הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חתונה אוסטרלית
    ספר מוגן
     
  • חתונה אוסטרלית
    עם עובד | 2009 | פרוזה מקור | 158 עמ' מודפסים

    אין מקום רחוק מדי. אמנם אוסטרליה נמצאת בצדו האחר של כדור הארץ, אבל העובדה שאייר, בנה של נאוה סמל, מתגורר ולומד שם מוזיקה מושכת אותה לצאת למסע הארוך. היא מצטרפת אליו ל"אזור הקשת בענן" וחולקת איתו במשך כמה שבועות את חייו. על חוף הים היא מתוודעת אל חברתו האוסטרלית היפהפייה לוסי אליוט, מבלה בביתו הסטודנטיאלי בעיירה ליזמור ובביירון ביי – בירת הניו-אייג', מטיילת איתו בדרכים ורוקדת במסיבות הטבע שבהן הוא משמש תקליטן.

    המסע הארוך לארץ הקנגורו והקואלה נהיה אט-אט למסע של היכרות מחודשת בין אם לבנה שמתבגר ומשתנה בארץ רחוקה. היכרות עם המשפחה האוסטרלית שתהיה אולי לחלק ממשפחתה, ומפגש עם דור שלם של ישראלים צעירים אחרי שירותם הצבאי שנודדים בעולם ומתחבטים לגבי המקום שטוב ונכון לחיות בו.

     

    חתונה אוסטרלית הוא יומן מסע אישי ואינטימי מאוד. סיפור אהבה כפול – זה של צעיר ישראלי וצעירה מתרבות שונה וזה שבין הורה וילד שמוצאים דרך לגשר על פני אי-ההבנות והשקפותיהם השונות.

     

    "זה הילד שלי? הגבר עם שפעת תלתלי הכבשה השזורים ברסטות וסלסילת הנצרים המכילה כל-טוב אורגני, שמדבר אנגלית בלי שמץ מבטא זר, ונוסע בכבישים האלה, המובנים לו מאליהם. אוסטרליה היא לו בית. יש לי המון מה ללמוד."

     

    בכנות גדולה ובישירות כובשת לב פורשת המחברת לפני הקוראים את הלבטים, האהבה, ההיסוסים ורגעי החולשה והאושר שבמהלך המפגש המחודש עם בנה. איך נראית ישראל מצדו האחר של העולם? איך נראית המשפחה ממרחק השנים שחלפו והילדים שגדלו? והאם החתונה הבאה היא חתונתם של אייר ולוסי?

     

    מספריה של נאוה סמל: צחוק של עכברוש (ידיעות אחרונות), אשה על הנייר (עם עובד), לעוף מכאן (ידיעות אחרונות), אישראל (ידיעות אחרונות), איך מתחילים אהבה (ידיעות אחרונות).

    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    84 67.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

    ילד מחכה לך באוסטרליה

     

     

    אני נוסעת לבקר את הילד שלי באוסטרליה. אני נוסעת אל אִייָר שחי כבר שלוש שנים וחצי בקצה העולם. בצדק אמר מי שאמר, ספק ברצינות ספק בבדיחות דעת: "הוא ברח מכם הכי רחוק שאפשר." אולי שם יצליח לגלות משהו על עצמו, משהו שאי אפשר לגלות בקרבתנו. צריך להתרחק הרבה כדי להתקרב מעט, אני אומרת לעצמי, כשאני גוררת בעיצומו של הקיץ המהביל את המזוודה עמוסת בגדי החורף.

    אני נוסעת לבקר את הבן הבכור שלי בעולם הפוך. הוא חי במקום שאת שמו לא שמעתי מימי, עד שהחליט ששם הוא בוחר ללמוד, ועוד מעט - אחרי שרשרת טיסות בת יומיים - יהפוך המקום לאמיתי. תחילה למד שם סאונד וטכנולוגיית מוזיקה. ואחר כך עשה סיבוב פרסה חד והחל ללמוד מוזיקה מבראשית. כל התורה מאָל"ף.

    רבי עקיבא, אומר עליו נֹעם, אבא שלו. לפעמים הוא אומר את זה באנחה, אבל גם בנימת התפעלות.

    אני נוסעת לבקר את הילד שלי, אבל גם את בת זוגו, שלא ראיתי מימי. קוראים לה לוסי אליוט והיא לא יהודייה. היא בת עשרים ושתיים, סטודנטית לרפואה סינית ואהובתו של אייר. מי שמלטפת אותו ושוכבת איתו ומעניקה לו ניחומים. האישה הצעירה שהיא בשבילו חיק ובית.

    ראיתי אותה רק בתמונות ששלח. חיוך כובש, גומות חן, שיער משתפל בצבע דבש, ושפתיה נוגעות בלימון צהוב ובשל.

    אני נוסעת מרוקנת, כשכל חלל בתוכי התמלא בעצב, כמו בספר הילדים "הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה שבו האופל הולך ונוגס כל חלקה טובה. מפני שעדי, גיסי האהוב, הלך מאיתנו לפני שבוע. וגם מול מותו המתקרב, לחש לי, כשעיניו יוקדות בכחול נצחי: "ילד מחכה לך באוסטרליה."

     

    אני נוסעת והאבל כוסס. הכתף שגוררת את המזוודה החורפית כואבת, כנראה נחבלה תחת נטל הפרידה המרה ואוזלת היד לנוכח ייסוריו של עדי. נוסעת אל אייר שלא היה נוכח בגופו בחדרו של עדי הגווע, אבל היה איתנו לצדו, מפני שעדי והוא מחוברים בעבותות רוח והם חולקים - לשון הווה ולא עבר - השקפה דומה על מרחבים ועל מסעות, ועל הצורך לנוע ולגלות את עצמך מול העולם, ויהיה המחיר אשר יהיה.

    אני נוסעת תלושה, מכורסמת. "דָּלְפָה נַפְשִׁי, מִתּוּגָה", נאמר בספר תהלים, והפסוק חוזר אלי שוב ושוב, מתערב בכריזה על הטיסה המתקרבת.

    מחר בבוקר יקומו נֹעם בעלי ושרה גיסתי והבנות תכלת ותֹאם מהשִבעה, ואני אהיה רחוקה.

    לוסי אליוט שלחה מאוסטרליה מכתב תנחומים. כתבה שמי שמת נולד מחדש במקום אחר. כתבה שהסוף הוא גם התחלה. מילים יפות והדורות, תנחומים בשפה האנגלית שאינה שפתי. זו השפה שבה היא לוחשת לילד שלי דברי אהבה.

    המבטא שלה אוסטרלי כבד. אני מתקשה להבין אותו בשיחות הטלפון שלנו הקצרות והחטופות. פעם קראה לי "אמא" וברקע שמעתי את צחוקו המתגלגל של אייר.

    אני נוסעת עם פנקס ריק, כדי לנסות ולקשור קצה חוט לפרק הסיום של הספר שאני כותבת זה שנה וחצי. גם הספר מכיל כל כך הרבה צער ואובדן עד שאזלו כוחותי לשוב ולהיכנס אליו.

    אייר אומר, "אמא, מחכה לך כאן סיפור." אני נוסעת לחפש את הסיפור, למרות שבמקרים הקודמים הסיפורים מצאו אותי. לא יודעת איזה מין סיפור מחכה לי, אם בכלל, ואולי זה רק פיתיון לגרום לי לחצות את היבשות, וברגע שאנחת הסיפור יחמוק ממני, אבל מה זה חשוב? כבר שנה לא ראיתי את הילד שלי, ובשש השנים האחרונות, מאז השתחרר מצה"ל, הוא מהלך בעולם כצליין חסר מנוחה שמחפש אתרי עלייה לרגל, משתאה, צמא ורווה לסירוגין, נדחף בכוחן של הרפתקנות וסקרנות והתרסת נעורים מאוחרת, ואני נזכרת בסבא שלי גבריאל הרציג שעזב את אירופה, נטש את סבתא ואת אבא התינוק וחיפש לעצמו גורל באמריקה, שהייתה אז קצה העולם לא פחות מאוסטרליה.

    האם נהיה זרים זה לזה? אני אישה באמצע החיים - ככל שלא נוח להגות לעצמי את צירוף המילים הזה - אף כי בליבה הפנימית שלי קודח אותו "אני צעיר", שמסרב ללבוש אדרת קשישות. בעומק רוחש עדיין הרמץ של חוסר ביטחון, אותן חרדות מהחושך וילדותיות מובנֵית שהן כנראה אבני היסוד שלי.

    האם נסתדר? האם נריב? ואיך נישן? אייר רוצה שאגור איתו וכבר שלחתי לו הודעת SMSמבוהלת שאקח לעצמי חדר במלון.

    רק שלא יהיה ניכור בינינו. הרבה שנים עברו מאז חלקנו חדר, מאז התכרבלנו יחד. אמא וילד. ביום העצמאות האחרון מלאו לו עשרים ושמונה ועדיין אני קוראת לו "הילד שלי".

     

    האוסטרלים שממריאים איתי מנמל התעופה בבנגקוק נראים מזן אחר. שקטים, צייתנים, צאצאים של מי שנשלחו למושבת עונשין. בגין איזו עבֵרה הוגלו אבות אבותיה של לוסי אליוט מהעולם המוּכר? לפני שבע שנים ביקרתי באוסטרליה כאורחת פסטיבל סופרים וראיתי בספרייה הציבורית בבריסביין יער של ראשים לבנים רכונים בשקדנות על השולחנות, מפשפשים בארכיון של ספינות הגירוש הבריטיות, בניסיון לגלות אם סב סבם גנב פרוסת לחם, או סבת סבתם מכרה חלילה את גופה ברחובות לונדון. אני זוכרת איך חייכתי בהתנשאות נוכח חיפוש השורשים נוסח אוסטרליה.

    לא חשוב לי מה הם עוללו בעבר, אם עוללו. למה אני מחפשת אצלם מראש אשמה וכפרה?

    אני רוצה לחבב את לוסי. רוצה להתחבב עליה, ככל שחיבה ואפילו אהבה יכולות להיות מותנות ברצון.

    בנמלי תעופה נמחות כל הבעות הפנים ובני האדם חוזרים להיות בצק לפני אפייה, חפים מהבעת רגש יוקד. מעולם לא ראיתי איש נסער, בוכה, צורח בייאוש, או מטורף מִיצָרים בנמל תעופה. כאילו שחררו את השסתום והוציאו מהם את האוויר. אזרחי נמל התעופה נראים בלתי מזיקים, שקועים בצרכנות קטנה ומפתה בחנויות הפטורות ממכס, מנוטרלים מגזענות ומאלימות. אפשר אולי להפוך את כל העולם לנמל תעופה אחד גדול ולהיפטר מכל הצרות.

    שקטה ומבויתת - כך גם אני נראית להם בוודאי, למעט זוג סנדלי ה"קרוקס" בצבעים שונים, שזוכים להרמת גבה. מישהו מעיר על כך שהתבלבלתי ולא מעלה על דעתו שהכלאת הצבעים נעשתה בכוונה תחילה. היי גברת, את רוצה להתיישר? לא.

     

    בסידני מורידים את כל הנוסעים לחניה בלתי צפויה. אני כבר ביבשת של אייר והוא עכשיו למטה, על האדמה, נוהג לכיוון שלי. אנחנו נעים זה לקראת זה. האם אמצא את הילד שלי מתחת לגבר שמסיים עוד מעט את העשור השלישי של חייו? מה אגלה? אילו הפתעות צפויות לי? רוצה לגלות את אייר הנוכחי, בלי משוא פנים, חפה משיפוטיות עבר, ללא מחלוקת צורבת על אורחות הנוודות וההתנערות מישראל.

    ביחד נתאבל על עדי שנקבר לפני שישה ימים באדמת ילדותו בנס ציונה. שוב חולפת בי מדקרת הגילוי שהוא לא איתנו בעולם הזה. "ילד מחכה לך באוסטרליה," חוזרת אלי לחישתו הדועכת אחרי שקראנו לו את מכתב הפרידה של אייר. הוא בכה חרישית. הדמעות נטפו מלחייו הצפודות על כר בית החולים. איך דחק בי לנסוע.

    גם הוא עזב פעם את ישראל לשנים רבות ובסופו של דבר בחר לשוב הביתה. הקבר הטרי שלו נמצא בקו עין מהבית.

    מחכים לכריזה. בינתיים אני מנסה לנוח מעט בין אנשי הבצק, להשתרע פרקדן בתנור האפייה ולא לתפוח. מנוחה מהצער, מנוחה מהחרדות. לתת ליעפת להכיל אותי במקום האבל.

    ילד שלי, אתה במרחק שמונה שעות נהיגה ממני, שיתקצרו עוד מעט מפני שאני אמריא אליך ברגע שיסיימו לנקות את המטוס. נוחתים בבריסביין. כבר אחרי חצות. גשם עז מוטח בחלונות. הדיילים פותחים את הדלתות ועוטים חיוך קולבי לפרידה מנומסת מהנוסעים המסמורטטים והמעוכים. אני מתחילה לרדת לתוך החושך האוסטרלי והלב שלי מפרפר. מי מחכה לי שם למטה?

    • נאוה סמל
      צילום: ויקיפדיה
    • נאוה סמל

      נאוה סמל (1954-2017) היא סופרת, מחזאית ומתרגמת ישראלית.

       

      נאוה סמל נולדה ביפו למימי וליצחק ארצי, ניצולי השואה. אחיה הבכור הוא הזמר שלמה ארצי. סבתה מצד אמה הייתה אחותו של הרב מאיר שפירא מלובלין.
      בעלת תואר שני בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל אביב. פרסמה שישה-עשר ספרים וארבעה מחזות. במרכז יצירתה עומדים גיבורים ילידי הארץ המתמודדים עם הזהות הישראלית ועם צלקות העבר, בעיקר מהשואה. מרבה לעסוק בנושא הדור השני לשואה.
      בנוסף לספרים, כתבה מחזות ויצירות נוספות ותרגמה לעברית מספר רב של מחזות. בשנת 2004 עובד ספרה "צחוק של עכברוש" לאופרה.
      יצירותיה של סמל תורגמו וראו אור בארצות רבות. היא זכתה בפרס "סופרות מאגן הים בתיכון" בצרפת ב-1994, בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 1996 ובפרס "אשת השנה בספרות של תל אביב" ב-2007.
      סמל היא חברת הוועד המנהל של מכון משואה, המכון ללימודי השואה בקיבוץ תל יצחק, וכיהנה במשך שנים כחברת הנהלת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה.
      נשואה למנכ"ל התיאטרון הקאמרי, נועם סמל ואם לשלושה. מתגוררת בתל אביב.
      נפטרה בדצמבר 2017 ממחלת הסרטן.
     
  • המלצות נוספות