הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חשכה
  • חשכה
    אלנה פ׳ מלודיה | תרגום: יערית טאובר
    כנרת זמורה-דביר | ינואר 2019 | מתח ופעולה, נוער בוגר | 368 עמ' מודפסים
    חשכה #1 הראשון בטרילוגיית פנטזיה אורבנית אפלה לנוער.
     
    ״אני פוקחת את העיניים ולא רואה כלום.
    רק חשכה. האם באמת פקחתי אותן? ״
     
    אלמה בת השבע־עשרה היא מושא החלומות של כל בחור. נראה שהמנהיגה היפהפייה של חבורת הבנות הקשוחה ביותר בתיכון לא מפחדת מכלום. אבל אפילו הביטחון שלה מתערער כשהיא מתעוררת בוקר אחד ומגלה תיאור של רצח אכזרי, כתוב בכתב ידה. היא לא מכירה את הקורבן ולא זוכרת שכתבה את הדברים, אבל שעות ספורות אחר כך מתברר שהרצח אכן התרחש. כשעוד ועוד רציחות מתועדות מופיעות וחברתה הטובה מותקפת באכזריות, אלמה מבינה שהמפתח לתעלומה נמצא אצלה. אבל למי תפנה לעזרה? לאימא שלה, שעסוקה בעבודתה ובמאהב החדש שלה? למשטרה, שמגלה חוסר אונים מוחלט? ואולי למורגן, הבחור המסתורי עם העיניים הסגולות.
    ביקור במחוזות האפלים של הנפש במותחן מהפנט.
     
    אלנה פ' מלודיה היא סופרת ועורכת ספרי נוער. ניסיונה האישי כסהרורית הביא אותה לחקור את נושא החלומות – מחקר שהוביל לכתיבתו של הספר חשכה, הראשון בטרילוגיית פנטזיה אורבנית אפלה לנוער. הספר התקבל בהתלהבות רבה באיטליה ומחוצה לה והיה לרב־מכר.
    אלנה גרה ועובדת במילנו.
  • ספר דיגיטלי
     
    39 23.4
    ספר מודפס
     
    84 67.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    חשכה.
     
    אני הולכת אבל לא זזה. הרגליים שלי כבדות כמו עופרת ובראשי הולמים צעדים דוממים, מכים ללא הרף. מתחיל להיות לי קר. אני רועדת ואין לי איך להתחמם. גם הזרועות שלי משותקות. הן כואבות, אף פעם לא הרגשתי כאב כזה, כאילו עוד רגע הן ייתלשו ממקומן.
     
    אני מנסה לצעוק אבל לא מצליחה. יוצא לי רק קול דק, צרוד וצורם, כמו צליל של כלי נשיפה שנשאר יותר מדי זמן מתחת למים.
     
    איפה אני?
     
    אני מבחינה ברעשים שקודם היו רחוקים. הם מתקרבים ואני ממשיכה לרעוד, עכשיו גם מפחד.
     
    אחר כך אני פוקחת את העיניים ולא רואה כלום. רק חשכה. האם באמת פקחתי אותן? כן, אני רואה אלומת אור למטה, מימיני. ואני שומעת קולות שנשמעים לי מוכרים. מעבר לדלת.
     
    אני מתרוממת בבת אחת ומגלה שסוף־סוף אני יכולה לזוז.
     
    אני במיטה שלי.
     
    בסך הכול ישנתי.
     
    אני נושמת לאט, מנסה להבין. זה קרה שוב. הגבול בין חלום לערות לא קיים עוד, והסיוטים אמיתיים, המציאות היא גיהינום. החלום הופך למציאות. וגם החלום הוא גיהינום.
     
    זה קורה לי לעתים קרובות, מאז התאונה.
     
    אני מגששת, מחפשת את המנורה שעל שולחן הלילה. היא מחרידה, ורודה עם אהיל מעוטר בנוצות סינתטיות.
     
    קודם כול אני רואה את המחברת הסגולה, שנפלה על הרצפה כשהתרוממתי בפתאומיות. קניתי אותה אתמול. היא היתה מוצגת בחלון הראווה של חנות למכשירי כתיבה במרכז העיר, חנות קטנה ואפרורית שלא הבחנתי בה לפני כן. נכון שבהתחלה נמשכתי לצבע הסגול, אבל מייד חשבתי שהיא יפה בלי קשר לצבע שלה. אני עוד לא יודעת מה אכתוב בה, אם בכלל. אני שמחה שקניתי אותה. הייתי חייבת שהיא תהיה שלי, וזהו.
     
    עכשיו המחברת על הרצפה, שוכבת בין ספרי הלימוד שחוזרים בשעמום על אותם סיפורים מיותרים. אני שומעת את מהלומות המילים שלהם, את מספרי העמודים שלהם. אני רואה את האיורים הזוועתיים שלהם, את סימני העיפרון שלי מתחת לשורות שחוזרות על עצמן. אני חושבת על בית הספר.
     
    אני עוצמת עיניים ופוקחת אותן. גיהינום.
     
    אני שולחת מבט לעבר השעון המעורר הישן והקולני. עדיין מוקדם. השעה שש.
     
    גיהינום.
     
    עוד רעשים. יותר מדי רעשים. אני עוצמת עיניים ופוקחת אותן.
     
    היום יום שלישי.
     
    את הרעשים משמיעה ג'נה, אמא שלי, שיוצאת למשמרת בבית החולים. היא אחות. אני לא יודעת איך היא מצליחה. אני בחיים לא הייתי עובדת בעבודה שלה. ימים שלמים להתעסק עם אנשים חולים, לרחוץ אותם, לטפל בהם. בשביל מה? אולי בשביל למצוא את עצמך יום אחד באותה מיטה ולקוות שתהיה שם אחות כמוך שתרחץ אותך ותטפל בך. בזמן שאת חולה. וגוססת. לא תודה, זה לא בשבילי.
     
    אני נשארת בלי לזוז מתחת לשמיכה ומחכה שאור היום יחדור מבעד לווילונות. אחר כך אני קמה והולכת לחלון, חלון עצום ומיותר כמו מיזוג אוויר בלפלנד, כי הוא משקיף תמיד רק על אפור. אפור של בניינים, של רחובות, אפילו של שמיים. אני מביטה למרחק, מעבר לנהר המטונף: המטוסים מסודרים על מסלולי נמל התעופה. כמה הייתי רוצה לטוס מכאן.
     
    אני מסתכלת על השמיים, אבל לא באמת רואה אותם.
     
    היום, כמו תמיד, יורד גשם.
     
    טק, טק, טק. הגשם מקיש על הזגוגית כרוצה לתפוס את תשומת ליבי. אני יוצאת מהחדר, חוצה את המסדרון הנטוש ומגיעה לחדר האמבטיה. החשכה של חלום הבלהות תוקפת אותי שוב, חודרת לי פתאום למחשבות. נכון שזה היה חלום, רק חלום, אבל אני מרגישה מעורערת לגמרי. אני מביטה במראה והחשכה מתמוססת לאט־לאט. אני יפה, למרות הכול.
     
    אני עומדת ומתבוננת בעצמי.
     
    מדי פעם אני חושבת איזה מין חיים היו לי אילו הייתי מכוערת, אילו לא היו לי עיניים ירוקות, שאני אוהבת לנעוץ בבחורים כדי להביך אותם, או שיער שחור חלק ומבריק שכל גיישה היתה מתקנאת בו, או הגוף הזה שנשאר רזה, לא משנה מה אני אוכלת. איזה מין חיים היו לי?
     
    הם היו גועל־נפש אחד ענקי וחסר תקנה. תחשבו מה שאתם רוצים, האמת היא שהיופי הוא צורה של שליטה.
     
    היחידה שיש לי.
     
    האמת היחידה, אני מתכוונת.
     
    "וחוץ מזה, אני אוהבת שליטה..." אני אומרת בקול רם וקורצת לעצמי במראה.
     
    בחוץ יורד גשם.
     
    אני מסתכלת לעצמי בעיניים.
     
    התאוששתי.
     
    במסדרון אני נתקלת בצללית העצלה של אחי אֶוון. קשה להאמין שאנחנו קרובי משפחה. אוון לובש את ארבע־עשרה שנותיו כמו שלובשים מעיל ישן. הוא מתבייש בהן. הוא מעביר את הימים, תולש אותם מעליו אחד־אחד כמו פלסטרים. יש לו מטרה אחת: להגיע לגיל שמונה־עשרה, כלומר לחופש לעשות מה שהוא רוצה, להפסיק ללמוד וסוף־סוף לעבור לגור עם בי, החברה שלו, היצור האנושי היחיד שאיתו הוא באמת מדבר או מתקשר באיזשהו אופן.
     
    לאוון יש שיער רפוי, חסר חיים, והוא תמיד מתלבש באותו אופן. מכנסיים עם גומי וחולצות טריקו מרופטות, מגפיים גדולים, חולצות כפתורים מופרכות ופרומות. הכול כהה, בהקפדה יתרה. יש לו אובססיה לפירסינג. אני חושבת שיש לו קצת בכל מקום.
     
    החידוש האחרון הוא סיכת ביטחון נעוצה בלחי.
     
    "מקסים," אני מעירה בציניות כשאני רואה אותה.
     
    אין תשובה. רק מבט עמום מלווה בגרגור של מכונת קפה ישנה שכבר עייפה מעבודה.
     
    אוון זז הצידה ומחליק ממני והלאה. כבר בשעה הזאת בבוקר יש לו באוזניים אוזניות שמפציצות אותו בפאנק־רוק בעוצמה של מאתיים דציבלים.
     
    אני נאנחת. אין מה לעשות. אני לא חושבת שזה תלוי בשלוש השנים שמפרידות בינינו, וגם לא בעובדה שהוא בחור. אוון הוא יצור מכוכב אחר, שאף אחד עוד לא גילה. ואין סיכוי לתקשר איתו, נקודה.
     
    הוא מדדה עד החדר שלו ונסגר בתוכו. יש לי חיזיון חטוף של העתיד שלו. אין בו כלום. רק צרות.
     
    במוקדם או במאוחר העובדות יוכיחו שצדקתי.
     
    ואז אף אחד לא יוכל לעשות שום דבר.
     
    אני מתלבשת במהירות ומעמיסה את הילקוט על הגב. הוא סגול, כמו המחברת שקניתי אתמול וכמו אלפי דברים אחרים ששייכים לי. הוא סגול כי כל מה שמוצא חן בעיני סגול.
     
    אני פותחת את דלת הבית וסוגרת אותה מאחורי. אני מוכנה ללכת לבית הספר.
     
    היום הוא יום טקסי החניכה.
    • אלנה פ׳ מלודיה
    • אלנה פ׳ מלודיה
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות