתה לעשות הוא לשרוד עד שהוא יחליט לשחרר אותה.
     
    אבל גם אם תצליח להתנגד למאמציו של מאונט לכבוש את כל כולה, האם תוכל קירה להביס את תשוקותיו של גופה שלה?
     
    מלך חסר רחמים הוא הספר הראשון בטרילוגיית מאונט. שני הספרים הבאים הם: המלכה המתריסה ואימפריית החטאים
     
    "הספר הזה המם אותי בצורה הכי טובה שיש! חמישה כוכבים למלך חסר רחמים!"    קרלי פיליפס, "וולסטריט ג'ורנל"
     
    "מפתה וממכר בקצב מסחרר שלא מרפה. לא הנחתי אותו מידי ואני רוצה עוד מלאקלן מאונט!"    קיי איי לינד
     
    "הספר הזה... זה סוג הרומן שאני חיה למענו! יפהפה עד כאב ואחד הספרים הכי סקסיים שיצאו השנה! מייגן מארץ' מנצחת את הז'אנר!"    שיינה רנה
     
    "מלך חסר רחמים הוא ספר חובה לכל קוראות ספרי המתח הרומנטיים שמחפשות סממנים אפלים. מייגן מארץ' במיטבה".    מועדון הספר "מַייל הַיי קינק"
     
    "תסלחו לי בזמן שאשתדל לכתוב עד כמה אהבתי את הספר הזה! מייגן מארץ' קלעה בול עם הרומן האפל שלה, ואפשר לומר בוודאות שזה הספר הכי אהוב עלי מבין ספריה".   
    בלוג "מתחת לשמיכה"
     
    טרילוגיית מאונט 2 - מלכה מתריסה
     
    "ניו אורלינס שייכת לי. 
    אתם לא מכירים את שמי, אבל אני שולט בכל מה שאתם רואים – ובכל הדברים שאתם לא רואים. אין גבול להישג ידי, ודרישותי נענות תמיד.
    אני לא צריך להלוות כסף למזקקה משפחתית כושלת, אבל משעשעת אותי העובדה שהם חייבים לי. שהיא תהיה חייבת לי.
    היא לא יודעת שהיא משכה את תשומת לבי.
    היא היתה צריכה להיות זהירה יותר.
    היא תהיה שלי. אני אנצל אותה. אולי אפילו אחזיק בה.
    הגיע הזמן לגבות את החוב.
    קירה קילגוֹר, את רכושו של לאקלן מאונט".
     
     
    סיפורם של קירה קילגור ולאקלן מאונט ממשיך במלכה מתריסה.
     
    "אני אומרת לעצמי שאני שונאת אותו, אבל בכל פעם שהוא נכנס לחדר, גופי בוגד בי. איך אני יכולה לחשוק בו ולפחד ממנו בעת ובעונה אחת?
    אמרו לי שהוא ישגע אותי לגמרי. יעורר מלחמה בין ראשי לבין גופי.
    אבל לא הבנתי שזאת תהיה אנרכיה מוחלטת.
    הייתי צריכה לדעת. כשמאונט בעסק, אין כללים.
    אני נחושה בדעתי לא להיכנע. לא להפגין חולשה. אעמוד על שלי ואצא מהעסקה הזאת בלי פגע ללבי ולנשמתי.
    אבל לו יש תוכניות אחרות..."
     
    מלכה מתריסה הוא הספר השני בטרילוגיית מאונט, קדם לו מלך חסר רחמים, והבא הוא: אימפריית החטאים.
     
     
     
    "הספר הזה מהמם! לא רציתי שהוא ייגמר ולא יכולתי להניח אותו מידי! זאת יצירתה הטובה ביותר של מייגן מארץ'. בפשטות –  הספר מושלם!!"
    -בוק טווינז רוויוז
     
    "מכורה. אובססיבית. כן, שתי המילים האלה מסכמות מה שאני מרגישה לגבי מייגן מארץ' וטרילוגיית מאונט. מלכה מתריסה הוא כל מה שאפשר לצפות ממארץ' ועוד הרבה יותר. הוא סקסי, מושחת, מהיר, לוהט, ומשאיר את הקוראת מתנשפת מרוב התרגשות!"
    -פור צ'יקס פליפינג פייג'ז
     
    "הסיפור הזה דורש את תשומת לבך, תופס אותך חזק ואחר כך מצית אותך בלי שום חרטה."
    -נוטי בוק
     
    "עוד ספר יוצא מן הכלל של מייגן מארץ'! הסדרה הזאת יותר קיצונית, אמיצה ו'מלוכלכת'."
    -דרטי סאות' בוקס
     
     
     
    טרילוגיית מאונט 3 - אימפריית החטאים
     
    "ניו אורלינס שייכת לי. 
    אתם לא מכירים את שמי, אבל אני שולט בכל מה שאתם רואים – ובכל הדברים שאתם לא רואים. אין גבול להישג ידי, ודרישותי נענות תמיד.
    אני לא צריך להלוות כסף למזקקה משפחתית כושלת, אבל משעשעת אותי העובדה שהם חייבים לי. שהיא תהיה חייבת לי.
    היא לא יודעת שהיא משכה את תשומת לבי.
    היא היתה צריכה להיות זהירה יותר.
    היא תהיה שלי. אני אנצל אותה. אולי אפילו אחזיק בה.
    הגיע הזמן לגבות את החוב.
    קירה קילגוֹר, את רכושו של לאקלן מאונט".
     
     
    סיפורם של קירה קילגור ולאקלן מאונט ממשיך באימפריית החטאים.
    אני מחזיק במה ששייך לי, וזה כולל את קירה קילגור.
    כבר לא מספיק לי לנופף בחוב מעל לראשה. כבר לא מספיק לי לטעון לבעלות על גופה.
    אני רוצה יותר.
    היא יכולה להתנגד, אבל לעולם לא אוותר עליה.
    שום דבר לא יפריד בינינו.
    לא היא. לא אויבי. אף אחד.
     
    היא תפרע את חובה בדרך אחת בלבד – בלבה.
    אימפריית החטאים הוא הספר השלישי בטרילוגיית מאונט, קדמו לו מלך חסר רחמים, ומלכה מתריסה.
     
  • ספר דיגיטלי
     
    100
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  •  
    טרילוגיית מאונט 1 - מלך חסר רחמים
     
    פרק ראשון | קירה
     
    יכול להיות ששמעתי צעדים?
     
    אני קופאת מחוץ לדלת משרדי הנעול ונועצת מבט בידית
    כאילו היא נגועה באנתרקס.
     
    העובדים שלי לא יעזו. הם יודעים שהמשרד שלי מחוץ לתחום. והורי נמצאים במרחק אלף קילומטרים בפלורידה, עושים חיים כפנסיונרים בעזרת התשלומים החודשיים שאני מעבירה להם מהרווחים העלובים של המזקקה. המזקקה בקושי מחזיקה מעמד, גם אחרי ארבעה דורות שהקדישו את חייהם לזיקוק ויסקי אירי בניו אורלינס.
     
    אין רוחות רפאים במרתף הזה. אין רוחות רפאים במרתף הזה.
     
    אני חוזרת על האמת הזאת כמו פזמון עד שלבי מאט לקצב כמעט נורמלי. חסר לבעלי המת שרוח הרפאים שלו תהיה שם בפנים, או שאני נשבעת באלוהים, הפעם אני אהרוג את בְּרֶט בעצמי.
     
    אני אוזרת את רצון הברזל שנדרש ממני כדי לחלץ את החברה הזאת מהצרות, אוחזת בידית, פותחת את הדלת לרווחה ומתפרצת פנימה בניסיון להפתיע. או לפברק אומץ לב. או... משהו. "הולכת על כניסה דרמטית?"
     
    הקול העמוק שבוקע מהחשכה מקפיא אותי עד לשד עצמותי. שמעתי אותו רק פעם אחת, מבעד לעץ החבוט של אותה דלת נעולה שכרגע הסתערתי דרכה פנימה, אבל אז הוא השמיע איומים שלא הבנתי, ולא שאל שאלה באותה דרך קרירה ומאופקת. אני לא רוצה להיות בחושך עם הקול הזה בשום פנים ואופן.
     
    הוא לא רוח רפאים. הוא משהו גרוע מזה.
     
    הוא השד המחורבן שמתלחשים עליו בצללים אבל אף פעם לא מזכירים בחברה, כמעט כאילו באמירת שמו הוא יתממש פתאום. ואף אחד לא מעוניין בזה.
     
    אף פעם לא אמרתי את שמו. אני אפילו לא רוצה לחשוב עליו עכשיו, אבל מוחי בכל זאת מעלה אותו באוב.
     
    לאקלן מאונט.
     
    אני מגששת סביבי, מכה על קיר הבטון בחיפוש אחר מתג האור, אבל כשאני נוגעת בו לא קורה כלום.
     
    אלוהים אדירים. אני הולכת למות ואפילו לא אראה איך זה קורה.
     
    שולחן הכתיבה העתיק שלי חורק, ואז נדלק אורה העמום של מנורת השולחן.
     
    קודם כול אני רואה את ידיו הגדולות, אחר כך את זרועותיו השזופות עם החפתים הלבנים מופשלים כלפי מעלה. האור לא מגיע אל פניו.
     
    "תסגרי את הדלת, מיז קילגור."
     
    אני בולעת את הרוק שנקווה בפי בגלל העובדה שהוא יודע מה שמי, וידי זזה כאילו בתגובה ישירה לפקודתו. אני מחפשת את הידית מאחורי ומשתוקקת בכל לבי להסתובב ולברוח. ישר למשטרה.
     
    אולי הם יוכלו... אני לא יודעת. להציל אותי? אני מעיפה מבט מעבר לכתפי ולופתת את הידית כשהדלת נסגרת בחריקה. הדחף להימלט גדל כשהאור העמום במסדרון נעלם מעיני.
     
    "צעד אחד בכיוון ההוא, ואת תאבדי הכול."
     
    כפות רגלי קופאות על רצפת הבטון הסדוקה ואגל זיעה מטפטף על חזי. בדרך כלל הייתי מייחסת את זה לתנאים דמויי הסאונה שמייצרת מזקקת ויסקי, אבל לא הערב.
     
    "מה אתה רוצה?" אני לוחשת. "למה באת?"
     
    הכיסא גונח כשהוא קם על רגליו. אצבעותיו הרחבות פותחות את הכפתור בז'קט חליפתו, אבל פניו נותרות בחשכה.
     
    "את חייבת לי, מיז קילגור, ובאתי לגבות את החוב."
     
    "חוב?"
     
    מוחי מתאמץ נואשות להבין איך בדיוק אני חייבת לו כסף. אף פעם לא פגשתי אותו. לעזאזל, אף פעם לא ראיתי אותו, רק שמעתי את קולו כשצותתּי. אנשים כמוני לא מתרועעים עם אנשים כמוהו - טוב, לפחות רוב האנשים.
     
    השמועות מספרות שרישֶל לֶפלֶר, בחורה מהכנסייה שלנו, היתה הפילגש שלו עד שנעלמה לפני שנה. אני מדחיקה בנחישות את המחשבה על כך. "על מה אתה מדבר?" איכשהו אני מצליחה לנסח את השאלה.
     
    שתי אצבעות הודפות מסמך עם הכותרת "שטר חוב" על פני העץ המצולק של שולחני אל תוך שלולית האור המימי. עיני ננעלות על המסמך, אבל אני פוחדת להתקרב.
     
    אלוהים אדירים, בְּרֶט. מה עוללת? לבי נחבט כנגד צלעותי.
     
    "את לא רוצה לדעת כמה כסף בעלך קיבל כששעבד את המקום הזה?"
     
    "כמה?" אני שואלת ומתקרבת לעברו בניגוד לרצוני.
     
    "חצי מיליון דולר."
     
    אני מתנשמת בזעזוע. "אתה משקר."
     
    הוא גוחן לעברי כששתי ידיו על השולחן, וחושף את פניו באור העמום. תווי פנים קשוחים, חצובים בשחם, עיניים שחורות וחודרות וארשת חסרת רחמים המנוגדת למראה המתורבת יחסית של חליפתו, ההולמת אותו להפליא.
     
    "אני אף פעם לא משקר."
     
    חצי מיליון דולר? אין מצב. "הייתי יודעת אם ברט היה לוקח הלוואה כזאת, ואני אומרת לך - הוא לא עשה את זה." הוא מושך בכתפיו כאילו המידע לא מזיז לו. ואולי זה נכון.
     
    "החתימה שלו אומרת שהוא כן לקח, וזמן הפירעון עבר."
     
    עיני מתמקדות בניירות על השולחן. אם הוא באמת עשה את זה... התוצאה תהיה נוראה.
     
    ארבעה דורות של בני קילגור הקדישו את תקוותיהם, חלומותיהם והונם לשמירת המורשת הזו. אסור שהיא תיגמר בי.
     
    "אין לי סכום כזה."
     
    "אני יודע."
     
    תגובתו מזעזעת אותי. "אז למה -"
     
    הוא יוצא מתחום האור ונע לעברי. אני מתכווצת כנגד הקיר כשהוא מתקדם וחוסם את מסלול הבריחה שלי לדלת. אין לי לאן לברוח. הוא לכד אותי.
     
    "כי יש משהו שאני מוכן לקחת בתמורה."
     
    נדרש ממני מאמץ עליון לשמור על קול יציב, אף על פי שלבי מאיים לפרוץ מחזי. "מה?"
     
    הוא נעצר במרחק כמה סנטימטרים ממני, ושפתיו המלאות מבטאות מילה אחת.
     
    "אותך."
     
     
    טרילוגיית מאונט 2 - מלכה מתריסה
     
    על הספר הזה
     
     
    אני הבידור שלו. הצעצוע שלו. תשלום חוב.
    אני אומרת לעצמי שאני שונאת אותו, אבל בכל פעם שהוא נכנס לחדר, גופי בוגד בי. איך אני יכולה לחשוק בו ולפחד ממנו בעת ובעונה אחת?
    אמרו לי שהוא ישגע אותי לגמרי. יעורר מלחמה בין ראשי לבין גופי.
    אבל לא הבנתי שזאת תהיה אנרכיה מוחלטת.
    הייתי צריכה לדעת. כשמאונט בעסק, אין כללים.
    אני נחושה בדעתי לא להיכנע. לא להפגין חולשה. אעמוד על שלי ואצא מהעסקה הזאת בלי פגע ללבי ולנשמתי.
    אבל לו יש תוכניות אחרות...
    מלכה מתריסה הוא הספר השני בטרילוגיית מאונט.
     
     
    פרק ראשון
     
     
    מאונט
     
     
    שלושים שנה קודם לכן
     
    תחושה אפלה ומפחידה, כאילו דרכתי על קברו של מישהו, חלפה במורד גבי כשהילדה עלתה במדרגות השבורות של המרפסת ולצדה העובדת הסוציאלית. הבלונדינית הרזה הצמידה לחזהּ את שקית הזבל השחורה שנשאה בזמן ששתיהן נכנסו מבעד לדלת הרשת הקרועה. לא היה צריך להיות גאון כדי לנחש שהשקית מכילה את כל רכושה.
    אני ושקית הזבל שלי עברנו ארבע־עשרה פעמים בתשע השנים האחרונות. לא יכולתי לזכור בכלל כמה פעמים עברתי לפני כן. הזיכרון הראשון שלי הוא שהבטן שלי קרקרה, אז התחננתי לעוד אוכל בארוחת הערב, והאבא האומֵן שלי החטיף לי סטירה לפנים עם גב כף היד. הייתי בן ארבע, ככה לפחות הם אמרו לי. קשה לעקוב כשאף פעם לא ראית נרות על עוגת יום הולדת מפני שאף פעם לא אפו לך עוגת יום הולדת.
    אני מוכן להתערב שאם גברת הולידיי היתה נשארת בחיים הייתי מקבל עוגת יום הולדת, אולי אפילו כל שנה, אבל היא חלתה והעבירו אותי לבית חדש אחרי חצי שנה, כשהיה ברור שהיא לא תבריא ושהיא לא יכולה להמשיך לטפל בנו. זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שמישהו רוצה אותי. הפעם הראשונה שמישהו הרשה לי לבחור בגדים בחנות. הפעם הראשונה שמישהו שאל אותי מה אני רוצה לארוחת ערב. הפעם הראשונה שהרגשתי שיש לי אמא אמיתית. כל זה רק הקשה עלי כשהיא מתה. זה לימד אותי לא להיקשר לשום דבר ולאף אחד בחיים האלה, מפני ששום דבר טוב לא יוצא מזה.
    כל בית לפניה או אחריה היה גרסה שונה של אותו חרא. לא היית אחד מהילדים האמיתיים שלהם; היית המשכורת שהם הרוויחו בלי לעשות כלום. בקושי האכילו אותך. היה לך מזל אם קיבלת מהם מברשת שיניים. ובגדים? מה שהכנסייה תרמה, או מה שהיה קטן על הילדים האמיתיים שלהם. מה שבטוח, בלי שום דבר חדש.
    בגופייה שלבשתי עכשיו היו יותר כתמים מאשר בד לבן, וכשהיא נתפסה השבוע בגדר המתכת ונקרעה, ג'רי הדף אותי בחצר אל קיר הבית ושלף את החגורה כדי ללמד אותי לקח, משהו שהוא אהב לעשות כמה פעמים בשבוע, במיוחד אחרי שחיסל שישיית בירות וכמה ג'וינטים.
    גם שיכורים מרושעים לא היו משהו חדש בשבילי. עכשיו כבר יכולתי לזהות אותם ממרחק.
    אם ג'רי לא היה גבוה ממני בחצי מטר וכבד ממני בשבעים קילו, הייתי מחזיר לו בפעם הראשונה ששלף את החגורה. טוב, לא החזרתי לו בגלל זה ובגלל הידיעה שאם יזרקו אותי מהבית הזה, לא יהיה מי שיגן על דסטני. היא היתה רק בת שש, אבל ראיתי איך ג'רי מסתכל עליה. זה לא היה בסדר, אז השתדלתי מאוד להישאר בסביבתה.
    הרבה פעמים התגנבתי מהחדר בלילה וישנתי ליד הדלת שלה, רק כדי לוודא שהוא לא ינסה לעשות משהו. לא סמכתי על החרא השמן הזה בשיט.
    "אנחנו כל כך שמחים שסוף־סוף מצאנו לדסטני מקום עם אחותה. תגידו שלום להופ," אמרה העובדת הסוציאלית בקול חדור תקווה כמו שמה של הנערה — הופ. היא לא הבינה שאין תקווה בבית הזה, אפילו כשהיא פה.
    אין שום תקווה בכל המערכת הדפוקה.
    רגליה הקצרות והרזות של דסטני עברו בטיסה את החדר, והיא השליכה את עצמה על מותני הנערה לנגד עיניהם של ג'רי, אשתו דיקסי ובנם, ג'רי ג'וניור, שהסתכלו ממרחק כמה מטרים. הוא כבר לא התקרב אלי. בטח מפני שג'רי ודיקסי הרשו לי להתקלח רק פעם בשבוע. כדי לחסוך במים, ככה הם אמרו.
    הילדה החדשה שמטה את שקית הזבל כדי לחבק את אחותה הקטנה, וג'רי העביר את לשונו על שיניו ובחן אותה כאילו היא אחד מהסטייקים העבים שהביא הביתה מהאטליז רק בשביל עצמו.
    בלב כבד קלטתי שהיא יותר מבוגרת ממה שחשבתי, אפילו שהיא קטנה כל כך. כנראה מבוגרת ממני. כבר היו לה ציצים, והיא בפירוש לא לבשה חזייה.
    ג'רי לא הפסיק להסתכל על הציצים שלה, והוא אפילו לא ניסה להסתיר את זה.
    אם המבטים שהוא שלח אל דסטני לא היו בסדר, המבטים שהוא שלח אל הופ היו דפוקים ברמות. מצאתי את עיתוני הפורנו שהוא החביא בארגז בסככה, כי חשב שאף אחד לא ימצא אותם שם. הוא אהב אותן צעירות ובלונדיניות, וממש רציתי לצעוק על העובדת הסוציאלית שתיקח את שתי הבנות כמה שיותר רחוק מהבית הזה.
    אבל ידעתי מה יקרה אם אפתח את הפה. אני אהיה זה שייזרק, ולא יהיה מי שיגן על אף אחת מהן מפני ג'רי.
    "כל כך התגעגעתי אלייך," לחשה הופ לדסטני וכרעה על ברכיה על רצפת הלינוליאום המלוכלכת. הן התחבקו הרבה זמן לפני שהופ הרימה את עיניה כדי להביט בנו.
     ברור שג'רי היה הראשון שצעד לעברה. הגופייה הלבנה שלו נמתחה על בטנו כשפרש בפניה את זרועותיו. "אני האבא החדש שלך, הופ. ברוכה הבאה."
    עיניה של הופ נפערו לרווחה, והיא הסתכלה מאחוריו עד שהבחינה בי. היא תפסה מי אני. היא ידעה שאני לא אחד מהילדים האמיתיים. נענעתי טיפה בראש כדי להזהיר אותה.
    לזכותה ייאמר שהיא תפסה מהר את הרמז, וזה היה מבאס כי זה אמר שהיא כבר עברה בחיים דברים שהיו מעיפים לי את הפיוז.
    היא השאירה את דסטני צמודה אליה מהצד וטפחה על זרועו של ג'רי, אבל המניאק התעקש. הוא מעך את שתי הילדות בחיבוק.
    "אני מרגיש שעכשיו המשפחה הקטנה שלנו שלמה."
    דיקסי הנהנה אליה. היא לא אמרה הרבה, בטח מפני שבמשך רוב היום היא היתה מחוברת לבקבוק ספרייט של שני ליטר. רק שבספרייט הזה לא היו בכלל בועות, ובפעם הראשונה שהיא נשפכה על הספה אחרי שעברתי לשם, פתחתי את הפקק בשביל לקחת שלוק וגיליתי מה היה בו באמת.
    וודקה. 
    הייתי אמור בכלל להבין בעניינים כאלה בגיל שלוש־עשרה? סביר להניח שלא, אבל לא התברכתי בילדוּת. חוץ מזה, למחרת הלילות שבהם ג'רי הגביר את קול הפטפון בחדרם, היא היתה עסוקה מדי בהסתרת החבּורות שהוא השאיר עליה.
    זה אולי לא היה בסדר מצדי, אבל כיוון שגם ככה הייתי די בטוח שאני הולך לגיהינום מאז שהאמא האומנת האחרונה שלי הדביקה לי את הכינוי "זרע השטן", לא אכפת לי להודות ששמחתי באותם לילות. כך היה פחות סיכוי שהוא ינסה לעשות משהו לדסטני.
    אבל הופ? לעזאזל, עם הופ יהיו צרות.
    ג'רי שחרר את שתיהן אחרי חיבוק ארוך ומביך. העובדת הסוציאלית עדיין נראתה מאושרת מההישג שלה לאַחֵד את האחיות.
    "טוב, אשאיר אתכם לערוך היכרות מקרוב." היא הסתכלה על דיקסי. "את מכירה את הנוהל. שום דבר חדש."
    ג'רי צחק, שולי החולצה שלו התרוממו והכרס שלו נתלתה מעל מכנסיו. "את מתכוונת, שום דבר חוץ מהתוספת לצ'ק החודשי שלנו."
    חיוכה של העובדת הסוציאלית התעמעם קצת, אבל היא הנהנה. "כמובן." היא השפילה את מבטה אל שתי הילדות, אבל התמקדה בעיקר בחדשה. "יש לך את מספר הטלפון שלי אם תצטרכי לדבר על משהו מכל סיבה. אני מקווה שתיהני מהבית החדש שלך, ואני כל כך שמחה שאת ודסטני שוב יחד, סוף־סוף."
    "יהיה לה כיף כאן," אמר ג'רי.
    ברגע שהעובדת הסוציאלית הסתלקה, ג'רי כרך את אצבעות הנקניקייה שלו סביב זרועה של הופ. "אני אראה לך את החדר החדש שלך. תהיי ממש ליד החדר שלי ושל דיקסי."
    "אני יכולה לישון בחדר של דסטני," אמרה הופ. "בלי בעיה. אני לא צריכה חדר משלי."
    ג'רי שוב העביר את לשונו על שיניו. "את גדולה מדי לגור בחדר עם עוד מישהו. יש לנו מספיק חדרים. בואי, בלי ויכוחים."
    התחושה המגעילה והמפחידה התגברה כשג'רי גרר אותה במדרגות, כנראה לחדר שהתפנה לפני שדסטני ואני הגענו בהפרש של כמה ימים.
    ממה שג'רי ג'וניור סיפר לי, גם בחדר הזה היתה ילדה. הוא היה רק בן שבע, אז הוא לא ידע לומר לי למה היא עזבה, ואני לא הייתי בטוח שאני רוצה לדעת.
    עיניה הכחולות של הופ, בדיוק כמו עיניה של דסטני, ננעלו עלי בזמן ששקית הזבל נחבטה בכל מדרגה ומדרגה. ראיתי את הפחד שלה. היא ידעה שנתקלה בחבית חומר נפץ, ובקרוב מאוד יגיע הניצוץ והכול יתפוצץ בפניה.
    לא הפסקתי להסתכל עליה עד שהם פנו בקצה המדרגות, אבל באותו רגע נשבעתי שאם המניאק השמן הזה ייגע בה... אני לא אחראי למעשי.
     
     
     
    בשבוע הראשון הופ ישנה בחדר של דסטני במקום בחדר שלה, מפני שדסטני בכתה בכל פעם שהופ נעלמה מעיניה.
    לג'רי נמאס מזה. הערב הוא היה שיכור ומרוגז והלם באגרופו על שולחן המטבח עד שהכלים הזולים קפצו ושקשקו.
    "די כבר, בכיינית קטנה. הופ לא הולכת לשום מקום, והערב היא תישן בחדר שלה גם אם זה לא מוצא חן בעינייך."
    בקושי ישנתי כל השבוע, כי לא סמכתי עליו. כבר התחלתי להרגיש שיכור מרוב עייפות, והביצועים שלי בבית הספר, שממילא לא השקעתי בהם יותר מדי, היו גרועים מתמיד. מאז שהתחלתי ללמוד בבית הספר הזה שהיתי יותר זמן בחדר המנהל מאשר בכיתה. אבל לזה בדיוק הם ציפו ממני, מכל הילדים במערכת הרווחה. כאילו הם ידעו שנועדנו לכישלון מהרגע הראשון, אז מה הטעם בכלל לנסות.
    היינו סתם חרא, זה הכול.
    לפחות לגבַּי זה היה מדויק. ממה שסיפרו לי אמא שלי השאירה אותי על מדרגות כנסייה ברובע, ונזירה מצאה אותי מכוסה בחרא שלי.
    זאת היתה התחלה הולמת לחיים שלי, וגם ההמשך שלהם נראה ככה. הכתם של מה שהייתי, מי שהייתי, הלך בעקבותי לכל מקום.
    לפעמים שאלתי את עצמי אם אמא שלי טרחה לבחור לי שם לפני שנטשה אותי, אבל זה לא שינה שום דבר. השם היחיד שהיה לי הוא השם שהנזירה נתנה לי — מייקל. נדוש כמו שאר השמות התנ"כיים שנותנים לילדים נטושים.
    "לא! אני רוצה את אחותי!" בכתה דסטני.
    ג'רי תפס אותה בזרועה הרזה, משך אותה אליו והושיט את ידו השנייה לאבזם חגורתו. "את רוצה לבכות? אני אתן לך סיבה לבכות."
    הופ כרעה ברך מול אחותה, מה שאמר שעיניה היו בגובה המפשעה של ג'רי. "זה בסדר, דֶסי. אני אהיה רק במרחק כמה חדרים ממך. אני עדיין אהיה פה בבוקר כשתתעוררי. לא אתן להם להפריד בינינו שוב. אני מבטיחה."
    ההבטחה הזאת אמרה לי שהופ לא נמצאת במערכת זמן רב כמו שחשבתי. אם כן, היא היתה יודעת שאסור לפזר הבטחות כי הן נועדו לכישלון.
    ג'רי לא הרפה מדסטני ומאבזם חגורתו, אולם תשומת לבו עברה להופ. או יותר נכון, למחשוף של הופ.
    מישהו צריך לקנות לה חזייה, אבל הייתי בטוח במאה אחוז שהיא לא תקבל אותה מג'רי.
    "את רואה? אחותך מתנהגת כמו ילדה טובה." הוא העביר את לשונו על שיניו. "ממש טובה."
    ידעתי ששוב לא אישן בלילה.
     
     
     
    ג'רי חיכה עד שדסטני נרדמה ודיקסי נשפכה לגמרי בסלון לפני שפעל. היה נדמה לי שלבֵנים במשקל טונה מכבידות לי על העפעפיים, אבל ברגע שרצפות העץ הישנות חרקו, ידעתי שהוא בדרך. 
    הדם שלי זרם חזק יותר ומהר יותר כשהתגנבתי מהחדר ודילגתי מעל הלוחות החורקים ששיננתי את מיקומם כמה ימים אחרי שהגעתי. היו יתרונות ליכולת לנוע בבית בלי  להישמע.
     צירי הדלת, שמזמן היו צריכים שימון, חרקו כשהוא פתח אותה.
    הוא ניגש למיטה של הופ, וממקומי מאחוריו ראיתי אותה מתיישבת ומצמידה את השמיכה לחזהּ כמו שהצמידה אליה את שקית הזבל.
    ג'רי זינק עליה וסתם את פיה בידו. "שלא תעזי לצרוח, או שאני אכפיל את החוב שאת צריכה לשלם, ילדה."
    הופ נאבקה בו, אבל הוא קרע לגזרים את קדמת חולצתה המרופטת, והציצים הקטנים שלה השתחררו. הוא הושיט יד ולחץ על אחד מהם. ידו השנייה נעלמה.
    "תתכונני לשלם את שכר הדירה שלך, ילדה. גם של אחותך. אלא אם כן את רוצה שאגבה אותו ממנה. היא בטח בוכה יפֶה בדיוק כמוך."
    זעם בעבע בבטני הריקה, ונאלצתי להדחיק את הדחף להקיא מדבריו. לא הגיע לו לחיות.
    מחבט הבייסבול שהוא קנה לג'רי ג'וניור לליגת הילרים נשען על כתפי. אגרפתי את ידַי והידקתי את אחיזתי. לא היתה לי שום בעיה לחסל אדם רשע כדי להציל נשמה תמימה.
    נכנסתי לחדר בדיוק כשג'רי הפשיל את השמיכה.
    "שלא תעז לגעת בה."
    ג'רי הסתובב להביט בי, ויבבות הפחד של הופ מילאו את אוזני.
    מבטו נחת על המחבט שעל כתפי. "מה נראה לך שתעשה איתו, ילד? אתה רוצה שאני אדחף לך אותו לתחת כי אתה מלך החרא?"
    הוא נע מהר יותר משציפיתי, ניתק מהמיטה והסתער עלי כמו פר, כשהזין שלו מתנופף ממכנסיו המלוכלכים כמו נקניקייה רפויה.
    המניאק הזה.
    לא חשבתי. הנפתי.
    אבל ג'רי התכופף, והמחבט פגע בצד צווארו. הוא מעד לאחור והתרסק לתוך הקיר וידיו לפתו את גרונו. הוא החליק לרצפה בזמן שהופ בכתה בשקט במיטתה, רועדת מפחד ומכוסה בשמיכה.
    ג'רי נאבק לנשום. התמלאתי גועל כשחשבתי על מה שהוא היה עושה לה אם לא הייתי שם. אם לא היה מתכופף, אולי הייתי מרסק את ראשו כמו אבטיח בתנופה הראשונה, אבל שמחתי שזה לא קרה. לא הגיע לו למות בקלות או במהירות  כזאת.
    גבר מבוגר שמנסה לאנוס ילדה בת ארבע־עשרה צריך למות לאט, ולסבול כמה שיותר. לחצתי את קצה המחבט על ידיו, שכיסו על המקום שפגעתי בו קודם לכן כשפספסתי את הראש. הגברתי את הלחץ בהדרגה וחסמתי את אספקת האוויר שלו.
    "אתה לא תיגע יותר בשום ילדה בבית הזה."
    עם כל שנייה שחלפה, עיניו של ג'רי בלטו מראשו קצת יותר. לבסוף, בפעם הראשונה מאז הגעתי לחור הזה, ראיתי פחד בעיניו.
    הפחד שלו האיץ את פעימות לבי, אבל לא היססתי להגביר את הלחץ כשהוא ניסה ללא הצלחה לשחרר את ידיו. 
    הוא עמד לאבד את ההכרה, ואני רציתי שהפחד והכאב ישסעו אותו לפני שזה יקרה. אם חשדותי היו נכונים, הוא עולל דברים גרועים יותר להמון ילדות חסרות ישע.
    "זה לא יחזור על עצמו, ג'רי. שמעת אותי?"
    לחצתי את המחבט בכל הכוח על ידיו, שמעתי קול פיצוח חד וראיתי את החיים אוזלים מעיניו.
    דחפתי עוד פעם אחת, חזק, רק כדי לוודא שהוא באמת מת. הוא התמוטט הצדה, ובכיה של הופ התחזק. התכופפתי כדי לבדוק את הדופק של ג'רי.
    כלום. לא נותרה עוד פעימה אחת בלבו האפל. כרגע עשיתי לעולם טובה.
    הזדקפתי והבטתי בעיניה כשהמחבט עדיין מתנדנד מקצות אצבעותי. הפחד עדיין היה שם. לא ידעתי ממי היא פוחדת הפעם, אבל יכולתי לנחש.
    ואולי טעיתי.
    הופ זינקה מהמיטה, עטופה בשמיכה, וקפצה עלי. זרועותיה נכרכו סביב מותני. "תודה."
    בקושי הצלחתי להבין את דבריה מבעד לבכי, ודמעותיה נספגו בחולצה המלוכלכת שלי.
    "רק עשיתי מה שהיה צריך לעשות. עכשיו תתלבשי וקחי את הדברים שלך. אני אקרא לדסטני. שתיכן מתחפפות מהבית הזה. אני אקח אתכן עד לבית המחסה של הכנסייה כמה בתים מכאן. תבקשי מהם שיתקשרו לעובדת הסוציאלית שלכן. תספרי לה מה ג'רי ניסה לעשות."
    היא סובבה את הראש כדי להסתכל על הגופה. "מה לספר לה על... זה?"
    "את האמת."
    עיניה הכחולות הרטובות של הופ ננעצו בעיני, ושוב התמלאו בפחד. "אבל הם ירדפו אחריך —"
    "הם יצטרכו למצוא אותי."
    הופ נשכה את שפתיה והרפתה ממני.
    "תזדרזי. אנחנו צריכים לזוז."
    בזמן שיצאתי מהבית ההוא בפעם האחרונה כששתי הילדות מחובקות מאחורי, קלטתי שאֵם האומנה האחרונה שלי טעתה כשקראה לי זרע השטן.
    הייתי השטן בכבודו ובעצמו.
     
     
     
    טרילוגיית מאונט 3 - אימפריית החטאים
     
    פרק ראשון
    מאונט
     
    עשרים ושמונה שנים קודם לכן
     
     
    "חת'כת חרא! תחזור הנה! אתה תיכנס לכלא על זה!"
     
    טסתי דרך ההמון, נתקלתי בתיירים וזינקתי מצד לצד כדי לברוח מהגבר שהסתער אחרי. זה היה בזבוז רציני, כי אפילו לא ניצלתי את הסחת הדעת כדי לסחוב עוד ארנקים מלאים או שעונים יפים.
     
    וכל זה כי רציתי חטיף שוקולד מחורבן כדי להשתיק את הבטן המקרקרת שלי לכמה שעות, ולא התחשק לי להיפרד מהכסף שהרווחתי. חיים של ילד רחוב בניו אורלינס לא נועדו לחלשים. הצד האפל של העיר הזאת ילעס אותך ויירק אותך עוד לפני שתספיק להגיד שק גופות.
     
    אל תחפש חברים; חפש בעלי ברית. אבל אל תעז לסמוך עליהם.
     
    "אני רואה אותך, ילד! השוטרים באים! הפעם הלך עליך!"
     
    אֶרני, הזין מהמכולת שהכי קל לסחוב ממנה ממתקים ברובע, החליט לשלוח אותי לכלא לתמיד. אבל קודם הוא היה צריך לתפוס אותי.
     
    חייתי שלוש שנים ברחוב, ואף אחד לא הכיר אותם יותר טוב ממני.
     
    התחמקתי דרך ההמון, זינקתי לסמטה והשתחלתי בין שני מעקות עקומים של גדר מברזל מחושל. התחת השמן של ארני בחיים לא יעבור שם. רצתי בשיא המהירות בשביל לבֵנים עד שהגעתי לשער מתכת. נעול. לא בעיה בשבילי.
     
    טיפסתי עליו כמו קוף ונחַתי על הרגליים בצד השני של גוש הבניינים. המניאק הזה לא ימצא אותי. תקעתי את הידיים בכיסים והוצאתי משם את הארנקים שכייסתי לפני שסחבתי מארני. הייתי חייב להיפטר מהם למקרה שיעצרו אותי.
     
    סקרתי את הרחוב הלוך ושוב, ואז הסתובבתי ופתחתי אחד מהם. הוצאתי שני שטרות של עשרים. לא רע. זה יספיק לי לקניית אוכל לכמה שבועות. הצצתי לרגע בתעודה המזהה ואחר כך השלכתי את הארנק לפתח הביוב.
     
    רוקי מאונט. שם של אידיוט. מי יקרא ככה לבן שלו?
     
    ברגע שהמחשבה צצה, הדחקתי אותה. לפחות הם טרחו לתת לבן שלהם שם.
     
    פתחתי את הארנק השני ומצאתי שטר חדש של מאה. יופי. זה יסדר אותי לאיזה חודשיים אם אזהר, ואם אני רוצה להסתכן, אולי אצליח להכפיל את הסכום.
     
    הצצתי בתעודה השנייה. לאקלן תורפ. יותר טוב מרוקי מאונט. לפחות קצת יותר טוב.
     
    השלכתי את הארנק השני לביוב ופתחתי את השוקולד, דחפתי את כל החטיף לפה כדי להיפטר משאר הראיות ולעסתי חזק בזמן שהוא נדבק לי לשיניים. הבטן כרסמה לי את עמוד השדרה כאילו היא מחכה בלהיטות לאוכל. ניסיתי לא לעבור יותר מיום או יומיים בלי לאכול, אבל לפעמים לא היתה ברירה.
     
    "אני רואה אותך, פושטק!"
     
    סובבתי את הראש לעבר קולו של ארני.
     
    שיט.
     
    הוא נגרר מעבר לפינה עם שני שוטרים בעקבותיו, ואני טסתי לכיוון השני.
     
    הייתי מהיר יותר. חכם יותר. לפחות זה מה שאמרתי לעצמי כשרצתי על המדרכה הסדוקה.
     
    "עצור, ילד!"
     
    צעדים הלמו מאחורי, והעפתי מבט לאחור כשהגעתי לצומת במקום להסתכל קדימה.
     
    טעות של טירון.
     
    מרצדס שחורה שלא עצרה בעצור פגעה בי.
     
    שיט, זה כאב.
     
    הגוף שלי נמתח בתגובה להתנגשות, אבל התכופפתי והתגלגלתי מעל מכסה המנוע. המרפקים שלי ניפצו את השמשה כשהמכונית נעצרה בבת אחת והשליכה אותי קדימה. משהו נתקע לי בצד לפני שעפתי מהמתכת והתנשקתי עם הבטון.
     
    לעזאזל, זה ממש כאב. החנקתי גניחה, השענתי את כפות הידיים על המדרכה והתרוממתי.
     
    ארני והשוטרים צעקו כמו מטומטמים והתקרבו אלי.
     
    קמתי והתנדנדתי. הייתי חייב להסתלק, אחרת זה יהיה הסוף שלי.
     
    הקרסול שלי צרב וקרס כשנשענתי עליו. נפלתי שוב ותפסתי את המכונית כדי להישאר זקוף. הצלעות שלי צרחו מכאב חודר, אבל חשקתי שיניים. זאת לא היתה הפעם הראשונה ששברתי אותן, אז ידעתי מניסיון שזה יכאב נורא. הייתי חייב לברוח. למצוא מקום להתעלף לפני שהכאב יפיל אותי כאן. כי אם אני אפול, באמת אדפק.
     
    דלתות המכונית נפתחו — דלת הנהג והדלת מאחור — ונצמדתי לקישוט העקום של מכסה המנוע כדי להישאר זקוף במקום ליפול שוב על הברכיים.
     
    עשירים דפוקים עם המכוניות היפות שלהם והקישוטים המגונדרים על מכסה המנוע.
     
    "אל תזוז, ילד! אתה הולך לכלא —"
     
    דבריו של ארני נקטעו, ונקודות שחורות צפו בשדה הראייה שלי כשניסיתי להתרכז. בעל החנות ושני השוטרים מאחוריו עמדו דוממים באמצע הרחוב.
     
    "מר מוֹרֶלוֹ, צר לי מאוד, אדוני. אנחנו נסלק את הזבל הזה מדרכך." אחד השוטרים אמר את זה.
     
    "אתם רוצים להסביר מה קורה פה, רבותי?" הקול היה עמוק, עם מבטא איטלקי קל.
     
    מורלו. מורלו. המוח שלי לא עבד כמו שצריך, אבל השם לא היה זר לי. אני אמור להכיר אותו. מורלו.
     
    "רק ילד רחוב שגנב. כבר שנתיים שאנחנו מנסים לתפוס אותו."
     
    צחוק עמוק נשמע בתגובה להסבר של ארני.
     
    "אז או שהוא פיקח כמו שד, או שכולכם אידיוטים. מה מהשניים נכון?" לא נשמע שהאיש מכבד את ארני או את השוטרים, ופתאום נדלקה לי נורה בראש.
     
    לכל הרוחות. מורלו. ג'וני מורלו, שעומד כרגע בראש משפחת הפשע מורלו. הם ניהלו את העיר הזאת. העיר הזאת היתה שייכת להם.
     
    נדפקתי, מכל כיוון אפשרי. הרסתי את המכונית של מורלו, והבריון שלו בטח יתקע לי כדור בראש מול העיניים של השוטרים שיעמדו ויסתכלו עם הזין ביד, כי הם לא יוכלו לעשות לו כלום. אף אחד לא יכול לעשות לו כלום. ואם הבריון לא יהרוג אותי, הוא ישאיר אותי לטיפול השוטרים וארני, וזה ללא ספק יהיה הסוף שלי. היום מעמידים ילדים לדין כבוגרים על כל עברה קטנה. אין ספק שארני ידאג להכניס אותי לכלא לכל החיים.
     
    נשענתי על המכונית כדי לעמוד זקוף, וראיתי שתי נעלי עור שחורות ומצוחצחות נכנסות לשדה הראייה שלי. בלעתי את הדחף להקיא על המרצדס והנעליים, ובמקום זה הכרחתי את עצמי לעמוד זקוף למרות הכאב שצרב ודקר לי בצלעות כשנשמתי.
     
    "איך קוראים לך, ילד?" שאלתו של מורלו היתה שקטה, אבל נימת קולו היתה סמכותית. מכל מה ששמעתי, אסור לך להתעסק איתו אם אתה רוצה לחיות.
     
    נעצתי בו עיניים והחלטתי לא להפגין פחד, בניגוד לארני ולשוטרים. הם בטח עושים עכשיו במכנסיים.
     
    לא היה לי שֵם בשנתיים שחייתי ברחוב. השארתי את מייקל אַרץ' ליד מכולַת הזבל שהסתתרתי מאחוריה כשהעובדת הסוציאלית אספה את הופ ודסטני מבית המחסה של הכנסייה. נולדתי בלי שם וחייתי בלי שם. אבל לא יכולתי לומר את זה לג'וני מורלו. ובטח שלא אמסור לו את השם מייקל ארץ'. למיטב ידיעתי, הוא עדיין מבוקש על רצח.
     
    "אני לא אחזור על עצמי, ילד."
     
    מישהו דחק בי מאחור והזדקפתי, בצלעות צווחות מכאב שלעולם לא אסגיר.
     
    עיניו השחורות של מורלו קדחו לתוכי כשהראש שלי חיפש משהו לומר לו. זכרתי את תעודות הזהות שזרקתי לביוב, והמצאתי משהו.
     
    "לאקלן מאונט, אדוני. אני מתנצל על הנזק. זה לא היה בכוונה. לא התכוונתי לזלזל בך."
     
    מורלו בחן אותי, ובטח קלט את המראה החבוט שלי, את המבט הנוקשה ואת תווי הפנים החדים. "לאקלן מאונט. שם חזק לילד חכם. אתה חכם, מאונט?"
     
    "כן, אדוני."
     
    "התחמקת מהשוטרים במשך שנתיים?" עיניו הצטמצמו והתמקדו בי כאילו חיכה שאשקר. אבל מורלו לא קלט שכבר לא היה לי מה להפסיד.
     
    "כן, אדוני."
     
    גבותיו הכהות התרוממו קלות. "אז היום לא הסתדר לך כמו שתכננת."
     
    "לא, אדוני. בכלל לא." חשקתי שיניים כי הכאב התגבר ככל שהזדקפתי.
     
    "דפקת לי את המכונית, מאונט. אתה חייב לי על זה."
     
    הנהנתי וחיפשתי בכיס את הכסף שסחבתי. "אני מתנצל, אדוני." הושטתי לו את הכסף. "זה כל מה שיש לי."
     
    הוא הסתכל על השטרות שבידי וצחק, רעם עמוק שהדהד מבנייני הלבנים שעמדו מסביבנו וחסמו את דרך המילוט שלי.
     
    "אתה יודע כמה המכונית הזאת עולה, ילד? מה שיש לך שם לא יתקן אפילו את הקישוט שעל מכסה המנוע."
     
    "זה כל מה שיש לי, אדוני."
     
    חיכיתי שקנה אקדח ייצמד לעורפי, כי שמעתי שככה המאפיונרים האלה מעדיפים לעשות הוצאות להורג, אבל האקדח לא הגיע.
     
    מורלו הטה את ראשו הצדה ובחן אותי. "כמה זמן לקח לך לגנוב את הכסף הזה?"
     
    "כמה דקות. סחבתי את הארנקים בדרך לחנות של הטמבל השמן הזה."
     
    "הֵיי —" צעק ארני, מוכן להגן על עצמו, אבל מורלו הרים את ידו וארני השתתק מיד.
     
    מורלו העביר את היד על שפמו השחור שהחל להאפיר והמשיך לבחון אותי. "בן כמה אתה, מאונט?"
     
    ככל שהוא חזר על השם שבחרתי לי, כך אהבתי יותר את השם. הוא נשמע נכון. כאילו נולדתי לשם הזה.
     
    זקפתי את הכתפיים, למרות הכאב המסמא. היתה לי גאווה, והיא היתה חזקה מהכאב. "בן חמש־עשרה, כמעט שש־עשרה."
     
    את החלק האחרון המצאתי, כי לא ידעתי מתי יום ההולדת שלי.
     
    מורלו שמט את ידו מהשפם ועיניו המשיכו לקדוח בי חור. "יש לך שלוש אפשרויות היום, מאונט, כי אני מרגיש נדיב."
     
    שתקתי וחיכיתי לשמוע את גזר דיני.
     
    "הראשונה, אני אמסור אותך לשוטרים והם יעמידו אותך לדין כבוגר ויזרקו אותך לכלא. נראה לי שתוך יום אחד לכל היותר כבר תהיה שפוט של מישהו."
     
    הכרחתי את עצמי לא להגיב, אף על פי שהצהרתו עוררה בי רצון להקיא, כי ידעתי שהוא צודק.
     
    "השנייה, פרנקי יירה בך כאן ועכשיו כי דפקת את המכונית האהובה עלי, ונשאיר את גופתך בביוב, איפה שבטח חשבת שתמות."
     
    הוא לא טעה בכך, אבל לא הגבתי.
     
    "או השלישית, שתיכנס למושב האחורי, ניקח אותך לרופא לטיפול, ואתה תעבוד אצלי עד שתחזיר כל סנט מהתיקון של המכונית. אם לא תפשל, נראה איך אתה משתלב ואולי תקבל עבודה אמיתית במקום לכייס תיירים."
     
    אחד השוטרים אזר סוף־סוף אומץ לדבר. "מר מורלו, אדוני, אנחנו יכולים לקחת אותו מכאן. אין צורך שתטריד את עצמך ב —"
     
    מורלו מיקד בו את תשומת לבו וקטע את דבריו. "אם הייתי רוצה לשמוע את דעתך, מניאק, הייתי מבקש. עכשיו תסתום את הפה."
     
    מבטו חזר אלי ושמעתי אקדח נדרך. הנחתי שזה פרנקי, הבריון של מורלו, שמתכונן לבצע את האפשרות השנייה או להרוג שוטר לאור היום.
     
    הקרביים שלי נמסו, אבל לא הפגנתי פחד. קיבלתי את ההחלטה היחידה שיכולתי לקבל.
     
    "השלישית, אדוני. אני בוחר באפשרות השלישית."
     
    מורלו הנהן. "זה מה שחשבתי, כי אתה לא אידיוט דפוק כמו אלה." הוא החווה בראשו לעבר השוטרים לפני שהעיף מבט מעבר לכתפי. "תכניס אותו למכונית. תתקשר לרופא. תגיד לו שיפגוש אותנו."
     
    ברגע שידיו של האיש נגעו בי, הסתובבתי וחשקתי שיניים כדי לא לצרוח מכאב. "אני יכול להיכנס לבד."
     
    שעשוע קל רפרף בעיניו של פרנקי. "תיכנס למושב הקדמי, ילד."
     
    צלעתי אל הדלת ופתחתי אותה, התמוטטתי פנימה וטרקתי אותה. למזלי, אף אחד לא שמע את נשיפת הכאב שלי כי מורלו ופרנקי עדיין היו בחוץ, מול ארני והשוטרים. קולותיהם היו רמים וברורים מבעד לדלת האחורית הפתוחה.
     
    "אדוני, בכל הכבוד —"
     
    "אף פעם לא שמעתם את השם לאקלן מאונט. אף פעם לא תחזרו עליו. אף פעם לא ראיתם אותו. תשכחו שהוא קיים. עכשיו הוא חלק מהארגון שלי, ואם תחשבו אפילו להציק לו, אני אסתכל בזמן שאנשי יפשטו מכם את העור בעודכם בחיים ואצחק כשתצווחו כמו חזירים. אחר כך אירה בראש של כל מי שאתם אוהבים. מה דעתכם על זה?"
     
    שלושתם, כולל השניים במדים, הנהנו כמו מטומטמים ופלטו את תשובותיהם.
     
    "ברור, אדוני."
     
    "בחיים לא שמעתי עליו."
     
    "לא יודע על מי אתה מדבר, מר מורלו. אנחנו חוזרים לתחנה."
     
    הפחד ממורלו נדף מהם כמו סירחון. יכול להיות שאחד מהם אפילו חרבן במכנסיים. זה נראה די סביר, מאיך שהרגליים של השוטרים רעדו. ואז ראיתי את הכתם הרטוב שהתפשט על מכנסיו של ארני.
     
    הוא באמת עשה במכנסיים. אין מצב!
     
    מצד שני, לא הופתעתי. יציבתו של מורלו היתה נוקשה. הוראותיו היו מוחלטות. לא היה לי ספק שהוא היה הורג פה את כולם ומקיים את כל מה שהבטיח.
     
    אף פעם לא ראיתי כוח כזה בפעולה. אף פעם לא ראיתי פחד כזה על פניו של שוטר. ספגתי הכול. איזו הרגשה זאת, לקבל כזה כבוד?
     
    מורלו נכנס למושב האחורי של המרצדס, ופרנקי סגר את הדלת.
     
    "אני לא רוצה להתחרט על זה, מאונט. אם תבגוד בי או באנשי, אני אקבור אותך בחיים."
     
    "ברור, אדוני. לא תתחרט על זה."
     
    "טוב מאוד."
     
    פרנקי נכנס והתניע את המכונית הדפוקה שהצילה את חיי. אי־שם במהלך הנסיעה המקרטעת לאן שלא נסענו, התעלפתי בשקט מרוב כאב.
    • מייגן מארץ'
    • מייגן מארץ'
      מפעם לפעם, מייגן מארץ' מורחת צבעי הסוואה על פניה ומסתובבת ביער בנעליים מכוסות בוץ, אבל המניקור שלה תמיד נשאר מושלם.
       
      היא אימפולסיבית, משתעשעת בקלות וממש לא מתנצלת על האהבה שלה לקריאת וכתיבת ספרות ארוטית.
       
      בעברה של מארץ' משלחי יד כמו מכירת חלקי חילוף, התאמת הלבשה תחתונה, ייצור תכשיטים לפי הזמנה ועיסוק במשפט תאגידי.
       
      כתיבת ספרים על זכרי אלפא שמדברים בגסות ועל נשים חזקות ונועזות שמורידות את הגברים על הברכיים היא העבודה הכי מהממת שאי-פעם עסקה בה.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • טרילוגיית מאונט 3 - אימפריית החטאים
    • טרילוגיית מאונט 2 - מלכה מתריסה
    • הסיפור של אווה ודוש
    • ארס ותהילה 2 - ארס והתעלות
    • סלבטורה
    • הרומן האפל 2 - בלייר 2
    • קח אותי איתך
    • מפלצות באפלה 2 - Q תמצית הקיום
    • הרומן האפל 1 - בלייר
    • מארז מפלצות באפלה
    • כפתורים וכאב (3)
    • סדרת הצבעים 2 - קוראים לה רד