הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חרוזי החיים והמוות
  • חרוזי החיים והמוות
    כתר | 2007 | פרוזה מקור | 102 עמ' מודפסים

    למה אתה כותב? ובשביל מי? מה בדיוק רצית לומר בספרך האחרון? האם אתה שואב את החומר לסיפורים שלך מהדמיון או מהחיים? המחבר כבר מכיר היטב את השאלות הללו, שוודאי יופנו אליו גם בערב הספרותי העומד להתחיל עוד מעט בבית-התרבות הישן. הוא גם יודע שאין לו אפילו קצה של תשובה פשוטה וישרה עבור קהל קוראיו שהתכנס כאן הערב. אבל כבר בדרכו לשם - כמו גם במהלך האירוע הספרותי המעיק ובהתרחשויות המפתיעות הצפויות בסופו - המחבר עסוק בעצם במעשה הכתיבה. הוא לא חדל להתבונן, להקשיב, להמציא ביוגרפיות ועלילות לדמויות הנקרות בדרכו. פה הוא דג הבעת פנים כלשהי, שם הוא מכייס איזו מילה אקראית או תנועת גוף, ומהן הוא טווה חיים שלמים, מצייר במוחו סיפורים של החמצה וכמיהה. וככל שהלילה מתארך, מיטשטש ההבדל בין מה שאירע באמת לבין מה שיכול היה לקרות. האם גופו אכן בגד בו כשניסה לשכב עם רוחלה הביישנית? האם ריקי המלצרית תצלצל לסגנית מלכת המים? האם מכוון הפסנתרים הסתיר במרתפו את האחיינית של טרוצקי? והאם חתולים יודעים לקרוא שעון? הספר כולו מתרחש בליל קיץ אחד הזוי ודביק, בתל אביב של תחילת שנות השמונים. הסופר חסר השם משוטט כמרגל בין אנשים בודדים, כמעט מובסים, ומוצא בכל אחד מהם פוטנציאל לסיפור אפשרי; לעתים סיפור אחד זולג למשנהו ומשתרג באחר, וגם המחבר עצמו לוקח חלק בעלילה - הן כדמות פעילה והן כמי שממציא אותה בזמן אמת. עמוס עוז מתאר באירוניה ובחמלה את הדמויות המתגלגלות להן בין חרוזי החיים והמוות ומגיש כאן ספר אמיץ, חושפני ושובה לב, העוסק בשבחי ההתבוננות כתנאי למלאכת הכתיבה.

  • ספר דיגיטלי
     
    35
    ספר מודפס
     
    79 55.3
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • ואלה הן השאלות העיקריות: למה אתה כותב. למה אתה כותב דווקא בצורה כזאת. האם אתה מעוניין להשפיע על הקוראים שלך, ואם כן - באיזה כיוון אתה מנסה להשפיע עליהם. איזה תפקיד ממלאים סיפוריך. האם אתה מוחק ומתקן כל הזמן או כותב ישר מההשראה שלך. איך זה להיות סופר מפורסם, ומה זה עושה למשפחה שלך. למה אתה מתאר כמעט רק את הצדדים השליליים.
    מה דעתך על סופרים אחרים, מי השפיע עליך ואת מי אתה לא סובל. ודרך אגב, איך אתה מגדיר את עצמך? מה תשובתך לכל אלה שמתקיפים אותך, איך אתה מרגיש עם זה? ומה ההתקפות עושות לך? האם אתה כותב בעט או במקלדת? ובערך כמה אתה מרוויח מכל ספר? האם אתה שואב את החומר לסיפורים שלך מהדמיון או ישר מהחיים? מה גרושתך חושבת על דמויות הנשים בספרים שלך? ולמה בעצם עזבת גם את אשתך הראשונה וגם את השנייה? האם יש לך שעות קבועות לכתיבה או שאתה כותב רק כשהמוזה פוקדת אותך? האם אתה סופר מגויס, ואם כן - לטובת מי? האם הסיפורים שלך אוטוביוגרפיים או בדויים? והעיקר, בתור אמן, איך זה שהחיים האישיים שלך הם דווקא לא מי יודע מה סוערים? אפשר להגיד, חיים אישיים די מרובעים אפילו? או שיש עוד כל מיני דברים שאנחנו בכלל לא יודעים עליך? ואיך זה שסופר, אמן, עובד כל החיים בתור רואה-חשבון? מה, זאת רק פרנסה אצלך? ותגיד, להיות רואה-חשבון זה לא הורג לך לגמרי את המוזה שלך? או שיש לך גם חיים אחרים, לא לפרסום? אולי אתה תסכים לתת לנו הערב לפחות כמה רמזים בַּכיוון? ואולי תגיד לנו בבקשה, בקצרה ובמילים שלך, מה בדיוק רצית לומר בספרך האחרון?
     
    *
     
    יש תשובות מתחכמות ויש תשובות מתחמקות. תשובות פשוטות וישרות אין.
    על כן יתיישב המחבר בבית-קפה קטן במרחק שלושה-ארבעה רחובות מבניין המרכז הקהילתי על שם שוניה שור, שבו יתקיים הערב הספרותי. חלל בית-הקפה נראה לו נמוך וכהה, מחניק, ולכן - די מתאים לו כעת. כאן יֵשב וינסה להתרכז במחשבה על השאלות האלה (כל חייו הוא מגיע לכל מקום חצי שעה או ארבעים דקות לפני הזמן, ותמיד עליו למצוא לו מה לעשות עד שיבוא זמנו). לשווא תנסה מלצרית עייפה, לבושה בחצאית קצרה ולה חזה גבוה, למחות למענו במטלית את טבלת שולחנו: משטח הפורמייקה יוסיף להיות קצת דביק גם לאחר הניגוב. אולי המטלית עצמה לא היתה נקייה?
    המחבר יבחן בינתיים את רגלי המלצרית, רגליים מלאות ויפות ורק קרסוליהן עבים קצת. אחר-כך יציץ אל פניה, פנים נעימים, מוּארים, גבותיה נוגעות זו בזו ושׂערה אסוף וקשור לה בגומייה אדומה. אל המחבר יגיע ריח זיעה וסבון, ריח אישה עייפה. מבעד לחצאית מסתמן קו תחתוניה. עיניו מתרתקות כעת אל המִתאר המרומז הזה: אי-סימטריה קלה לטובת ירך שמאל נראית לו מגרה מאוד. היא תבחין במבטו הממשש את רגליה, את ירכיה, את מותניה, ותתנשף בארשת של סלידה ותחנונים: די בחייכם, די כבר.
     
    *
     
    בנימוס יסלק אפוא המחבר את מבטיו, יזמין חביתה וסלט עם לחמנייה וכוס קפה, ישלוף מחפיסתו סיגריה וכבויה יחזיק אותה בין אצבעות שמאלו התומכות את לחיו: ארשת עתירת רוחניות, שהמלצרית לא מתרשמת ממנה מפני שכבר פנתה על עקבי נעליה השטוחות ונעלמה מאחורי המחיצה.
    בעודו ממתין לחביתה, מצייר לו המחבר את אהבתה הראשונה של המלצרית הזאת (הוא מחליט ששמה יהיה ריקי): כשהיתה רק בת שש-עשרה התאהבה בַּשוער המחליף של קבוצת בני יהודה, צ'ארלי, שפעם אחת, ביום גשם, הופיע במכונית הלאנצ'יה שלו לפני מכון היופי שעבדה בו וחטף אותה משם לבילוי שלושה ימים במלון באילת (דוד שלו היה שותף בבעלות על המלון הזה). באילת צ'ארלי גם קנה לה במתנה שמלת הופעות מדהימה, שמלה כמו של זמרת מיוון, שמלה עם נצַנַצֵי כסף והכול, אבל כעבור שבועיים עזב אותה ושוב נסע לבלות באותו מלון, והפעם עם סגנית מלכת המים. ואילו ריקי, במשך שמונה השנים וארבעת הגברים שעברו עליה מאז, לא חדלה לחלום שיום אחד הוא יחזור: היו לו קטעים כאלה, שכאילו היה נורא כועס עליה, מפחיד כזה, מסוכן, כאילו שתכף ישתולל, והיא היתה מה זה נבהלת, מוות, ואז פתאום, בבת אחת, הוא היה ככה מתבהר וסולח לה ושָׂמח ממנה כמו ילד, מחבק אותה, קורא לה גוֹגוֹג, מנשק בצוואר, מדגדג קצת בנשימה החמה שלו, מפשק לה עם קצה האף שלו ככה בשיא העדינות את השפתיים, זה היה עושה לה בגוף זחילוֹת חמימות כאלה כמו של דבש, ופתאום הוא היה מעיף אותה באוויר נורא חזק, מעיף כמו כרית, עד שצרחה אמא'לה, אבל תמיד הוא היה תופס אותה ממש ברגע האחרון ומחבק, שלא תיפול. בקצה הלשון שלו הוא אהב לדגדג לה ככה חלש לאט המון זמן מאחורי כל אוזן וגם בתוך כל אוזן וקצת גם על העורף במקום שרק מתחילות השערות הכי דקיקות, עד שהדבש היה מתחיל להיבחש לה. אף פעם צ'ארלי לא הרים עליה יד ואף פעם לא העליב. הוא היה הראשון שלימד אותה לרקוד צמוד ולימד אותה ללבוש בגד-ים מיקרו וגם לימד אותה לשכב ערומה בשמש על הבטן לעצום עיניים לדמיין כל מיני כחולים, והראשון שלימד אותה מה שעגילים מוארכים עם אבן ירוקה באמת עושים לַפנים ולצוואר שלה.
    אבל אחרי זה הכריחו אותו להחזיר את הלאנצ'יה וגם שָמו לו גבס על היד שנסדקה לו ושוב הוא נסע לאילת אבל עם בחורה אחרת, לוסי, שכמעט נבחרה מלכת המים, ולפני הנסיעה הוא אמר לה תראי גוגוג, אני באמת-באמת מצטער אבל תנסי בכל זאת להבין אותי, בעצם לוסי היתה לפנייך, בסך הכול אני ולוסי לא ממש נפרדנו רק קצת רבנו ואיכשהו יצא שהפסקנו לכמה זמן אבל עכשיו פשוט חזרנו וזהו, ולוסי אמרה למסור לך שהיא ממש לא כועסת עלייך, נוֹ הארד פילינגז, אַת עוד תראי גוגוג שאחרי כמה זמן אַת לאט-לאט תירגעי מהקטע שלנו ובטח תמצאי לך מישהו שיותר מתאים לך ממני, כי האמת, לך מגיע אחד שיותר בסדר ממני, לך באמת מגיע הכי טוב שיש. והכי חשוב זה שלי ולך גוגוג יישאר אחד מהשנייה רק טעם טוב בפה?
     
    *
     
    את שמלת הנצנוצים היוונית ריקי בסוף נתנה מתנה לאיזה בת-דודה שלה ואת הבגד-ים מיקרו דחפה בתוך מגירה מאחורי הכלֵי תפירה ואחר-כך שכחה אותו שם: גברים לא יכולים אחרת, זה הטבע שלהם, פשוט מאוד ככה הם בנויים גרוע וזהו, אבל בעצם לפי דעתה הנשים לא הרבה יותר טובות, ובגלל זה האהבה זה דבר שכמעט תמיד ככה או ככה נגמר רע.
    צ'ארלי, עכשיו הוא כבר מזמן לא בקבוצת בני יהודה. עכשיו כבר יש לו משפחה ושלושה ילדים ויש לו מפעל בחולון שמייצר דוּדי שמש ואומרים שאפילו מייצא דודי שמש בכמויות לַשטחים ולקפריסין. והלוסי ההיא? עם הרגליים הרזות שלה? מעניין מה קרה אִתה בסוף. גם אותה צ'ארלי ככה זרק אחרי השימוש? אם רק היתה לי הכתובת שלה, או מספר טלפון, ואם היה לי אומץ, הייתי מחפשת אותה. שנשתה ביחד קפה. שנדבר. אולי אפילו היינו נהיות שתינו חברות? משונה שממנו עכשיו כבר ממש בכלל לא אכפת לי ודווקא ממנה קצת כן. עליו אני כבר בכלל לא חושבת, אפילו לא בזלזול, ועליה לפעמים אני כן חושבת: כי אולי עכשיו היא גם כן נהייתה קצת כמוני? מה, גם לה הוא היה קורא במיטה גוגוג?
    היה צוחק ועושה לה בין השפתיים שלה ככה הלוך ושוב עם קצה האף שלו? לאט-לאט היה מגלה לה בעדינות ביחד אִתה ביחד עם היד שלה מה זה בכלל הגוף שלה? אם הייתי מצליחה למצוא אותה היינו אולי מדברות על זה והיינו נהיות שתינו לאט-לאט ידידות.
    בין בחורה וגבר ידידוּת זה דבר שממש לא בא בחשבון: אם יש ביניהם חשמל אז כבר לא יכולה להיות ביניהם ידידות. ואם אין ביניהם חשמל אז בכלל לא יכול להיות ביניהם כלום. אבל בין בנות, בייחוד בין שתי בנות שכבר חטפו מספיק סבל ואכזבות מבָּנים, ואולי הכי הרבה דווקא בין שתי בנות ששתיהן סבלו מאותו אחד - אולי דווקא היה מתאים לי לנסות למצוא פעם את הלוסי הזאת?
     
    *
     
    אל שולחן סמוך יושבים להם שני אדונים שאינם ממהרים, כבני חמישים שניהם. האדון העיקרי הוא עבה, תקיף וקירח לגמרי, דומה לעושה-דברם של נבלים בסרטי הקולנוע. האדון הקטן נראה משומש ואף מרופט, מנהגו רעשני, ארשת פניו נוטה להעניק הערצה או רחמנות לכל מי שזקוק לאחת מהן, ובלי חשבון. המחבר מדליק סיגריה ומניח שזהו מתווך זעיר או אולי סוכן-מפיץ של מייבשי שיער. לאדון הראשי קורא המחבר בלבו בשם מר ליאון, ואילו האיש המתרפס יוכל להיות שלמה חוגי. השניים משוחחים כנראה על ההצלחה באופן כללי.
    עוזר הנבלים אומר:
    וחוץ מזה, עד שבסוף אתה כבר מגיע לאיזה דבר בחיים בין כה החיים נגמרו.
    האדון המשני אומר:
    צודק מאה אחוז, חלילה ממני שאני אחלוק עליך, אבל מה?
    בוא גם אתה תסכים אתי שרק לחיות בשביל אכול ושָׁתֹה זה עוד לא יכול להיחשב מוֹתר האדם. הבן אדם זקוק בכל אופן שיהיה לו איזה דרגת רוחניות, כמו שקוראים לזה אצלנו בַּיהדות? שיהיה קצת נשמה יתרה?
    אתה, מציין האדון העיקרי בקרירות ואף במיאוס קל, תמיד אתה תוקע דיבורים באוויר. מה באוויר. בעננים. אתה תסביר את עצמך הרבה יותר טוב אם בִּמקום זה תביא פה למשל איזה דוגמה מהחיים.
    טוב, אפשר, למה לא, קח למשל את חזאם מחברת ישראטקס, עובדיה חזאם, אתה זוכר אותו, זה שלפני שנתיים לקח חצי מיליון בלוטו, ואחרי זה התגרש, התפרפר, החליף דירה, השקיע, חילק לכל מי שבא הלוואות בלי ערבויות, נכנס אצלנו במפלגה וחתר להיבחר ראש הסניף, חי כמו מלך. מה מלך. כמו לורד. בסוף חטף סרטן בכבד והתאשפז באיכילוב במצב קריטי.
    מר ליאון מעווה פניו ואומר כמשתעמם:
    בטח. עובדיה חזאם. אני הייתי בחתונה של הבן שלו. במקרה אני אישית דווקא יצא לי להכיר די טוב את המקרה של עובדיה חזאם, היה מפזר כספים זה בלי הכרה, גם לצדקה וגם לבילויים, היה מסתובב בעיר כל היום בביואיק כחולה עם בלונדיניות מרוסיה, וכל הזמן היה מחפש תמיד משקיעים כל מיני, יַזמָים, ערבויות, מקורות מימון, שותפים. מסכן. אבל מה? בנושא שלנו, יותר טוב תעזוב אותו בצד: הוא בכלל לא דוגמה בשבילך. סרטן, חביבי, זה לא בא מהֶרגלים רעים. סרטן, היום המדענים כבר קבעו שזה בא או מלכלוך או מעצבים.
     
    *
     
    המחבר מותיר על צלחתו כמעט חצי חביתה. לוגם שתיים-שלוש לגימות מן הקפה ומוצא בו מין טעם-לוואי של בצל שרוף וחמאת טיגון חרוכה. הוא מציץ בשעונו. משלם לריקי, מודה לה בחיוך על העודף, שאותו הוא מסתיר למענה מתחת לתחתית של ספל הקפה.
    נזהר הפעם שלא לנעוץ בה עיניים ובכל זאת, בהתרחקה ממנו, הוא מחליק מבט פרידה מפורט במורד גבה וירכיה: קו התחתונים השמאלי, מבעד לארג חצאיתה, מסתמן גבוה קצת יותר מאשר הימני.
    קשה לו להתיק את עיניו. סוף-סוף הוא קם ממקומו ופונה לצאת וחוזר בו ויורד בשתי מדרגות אל בית-השימוש נטול החלונות: נורה שרופה, טיח קלוף וצחנת שתן ישן בחושך מזכירים לו כי בעצם אין הוא מוכן לַפגישה ומה ישיב על שאלות ציבור הקוראים.
    בעלותו מהשירותים הוא רואה שמר ליאון ושלמה חוגי קירבו את כיסאותיהם זה אל זה ועכשיו, כתף נוגעת בכתף, הם רכונים מעל איזה פנקס או דפדפת, האדון התקיף מתקדם לאטו, באגודל עבה, לאורך השורות, ובתוך כך הוא מדבר בהדגשה ובלחש, מניע ראשו לשלילה, מימין לשמאל, פעם אחר פעם, כמוריד דבר-מה מן הפרק אחת ולתמיד, ובכל תוקף, לא בא בחשבון ולא יעלה על הדעת, בעוד שותפו הצייתן מהנהן בראשו שוב ושוב.
     
    *
     
    בצאתו אל הרחוב שוב מדליק לו המחבר סיגריה. תשע ועשרים.
    זהו ערב חם, דביק, על הרחובות והחצרות מעיק אוויר קרוש, רווי פיח ואדים של דלק שרוף. נורא הדבר בעיני המחבר להיות מאושפז בערב מחניק כזה במצב קריטי באיכילוב, מדוקר במחטים ומחובר לכמה צינורות, בין סדינים מיוזעים, לצליל התנשפויות-הקַצֶרֶת של שורת מכונות הנשמה. המחבר מצייר לעצמו שעובדיה חזאם, עד שתקפה אותו המחלה, היה תמיד אדם זריז, אדם שמתנועע בלי הרף, קופץ רגע הֵנה רגע שָׁמָה, איש כבד-גוף אך קליל-תנועה, כמעט רקדני, רגיל היה להתרוצץ בכל רחבי העיר בביואיק הכחולה שלו, מוקף תמיד בעוזרים, בידידים, ביועצי חינם, בנשים צעירות, במשקיעים ובשתדלנים ובמצליחנים לעתיד, בהמון בעלי רעיונות ויוזמות, במבקשי-חסדים למיניהם ובכל מיני בוחשים. רגיל היה לטפוח כל היום על כל כתף, לחבק ולאמץ בכל כוחו אל חזהו הרחב גם גברים וגם נשים, לשלוח אגרוף ידידותי אל צלעותיהם של בני שיחו, להישבע בהן צדק, להביע תדהמה, לפרוץ בצחוק רועם, לגעור ולהוכיח ולהתלוצץ, להגיד אני ממש המום, לצעוק תשכח מזה, בחייך, להביא פסוקים מספר התורה, ויש שהיה נשטף כולו ועולה על גדותיו בגל של רגשות חמימים, ואז היה מתחיל, בלא התראה מוקדמת, להרעיף על נשים ועל גברים כאחד המון נשיקות וליטופים נלהבים, לכרוע כמעט על ברכיו, דומע היה פתאום, מצטחק בביישנות ושוב מנשק מלטף מחבק ודומע, מחווה קידה עמוקה, נשבע שלא ישכח לעולם, וכבר ממהר היה לרוץ הלאה, מתנשף, מחייך, מנופף לעומתך לפרידה בכף-יד פתוחה ורחבה שמפתחות הביואיק לפופים בכל עת סביב אחת מאצבעותיה.
     
    *
     
    מתחת לחלונו של חדר הגוססים שעובדיה חזאם מוטל בו פולחות כל הערב הזה יללות של צופרי אמבולנסים, עולה צווחת בלמים, תרועות צהלה בהמיות בוקעות מפי קרייני הפרסומת ברדיו הצורח במלוא קולו במשרד תחנת המוניות שבכניסה לבית-החולים. אל תוך ריאותיך נשאב עם כל נשימה בלִיל-עיפוש דלוח, ריח סמיך של שתן, של סמי הרגעה, של שרידי אוכל, של זיעה, תרסיסים, אדי כלור ותרופות ותחבושות מוכתמות וצחנות צואה סלט-סלק וליזול. לשווא פתחו לרווחה את כל החלונות בבית-התרבות הישן שנקרא כעת "המרכז הקהילתי על שם שוניה שור ושבעת הרוגי המחצבה": המזגנים מקולקלים והאוויר הרע נקרש ומעיק. הקהל שטוף-זיעה. יש פוגשים מכרים ומתעכבים בעמידה במעברים.
    אחרים יושבים על כיסאות קשים, צעירים בספסלים המרוחקים משולחן המרצים, וָתיקים תפסו מקומות בשורות הקדמיות, בגדיהם דבוקים אל גופם, כל אחד וריח גופו וריח שכניו באוויר העכור.
    ובינתיים מחליפים דעות, על חדשות הערב, על האסון בעכו, על ההדלפות מישיבת הממשלה, על גילויי השחיתות, על המצב בכלל, על קלקול המזגנים, על החום. לשווא מסתובבים להם שלושה מאווררים עייפים מעל לראשי הקהל וכמעט שאינם מורגשים: חם כאן מאוד. אל בין הצווארון והעורף נדחקים בלי הרף חרקים קטנים כאילו כאן אפריקה הטרופית. ריח זיעה ודיאודורנטים מעיק על האוויר המעובה.
    בחוץ, במרחק שלושה-ארבעה רחובות, יורדת עולה ושוב יורדת צפירת אמבולנס או מכונית כיבוי, יללה אסונית ההולכת ודועכת בהדרגה, לא כמתרחקת מכאן אלא כאילו אפסו כוחותיה. אחר-כך נחתך הרחוב ביבבות אזעקה קטועות של איזו מכונית חונה שנתקפה פתאום חרדת נטישה בחושך. האם ישמיע המחבר הערב איזו מילה חדשה? האם יוכל להסביר לנו איך הגענו למצבנו זה, או מה עלינו לעשות כדי לשנות אותו? האם הוא רואה איזה דבר שאנחנו עדיין לא רואים?
     
    *
     
    יש שהביאו אִתם אל בית-התרבות את הספר שבו ידונו הערב, ולפי שעה הם משתמשים בו - או בגיליון "דבר" - כבמניפה.
    וכבר יש איחור קל ועדיין אין סימן למחבר. בתוכנית נכללים דברי פתיחה, הרצאה מפי מומחה לענייני ספרות, קריאת קטעים קצרים מתוך הספר החדש, דבר המחבר, שאלות ותשובות, סיכום ודברי נעילה. הכניסה היא חופשית והמחבר הזה מעורר פה ושם סקרנות.
    והנה הוא מגיע סוף-סוף.
    כבר עשרים דקות ממתין לו בחוץ, לרגלי המדרגות, התרבותניק המקומי, אדם חיובי וחביב כבן שבעים ושתיים, אדמדם, עגלגל, פניו מזכירים תפוח-עץ בָּשל שהיה מונח בסלסילה זמן רב מדי עד שהחל להצטמק מעט, לחייו מרושתות נימים כחולים חולניים אך נפשו כמו מיָמים ימימה עודנה צינור כבאים המזרים לכל עבר קילוחי התלהבות חברתית. אף-על-פי-כן, איזו הילה חמצמצה של ריח גוף אופפת את התרבותניק הזה ונושבת ממנו עד לטווח של לחיצת יד. בלי דיחוי יתחיל לקשור עם המחבר הצעיר ממנו בשלושים שנה קשרי חיבה גועשת מהולה בהוקרה עליצה, מעין אינטימיות שבין שני לוחמי גרילה ותיקים, הלוא אתה ואני, איש-איש בגזרת-הלחימה שהוקצתה לו, שנינו נאבקים בלי לאוּת להאדרת הערכים התרבות והאידיאות ולעיבוי ביצורי הרוח. דווקא משום כך מוּתרים לנו בינינו לבין עצמנו כאן, מאחורי הקלעים, שניים-שלושה רגעי קלות דעת לפני שנרַצין כיָאה בהיכנסנו אל האולם ובשבתנו אל שולחן המרצים.
    • עמוס עוז
      צילום: יחסי ציבור כתר
    • עמוס עוז

      עמוס עוז  1939-2018 . נולד בירושלים בשנת 1939. בגיל 15 עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, ושם חי עד שעבר לגור בערד, כדי להקל על מחלת האסתמה של בנו. היום הוא מחלק את חייו בין ערד לתל אביב.

      עוז למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. בגיל 22 החל לפרסם את סיפוריו. בשנת 1965 יצא לאור קובץ סיפוריו הראשון, "ארצות התן". הרומן הראשון שלו "מקום אחר" יצא לאור בשנת 1966 ומאז כתב ספר חדש כמעט כל שנה.

      עוז הרבה לפרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאי פוליטיקה, ספרות ושלום, בכל העיתונים המובילים בארץ ובעולם.

      ספריו תורגמו לעשרות שפות והוא זכה בפרסים רבים, בהם פרס ישראל לספרות בתשנ"ח, פרס גתה לשנת 2005 על האוטוביוגרפיה הספרותית "סיפור על אהבה וחושך", ופרס היינריך היינה לשנת 2008 על מכלול יצירתו. בשנת 2006 העניק סנט האוניברסיטה העברית בירושלים לעוז תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד. מזה מספר שנים שמו מועלה כמועמד לזכייה בפרס נובל לספרות.

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • עד מוות
    • מיכאל שלי
    • המינה ליזה
    • האיש הזקן: פרידה
    • חיי חורף
    • מפלצת הזיכרון
    • פגישה עיוורת
    • זה המקום
    • מדוע לא תראוני בדרכים
    • המורה
    • נוכח הים
    • נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות