הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • טביה החולב
  • טביה החולב
    שלום עליכם | תרגום: דן מירון
    כתר | 2009 | פרוזה תרגום | 352 עמ' מודפסים

    מכל יצירותיו של שלום עליכם, מבכירי הסופרים היהודיים במאה ה-20, טביה החולב (´טביה דערמילכקער) היא היצירה המורכבת והאהובה ביותר. מחזור הסיפורים המופתי, שנכתב ביידיש בין שנת 1895 לשנת 1914, זכה למספר רב של תרגומים ועיבודים לתיאטרון ולקולנוע, והמחזמר המבוסס עליו, "כנר על הגג", הפך את טביה לאחד מסמליה הבלתי נשכחים של התרבות היהודית. עכשיו מוגשת יצירתו הקלאסית של שלום עליכם לקורא העברי בתרגום חדש ומזהיר של דן מירון, המבהיר מדוע טביה החולב קרוב אלינו יותר ממרבית היצירות היהודיות בנות הזמן. בלבושם העברי החדש מפליאים המונולוגים השנונים של טביה בחדשנותם ובמקוריותם, ונקראים מחדש כפנינים ספרותיות. סיפורי טביה על מסעות העסקים שלו ועל ההסתבכויות הרומנטיות של בנותיו, על יחסיו עם גולדה אשתו ועל מפגשיו עם הגויים, מזמינים את הקורא למסע נוקב ומשעשע אל מורכבותם, עושרם וסתירותיהם של החיים בעיירה היהודית, אך גם מצליחים ללכוד את המתחים העיקריים בתרבות היהודית בימינו. טביה הנקרע בין דת לחילוניות,בין מסורת למודרניות, בין החיים בעיירה המזרח-אירופית לחיי הגירה ונדודים, הוא גיבור יהודי מודרני המדבר אלינו בלשוננו. לספר מצורפת אחרית דבר מקיפה מאת דן מירון, החושפת את עושרה הספרותי של היצירה ומגלה פנים חדשות בדיוקנו של אחד הגיבורים הגדולים של הספרות היהודית מאז ומעולם.

  • ספר דיגיטלי
     
    44 26
    ספר מודפס
     
    89 62.3
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הזכייה הגדולה


    מעשה מופלא, כיצד טֶביֶה החולב, יהודי אביון ומטופל בילדים, זכה לפתע, בבת אחת, על פי מקרה זר ומוזר, בעושר ובאושר, והוא ראוי להיכתב בספר. - סופר על ידי טביה עצמו ונמסר מילה במילה.

    מקימִי מעפר דל,
    מאשפות ירים אביון.
    (תהילים קיג, ז)

    אם נועדת לזכות בפיס, אתה שומע, פּאני שלום עליכם, הפיס יבוא אליך בעצמו ישר הביתה. איך אתם אומרים: למנצח על הגִתית* - כשזה הולך זה כבר רץ; ולא יועילו בזה שום שכל ושום חריצות. ואם חלילה יקרה ההפך - תוכל לדבר עד שתתפוצץ, וזה יעזור לך כמו שלג דאשתקד. איך אתם אומרים: אין עצה ואין תבונה כנגד סוס רע. אתה עמל, קורע את עצמך, ממש שוטח את עצמך על הקרקע ומת, שונאי ציון! פתאום - לא יודעים איך ומאיפה מופיעים סוסים מכל הכיוונים, כמו שכתוב בפסוק: רווח** והצלה יעמוד ליהודים; לתרגם בשבילך אין צורך, אבל מה שמשתמע מן הפסוק הוא: יהודי, כל זמן שהנשמה בקרבי*** - הדם עוד לא קפא בעורקים - אסור לו לאבד את הביטחון; ולהיווכח נוכחתי בכך מבשרי שלי, כיצד הריבונו של עולם נהג בי וסידר לי את הפרנסה שיש לי עכשיו: - מפני שמאיפה שאתחיל לפתע פתאום למכור גבינה וחמאה, כשסבתה של סבתא שלי אף פעם בחיים לא עסקה בתוצרת חלב? בחיי, כדאי לך לשמוע את כל הסיפור מהתחלה עד הסוף. אני קצת אתיישב לי על העשב כאן, על ידך, ושהסוסון שלי גם הוא ילעס בינתיים משהו. איך אתם אומרים: נשמת כל חי - גם זה יצור של אלוהים.
    [* טביה מנצל את דמיון הצליל בין המילה גִתית בהגייתה האשכנזית למילים היידיות גיֵיט עֵס: זה הולך, זה מסתדר.]
    [** טביה משתמש במילה רווח בכפל משמעות: רווחה ורווח כספי.]
    [*** טביה משתמש תכופות בביטויים עבריים (מהמקרא או מהתפילה) כנתינתם, ללא שינוי נטיית השם המתחייבת מן ההקשר הדקדוקי.]
    בקיצור, זה היה בערך בתקופת שבועות. כלומר, למה לי לשקר לך, שבוע או שבועיים לפני שבועות; ואולי, הא? - כמה שבועות אחרי שבועות. עברו כבר, אל תשכח, חכה רגע, אני אגיד לך בדיוק כמה, שנה ועוד שבוע, כלומר, בדיוק תשע או עשר שנים, ואולי עם עוד איזה קמצוץ. הייתי אז, כמו שאתה רואה אותי כאן לפניך, בכלל לא זה שאני עכשיו. זאת אומרת, אותו טביה, ובכל זאת לא הוא. איך אתם אומרים: אותה גברת בשינוי אדרת. מה זאת אומרת? הייתי, לא עליך, קבצן עם חור בכל כיס. אף על פי שאם רוצים להסתכל על זה מכיוון הפוך, גם עכשיו יש די מרחק ביני לבין להיות נגיד. מה שחסר לי כדי להשתוות לברוצקי* - שנינו יכולים לאחל לעצמנו להרוויח את זה במשך הקיץ הזה עד אחרי סוכות; אבל בהשוואה לפעם, הרי היום אני, זאת אומרת, ממש נגיד: עם סוס ועגלה משלי; עם זוג פרות שנותנות חלב, בלי עין הרע; ועוד אחת שהיום־מחר ממליטה. בכל יום יש, בל אחטא בשפתי, גבינה, חמאה ושמנת טריות. הכול מן העמל שלנו, מפני שכולנו עובדים, והילדים גם הם לא חובקים ידיים. אשתי שתחיה חולבת את הפרות; הילדים סוחבים כדים, חובצים חמאה, ואני, כמו שאתה רואה אותי כאן לפניך, נוסע לי בכל בוקר לשוק, עובר דרך כל הקייטנות של בויבריק, נפגש עם זה, עם ההוא, כל בעלי הבתים הכי חשובים של יהופץ. מדברים קצת עם אנשים; מרגישים שגם אתה חתיכת בן אדם בעולם. איך אתם אומרים: לא חייט צולע על ירכו. וכל זה כלום לעומת שבת - אז אני ממש מלך, מציץ בספר יהודי, פרשת השבוע, קצת תרגום אונקלוס, תהילים, פרקי אבות, זה, ההוא, אטריות, תפוח אדמה - אתה מביט בי, פּאני שלום עליכם, וחושב לך בוודאי בלב: ׳אֶה, הטביה הזה הוא דווקא מין כזה יהודי ש...׳
    [* משפחת מיליונרים יהודים; שלטה בתעשיית הסוכר האוקראינית.]
    בקיצור, מה התחלתי לספר לך? כן, זאת אומרת, הייתי אז בעזר השם עני מרוד; ויחד עם האישה והילדים מתנו כולנו, שלא ייאמר על שום יהודי, שלוש פעמים ביום מלבד ארוחת הערב. עבדתי כמו חמור. קרון מלא קורות גררתי מהיער לתחנת הרכבת - בשכר שני זהובים ליום, אל ייחשב לך הדבר לחרפה; וגם זה - לא בכל יום. ובזה לך כלכל בית כזה מלא, בלי עין הרע, נקרנים, שיהיו בריאים, וגם סוס להבדיל סמוך על שולחני, ולא רוצה בשום אופן לדעת מה פירש רש״י, אלא נחוץ לו ללעוס - בכל יום, ובלי שום תירוצים.
    מה עושה אלוהים? הרי הוא, איך אתם אומרים, ״זן ומפרנס לכול״, מנהל את העולם הקטן שלו בשכל ובחוכמה. הוא רואה איך אני מתענה על כל חתיכת לחם, אז הוא אומר לי: ״אתה, טביה, חושב שזה כבר אחרי ככלות הכול, סוף העולם, השמים נפלו לך על הראש? - פֶה! טיפש גדול, זה מה שאתה. הנה תראה איך, כשאלוהים רוצה, מתהפך המזל בן רגע, נָה ליֶיבוֹ קרוּגוֹם,* ונעשה אור בכל הזוויות.״ היוצא מזה הוא כמו שאנחנו אומרים ב״ונתנה תוקף״: מי ירוּם ומי יישפֵל - מי שנוסע בעגלה ומי שנסחב ברגל. העיקר הוא - ביטחון. יהודי צריך לקוות, רק לקוות. אלא מה? שמא בינתיים משחירים את הפנים? בשביל זה אנחנו יהודים בעולם, איך אתם אומרים: אתה בחרתנו - לא לחינם כל העולם מקנא בנו... כלפי מה אני אומר את זה? כלפי איך שאלוהים נהג בי. ממש נסים ונפלאות, כדאי לך לשמוע.
    [* אחורה פנה!]
    ויהי היום, פעם לפנות ערב, בימות הקיץ החביב, אני נוסע לי ביער, כבר בדרך חזרה הביתה, בלי הקורות. הראש - באדמה, בלב - חושך ושממה; הסוסון, מסכן, בקושי סוחב את הרגליים, תעשה לו מה שאתה רק רוצה. ״שתשקע, שלימזל שכמותך, באדמה ממש כמוני, ותדע מה הפירוש של תענית במשך יום קיץ ארוך, אם בחרת לך להיות סוס אצל טביה!״ דומייה סביב סביב. כל צליף של השוט מעורר הדים ביער; השמש שוקעת, היום - גוסס; צללי העצים מתמתחים ארוכים - כאורך הגלות היהודית! מחשיך, ובלב נעשה אופל ממש! כל מיני רעיונות ומחשבות מתגנבים אל תוך הראש. באות לקראתך כל מיני דמויות של אנשים שמתו מזמן. וכאן אני נזכר בבית - אוי ואבוי לי! חושך ואפלה בבית; הקטנים, שיהיו בריאים, ערומים ויחפים, מצפים, מסכנים, בכיליון עיניים לאבא השלימזל, שאולי יביא הביתה כיכר לחם טרייה או איזו לחמנייה; והיא, הזקנה שלי, בסך הכול אישה, והיא רוטנת: ״ילדים אני צריכה ללדת לו, ודווקא לא פחות משבעה, שצריך, פשוט, לקחת אותם, שלא יעניש האל על הדיבור, ולזרוק אותם חיים אל תוך הנהר!״ נעים לשמוע דיבורים כאלה?! הרי אתה לא יותר מבן אדם, איך אתם אומרים, ״בשר ודגים״.* את הקיבה אי אפשר לסתום במילים;
    [* שיבוש היתולי של בשר־ודם.]
    חוטפים חתיכת דג מלוח, אז מתחשק תה, ובשביל תה צריך סוכר, וסוכר, אתם אומרים, יש אצל ברוצקי. ״על חתיכת הלחם,״ אומרת אשתי שתחיה, ״המעיים, לא נורא, יסלחו לה; אבל בלי כוס תה, היא אומרת, אני בבוקר בן אדם מת לגמרי. הילד, היא אומרת, שואב ממני במשך כל הלילה את מוח העצמות!״ ובינתיים, הרי אתה גם יהודי בעולם. אמנם מנחה, איך אתם אומרים, איננה עז, והיא לא תברח; אבל להתפלל צריך. תאר לעצמך איזו תפילה זו כבר יכולה להיות, אם בדיוק בזמן העמידה של שמונה־עשרה, משתולל לו הסוס, מעשה שטן, ורץ בשיגעון. מוכרחים לרוץ אחרי העגלה, לאחוז במושכות, ולשיר ״אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב!״ - עמידה של שמונה עשרה - ממש לדוגמה! וכאן, כמו להכעיס, דווקא יש רצון להתפלל בחשק, מכל הלב, אולי יהיה קצת יותר קל על הנשמה...
    בקיצור, אני רודף אחרי העגלה ואומר ״שמונה עשרה״ בקול רם ובניגון, כמו, להבדיל, לפני העמוד: מכלכל חיים בחסד - זה שממציא מזון לכל יצוריו, ומקיים אמונתו לישני עפר - אפילו לאלה ששוכבים באדמה ואופים שם כעכים. אוי, אני חושב לעצמי, שוכבים באדמה! אוי, נקרעים לחתיכות! לא כמו ההם, למשל, כוונתי לנגידים היהופציים, שיושבים להם כל הקיץ בקייטנות בבויבריק, אוכלים ושותים ורוחצים בכל טוב. אוי, ריבונו של עולם, מדוע זה מגיע לי? גם אני, נדמה לי, יהודי כמו כל היהודים! אוי, גוואלד, גוֹטֶניוּ,* ראה נא בעוניינו - תביט, אני אומר, תסתכל איך שאנחנו עובדים בפרך, ותריב את ריבם של האנשים העניים, מסכנים שכמותם; מפני שמי בכלל יסתכל עליהם אם לא אתה?! רפאנו ונירפא - אתה שלח לנו את התרופה, פצע כבר יש לנו משלנו... ברך עלינו - ברך אותנו בשנה טובה, שיהיה שפע של מיני תבואות, שיפון, חיטה ושעורה. אף על פי שבעצם, אם מסתכלים על זה מכיוון הפוך, מה יצא לנו, השלימזלים, מזה? כאילו, למשל, זה משנה לסוס שלי, להבדיל, אם שיבולת השועל ביוקר או בזול!... אבל, פֶה! אסור להקשות קושיות על אלוהים, ובפרט יהודי צריך לפרש כל דבר לחיוב ולהגיד ״גם זו לטובה״. מסתמא כך ציווה אלוהים. ולמלשינים, אני ממשיך לשיר, ל״סטיקראטים״,** שאומרים שאין אלוהים - פנים יפות יהיו להם כשיגיעו לשם. כל מה שבלעו הם יקיאו בתוספת ריבית... מפני שהוא שובר אויבים - משלם כמה שמגיע.*** אתו לא משחקים. אתו צריך ללכת בטוב, להתחנן, לצעוק אליו: אב הרחמן - אבא יקר, מרחם! שמע קולנו - שתשמע את הצעקות שלנו. חוס ורחם עלינו - שתהיה לך רחמנות על האישה והילדים שלי. הם, מסכנים, רעבים! רְצֵה - שתגלה רצון טוב, אני אומר, ביחס לעמך ישראל החביב, כמו אז, בבית המקדש, עוד בזמנים של הכוהנים והלוויים... פתאום - סְטוֹי!!**** הסוס נעמד במקום, ואני, חוטף ובולע מהר את שארית השמונה עשרה, מרים את העיניים ומעיף מבט - מולי מופיעים ממש מתוך היער שני יצורים מוזרים־משונים, מחופשים, לבושים לא כרגיל. ׳שודדים׳ - מתעופפת לה מחשבה בראש, אבל תכף ומיד אני עוצר את עצמי: 'פֶה, טביה, טיפש שכמותך! הייתכן? כל כך הרבה שנים אתה כבר נוסע ביער - ביום ובלילה - אז מה פתאום צצו אצלך דווקא היום שודדים?' ״דִיוֹ!״ אני מאיץ בסוס, ובאומץ לב אני מוסיף לו כמה צליפות קטנות מאחור, כאילו לא בי מדובר.
    [* כינוי אינטימי לאלוהים.]
    [** שיבוש של אריסטוקרטים. טביה מתכוון למתבוללים ולמשכילים.]
    [*** טביה משתמש במילה ״שובר״ גם במובנה הכלכלי, קבלה. עונשם של הכופרים מגולם אצלו בדימוי כספי: בעלי חוב, תשלום שהגיע מועדו.]
    [**** עצור!]
    ״רֶבּ יהודי! תקשיב רגע, רֶבּ קרוב! פונה אלי אחד משני היצורים בקול של נקבה ומנפנף לי במטפחת ראש. תעצור רגע, חכה טיפ־טיפה, אל תברח, לא יעשו לך, חלילה, שום דבר רע.״
    ׳אהה, שד!׳ אני חושב לי, ובו ברגע אני אומר לעצמי: 'בהמה בצורת סוס! מנין לך לפתע פתאום שדים ורוחות?!' ואני עוצר את הסוס, ומתחיל להסתכל טוב טוב בשני היצורים: נקבות! אחת זקנה עם מטפחת משי על הראש, והאחרת צעירה - עם פאה נוכרית. שתיהן אדומות כאש ונוטפות זיעה.
    ״ערב טוב, ברוכים הבאים! אני פונה אליהן בקול רם, כביכול במצב רוח מרומם, מה מבוקשכן? אם יש בדעתכן לקנות אצלי משהו, לא תמצאו אצלי שום דבר חוץ מכאב בטן, על ראש שונאי, או כאב לב בכמות מספיקה לשבוע שלם, או קצת בלבול מוח, מכות יבשות, כאבים רטובים, צרות שמביאות שער שיבה.״
    ״שה, שה, הן אומרות, תראו איך שזה נסחף בדיבור! יהודי כשאתה נוגע בו במילה, אז זה כבר סכנת נפשות! אנחנו, הן אומרות, לא צריכות לקנות ממך שום דבר. רצינו רק לשאול אותך שאלה. אולי אתה יודע איפה כאן הדרך לבויבריק?״
    ״לבויבריק?! אני עונה וצוחק כביכול, זה בדיוק כאילו הייתן שואלות אותי, למשל, אם אני יודע ששמי טביה.״
    ״ככה? קוראים לך טביה? ערב טוב לך, רֶבּ טביה! אנחנו לא מבינות, הן אומרות, מה מצחיק כאן. אנחנו לא מכאן. מיהופץ אנחנו, ומתגוררות כאן בבויבריק בקייטנה. יצאנו לנו, הן אומרות, רק לרגע לטיול, ואנחנו מסתובבות ביער הזה סחור סחור עוד ועוד משעה מוקדמת, תועות ותועות ולא יכולות בשום אופן למצוא את הדרך הנכונה. בינתיים, הן אומרות, שמענו מישהו שר ביער. בהתחלה חשבנו שמי יודע, אולי זה, חלילה, שודד?! אבל אחר כך, הן אומרות, כשראינו, כבר מקרוב, שאתה, תודה לאל, יהודי, נעשה לנו קצת קל יותר על הנשמה. אז אתה כבר מבין?״
    ״חה־חה־חה, מצאו להן שודד! אני אומר, שמעתן פעם, אני אומר, את הסיפור על שודד יהודי שהתנפל על עובר אורח וביקש ממנו קמצוץ טבק? אם אתן רוצות אני יכול לספר לכן את הסיפור.״
    ״את הסיפור, הן אומרות, תשאיר לפעם אחרת; מוטב שתראה לנו איפה כאן הדרך לבויבריק.״
    ״לבויבריק? אני אומר, נו באמת, הרי זוהי כאן ממש הדרך לבויבריק! אפילו אם לא תרצו תגיעו בדרך הזאת לבויבריק.״ ״אז מה אתה שותק?״ הן אומרות לי. ״ומדוע, אני אומר, שאצעק?״
    ״אם ככה, הן אומרות לי, אז אתה בטח יודע גם אם זה רחוק מכאן לבויבריק.״
    ״בויבריק, אני אומר, לא רחוקה. כמה ורסטאות,* כלומר, אני אומר, חמש־שש, ואולי שבע, ושמא, אולי, כל השמונה.״
    [* מידת רוחק שהיתה מקובלת בתחומי האימפריה הצארית. ורסטה - כקילומטר אחד.]
    ״שמונה ורסטאות?! מצטעקות שתי הנשים בבת אחת, פוכרות ידיים וכמעט פורצות בבכי, הייתכן? מה אתה מדבר?! אתה יודע מה אתה מדבר? עניין פעוט - שמונה ורסטאות!״ ״אז מה שאני אעשה? לו זה היה תלוי בי, אני אומר, הייתי קצת מקצר את הדרך. הבנאדם צריך להתנסות בכל הדברים שבעולם. בדרך קורה שמוכרחים לבוסס בבוץ בעלייה בהר, ועוד בערב שבת. הגשם מכה בפנים, הידיים קופאות, הלב מתעלף, ופתאום - טראך! הציר של הגלגלים נשבר.״
    ״אתה מדבר איכשהו כמו מטורף, הן אומרות לי, אתה, בחיי, כנראה ירדת מהפסים. מה אתה מספר לנו פזמונות, מעשיות סבתא מאלף לילה ולילה? לנו כבר אין כוח להרים את הרגליים; יום שלם לא הכנסנו לפה יותר מכוס קפה ולחמניית חמאה, ואתה מופיע עם הסיפורים שלך!״
    ״אם כך, אני אומר, זה משהו אחר. איך אומרים: אין ריקודים לפני האוכל. את הטעם של הרעב אני מכיר טוב טוב. אתן לא צריכות לספר לי. מאוד ייתכן, אני אומר, שכוס קפה ולחמניית חמאה העיניים שלי לא ראו כבר שנה.״ וכמו שאני מדבר נעמדות לי מול העינים כוס קפה עם חלב חם ולחמניית חמאה טרייה, עם עוד דברים טובים... ׳שלימזל אחד, אני חושב לי, על דברים אחרים לא גידלו אותך, רק קפה ולחמניות חמאה?! ולאכול חתיכת לחם עם דג מלוח אתה חולה?!׳ אבל הוא, היצר הרע, אל ייפקד ואל ייזכר, דווקא להכעיס: קפה! ודווקא להכעיס: לחמניות חמאה! אני מריח את ריח הקפה, אני טועם את טעם הלחמנייה - טרייה, טעימה, מחיה נפשות.
    ״אתה יודע מה, רֶבּ טביה? פונות אלי שתי הנשים, אולי זה היה רעיון, שכמו שאנחנו עומדות הנה־כאן נעלה על העגלה שלך, ואתה בכבודך ובעצמך תטרח ותסיע אותנו, במחילה, הביתה לבויבריק? מה יש לך להגיד על זה?״
    ״משל כחרס הנשבר, אני אומר; אני נוסע מבויבריק ואתן צריכות להגיע אל בויבריק! איך תעבור החתולה את הנחל?״
    ״אז מה יש? הן אומרות, אתה לא יודע מה צריך לעשות? יהודי למדן מוצא דרך: הוא מסובב את העגלה ונוסע בחזרה. שלא יהיה לך חשש, רֶבּ טביה, הן אומרות לי; תהיה בטוח, שכשאלוהים יביא אותנו הביתה בשלום, אנחנו מאחלות לעצמנו את מה שתפסיד בגללנו.״
    ׳איכשהו הן מדברות בשפת חרטומים, אני חושב לעצמי. שפת סתרים, לא דיבור רגיל! ועולים בדעתי מתים, מכשפות, לצים, טפילים... טיפש בן קרש! אני חושב לעצמי. מה אתה עומד כאן כמו מקל שתקעו אותו. קפוץ על העגלה, הראה לסוס שוט ועשה ״ויברח״!׳ - אבל מעשה שטן, שלא מרצוני נפלטות לי מהפה המילים:
    ״טפסו על העגלה!״
    אלו שלי שמעו ודווקא לא חיכו שיבקשו מהן, וישר פנימה, לעגלה; אני אחריהן - אל המושב הקדמי. הפניתי את היצול, הצלפתי בסוס, ו...קדימה! - מי? מה? מו? לך תחפש את האתמול! ההוא לא רוצה לזוז מן המקום, אפילו תחתוך אותו לשניים. 'נו, אני אומר לעצמי, עכשיו אני כבר מבין איזה מין נשים הן אלו... השד דחף אותי לעצור פתאום, ולעמוד לקשקש עם נשים!'
    אתה מבין: מצד אחד - היער, הדממה והחושך עם רדת הלילה. וכאן - שני יצורים, כביכול נקבות... כוח הדם* מנגן בחשק על כל המיתרים. אני נזכר במעשה בבעל־עגלה שנסע פעם ביער, לבדו בלילה. ראה - על הדרך מונח שק שיבולת שועל. לא התעצל בעל העגלה, ירד, הטיל את השק על הכתפיים, הרג את עצמו מהכובד, בקושי העמיס את השק על העגלה ו־הלך לעולמו, נוסעים הלאה. נוסעים בערך ורסטה אחת - הוא מעיף מבט בשק עם שיבולת השועל - לא שק ולא שועל! זו בכלל עז שרובצת אצלו בעגלה, עז עם זקנקן; שולח יד ורוצה לגעת בה, אז היא מוציאה לו לשון באורך אמה, פולטת צחוק פרוע ונעלמת.
    [* היידיש קיצרה את המילה העברית דמיון לדם וצירפה אליה את המילה כוח. כך נטען כוח הדמיון בעוצמת הדם.]
    ״מה זה שאתה לא נוסע כבר?״ פונות אלי הנשים.
    ״מה זה שאני לא נוסע כבר? הרי אתן רואות בעצמכן, אני אומר, מה זה. הסוס לא רוצה להתפלל. לא בא לו.״
    ״תן לו בשוט, הן אומרות, הרי יש לך שוט.״
    ״תודה לכן על העצה, אני אומר. טוב שהזכרתן לי. הבעיה היא, שהבחור שלי לא מתרשם מדברים כאלה. הוא כבר התרגל לשוט כמו שאני התרגלתי לדלות,״ כך אני אומר להן בפתגם כביכול, ובשעת מעשה אני רועד כאילו תקפה אותי קדחת שלישונית.
    בקיצור, מה אאריך לך - שפכתי על הסוס, מסכן, את כל לבי המר, עוד ועוד עד שאלוהים עזר והוא זז מן המקום.
    ויסעו מרפידים - אנחנו נוסעים לדרכנו, לאורך היער. איך שאני נוסע, צצה אצלי בראש מחשבה חדשה: ׳אוי, טביה, סוס מטומטם שכמותך! החילות לנפול - תמיד היית קבצן וקבצן גם תישאר. הייתכן, אלוהים שולח לך מין פגישה שכזאת, שמתרחשת פעם במאה שנה, איך זה שלא התנית מראש, שאלת מה־יקר? מה יצא לך מזה? אם מדברים הן לפי היושר והן לפי המצפון, הן על פי ההגינות והן על פי הדין ועל פי החוק ועל פי אני־לא־יודע־מה, לא היה קורה שום עוול אילו היית מרוויח מזה משהו, ואפילו, מדוע לא, מלקק עצם דשנה, אם כבר קרה לך משהו כזה. עצור את הסוס, בהמה שכמותך, תגיד ככה וככה, ברחל בתך הקטינה:* ״אם אני מקבל מכן כך וכך - אז טוב; ואם לא, תואילו, במחילה, לרדת מן העגלה!״ אלא שבמחשבה שנייה אני אומר לעצמי: 'אתה באמת בהמה, טביה! לא לימדו אותך שאת פרוות הדוב אסור למכור ביער?! איך אומר הגוי: שְצֶ׳ה נֶה פּוֹימאווּ אַ ווּזֶ׳ה סקוּבֶּה.'**
    [* המימרה היידית הפכה את ״רחל בתך הקטנה״ לרחל בתך ה״נאקעטע״, העירומה.]
    [** עדיין לא צד, וכבר מורט.]
    ״מה זה שאתה לא נוסע קצת יותר מהר?״ אומרות לי הנשים ומזרזות אותי מאחור.
    ״מה זה שכל כך אין לכן זמן, אני אומר. מחיפזון, אני אומר, לא יוצא שום דבר טוב. כך אני אומר ומציץ מן הצד בנוסעות שלי: נדמה, נשים כמו נשים רגילות. אחת עם מטפחת משי, והאחרת עם פאה נוכרית. הן יושבות, מביטות זו בזו ומתלחשות ביניהן:
    ״רחוק עוד?״ הן שואלות אותי.
    ״יותר קרוב מכאן בטח לא, אני אומר. הנה תכף יש לנו ירידה ועלייה; אחר כך, אני אומר, עוד עלייה ועוד ירידה; ורק אחר כך, אני אומר, יש לנו עלייה תלולה; ומשם כבר הדרך ישרה־ישרה עד בויבריק.״
    ״מין שלימזל!״ אומרת אחת לשנייה.
    ״מחלה ממושכת!״ אומרת האחרת.
    ״תוספת לצרות!״ אומרת שוב הראשונה.
    ״נדמה לי, משוגע!״ אומרת האחרת.
    ׳בטח, אני חושב לעצמי, בטח שאני משוגע, אם אני מרשה שיוליכו אותי באף!׳
    ״ואיפה, בדרך משל וכדומה, יש ברצונכן שאשליך אתכן, נשים חביבות?״ אני פונה אליהן.
    ״מה פירוש להשליך, הן אומרות? איזה מין השלכות יש כאן?״
    ״זה רק לשון דיבור, אני אומר, שפה של בעלי־עגלות. בלשוננו פירוש הדבר הוא: לאן אתן רוצות שאסיע אתכן, אני אומר, כשכבר נגיע לבויבריק, בעזר השם, בריאים וחזקים, אם אלוהים ייתן את החיים? איך אומרים: מוטב לשאול פעמיים מאשר לטעות בדרך פעם אחת.״
    ״אאה, לזה אתה מתכוון? אתה תסיע אותנו, במחילה, לקייטנה הירוקה שעל יד הנהר, מן הצד השני של היער. אתה יודע איפה זה?״
    ״מדוע שאני לא אדע? אני אומר, בבויבריק אני כמו אצלי בבית - שיהיו לי ככה הרבה אלפים כמו הקורות שכבר סחבתי לשם. הנה, רק לפני שנה, בקיץ, הבאתי לקייטנה הירוקה שני קוב עצים בבת אחת. גר שם איזה גביר גדול מיהופץ, מיליונשצ׳יק, שיש לו בטח מאה אלף קַרבּוֹנים, ואולי מאתיים אלף!״
    ״גם היום הוא גר שם,״ אומרות לי שתי הנשים ומביטות זו בזו, מתלחשות וצוחקות.
    ״שַה, אני אומר. אם צער ההיריון הוא כבר כל כך גדול, הרי אפשר אולי לתאר שיש לכן איזו חתיכת שייכות אליו? אז אולי מתקבל על הדעת שתטריחו את עצמכן ותעשו אתו איזה דיבור בשבילי, איזו טובה, פרנסה, משרה, אני יודע מה?״
    אני מכיר, אני אומר, אברך אחד, ישראל קוראים לו, גר לא רחוק מהעיירה שלנו, היה כלום שבכלום, הצליח איכשהו לדחוף את עצמו לשם,* אף אחד לא יודע מאיפה ואיך, - בקיצור, היום הוא יָה־טֶבִּי־דַאם** שלם. מרוויח אולי עשרים קרבונים לשבוע, ואולי ארבעים, אני יודע? - לאנשים יש מזל! או, למשל, אני אומר, מה חסר לחתן של השוחט שלנו? מה היה יוצא ממנו אם לא היה מזיז את עצמו ליהופץ? נכון שבשנים הראשונות השחיר שם את פניו טוב טוב, כמעט שלא מת ברעב. אבל עכשיו, עלי ועל ראשי מה שיש לו, חוץ מנזקו. הוא כבר שולח כסף הביתה; כבר מתחשק לו להוציא לשם את האישה והילדים; אלא שלא מרשים להם לגור שם. נשאלת השאלה, איך זה שהוא גר שם? אז הוא באמת בצרות... שַה, אני אומר, אם חיים - זוכים; הנה לכן, אני אומר, הנהר, והנה הקייטנה הגדולה - כך אני אומר ונוסע ברחבות, בקשקוש וברעש, ונכנס עם היצול ממש לתוך האכסדרה.
    [* ליהופץ־קייב; טביה מעוניין להשיג משרה כלשהי בקייב.]
    [** ״אני אראה לך!״; כלומר, אדון מטיל אימה; ״איש חשוב״.]
    רק ראו אותנו, מיד נהיו ששון ושמחה. צעקה, מהומה: ״אוי, הסבתא! האמא! הדודה!... נמצאה האבדה! מזל טוב!... גוואלד, איפה הייתן?... יום שלם הולכים בלי ראש... שלחנו משלחות בכל הדרכים... חשבנו מי יודע, אולי זאבים, שודדים, חס ושלום! מה הסיפור?״
    ״הסיפור סיפור יפה: תעינו ביער. הלכנו רחוק־רחוק, אולי עשר ורסטאות. פתאום יהודי... איזה מין יהודי?... יהודי שלימזל עם סוס ועגלה קטנה... בקושי, בצרות, הִתרצה.״ ״כל החלומות הרעים, השחורים... לבדכן בלי שום שומר?... נו, סיפור־סיפור; צריך לברך הגומל...״
    בקיצור, הוציאו החוצה, אל האכסדרה, מנורות, ערכו שולחן והתחילו לשאת מיחמים רותחים, מיני מאפה, עם ספלי תה, עם סוכר, עם מרקחת, עם סופגניות טובות, עם מאפי חמאה טריים, נותני ריח; ובעקבות כל אלה - מאכלים מכל הסוגים, המאכלים הכי יקרים: מרקים שמנוניים, עם צלי, עם אווזים הרבה, עם יינות וליקרים־של־פירות הכי טובים. אני עמדתי מרחוק והסתכלתי איך, בלי עין הרע, אוכלים ושותים אצל הגבירים היהופציים, ששום עֵינא בִּישא לא תזיק להם. ׳מַשכן כל מה שיש לך, אני חושב לעצמי, ובלבד שתהיה גביר!׳ לי נדמה, אני יודע מה? מה שכאן נופל מן השולחן אל הרצפה היה מספיק לילדים שלי לשבוע שלם, עד שבת. גוואלד, גוֹטֶניוּ חביב, נאמן, הרי אתה איכשהו אל ארך אפיים, אלוהים גדול, אלוהים טוב, בעל חסד ויושר; איך זה שאתה נותן לאחד הכול, ולאחר - כלום? לזה לחמניות חמאה ולהוא מכת בכורות? אבל אז אני עוצר ומתבונן בעצמי: אֶט, טביה, טיפש גדול אתה, בחיי. זה מתאים שאתה תרצה להגיד לו מה לעשות, איך לנהל את העולם? מסתמא, אם הוא ציווה כך, כך צריך להיות; והראיה היא, שאם צריך להיות אחרת, הרי היה אחרת. אלא מה? מדוע באמת שלא יהיה אחרת? התירוץ הוא: עבדים היינו - הרי בשביל זה אנחנו יהודים בעולם. יהודי צריך לחיות עם אמונה וביטחון. ראשית, הוא צריך להאמין שיש אלוהים בעולם; ואז לקוות, שזה שחי חיי עולמים יעשה מסתמא, אם ירצה השם, שיהיה יותר טוב...
    ״שַה, איפה כאן באיזשהו מקום היהודי?״ אני שומע מישהו אומר. ״כבר נסע מכאן, השלימזל?״
    ״חס ושלום!״ אני מכריז מרחוק. ״מה פתאום שאני אסע ככה סתם בלי תהיו בריאים? שלום עליכם, אני אומר, ערב טוב לכם, ברוכים היושבים, תאכלו בתיאבון ושיהיה לכם לבריאות!״
    ״אז תיגש הנה, הם אומרים לי. מה אתה עומד שם בחושך? לפחות נסתכל בך ונראה איזה מין פרצוף יש לך. אולי תיקח קצת יי״ש?״
    ״קצת יי״ש?״ אני אומר. ״אח, מי יסרב לקצת יי״ש? איך כתוב שם בפסוק: ׳איזה ״לחיים״ ואיזה למוות!׳* פירש רש״י: אלוהים הוא אלוהים ויי״ש הוא יי״ש. לחיים! אני אומר ומרוקן כוסית; - שאלוהים ייתן, אני אומר, שתהיו תמיד עשירים ותרוו הרבה נחת; שיהודים, אני אומר, יישארו תמיד יהודים; שאלוהים, אני אומר, ייתן להם בריאות וכוח כדי שיוכלו לסבול את הצרות.״
    [* המימרה היידית ההיתולית מפרשת את ה״לחיים״ של התפילה כברכה על הכוס.]
    ״מה שמכם?״ פונה אלי הגביר עצמו, יהודי נאה וחובש כיפה. ״מהיכן יהודי, איפה אתה גר, מה הפרנסה שלך? אתה נשוי? יש לך ילדים, וכמה ילדים?״
    ״ילדים?״ אני אומר, ״בל אחטא בשפתי. אילו כל ילד היה שווה מיליון, כמו שגולדה שלי מנסה להכניס לי לראש, הייתי עשיר יותר מהגביר הכי גדול ביהופץ. הצרה היא, אני אומר, שעני זה לא עשיר, עקום זה לא ישיר. כמו שכתוב בפסוק: המבדיל בין קודש לחול - למי שיש מצלצלים יש הכול. כסף יש לברוצקים ולי יש בנות, וכשיש, אתם אומרים, יותר מבת או שתיים, נמחק הצחוק מן השפתיים. אבל לא נורא. אלוהים הוא אב, והוא המושל בעניינים; זאת אומרת, הוא יושב לו שם למעלה, בעננים, ואנחנו כאן למטה מתייסרים ומתענים. עמלים, סוחבים קורות, יש ברירה? איך אומרת הגמרא: במקום שאין בנאדם, גם דג מלוח הוא מטעם. כל האסון הוא - עניין האכילה, כמו שהסבתא שלי עליו השלום* היתה נוהגת לומר: ׳אם הפה היה קבור באדמה, הרי הראש היה טובע בזהב.׳ אל תכעסו, אני אומר, אין דבר יותר ישר מסולם עקום, ואין דבר יותר מלוכלך מחידוד מוצלח, ובפרט, אני אומר, שמברכים שהכול נהיה בדברו על לב ריק!״
    [* ביידיש העממית ״עליו השלום״ הוא בבחינת מילה אחת, שאינה משתנה גם כשמדובר באישה.]
    ״שייתנו ליהודי משהו לאכול!״ מכריז הגביר, ועל השולחן צצים מכל מאמינים שהוא:* דגים ובשר, צלי ורבע עוף וקורקבנים וכבדים בלי סוף.
    [* עיוות היתולי. על פי לשון התפילה, במובן מכל המינים.]
    ״אתה תאכל משהו? הם פונים אלי, לך, תרחץ ידיים.״
    ״חולה שואלים; לבריא - נותנים; אלא מה, אני אומר. תודה לכם. מעט יי״ש, אני אומר, מהיכא תיתי; אבל לשבת כאן ולעשות סעודה שלמה, בשעה ששם, בבית, האישה והילדים שיהיו בריאים... אם רצונכם הטוב ירשה.״
    בקיצור, ירדו כנראה לסוף דעתי והחלו לארוז ולהעמיס על העגלה - כל אחד משהו אחר. זה הביא לחמנייה, זה - דגים, זה - צלי, זה - רבע עוף, זה - תה וסוכר, זה - צלוחית שומן, זה - צנצנת מרקחת.
    ״את זה, הם אומרים, תביא הביתה מתנה לאשתך ולילדים. ועכשיו תגיד כמה צריך לשלם לך עבור הטרחה שטרחת למעננו?״
    ״משל כחרס הנשבר, אני אומר. מה זה שאני אגיד ואקצוב? כמה שיהיה רצונכם הטוב, כך, אני אומר, תשלמו לי. נגיע לעמק השווה, רובל יותר רובל פחות. גרוטאה כבר לא תהיה יותר גרוטאית משהיא עכשיו.״
    ״לא, הם אומרים. אנחנו רוצים לשמוע מפיך שלך, רֶבּ טביה. אל תחשוש, לא יקפחו אותך, חלילה.״
    ׳מה עושים כאן? אני חושב בלבי, לא טוב הסיפור. שאגיד רובל אחד? - ממש עבירה, אולי היו נותנים שניים. שאגיד שניים - אני מפחד שיסתכלו עלי כמו על משוגע. מה פתאום מגיעים לי שני רובלים?׳
    ״שלישייה!״ נפלט לי מהפה, ובקרב היושבים פרץ צחוק כזה, שכמעט קברתי את עצמי באדמה.
    ״שלא תהיה לכם תרעומת, אני אומר. אולי פלטתי מילה מיותרת. לסוס, אני אומר, יש ארבע רגליים ואפילו הוא מועד, ועל אחת כמה וכמה בנאדם שיש לו לשון אחת.״ נעשה צחוק גדול עוד יותר. פשוט החזיקו בחלציים מרוב צחוק.
    ״מספיק לצחוק!״ מודיע הגביר, מוציא מכיס החזייה שלו ארנק גדול והולך ושולף מתוך הארנק - כמה אתה חושב, למשל? נו, תנחש! - עשירייה, אדומה כאש, שככה נהיה שנינו ביחד בריאים! - והוא אומר כך: ״את זה אתה מקבל ממני; ואתם, ילדים, ייתן כל אחד מכיסו כמה שהוא מבין.״
    בקיצור, מה אני אגיד לך? - התחילו להתעופף על השולחן חמישיות ושלישיות ורובלים יחידים - אצלי רעדו הידיים והרגליים. חשבתי שהנה אני מתעלף.
    ״נו, מה אתה עומד? פונה אלי הגביר. אסוף את מעט הרובלים מן השולחן ותיסע לבריאות אל האישה והילדים.״
    ״שאלוהים ייתן לכם, אני אומר, כפל כפליים. שיהיה לכם פי עשרה, פי מאה. שיהיה לכם כל טוב עם הרבה נחת!״ ואני גורף בשתי הידיים את הכסף - מי סופר? מה פתאום לספור? - ודוחף לכל הכיסים. ״לילה טוב, אני אומר, ותמיד שיהיה טוב, ותהיו בריאים ושתהיה לכם נחת גדולה, אתם והילדים שלכם והנכדים וכל המשפחה. - כך אני אומר, ועומד לצאת אל העגלה. קוראת לי הגבירה, זו עם מטפחת המשי:
    ״חכה עוד רגע, רֶבּ טביה. ממני אתה מקבל מתנה מיוחדת. אם ירצה השם, תבוא הנה מחר. יש לי, היא אומרת, פרה אדמונית. היתה פעם בהמה משובחת, נתנה עשרים כוסות חלב. עכשיו, בגלל עין הרע, היא כבר לא פרה חולבת. כלומר, לחלוב חולבים אותה, אבל חלב היא לא נותנת.״
    ״שיהיו לך חיים ארוכים, אני אומר, ושלא תצטערי בכלל. אצלי הפרה שלך תהיה גם חולבת וגם נותנת חלב. הזקנה שלי, בלי עין הרע, היא כזאת בעלת בית, שמשום־כלום היא חותכת אטריות, מן האצבעות שלה היא מבשלת מרקים, בנסים היא עושה את השבת ובמכות מרפק היא משכיבה את הילדים לישון... אל תכעסי, אני אומר, אם פלטתי מילה מיותרת. לילה טוב ושתהיי בריאה,״ אני אומר והולך לי. אני יוצא לחצר אל העגלה, מסתכל איפה כאן הסוס. אוי ואבוי, אסון, צרה, מכה! אני מביט לכל הצדדים, והילד איננו - הסוס נעלם.
    ׳נו, טביה, אני חושב לי, סידרו אותך כמו שצריך!׳ ועולה לי בראש סיפור יפה שקראתי פעם באיזה ספרון, איך חבורת גנבים נטפלו ליהודי ישר, שנמצא רחוק מהבית, יהודי חסיד. פיתו אותו שיבוא לארמון מחוץ לעיר, האכילו והשקו אותו, ואחר כך פתאום נעלמו, ואותו השאירו לבדו עם איזו נקבה. הנקבה נהפכה מיד לחיה רעה; החיה נעשתה לחתול, ומהחתול נהייתה מפלצת. ׳תסתכל טוב, טביה, אני אומר לעצמי, אם לא מובילים אותך כאן לבית המרחץ.׳
    ״מה אתה שם מברבר ומה אתה רוטן?״ שואלים אותי. ״מה אני מברבר? אני עונה, אוי ואבוי לי שאני חי בעולם. אבֵדָה אָבְדָה לי; הסוסון שלי... ״
    ״הסוסון שלך, הם אומרים, נמצא באורווה. תטריח את עצמך לשם, אל האורווה.״
    אני נכנס לאורווה ומעיף מבט - כן, כמו שאני יהודי! הבחור שלי עומד לו שם בנחת בין הסוסים הנגידיים, עסוק מאוד בלעיסה, טוחן את שיבולת השועל בחשק, בכל נפשו ומאודו.
    ״תשמע, חכם שלי, אני אומר לו, כבר זמן ללכת הביתה. אסור להגזים בזלילה בבת אחת. נתח מיותר, אומרים, יכול להזיק.״
    בקיצור, בקושי שכנעתי אותו, רתמתי אותו לעגלה ואני בדרך הביתה, שש ושמח, שר ״מלך עליון״, ממש בגילופין. גם הסוסון שלי הוא לא מה שהיה קודם. עור חדש צמח עליו, רץ כמו מזמור. הביתה הגעתי בשעה מאוחרת בלילה, ובשמחה גדולה הערתי את אשתי.
    ״חג שמח, אני אומר, מזל טוב לך, גולדה!״
    ״חג עצוב ושחור לך, היא אומרת. מה זה שאתה חגיגי כל כך, נותן לחמי היקר? חוזר מחתונה או מברית, טווה הזהב שלי?״
    ״זו גם חתונה וגם ברית, אני אומר. חכי בסבלנות, אשתי, ותכף אראה לך אוצר, אני אומר; אבל קודם שתעירי את הילדים, שגם הם ייהנו, אני אומר, מהמטעמים היהופציים.״
    ״אתה מטורף או חסר דעה, או שאיזה בורג התקלקל אצלך בראש, או שהתחלקת מהשכל? איכשהו אתה מדבר כמו משוגע, שונאי ציון!״ אומרת לי אשתי ומקללת, כנהוג אצל נשים.
    ״אישה נשארת אישה, אני אומר. לא לחינם אמר שלמה המלך שבין אלף נשים לא מצא אחת מוצלחת. מזל, בחיי, שריבוי נשים כבר לא באופנה היום,״ אני אומר, יוצא אל העגלה שלי ומביא משם פנימה את כל המטעמים שארזו שם, ומציג הכול על השולחן. החבר׳ה שלי ראו לחמניות, הריחו בשר - מיד התנפלו על השולחן, מסכנים, כמו זאבים רעבים. נעשתה שם אצלם חטיפה - הידיים רעדו והשיניים עבדו. זה היה כמו שכתוב בפסוק: ויאכֵלוּ - מפרש רש״י: שִקשקו כמו ארבה. דמעות נעמדו לי בעיניים. ״נו, תגיד כבר, פונה אלי הפלונית שלי, אצל מי היתה סעודת עניים או סתם ארוחה, ומה אתה בכזה מצב רוח טוב?״ ״שיהיה לך זמן, גולדה, אני אומר. את תדעי הכול. אבל עכשיו הפיחי במיחם, אני אומר, ואז נשב כולנו סביב השולחן, אני אומר, נשתה כוסות תה כמו שצריך להיות. בן אדם חי רק פעם אחת בעולם, לא פעמיים; ובפרט, אני אומר, שעכשיו כבר יש לנו פרה משלנו שנותנת עשרים וארבע כוסות ליום. מחר, אם ירצה השם, אני מביא אותה הנה. נו, גולדה - אני פונה אליה אחרי הדברים האלה ושולף את כל חבילת השטרות. - נו, תהיי חכמה ותנחשי כמה כסף יש לנו כאן?״
    אני מביט באשתי - היא הולכת להתעלף. לבנה כמו הקיר, לא יכולה להוציא מילה מהפה.
    ״אלוהים אתך, גולדה־לִבָּתי, אני אומר, ממה נבהלת כל כך? אולי את פוחדת שמא אני גנבתי או שדדתי? פֶה, אני אומר, שתתביישי לך! כל כך הרבה שנים את כבר אשתו של טביה, ואת יכולה להמציא עלי סיפור שכזה?! טיפשונת, אני אומר, זהו כסף כשר שהרווחתי ביושר הודות לשכל ולעמל שלי. אני, אני אומר, הצלתי שתי נפשות מסכנה גדולה. אלמלי אני, אני אומר, רק אלוהים יודע מה היה קורה להן!״
    בקיצור, סיפרתי לה את כל הסיפור, מאלף עד תו, איך אלוהים טיפל בי מכף רגל ועד ראש; והתחלנו לספור ביחד את הכסף - פעם ועוד פעם - היו שם בדיוק פעמיים ח״י ואחד כתוספת. הווי אומר: היו שם שלושים ושבעה קרבונים!... זו שלי כמעט פרצה בבכי.
    ״מה את בוכה, אני אומר, אישה טיפשה?״
    ״ואיך שלא אבכה? כשהלב מלא, היא אומרת, נשפך מהעיניים. שככה יעזור לי אלוהים, כמו שהלב אמר לי שאתה תבוא עם בשורה טובה. אני כבר לא זוכרת, היא אומרת, מתי בפעם האחרונה באה אלי בחלום הסבתא צייטל, להבדיל בין המתים לחיים. אני שוכבת לישון; פתאום נחלם לי דלי חליבה מלא עד גדותיו. הסבתא צייטל נושאת את הדלי תחת הסודר שלה, מחשש עינא בישא, והילדים צועקים: אמא, אוכל...״
    ״אל תאכלי את האטריות, אני אומר, לפני שבת, נשמה שלי. שלסבתא יהיה גן עדן מאיר, אני אומר; אבל אני עוד לא יודע אם יצא לנו משהו מהפרה; אלא שאם אלוהים יכול לעשות נס כזה, שתהיה לנו פרה, אז הוא מסתמא יסדר שהפרה תהיה פרה... מוטב שתיתני עצה, גולדה־לִבָּתי, מה עושים בכסף?״
    ״אדרבה, היא אומרת לי, מה אתה מתחשבן לעשות, טביה, עם כל כך הרבה כסף, בלי עין הרע?״
    ״אדרבה ואדרבה, אני אומר, מה את מתחשבנת שאנחנו יכולים לעשות בקפיטל כזה, בלי עין הרע?״ והתחלנו שנינו לחשוב - לכאן, לשם, זה, ההוא. חישבנו כל עסק שרק קיים בעולם. באותו לילה סחרנו־מכרנו בכל מה שאתה רק רוצה: קנינו זוג סוסים ותכף ומיד מכרנו אותם ברווח; פתחנו חנות מכולת בבויבריק, מכרנו את כל הסחורה, ומיד קנינו חנות אריגים. חכרנו חתיכת יער, חטפנו כמה רובלים דמי ויתור וברחנו. ניסינו לחכור את הטַקְסָה האַנַטֶווקאית, לשכור את המשחטה.* נעשינו קצת מלווים והלווינו את הכסף בריבית...
    [* הטקסה (המס) היתה המס הייחודי שהטילה הקהילה היהודית על בשר כשר (לעתים גם על נרות כשרים) לשם קיום מוסדותיה ושירותיה (בית הכנסת, בית המרחץ, בית העלמין וכו׳). אנשי הקהילה היו אנוסים לשלם אותו כיוון שהקפידו על דיני הכשרות, ולא חסרו בעניין זה מעשי סחטנות, שעוררו ביקורת קשה בקרב המשכילים של המאה התשע־עשרה (ראו המחזה של ש.י. אברמוביטש ״די טקסא״, 1869). תכופות היתה הטקסה מוחכרת לאחד מאמידי העיר, עם או בלי ה״פרויקט״ (בית המטבחיים, המשחטה), שהיה גם הוא קשור כמובן במסחר בבשר כשר. טביה וגולדה שוקלים לרגע את האפשרות להיעשות ל״בעל טקסה״.]
    ״משוגע על ראש שונאי! מכריזה אשתי. אתה רוצה למסמס את מעט הפרוטות, להישאר עם השוט ביד?״
    ״אלא מה, אני אומר, לסחור בחיטה ולפשוט את הרגל זה יותר טוב? לא מספיק אנשים מתרוששים עכשיו בגלל חיטה? לכי ותשמעי, אני אומר, מה שמתרחש באודסה!״
    ״מה שווה לי אודסה, היא אומרת. אבות אבותינו שלי לא היו שם והילדים שלי לא יהיו שם כל עוד אני עומדת על הרגליים.״
    ״אז מה את רוצה?״ אני אומר.
    ״מה אני רוצה? היא אומרת, אני רוצה שלא תהיה חושם ולא תדבר שטויות.״
    ״בטח! אני אומר, עכשיו את כבר חכמה. כמו שאומרים: באה המאה - באה הדעה, וכאשר אתה אולי עשיר, אתה כבר בוודאי פיקח... ככה זה תמיד!״
    בקיצור, התקוטטנו כמה פעמים ומיד גם התפייסנו, וגמרנו על תוכנית, שנוסיף לפרה האדמונית עוד פרה חולבת, כזאת שנותנת חלב...
    אז בוודאי תקשה קושיה: מה פתאום פרה? מדוע לא סוס? ואז אני אענה לך: מה פתאום סוס? מדוע לא פרה? בויבריק היא כזה מקומון, שבקיץ מתאספים אליו כל הנגידים היהופציים, בקייטנות. ומפני שכל אנשי יהופץ הם אנשים מאוד עדינים, שהתרגלו שיביאו להם הכול מן המוכן, ישר אל תוך הפה: עצי הסקה ובשר וביצים, תרנגולות, בצלים, פלפל, פטרוזיליה - אז מדוע שלא יימצא מישהו כזה שייקח על עצמו לספק להם קבוע, ממש הביתה, גבינה, חמאה, שמנת וכדומה? לפי זה שהיהופצים מחשיבים את האכילה, והקרבון הוא אצלם, איך אתם אומרים, ממזר, אפשר לפדות כסף טוב ולעשות רווחים שמנים. העיקר - שהסחורה תהיה סחורה; וסחורה כזאת כמו שלי לא תשיג אפילו ביהופץ. שעלי ועליך ביחד יבואו ככה ברכות כמו מספר הפעמים שאנשים חשובים, נוצרים, מתחננים שאביא להם סחורה טרייה. ״שמענו, הם אומרים, שאתה, טֶבֶל, אדם ישר, אף על פי שאתה יהודי מצורע...״ יהודים, אתה חושב, ייתנו לך מחמאות כאלה? שככה יחלו שונאי! מהיהודונים שלנו לא תשמע שום מילה טובה. כל מה שהם יודעים זה להציץ בקדרה של השני. ראו שאצל טביה עומדת פרה מיותרת; יש לו דו־אופנית חדשה, - התחילו לשבור לעצמם את הראש: מאיפה וממה? האם הטביה הזה לא סוחר בשטרות מזויפים? או שהוא אולי מזקק בסתר, בשתיקה, ספירט!... חה־חה־חה! ׳תשברו לכם, אחים יקרים, את הראשים שלכם!׳ אני חושב לעצמי. אני לא יודע אם תאמין לי, אבל אתה כמעט הראשון שסיפרתי לו את כל הסיפור, הכיצד והמה ומתי... אבל נדמה לי שקצת נסחפתי בדיבור. שלא תהיה לך תרעומת עלי, איך אתם אומרים: הראש צריך להיות בעסקים, או כמו שאומר הפסוק: כל עורב למינהו - איש לענייניו; אתה - לספרונים שלך, אני - לקדרות ולקנקנים שלי... דבר אחד אני מבקש ממך, פּאני: שלא תכתוב אותי באיזה ספר; ואם כבר תכתוב, שלפחות לא תפרש בשמי... תהיה לי בריא ושיהיה תמיד טוב.

    [1895]

    • שלום עליכם
    • שלום עליכם

      שלום עליכם הוא שם-העט של שלום (בן נחום) רַבּינובֿיץ' (ברוסית: Шолом Нохумович Рабинович; שלום נחומוביץ' רבינוביץ')‏ (3 במרץ 1859, פריאסלאב, פלך קייב, האימפריה הרוסית (אוקראינה) – 13 במאי 1916, ניו יורק), מחשובי הסופרים היידישאים של תנועת ההשכלה.

      יצירותיו של שלום עליכם ניחנו בהומור רב, והן מביעות יחס של חמלה והזדהות עם גיבוריו, אנשי העיירות היהודים, על חולשותיהם ומעלותיהם. בסיפוריו שולבה גם ביקורת סאטירית עליהם, אך היא לרוב מוסוות ואינה נוקבת יתר על המידה. יצירותיו סייעו להעלאת הרמה של הספרות היהודית ונתנו ביטוי לתמורות שחלו בחברה היהודית בת זמנו, להוויי החיים שהיה ונכחד.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות