הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
 
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • טוהר
    ספר מוגן
     
  • טוהר
    ג'ונתן פראנזן | תרגום: ארז וולק
    עם עובד | פברואר 2017 | פרוזה תרגום | 454 עמ'
    לפיפ טיילר אין הרבה בחייה. יש לה חוב עצום בגין הלוואות שלקחה למימון לימודיה; יש לה עבודה משמימה וחסרת עתיד; יש לה אימא תלותית שמסרבת לגלות לה מי אביה. מפגש אקראי לכאורה שולח אותה למסע המחבר בין יערות הגשם של בוליביה לגרמניה המזרחית, ובין שלטון השטזי לעריצות הרשתות החברתיות.
     
    טוהר הוא רומן נועז וחובק עולם מאת ג'ונתן פראנזן, אחד מגדולי הסופרים האמריקנים של ימינו.
     
    פראנזן הוא מחבר רבי המכר המוערכים התיקונים וחירות.
     
    "זה ספר כה מצחיק, כה חכם ומעל לכול כה מבריק, עד שבשום רגע אינך יכול לטעות בו. בכל דף מדפי הספר נראה כי פראנזן הוא הסופר החשוב ביותר הפועל באמריקה כיום."
    שיקגו טריביון.
     
    "אין כנראה סופר חי שעולה על ג'ונתן פראנזן... טוהר הוא ספר בנוי למופת, עמוק תובנות, עדות לכוחה המתמיד של המסורת הראליסטית להתמודד עם מורכבות החיים המודרניים."
    גרנטלנד.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 49
    הוספה למועדפים שלי
  • יום שני
     
    ״אוי, חתולונת, טוב לשמוע אותך״, אמרה אימא של הבחורה בטלפון. ״הגוף שוב בוגד בי. לפעמים נדמה לי שאלה החיים שלי, רק תהליך אחד ארוך של בגידת הגוף״.
    ״אלה החיים של כולם, לא?״ אמרה הבחורה פּיפּ. היא עשתה לה מנהג לצלצל לאימא מהעבודה ב״פתרונות מתחדשים״ באמצע הפסקת הצהריים. כך זכתה להפוגה מהתחושה שהיא לא מתאימה לעבודה הזו, שאף אחד לא יכול להתאים לעבודה הזו או שהיא אדם שלא מתאים לשום עבודה; ואז, אחרי עשרים דקות, יכלה לומר בכנות גמורה שהיא צריכה לחזור לעבודה.
    ״העפעף השמאלי צונח לי״, הסבירה אימא שלה. ״כאילו תלו עליו משקולת שמושכת אותו למטה, כמו משקולת דיג פצפונת או משהו״.
    ״ממש עכשיו?״
    ״זה בא והולך. אני שואלת את עצמי אם זה פָציאָליס״.
    ״אין לי מושג מה זה פציאליס, אבל אני בטוחה שאין לך את זה״.
    ״אם את אפילו לא יודעת מה זה, חתולונת, מאיפה הביטחון?״
    ״לא יודעת — מאותה סיבה שלא הייתה לך מחלת גרייבס? יתר פעילות של בלוטת התריס? מלנומה?״
    פיפ לא באמת חשבה שיפה ללעוג לאימא. אבל כל מערכת היחסים שלהן הייתה נגועה ב״סיכון מוסרי״ — ביטוי מועיל שלמדה בקורסי הכלכלה בקולג׳. במשק הרגשי של אימא שלה היא הייתה כמו בנק גדול מכדי ליפול, כמו עובדת חיונית מכדי שיהיה אפשר לפטרה בגלל התנהגות רעה. בחוג החברים שלה באוקלנד היא לא הייתה היחידה שיש לה הורים בעייתיים, אבל האחרים הצליחו איכשהו לדבר עם ההורים יום־יום בלי שתבצבץ איזו מוזרוּת מופרזת כי גם להורה הכי בעייתי היו עוד משאבים פרט לאותו צאצא יחיד. אבל בעיני אימא שלה הכול הסתכם בפיפ.
    ״טוב, נראה לי שאני כבר לא אגיע לעבודה היום״, אמרה אימא שלה. ״רק בזכות ה'השתדלות' שלי אני שורדת שם, ואני לא מסוגלת להתחבר להשתדלות כשמשקולת דייגים בלתי נראית תלויה לי על העין״.
    ״אימא, את לא יכולה לקחת עוד יום מחלה. עוד לא יולי אפילו. מה יקרה אם באמת תחטפי שפעת או משהו?״
    ״ובינתיים כולם ינסו להבין מה הזקנה הזאת שחצי פרצוף מגיע לה עד לכתף עומדת ואורזת להם את הקניות. אין לך מושג כמה אני מקנאה במשרדון שלך. האי־נראוּת הזאת״.
    ״בואי לא נעשה רומנטיזציה לקיוּבּיקל״, אמרה פיפ.
    ״זה מה שנורא בגוף. הוא דבר כל כך נראה, כל כך נראה״.
    אימא של פיפ, למרות הדיכאון הכרוני, לא הייתה משוגעת. היא הצליחה להחזיק במשרת אורזת מצרכים במרכול הקהילתי ״נְיוּ לִיף״ בפֶלטוֹן כבר יותר מעשר שנים, ופיפ, מרגע שוויתרה על דרך המחשבה שלה ונכנעה לזו של אימא שלה יכלה לעקוב אחר דבריה בלי כל קושי. על המחיצות האפורות בתא המשרדי שלה היה קישוט אחד ויחיד — מדבקת פגוש, ״לפחות את הסביבה אנחנו מביסים״. התאים של חברותיה לעבודה היו מכוסים תצלומים וגזרי עיתון, אבל פיפ הבינה יפה את כוח המשיכה של האי־נראוּת. חוץ מזה, היא ציפתה שיפטרו אותה בקרוב, אז בשביל מה להשתקע.
    ״כבר חשבת איך את רוצה לא לחגוג את יום הלא הולדת שלך?״ שאלה את אימא שלה.
    ״האמת היא שהייתי רוצה להישאר במיטה כל היום ולכסות את הראש בשמיכה. אני לא צריכה יום לא־הולדת כדי להזכיר לי שאני מזדקנת. העפעף שלי מזכיר לי את זה יפה מאוד״.
    ״אולי אני אכין עוגה ואקפוץ אלייך ונאכל אותה יחד. את נשמעת קצת יותר בדיכאון מהרגיל״.
    ״אני לא בדיכאון כשאני פוגשת אותך״.
    ״חה, חבל שלא מייצרים אותי בגלולות. תעמדי בעוגה עם סטיביה?״
    ״לא יודעת. סטיביה עושה משהו מוזר לכימיה של הפה שלי. מניסיוני, אי אפשר לרמות את בלוטות הטעם״.
    ״גם לסוכר יש טעם לוואי״, אמרה פיפ, אף שידעה שאין טעם להתווכח.
    ״לסוכר יש טעם לוואי חמוץ, ולבלוטות הטעם אין בעיה אתו כי הן בנויות לדווח על חמיצות ולהמשיך הלאה. בלוטת טעם לא אמורה לדווח חמש שעות תמימות על טעם מוזר. טעם מוזר! כי זה מה שקרה לי בפעם היחידה ששתיתי משקה סטיביה״.
    ״לדעתי החמיצות כן נשארת״.
    ״משהו מאוד לא בסדר כשבלוטת הטעם ממשיכה לדווח על משהו מוזר חמש שעות אחרי ששתית משקה ממותק. את יודעת, דרך אגב, שאם מעשנים קריסטל מת׳ אפילו פעם אחת, הכימיה במוח משתנה לכל החיים? זה הטעם שיש לסטיביה בעיניי״.
    ״אני לא יושבת פה ומפמפמת מקטרת מת׳, אם זה מה שאת מנסה לומר״.
    ״אני אומרת שאני לא צריכה עוגה״.
    ״בסדר, כבר אמצא עוגה אחרת. מצטערת שהצעתי עוגה שהיא רעל לגוף שלך״.
    ״לא אמרתי שזה רעל. סטיביה פשוט עושה משהו מוזר ל...״
    ״לכימיה בפה שלך, הבנתי״.
    ״חתולונת, אני אוכל כל עוגה שתביאי. סוכר לבן לא יהרוג אותי. לא התכוונתי לפגוע בך, חמודה שלי, ברצינות״.
    שום שיחת טלפון לא נחשבה שלמה לפני שהן אמללו זו את זו. הבעיה, לדעת פיפ — שורש המגבלה שהיא נאלצה לחיות אתה; הסיבה המשוערת לאי־יכולתה להיות יעילה בשום דבר שהוא — הבעיה הייתה שהיא אהבה את אימא שלה. היא ריחמה עליה; סבלה בסבלותיה; צליל קולה חימם אותה; גופה עורר בה מין משיכה אל־מינית מטרידה; אפילו כימיית הפה שלה העסיקה אותה; היא איחלה לה שתהיה מאושרת יותר; שנאה להעציב אותה; אימא שלה הייתה יקרה ללבה. זה היה גוש הגרניט העצום שעמד במרכז חייה, מקור כל הכעס והארס שהפנתה לא רק כלפי אימא שלה אלא, לאחרונה מתוך יצר תבוסה עצמית הולך וגובר, ולא לטובתה, כלפי מושאים הולמים פחות. כשהתרגזה, פיפ לא ממש כעסה על אימא אלא על גוש הגרניט.
    רק כשהייתה בת שמונה או תשע עלה בדעתה לשאול למה מציינים אצלן, בבקתה ביערות הסקוויה שליד פֶלטוֹן, רק את יום ההולדת שלה. אימא ענתה שלה עצמה אין יום הולדת; יום ההולדת של פיפ הוא היחיד שמעניין אותה, אמרה. אבל פיפ הציקה לה עד שהתרצתה לאכול עוגה לכבוד היום הארוך ביותר בשנה ולקרוא לה עוגת לא־הולדת. כך עלתה שאלת גילה של האם, נתון שהיא סירבה לחשוף ואמרה רק בחיוך המתלווה לחידת זֵן, ״אני מבוגרת מספיק להיות אימא שלך״.
    ״כן, אבל בת כמה את באמת?״
    ״תסתכלי על הידיים שלי״, אמרה אז אימא שלה. ״אם תתאמני, תוכלי לקבוע בת כמה אישה לפי כפות הידיים שלה״.
    וכך — לראשונה כמדומה — הביטה פיפ בכפות ידיה של אימא שלה. העור שבגב הידיים לא היה ורוד ואטום כמו עורה שלה; הוא נראה כאילו העצמות והוורידים מפלסים להם דרך אל פני השטח; כאילו העור הוא מים נסוגים החושפים צורות בקרקעית נמל. אף ששׂערה היה סמיך וארוך מאוד, זרקו בו סיבים אפורים יבשושיים, והעור שבבסיס צווארה היה כמו אפרסק שהבשיל יום אחד יותר מדי. בלילה ההוא שכבה פיפ ערה במיטתה ודאגה שאימא שלה הולכת למות. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגישה בגוש הגרניט.
    מאז פיתחה שאיפה יוקדת שיהיה לאימא שלה בן זוג — ובעצם כל אדם שהוא — שיאהב אותה. לאורך השנים נמנו עם המועמדים האפשריים שכנתם לינדה, שהייתה גם היא אם חד־הורית ותלמידת סנסקריט; אֶרני הקַצב מ״ניו ליף״, שהיה גם הוא טבעוני; רופאת הילדים וָנֵסָה טוֹנְג, שהייתה מאוהבת באימא של פיפ עד מעל לראש ועל כן ניסתה לעניין אותה בצפרות; וסוני, השיפוצניק העבדקן שלא החמיץ שום הזדמנות לפצוח בהרצאה על אורחותיהם הקדמוניות של האינדיאנים בני הפּוּאֶבְּלוֹ. כל אותם טיפוסים חביבים מעמק סן לורנזו ראו באימא של פיפ שמץ מהדבר שפיפ עצמה ראתה והתגאתה בו בגיל ההתבגרות — גדוּלה מזהרת. אדם אינו חייב לכתוב כדי להיות משורר, אינו חייב ליצור כדי להיות אמן. ההשתדלות הרוחנית של אימא שלה הייתה מעין אמנות בפני עצמה — אמנות האי־נראוּת. בבקתה שלהן מעולם לא היה מקלט טלוויזיה, והמחשב הגיע רק כשמלאו לפיפ שתים עשרה; מקור החדשות העיקרי של אימא שלה היה הסנטה קרוז סנטינל, עיתון שקראה לשם אותה הנאה יומית קלה שבזעזוע מן העולם. כשלעצמו לא היה זה מצב חריג בעמק. הצרה הייתה שאמונה מבוישת בגדולתה שלה קרנה מאימא של פיפ, או לפחות היא התנהלה כאילו הייתה דגולה פעם, אי־אז באיזה עבר טרום־פיפ שהיא סירבה בכל תוקף לדון בו. יותר משנעלבה, היא התחלחלה למחשבה ששכנתן לינדה מסוגלת להשוות בין דמיאן, בנה חובב הצפרדעים המתנשם בפה פעור, ובין פיפ שלה, המושלמת והיחידה במינה. היא שיערה שהקַצב יישבר ללא תקנה אם תאמר לו שהוא מריח כמו בשר אפילו אחרי מקלחת; היא אמללה את עצמה בהתחמקות מהזמנותיה של ונסה טונג במקום פשוט להודות שהיא פוחדת מציפורים; ובכל פעם שהטנדר הגבוה של סוני פנה לשביל הגישה שלהן, היא הכריחה את פיפ לפתוח לו את הדלת בזמן שנמלטה מאחור ליער הסקוויה. המותרות שאפשרו את הבררנות הבלתי אפשרית שלה היו פיפ. פעם אחר פעם היא הבהירה: פיפ היא האדם היחיד שעובר את הרף, האדם היחיד שהיא אוהבת.
    כל זה כמובן נעשה מקור לבושה צורבת כשהגיעה פיפ לגיל ההתבגרות. אלא שאז כבר הייתה עסוקה בלשנוא ובלהעניש את אימא מכדי שתוכל לאמוד את הנזק שתגרום החייזריוּת הזו לעתידה. לא היה מי שיאמר לה שאם היא רוצה להביא טוב לעולם, אולי לא כדאי לצאת מהקולג׳ עם חוב של מאה ושלושים אלף דולר בהלוואות סטודנטים. איש לא הזהיר אותה שהסכום שיש לשים לב אליו כשהיא מתראיינת אצל איגור, ראש המחלקה לקשרי קהילה ב״פתרונות מתחדשים״, אינו ה״שלושים או ארבעים אלף דולר״ שלתחזיתו היא עשויה להרוויח בעמלות כבר בשנה הראשונה, אלא משכורת הבסיס, עשרים ואחד אלף דולר בשנה, ושאולי איגור, איש המכירות הממולח, מיומן גם בשיווק משרות עלובות לבחורות תמימות בנות עשרים ואחת.
    ״אז לגבי סוף השבוע״, אמרה פיפ בקול נוקשה. ״אני צריכה להזהיר אותך שאני רוצה לדבר על משהו שאת לא אוהבת לדבר עליו״.
    אימא שלה הגיבה בצחקוק קל שנועד להקסים, לסַמל פגיעוּת. ״יש רק דבר אחד שאני לא אוהבת לדבר אתך עליו״.
    ״ועל זה בדיוק אני רוצה לדבר. ראי הוזהרת״.
    אימא שלה שתקה. שם, בפלטון, הערפל כבר בטח התפוגג, הערפל שאימא הצרה יום־יום על לכתו כי אז נחשף עולם מואר שהיא העדיפה להתנכר לו. יותר מכול היטיבה לתרגל את ההשתדלות שלה בצנעת הבוקר האפור. עכשיו בוודאי יש שם אור שמש, שמסתנן בירוק ובזהוב מבעד למחטי הסקוויה הזערוריות, וחום הקיץ מתגנב מבעד לחלונות הרשת של מרפסת השינה ומעל למיטה שפיפ תבעה לעצמה כשהייתה נערה קנאית לפרטיותה והגלתה כך את אימא שלה לדרגש בסלון עד ליום שנסעה לקולג׳ ואימא החזירה לעצמה את המיטה. היא בטח שם ברגע זה, מתרגלת את ההשתדלות שלה. ולפיכך היא לא תדבר עוד מיזמתה אלא רק תענה; תהיה כל כולה נשימה.
    ״זה לא משהו אישי״, אמרה פיפ. ״אני לא הולכת לשום מקום. אבל אני צריכה כסף, ולך אין כלום, וגם לי אין, ועולה בדעתי רק מקום אחד שאפשר להשיג בו כסף. יש רק אדם אחד שחייב לי משהו, ולו בתאוריה. אז אנחנו הולכות לדבר על זה״.
    ״חתולונת״, אמרה אימא שלה בעצב, ״את יודעת שאני לא אעשה את זה. צר לי שאת זקוקה לכסף, אבל לא מדובר כאן במה שאני אוהבת ומה שלא. מדובר במה שאני יכולה או לא יכולה. ואני לא יכולה. אז נצטרך לחשוב על משהו אחר בשבילך״.
    פיפ הזעיפה פנים. מפעם לפעם עלה בה צורך להיאבק בכתונת המשוגעים הנסיבתית שנקלעה לתוכה שנתיים קודם לכן, לבדוק אם נוסף קצת מרחב תמרון בשרוולים. ובכל פעם גילתה שהכותונת הדוקה כשהייתה. עדיין חוב של מאה ושלושים אלף, עדיין היא הנחמה היחידה של אימא. די מרשים איך נכנסה כל כולה למלכודת מיד ברגע שתמו ארבע שנות החופש בקולג' שלה; זה היה מדרדר אותה לדיכאון, אילו יכלה להרשות לעצמה דיכאון.
    ״טוב, אני מנתקת״, אמרה לטלפון. ״לכי תתארגני לעבודה. את בטח סתם לא ישֵנה מספיק, ובגלל זה העין מציקה לך. זה קורה לי לפעמים כשאני לא ישנה״.
    ״באמת?״ אמרה אימא שלה בלהט. ״גם לך זה קורה?״
    פיפ ידעה שהדבר יאריך את השיחה וכנראה ירחיב את הדיון לסוגיית המחלות התורשתיות, וללא ספק ידרוש שפע של שקרים לבנים מצדה. היא החליטה שמוטב שאימא תחשוב על נדודי שינה מאשר על פציאליס, ולו רק — כפי שפיפ ציינה באוזניה לשווא זה שנים — ולו רק כי נגד נדודי שינה יש תרופות של ממש שאפשר לקחת. אבל התוצאה הייתה שכאשר איגור שרבב את ראשו לתא של פיפ ב־13:22, היא עדיין הייתה בטלפון.
    ״אימא, סליחה, חייבת לנתק עכשיו, להתראות״, אמרה וניתקה.
    איגור נעץ בה מבט. הוא היה רוסי בלונדיני עטור זקן לטיף, מושך באופן לא הוגן, והסיבה היחידה לכך שלא פיטר אותה הייתה מן הסתם שהוא נהנה לחשוב איך יזיין אותה. ועדיין היא הייתה בטוחה שאם זה יקרה אי־פעם, תמצא את עצמה מושפלת בן־רגע כי לא זו בלבד שהוא בחור יפה, גם משלמים לו יפה, בזמן שכל מה שיש לה זה צרות. וגם את זה הוא בטח יודע.
    ״אני מתנצלת״, היא אמרה לו. ״אני מתנצלת שחרגתי בשבע דקות. לאימא שלי יש בעיה רפואית״. היא הרהרה בעניין שוב. ״בעצם קבל תיקון, אני לא מתנצלת. מה הסיכוי שאני אשיג תגובה חיובית בכל פרק זמן של שבע דקות נתונות?״
    ״אני נראה לך נוזף?״ שאל איגור ועפעף בריסיו.
    ״אז למה הצצת פנימה? למה אתה נועץ בי מבט?״
    ״חשבתי שאולי תרצי לשחק עשרים שאלות״.
    ״לא נראה לי״.
    ״את תנסי לנחש מה אני רוצה ממך, ואני אסתפק בכן או לא תמים. שיהיה רשום בפרוטוקול: רק תשובות של כן או לא״.
    ״אתה מחפש תביעה על הטרדה מינית?״
    איגור צחק, גדוש עונג. ״התשובה היא לא! נשארו לך תשע עשרה שאלות״.
    ״אני לא צוחקת לגבי התביעה. יש לי חברה שלמדה משפטים, והיא אומרת שמספיק שאתה יוצר אווירה״.
    ״זאת לא שאלה״.
    ״איך אני יכולה להסביר לך עד כמה כל זה לא מצחיק בעיניי?״
    ״שאלות של כן ולא בלבד, בבקשה״.
    ״אוי, אלוהים. לך מפה״.
    ״את מעדיפה לדבר על הביצועים שלך בחודש מאי?״
    ״לך כבר! הנה אני מתקשרת״.
    כשאיגור הלך היא העלתה על המחשב את לוח השיחות שלה, הציצה בו במיאוס ושבה והקטינה את החלון. כבר עשרים ושניים חודשים היא עובדת ב״פתרונות מתחדשים״, ורק בארבעה מהם הצליחה להעפיל מתחתית הטבלה למקום השני מהסוף בלוח הלבן שמנה את ״נקודות קשרי הקהילה״ שלה ושל עמיתיה. אולי לא במקרה, בערך בארבע מכל עשרים ושתיים פעמים שהביטה במראה היא ראתה שם מישהי יפה, ולא מישהי שאילו הייתה אחת אחרת אולי הייתה נחשבת יפה, אבל כיוון שזו היא, היא לא. היא בהחלט ירשה כמה מבעיות דימוי הגוף של אימא שלה, אבל לה לפחות הייתה הוכחה מוצקה בדמות הניסיון שלה עם בנים. רבים נמשכו אליה, רק מעטים לא הסיקו לבסוף שנפלה איזו טעות. איגור ניסה לפתור את החידה כבר שנתיים. כל הזמן הוא בחן אותה כפי שהיא בחנה את עצמה במראה: ״אתמול היא נראתה טוב, ועדיין...״
    מאי־שם בימי הקולג׳ לקחה פיפ את הרעיון — ראשה היה כמו בלון טעון בחשמל סטטי, שמושך רעיונות אקראיים הצפים באוויר — שפסגת התרבות היא לשבת בבית קפה ביום ראשון בבוקר ולקרוא גיליון מודפס אמתי של הניו יורק טיימס. זה נעשה לטקס השבועי שלה, ואכן יהיה מקורו של הרעיון אשר יהיה, בימי ראשון בבוקר היא הרגישה הכי מתורבתת. לא משנה עד איזו שעה מאוחרת שתתה בחוץ, היא קנתה את הטיימס ב־8:00, לקחה אותו לקפה פּיטס, הזמינה סְקוֹן וקפוצ׳ינו כפול, השתלטה על השולחן האהוב עליה בפינה ושקעה בשכחה עצמית ברוכה לכמה שעות.
    בחורף הקודם, בקפה פִּיטְס, התחילה לשים לב לבחור רזה נחמד למראה, שהיה לו אותו טקס של יום ראשון. בתוך כמה שבועות במקום לקרוא את העיתון, הייתה עסוקה במחשבה איך היא נראית לבחור בעודה קוראת, והאם להרים עיניים ולתפוס אותו מסתכל, עד שלבסוף היה ברור שאם לא תמצא לה בית קפה חדש, היא תיאלץ לדבר אתו. בפעם הבאה שצדה את עינו, היא ניסתה ניד ראש מזמין שהיה לתחושתה חורקני ומלאכותי כל כך, עד שהיא נדהמה מפעולתו המידית. הבחור קם וניגש אליה והציע בנועזות שכיוון ששניהם שם באותו זמן כל שבוע, אולי הם יתחילו לחלוק עיתון ויצילו ככה עץ.
    ״מה אם שנינו נרצה את אותו מוסף?״ שאלה פיפ בעוינות קלה.
    ״את היית פה לפניי״, אמר הבחור, ״אז את תבחרי ראשונה״. אחר כך התלונן שהוריו בקולג׳ סטיישן, טקסס, מבזבזים כל סוף שבוע כסף על שני עותקים של הטיימס, כדי שלא יצטרכו לריב על המוספים.
    פיפ, כמו כלב שמזהה רק את שמו וחמש מילים פשוטות בלשון בני האדם, שמעה רק שהבחור בא ממשפחה נורמלית שיש בה שני הורים וכסף מיותר. ״אבל זה די הזמן היחיד שיש לי לעצמי כל השבוע״, אמרה.
    ״סליחה״, אמר הבחור ונסוג לאחור. ״פשוט חשבתי שרצית לומר משהו״.
    פיפ לא ידעה איך לא להיות עוינת לבחורים בני גילה שמעוניינים בה. חלק מהעניין היה שהאדם היחיד בעולם שהיא סמכה עליו היה אימא שלה. מניסיונה בתיכון ובקולג׳ כבר למדה שככל שהבחור נחמד יותר, כך יכאב יותר לשניהם כשהוא יגלה שהיא מתוסבכת הרבה יותר מששיער למראה הנחמדוּת שלה. מה שהיא עוד לא למדה היה איך לא לִרצות שמישהו יהיה נחמד אליה. לבחורים הלא נחמדים היה כישרון מיוחד לחוש בדבר ולנצל אותו. וככה לא היה אפשר לבטוח בנחמדים ולא בלא נחמדים, יתֵרה מזו, היא לא ממש ידעה להבדיל בין אלה לאלה לפני שהגיעה למיטה אתם.
    ״אולי נוכל לשתות קפה באיזה זמן אחר״, אמרה לבחור. ״באיזה לא־יום־ראשון בבוקר״.
    ״בטח״, הוא אמר בהיסוס.
    ״כי עכשיו שממש דיברנו, לא נצטרך להמשיך להחליף מבטים. נוכל פשוט לשבת כל אחד ולקרוא את העיתון שלו, כמו ההורים שלך״.
    ״קוראים לי ג׳ייסון, דרך אגב״.
    ״אני פיפ. ועכשיו שאנחנו יודעים איך קוראים לנו, בכלל לא נצטרך להמשיך להחליף מבטים. אני אוכל לחשוב, אה, זה רק ג׳ייסון, ואתה תוכל לחשוב, אה, זאת רק פיפ״.
    הוא צחק. התברר שיש לו תואר במתמטיקה מאוניברסיטת סטנפורד ושהוא מגשים את חלום חייו של כל בעל תואר במתמטיקה — עובד בעמותה לקידום האוריינות המתמטית באמריקה ומנסה בו בזמן לכתוב ספר לימוד שיחולל, הוא מקווה, מהפך בהוראת הסטטיסטיקה. אחרי שתי פגישות היא חיבבה אותו מספיק כדי לחשוב שמוטב שתשכב אתו לפני שמי משניהם ייפגע. אם תחכה יותר מדי, יגלה ג׳ייסון שהיא סבך של חובות ומחויבויות ויברח כל עוד נפשו בו. או שהיא תיאלץ לספר לו שרגשותיה העמוקים כבר נתונים לגבר מבוגר שלא זו בלבד שאינו מאמין בכסף — כלומר במטבע אמריקני; כלומר בעצם הבעלות עליו — אלא שהוא גם נשוי.
    היא לא רצתה להיות חשאית לגמרי, ולכן סיפרה לג׳ייסון על ה״עבודה״ שהיא עוסקת בה בהתנדבות בזמנה החופשי למען הפירוז הגרעיני, נושא שנראה שהוא בקיא בו הרבה יותר ממנה, אפילו שזו ה״עבודה״ שלה, לא שלו, עד כדי כך שהיא נעשתה קצת עוינת. למרבה המזל הוא היה דברן גדול, חסיד של פיליפ ק׳ דיק, של ״שובר שורות״, של לוטרות הים ושל פומות ההרים, של יישומי המתמטיקה בחיי היום־יום ויותר מכול של השיטה הגאומטרית שלו להוראת הסטטיסטיקה, שיטה שהוא הסביר טוב כל כך עד שהיא כמעט הבינה. בפעם השלישית שנפגשה אתו, במסעדת נודלס שבה נאלצה להעמיד פני לא רעבה כי המשכורת האחרונה מ״פתרונות מתחדשים״ עוד לא נכנסה, מצאה את עצמה בפרשת דרכים: להסתכן בידידוּת או לסגת לַבִּטחה שבמין מזדמן.
    מחוץ למסעדה בערפל הקל, בשדרת טלגרף השרויה בשלוות ראשון בערב, היא הבהירה לג׳ייסון מה היא רוצה, והוא הגיב בשקיקה. כשנצמדה אליו הרגישה איך הבטן שלה מקרקרת; היא קיוותה שהוא לא שומע.
    ״שנלך אליך?״ לחשה באוזנו.
    ג׳ייסון אמר שלא, לצערו אחותו נמצאת אצלו.
    לשמע המילה ״אחות״ נחמץ לבה של פיפ באֵיבה. כיוון שלא היו לה אחים משל עצמה, היא לא יכלה שלא להתרעם לנוכח הדרישות מאחיהם של אחרים ופוטנציאל התמיכה שלהם; הנורמליוּת של המשפחתיות הגרעינית שלהם, עושר הקִרבה שקיבלו בירושה.
    ״אפשר ללכת אליי״, אמרה קצת בכעס. והיא הייתה כה שקועה בטינה על אחותו של ג׳ייסון שדחקה את רגליה מחדרו (ועל כן גם מלבו, אף שלא רצתה במיוחד מקום שם), כה מרוגזת על נסיבות חייה בעודה פוסעת יד ביד עם ג׳ייסון במורד שדרות טלגרף, עד שרק כשהגיעו לדלת ביתה נזכרה שאי אפשר ללכת לשם.
    ״אוי״, אמרה. ״אוי. אתה יכול לחכות בחוץ רגע? אני צריכה לסדר משהו״.
    ״אה, בטח״, אמר ג׳ייסון.
    היא נשקה לו בהכרת תודה, והם התמזמזו עשר דקות על מפתן דלתה. פיפ טמנה את עצמה בָּעונג שבמגעו של בחור נקי ומוכשר, עד שקרקור בולט לאוזן עלה מקיבתה והוציא אותה מזה.
    ״רק שנייה, בסדר?״ אמרה.
    ״מה, את רעבה?״
    ״לא! או שאולי בעצם פתאום כן, קצת. אבל במסעדה לא הייתי״.
    היא החליקה את המפתח למנעול ונכנסה. דרייפוס, השותף הסכיזופרני שלה, ישב בסלון וצפה במשחק כדורסל עם השותף המוגבל שלה רמון במקלט טלוויזיה שנאסף מהזבל וחובר לממיר דיגיטלי שסטיבן, השותף השלישי, זה שהיא הייתה די מאוהבת בו, השיג בעסקת חליפין ברחוב. גופו של דרייפוס, נפוח מהתרופות שעד כה הקפיד ליטול, מילא כורסה נמוכה שנאספה מהזבל.
    ״פיפ, פיפ״, קרא רמון, ״פיפ, מה את עושה עכשיו, אמרת שתעזרי לי באוצר מילים, רוצה לעזור עכשיו?״
    פיפ הניחה אצבע על שפתיה, ורמון אטם את פיו בשתי ידיו.
    ״בדיוק״, אמר דרייפוס בשקט. ״היא לא רוצה שיֵדעו שהיא פה. וכל כך למה? אולי כי המרגלים הגרמנים נמצאים במטבח? אני אומר 'מרגלים' במובן הרחב של המילה כמובן, אף שאולי גם במידה של צדק, לאור העובדה שכשלושים וחמישה אנשים חברים בקבוצת מחקר הפירוז הגרעיני של אוקלנד, שפיפ וסטיבן בהחלט אינם החברים החיוניים ביותר בה, ואף על פי כן, הבית שהגרמנים בחרו להרעיף עליו את הפתיחות וההמולה הגרמניות האופייניות להם זה שבוע תמים הוא דווקא הבית שלנו. עובדה מעניינת ששווה לבחון״.
    ״דרייפוס״, רשפה פיפ. היא התקרבה אליו כדי שלא תצטרך להרים את הקול.
    דרייפוס פכר בשלווה את אצבעותיו השמנות על כרסו והמשיך לדבר לרמון, שמעולם לא עייף להקשיב לו. ״האם ייתכן שפיפ רוצה להימנע משיחה עם המרגלים הגרמנים? אולי הערב במיוחד? הערב, כשהיא הביאה הביתה אדון צעיר והרעיפה עליו מחסדיה על הגזוזטרה רבע שעה תמימה?״
    ״אתה המרגל״, לחשה פיפ בזעם. ״אני שונאת שאתה מרגל אחריי״.
    ״היא שונאת שאני מבחין בדברים ששום אדם אינטליגנטי אינו יכול שלא להבחין בהם״, הסביר דרייפוס לרמון. ״כשאדם מבחין בדבר שגלוי לעיני כול, זה לא ריגול, רמון. ואולי בכלל זה כל מה שהגרמנים עושים. עם זאת, המניע הוא־הוא המגדיר את המרגל, וכאן, פיפ —״ הוא פנה אליה ״— כאן הייתי מייעץ לך לשאול את עצמך, מה הגרמנים הסקרנים והרציניים האלה עושים אצלנו בבית״.
    ״לא הפסקת לקחת תרופות, נכון?״ לחשה פיפ.
    ״הרעיפה מחסדיה, רמון. הנה לך ביטוי נאה לאוצר המילים״.
    ״מה זה אומר?״
    ״זה אומר לנשק. להתגפף. להצמיד שפתיים״.
    ״פיפ, תעזרי לי באוצר מילים?״
    ״לדעתי יש לה תכניות אחרות הערב, ידידי״.
    ״חמודי, לא, לא עכשיו״, לחשה פיפ לרמון, ואז פנתה לדרייפוס. ״הגרמנים נמצאים פה כי אנחנו הזמנו אותם כי יש לנו מקום. אבל אתה צודק, אני צריכה שלא תגלה להם שאני פה״.
    ״מה דעתך, רמון?״ שאל דרייפוס. ״שנעזור לה? היא לא עוזרת לך ללמוד מילים״.
    ״נו, אלוהים. תעזור לה אתה. אתה זה שיש לו אוצר מילים ענקי״.
    דרייפוס נפנה שוב אל פיפ והישיר אליה מבט יציב, עיניו כל כולן בינה, שום רגש. כאילו התרופות שנטל דיכאו את המחלה במידה מספקת שלא יניף חרב עתיקה ויֵצא למסע טבח ברחובות, אך לא די לגרש אותה מעיניו. סטיבן הבטיח לפיפ שדרייפוס מביט בכולם באותו מבט, אבל היא עדיין חשבה שאם אי־פעם יפסיק ליטול תרופות, היא זו שהוא ירדוף אחריה בחרב שלופה או משהו כזה כי בה הוא יזהה את כל צרות העולם, את הקשר שנקשר נגדו; יתר על כן, היא האמינה שהוא מזהה משהו אמתי לגבי הזיוף שבה.
    ״הגרמנים האלה והריגול שלהם אינם לטעמי״, אמר לה דרייפוס. ״המחשבה הראשונה שעולה במוחם כשהם נכנסים לתוך בית היא איך להשתלט עליו״.
    ״הם פעילי שלום, דרייפוס. הם ויתרו על הניסיון לכבוש את העולם לפני איזה שבעים שנה״.
    ״אני רוצה שאת וסטיבן תוציאו אותם מפה״.
    ״בסדר! נוציא אותם! לא עכשיו. מחר״.
    ״אנחנו לא אוהבים את הגרמנים, נכון, רמון?״
    ״אנחנו הכי אוהבים שרק חמשתנו פה, כמו משפחה״, אמר רמון.
    ״כן, טוב... לא משפחה. לא בדיוק. לא. לכל אחד מאתנו יש משפחה משלו, נכון, פיפ?״
    דרייפוס שוב התבונן היישר בעיניה, מבט רב־משמעות, יודע, משולל כל חום אנושי — או שמא פשוט נעדר כל שביב של תשוקה? אולי כל גבר היה מביט בה בצינה כזאת אילו הוצא המין מהמשוואה לגמרי? היא ניגשה לרמון והניחה ידיים על כתפיו השמנות, המשתפלות. ״רמון, חמודי, אני עסוקה הערב״, אמרה. ״אבל אהיה בבית כל הערב מחר. או־קיי?״
    ״או־קיי״, אמר באמון מוחלט.
    • ג'ונתן פראנזן
    • ג'ונתן פראנזן

      ג'ונתן פרנזן (אנגלית: Jonathan Earl Franzen) נולד בשיקגו בשנת 1959 והתגורר בילדותו בוובסטר גרובס שבמיזורי. למד בסוורתמור קולג', ב"פררייה אוניברסיטט" שבברלין, ועבד במחלקה למדעי כדור הארץ שבאוניברסיטת הארוורד. זכה במלגות ובפרסים רבים, ביניהם פרס וייטינג לסופרים, פרס גוגנהיים וה-National Book Award. הוא מתגורר בניו יורק.

     
    אריק גלסנר
    |
    Ynet
    |
    11/02/17
     
    רן בן-נון
    |
    ידיעות אחרונות
    |
    08/02/17
     
  • המלצות נוספות