הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חרב הזכוכית - מלכה אדומה - ספר 2
  • חרב הזכוכית - מלכה אדומה - ספר 2
    ויקטוריה איוויארד | תרגום: רוני גלבפיש
    מודן | דצמבר 2016 | מד"ב ופנטזיה, נוער בוגר | 514 עמ' מודפסים
    אדומים ולכן גדלה בעוני ובמצוקה, וכמו כל אחיה משועבדת לשלטון הכסופים. אבל למייר יש יכולות מיוחדות, כאילו היא עצמה כסופה. היא יודעת לשלוט בחשמל סביבה ולהשתמש בו ככלי נשק. מייר שייכת לזן חדש ולא מוכר, ולכן היא כל כך מסוכנת.
    היא קוראת תיגר על עליונותם של הכסופים ועל המשך שלטונם האכזרי והבלתי מעורער. 
    והיא לא היחידה. מייר מגלה שיש עוד רבים כמוה, ושרובם אפילו לא יודעים על כך. היא מבינה שיש רק דרך אחת להציל את עצמה ואת בני עמה מרודנות הכסופים, והיא מחייבת אותה לאתר את כל הדם חדשים, בני דמותה, ולצרף אותם למלחמה בשלטון הכסופים ובעיקר במייבן, יורש העצר שרודף אותה אישית. 
    המלחמה בכתר גובה קורבנות רבים, ומייר מגלה שמחיר המאבק עלול להיות גבוה ממחיר הכניעה. כשמייבן מציע לה להיכנע ולהתמסר לו כדי להציל את חיי חבריה, היא נאלצת לקבל החלטות קשות ומגלה שמחירן עלול להיות כבד מנשוא.
    חרב הזכוכית הוא השני בטרילוגיה “מלכה אדומה“ שכבשה בסערה את קהל קוראי ספרי הפנטזיה לנוער. יש בו מתח בלתי פוסק, קצב מסחרר ותפניות מפתיעות בעלילה.
    היו מוכנים להתמכר .
     
    “מלכה אדומה“, הספר הראשון בטרילוגיה, יצא לאור בעברית בהוצאת מודן.
     
    “סדרה מרגשת, מותחת בעלת קצב מהיר.“ - בוקליסט
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    ספר מודפס
     
    74 51.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    הסחבה שהיא מושיטה לי נקייה, אבל מדיפה ריח דם. אני לא נרתעת. כל הבגדים שלי מרובבים בדם ממילא. הדם האדום שלי, כמובן. הדם הכסוף הוא דמם של רבים אחרים. אוונג'לין, פטולמוס, לורד הנימפאים, כל אלה שניסו להרוג אותי בזירה. אני מניחה שגם דמו של קאל ביניהם. הוא איבד דם רב על החול בעקבות הפציעות שספג כשניסו להוציא אותנו להורג. עכשיו הוא יושב מולי, נועץ מבט בכפות רגליו, בפצעיו כבר החל תהליך איטי של החלמה טבעית. אני מעיפה מבט באחד מהחתכים הרבים שמכסים את זרועותיו. זה נראה כמו עבודה של אוונג'לין. החתך עדיין טרי, ועמוק מספיק כדי להותיר צלקת. משהו בתוכי שמח נוכח המחשבה הזו. החתך המשונן הזה לא יימחה באורח פלא בידיו הקרות של מרפא. קאל ואני כבר לא נמצאים בעולם הכסופים, שבו מישהו פשוט מוחק את הצלקות שבהן זכינו ביושר. נמלטנו. אני נמלטתי. השלשלאות של קאל משמשות תזכורת מוצקה לכך שהוא עצמו נתון כעת בשבי.
    פארלי נוגעת קלות בידי, ומגעה עדין להפתיע. ״תסתירי את הפנים שלך, נערת ברק. הם מחפשים אותך.״
    לשם שינוי, אני עושה כדבריה. בעקבותיי מכסים גם האחרים את פניהם בבד האדום, מסתירים את פיהם ואפיהם. קאל הוא היחיד שנותר בפנים חשופות, אבל לא לזמן רב. הוא לא מתנגד לפארלי כשהיא קושרת את המסכה על פניו, כדי שייראה כמו כולנו.
    הלוואי שהוא היה כמונו.
    זמזום חשמלי מצית את דמי, מזכיר לי את פעימות הרכבת התחתונה ואת החריקות שהיא משמיעה. היא נושאת אותנו קדימה בדהרה, ללא רחם, אל העיר שהיתה פעם נמל מבטחים. הרכבת מאיצה, צווחת על המסילות העתיקות. אני מקשיבה לקול המתכת הנשחזת, חשה אותה עמוק בעצמותיי שפשט בהן כפור מכאיב. הזעם והעוצמה שהפגנתי בזירה הם זיכרון מרוחק שהותיר מאחוריו רק כאב ופחד. אני יכולה רק לדמיין אילו מחשבות חולפות בראשו של קאל. הוא איבד הכול. כל מה שהיה יקר לו אי־פעם. את אביו, את אחיו, את הממלכה. ובכל זאת, פרט לתנודות הרכבת, הוא דומם לגמרי. אין לי מושג איך הוא עושה את זה.
    אף אחד לא צריך לומר לי למה אנחנו ממהרים. מספיק לי להתבונן בפארלי ובשומרים שלה, המתוחים כקפיץ. אנחנו עדיין נמלטים.
    מייבן כבר היה כאן, ומייבן עוד ישוב. והפעם הוא יגיע חמוש בזעמם של חייליו ובזעמה של אמו, ובכתר החדש שלו. אתמול הוא היה נסיך. היום הוא מלך. חשבתי שהוא היה חברי, ארוסי. לא עוד. כעת אני שונאת אותו, מפחדת ממנו. הוא סייע לרצח אביו כדי לזכות בכתר, והפליל את אחיו בפשע. הוא יודע שהשמועות על הקרינה סביב העיר החרֵבה הן שקר, הונאה – והוא יודע לאן מובילה הרכבת. המחסה שהקימה פארלי כבר אינו מקום בטוח. לא עבורנו. לא עבורך. ייתכן שאנחנו דוהרים לתוך מלכודת ברגע זה ממש.
    זרוע מתהדקת סביבי, מישהו חש את חוסר השקט שלי. שייד. אני עדיין לא מאמינה שאחי כאן, חי, ומוזר יותר מכול, כמוני. אדום וכסוף – וחזק משניהם.
    ״לא אתן להם לקחת אותך שוב,״ הוא ממלמל, כל כך בשקט עד שאני בקושי שומעת את קולו. אני מניחה שאסור לנו להביע נאמנות לאיש מלבד למשמר הארגמן. אפילו לא לבני משפחה. ״אני מבטיח.״
    נוכחותו כאן מרגיעה, מחזירה אותי אחורה בזמן. לתקופה שלפני הגיוס שלו, לאביב הגשום שבו עדיין יכולנו להעמיד פנים שאנחנו ילדים. העולם כולו היה רק הבוץ, הכפר, וההרגל המטופש שלנו להתעלם מהעתיד. אבל כעת איני יכולה לחשוב על דבר פרט לעתיד, ולתהות לאיזו דרך אפלה הובלתי אותנו.
    ״מה נעשה עכשיו?״ אני מפנה את השאלה לפארלי, אבל עיניי פוגשות את קילורן. הוא עומד לצידה כשומר נאמן, בלסת קפוצה ובתחבושות ספוגות דם. קשה להאמין שעד לא מזמן הוא היה שוליית דייגים. בדיוק כמו שייד, גם הוא נראה תלוש ממקומו, רוח רפאים מהזמן שלפני כל זה.
    ״תמיד יש לאן לברוח,״ משיבה פארלי. תשומת ליבה נתונה בעיקר לקאל.
    היא מצפה ממנו להילחם, להתנגד, אבל הוא לא עושה דבר.
    אחרי רגע ארוך פארלי פונה אל שייד. ״אל תשאיר אותה לבד אפילו לרגע,״ היא אומרת. אחי מהנהן, וכף ידו כבדה על כתפי. ״אסור לנו לאבד אותה.״
    אני לא גנרלית או מומחית לטקטיקה, אבל אפילו אני מבינה את הסיבה לכך. אני נערת הברק הקטנה. אנשים מכירים את שמי, את פניי, והם יודעים מה אני מסוגלת לעשות. אני בעלת ערך, אני חזקה, ומייבן יעשה הכול כדי למנוע ממני להשיב לו כגמולו. אף שאחי דומה לי, אף שהוא היצור המהיר ביותר שראיתי מעודי, אין לי מושג איך הוא יכול להגן עלי מהמלך החדש והמעוות. אבל אני חייבת להאמין שזה אפשרי. אחרי הכול, ראיתי הרבה דברים בלתי אפשריים קורים, ובריחה נוספת לא תהיה הגדולה שבהם.
    נקישות דריכת האקדחים מהדהדות ברכבת כשהמשמר מתכונן לרדת ממנה. קילורן מתרומם ונעמד מעלי, מתנדנד קלות, מהדק את אחיזתו ברובה המוצלב על חזהו. הוא משפיל אלי מבט ועל פניו הבעה רכה. הוא מנסה לגחך, להצחיק אותי, אבל המבט בעיניו הירוקות הבורקות חמוּר ומלא חשש.
    קאל, לעומת זאת, יושב בשקט, כמעט שלֵו. אף שיש לו יותר סיבות לחשוש מאשר לכולנו – הוא כבול בשלשלאות, מוקף אויבים, אחיו מבקש לצוד אותו – הוא נראה רגוע. אני לא מופתעת. הוא נולד להיות חייל, אימנו אותו לשם כך כל חייו. הוא מבין את המלחמה היטב, וזוהי ללא ספק מלחמה.
    ״אני מקווה שאת לא מתכננת להילחם,״ הוא אומר. זו הפעם הראשונה שהוא מדבר זה זמן רב. הוא מביט בי, אבל מטיח את מילותיו בפארלי. ״אני מקווה שאת מתכננת לברוח.״
    ״אל תתערב, כסוף,״ היא זוקפת את גווה. ״אני יודעת מה אנחנו צריכים לעשות.״
    המילים מזנקות מפי בלי שאצליח לעצור אותן. ״גם הוא יודע.״ היא נועצת בי מבט חורך, אבל אני לא נרתעת. כבר התמודדתי עם דברים גרועים יותר. ״קאל יודע איך הם נלחמים. הוא יודע איך הם ינסו לעצור אותנו. תנצלי אותו.״
    איך ההרגשה להיות מנוצלת? הוא ירק את המילים האלה לעברי בכלא שמתחת לאצטדיון העצמות והן גרמו לי לרצות למות. עכשיו זו בקושי עקיצה.
    היא לא אומרת דבר, וזה מספיק לקאל.
    ״יהיה להם לוע הארי,״ הוא אומר בזעם.
    קילורן צוחק בקול. ״פרחים?״
    ״סילונים,״ אומר קאל ועיניו בורקות בסלידה. ״כנפיים כתומות, גוף כסוף, טייס יחיד, קלים לתמרון, מושלמים לתקיפה באזור עירוני. כל אחד מהם נושא ארבעה טילים. משמע, לכל טייסת יש ארבעים ושמונה טילים שתצטרכו לחמוק מהם, ועוד תחמושת קלה. אתם יכולים להתמודד עם זה?״
    הוא נענה בשתיקה. לא, אנחנו לא יכולים.
    ״וסילוני לוע הארי הם הסכנה הקטנה מכול. הם פשוט יחוגו סביבנו, יגנו על המרחב ההיקפי, ישמרו על האזור עד שיגיעו הכוחות הרגליים.״ הוא משפיל את מבטו וחושב במהירות. הוא תוהה מה הוא היה עושה אם היה עכשיו בצד השני. אם הוא היה המלך במקום מייבן. ״הם יקיפו אותנו ויציגו את התנאים. הם יבקשו את מייר ואותי, ויציעו לכם בתמורה את הזכות לברוח.״
    עוד הקרבה. אני שואפת לאט. הבוקר, אתמול, לפני כל הטירוף הזה, הייתי מוכנה להסגיר את עצמי רק כדי להציל את קילורן ואת אחי. אבל עכשיו... עכשיו אני יודעת שאני מיוחדת. עכשיו אני צריכה להגן על האחרים. עכשיו אי אפשר לאבד אותי.
    ״אנחנו לא יכולים להסכים לתנאים האלה,״ אני אומרת. אמת מרה. מבטו של קילורן מעיק עלי, אבל אני לא משיבה לו מבט. אני לא יכולה להרשות לעצמי לראות את הביקורת בעיניו.
    קאל פחות נוקשה. הוא נד בראשו, מסכים איתי. ״המלך לא מצפה שניכנע,״ הוא משיב. ״הסילונים יחריבו את מה שנותר מההריסות, ואנשי חיל הרגלים פשוט יאספו את הניצולים. הוא עומד לטבוח בנו, פחות או יותר.״
    פארלי היא טיפוס גאה, אפילו כעת, כשהיא בגבה אל הקיר. ״מה אתה מציע?״ היא שואלת, רוכנת מעליו. מילותיה נוטפות בוז. ״כניעה מוחלטת?״
    על פניו של קאל חולפת הבעה דמוית גועל. ״מייבן יהרוג אותך כך או כך. בתא הכלא או בשדה הקרב. הוא לא יותיר איש מאיתנו בחיים.״
    ״אז מוטב שנמות תוך כדי מאבק,״ קולו של קילורן חזק מכפי שהוא צריך להיות, אבל אצבעותיו רועדות. הוא נראה כמו יתר המורדים, מוכן לעשות כל דבר למען המטרה, אבל הוא עדיין מפחד. עדיין נער, בקושי בן שמונה־עשרה, ויש לו הרבה סיבות לחיות, ואף לא סיבה אחת למות.
    קאל מגחך לשמע ההכרזה המאולצת של קילורן, אבל הוא לא מוסיף דבר. הוא יודע שתיאורים ברורים יותר של מותנו ההולך וקרב לא יועילו לאיש.
    פארלי לא שותפה לדעתו. היא מנופפת בידה, מבטלת את דברי שניהם באופן מוחלט.
    נראה שאחי מסכים עם נחישותה. הם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים, משהו שהם לא מוכנים עדיין לספר לנו. מייבן לימד את כולנו את מחירו של אמון שניתן לאדם הלא־נכון.
    ״אנחנו לא נמות היום,״ היא אומרת, ואז פוסעת לעבר חלקה הקדמי של הרכבת. מגפיה חובטים כפטיש על רצפת המתכת, מבטאים נחישות עיקשת בכל צעד.
    אני יודעת שהרכבת עומדת להאט עוד לפני שזה קורה. זרם החשמל מצטמצם ונחלש בעת שאנחנו מחליקים לתוך תחנת הרכבת התחתונה. אין לי מושג אם בשמיים מצפה לנו ערפל לבן או סילוני לוע הארי כתומי כנפיים. נראה שלאחרים לא אכפת, והם יוצאים במהירות מהרכבת התחתונה. השומרים החמושים והשתקנים, עטויי המסכות, נראים כחיילים של ממש. אבל אני לא משלה את עצמי. כוחם אינו שקול לזה של האויב.
    ״תתכונני,״ לוחש קאל באוזניי, ומשלח בי רעד. הוא מזכיר לי ימים עברו, ריקוד לאור ירח. ״זכרי כמה את חזקה.״
    קילורן מפריד בינינו לפני שאני מספיקה לומר לקאל שכוחי ויכולותיי הם הדברים היחידים שבהם אני בטוחה כרגע. ייתכן שהחשמל הזורם בעורקיי הוא הדבר היחיד שאני סומכת עליו בעולם כולו.
    אני רוצה להאמין במשמר הארגמן, בשייד ובקילורן, אבל לא אניח לעצמי לעשות זאת. לא אחרי המהומה שאליה נקלענו בעקבות האמון העיוור שנתתי במייבן. וקאל, הוא לגמרי מחוץ לתחום. הוא אסיר, הוא כסוף והוא האויב. הוא היה בוגד בנו אם היה יכול לעשות זאת, אם היה לו לאן לברוח. ולמרות הכול אני עדיין חשה את המשיכה. עדיין זוכרת את הנער שנתן לי מטבע כסף כשלא היה לי דבר. הוא שינה את עתידי – והרס את עתידו שלו.
    ובכל זאת, כרתנו ברית. ברית קשה, מחושלת בדם ובבגידה. אנחנו מחוברים, אנחנו מאוחדים – נגד מייבן, נגד כל מי שהונה אותנו, נגד העולם העומד להיקרע לגזרים.
    ***
    בחוץ ממתינה לנו דממה. ערפל אפור ולח תלוי מעל הריסות נֵארְסי, והשמיים נמוכים כל כך, שנדמה שאוכל לגעת בהם. העיר קרה וצוננת כבעונת הסתיו, עונת השינוי והמוות. השמיים ריקים לעת עתה, ללא סילונים שימטירו הרס על העיר החרבה ממילא. פארלי מכתיבה קצב מהיר, מובילה אותנו מהמסילות לעבר שדרה רחבה ונטושה. השרידים מפהקים כמו בקע ענק, אפורים ושבורים מכפי שזכרתי.
    אנחנו צועדים מזרחה במורד הרחוב, לעבר החוף האפוף בערפילים. המבנים הגבוהים, ההרוסים למחצה, נוטים מעלינו, חלונותיהם כעיניים הצופות בנו בעוברנו. ייתכן שהכסופים ממתינים בחללים השבורים ובין הקשתות המוצללות, מצפים להרוג את אנשי משמר הארגמן. מייבן יכריח אותי לצפות בעת שיכה בהם, בזה אחר זה. הוא לא יעניק לי את המותרות של מוות מהיר ונקי. ואולי גרוע מכך, אני חושבת. הוא לא יניח לי למות כלל. המחשבה מקפיאה את דמי כמו מגעו המצמרר של כסוף. אף שמייבן שיקר לי, אני עדיין מכירה פיסה זעירה מליבו. אני זוכרת איך נאחז בי דרך סורגי תא, איך ידינו נלפתו זו בזו באצבעות רועדות. ואני זוכרת את השם שהוא נושא עימו, השם שמזכיר לי שבחזהו פועם עדיין לב. שמו היה תומס, ואני צפיתי במותו. הוא לא היה יכול להציל את הנער ההוא. אבל הוא יכול להציל אותי, בדרכו המעוותת.
    לא. לעולם לא אעניק לו את הסיפוק הזה. מוטב כבר שאמות.
    אבל ככל שאני מנסה, איני יכולה לשכוח את צילו של הנסיך האבוד והנשכח, הנער שחשבתי שהוא היה. כמה הייתי רוצה שהאדם ההוא יהיה אמיתי. כמה הייתי רוצה שיהיה אמיתי במקום כלשהו, מלבד בזיכרונותיי.
    הד משונה עולה מהריסות נארסי, שקט יותר מהצפוי. כשאני מבינה מדוע, אני מזדעזעת. הפליטים נעלמו. האישה שטיאטאה הרי אפר, הילדים שהתחבאו במרזבים, צללי אחיי ואחיותיי האדומים, כולם נמלטו. איש לא נותר כאן פרט לנו.
    ״לא משנה מה את חושבת על פארלי, את צריכה לזכור שהיא לא טיפשה,״ אומר שייד בתשובה לשאלה שלא הספקתי לשאול. ״אתמול בלילה, אחרי שברחה מארכיאון, היא נתנה פקודה לפנות את כולם. היא חשבה שאם יענו אותך או את מייבן, אתם תדברו.״
    היא טעתה. לא היה שום צורך לענות את מייבן. הוא מסר מרצונו הן את המידע שבידיו והן את מוחו. הוא פתח אותו בפני אמו, והניח לה לבחון את כל מה שהיה שם. הרכבת התחתונה, העיר הסודית, הרשימה. הכול בידיה כעת, בדיוק כפי שמייבן עצמו היה בידיה מאז ומעולם.
    שיירת חיילי משמר הארגמן נמשכת מאחורינו, ערבוביה לא מאורגנת של גברים ונשים חמושים. קילורן צועד בדיוק מאחורי, עיניו מתרוצצות. פארלי מובילה. שני חיילים חסונים מוליכים את קאל אחריה, אוחזים בזרועותיו בכוח. בצעיפיהם האדומים הם נראים כדמויות מתוך חלומות בלהה. אבל אנחנו מעטים כל כך, אולי שלושים, כולם פצועים. מעטים כל כך שרדו.
    ״גם אם נצליח שוב לברוח, אנחנו קבוצה קטנה מכדי להמשיך במרד,״ אני לוחשת לאחי. הערפל המשתרע סביבנו מעמעם את קולי, אבל הוא שומע אותי בכל זאת.
    קצה פיו מפרפר כשהוא רוצה לחייך. ״זו לא הבעיה שלך.״
    לפני שאני מספיקה לענות, החייל לפנינו עוצר. הוא לא היחיד. פארלי, המובילה את הטור, מנופפת מעלה באגרוף קמוץ, נועצת מבט בשמי הצפחה האפורים. האחרים מחקים אותה, מחפשים אחר דבר־מה שאיננו רואים. רק מבטו של קאל נותר קבוע בקרקע. גורלנו נחרץ, והוא כבר יודע איך הוא ייראה.
    צווחה מרוחקת, לא אנושית, חולפת מבעד לערפילים. הצליל מכני וקבוע, חג מעלינו. והוא לא לבד. עשרה צללים בצורת ראשי חץ מאיצים בשמיים, כנפיהם הכתומות נכנסות לתוך העננים ויוצאות מהם. מעולם לא ראיתי סילונים במו עיניי, ועוד קרובים כל כך, באור היום. לסתי נשמטת כשהם קרבים. פארלי נובחת פקודות לעבר המשמר, אבל אני לא שומעת אותה. אני עסוקה מדי בבהייה בשמיים, בצפייה במוות המכונף המרחף מעלינו. כמו האופנוע של קאל, המכונות המעופפות יפהפיות, עשויות מתכת וזכוכית המשתלבות זו בזו באופן בלתי אפשרי. אני מניחה שלמגנטרונים היתה מעורבות כלשהי ביצירתם – אחרת איך תוכל מתכת לעוף? מנועים כחלחלים שניצוצות ניתזים תחת כנפיהם, סימן הזיהוי המובהק של חשמל. אני יכולה לחוש את הזמזום בקושי, כמו נשימה על עורי, אבל הם רחוקים מכדי שאוכל להשפיע עליהם. אני יכולה רק לצפות – בבעתה.
    הם צווחים ומתפתלים סביב האי שעליו שוכנת נארסי, לא חורגים מהמעגל. אני כמעט יכולה להעמיד פנים שהם בלתי מזיקים, ציפורים סקרניות שהגיעו לצפות בשרידים האחרונים של המרד. ואז חץ מתכת אפור מתחיל לשייט מעלינו, גורר בעקבותיו זנב מעשן, נע מהר כל כך שבקושי אפשר לראותו. הוא מתנגש בבניין במורד השדרה, ונעלם מבעד לחלון שבור. שבריר שנייה אחר כך מתפוצצת פריחה אדומה־כתומה ומשמידה קומה שלמה בבניין המתפורר ממילא. הבניין מתנפץ לרסיסים, קורס לאדמה כשתומכות בנות אלף שנים מתפצחות כמו קיסמי שיניים. המבנה כולו נוטה בשיפוע, ונופל לאט כל כך עד שאנחנו מתקשים להאמין למראה עינינו.
    כשהוא נוחת על הרחוב, חוסם את הדרך שלפנינו, אני חשה את הרעם בעצמותיי. ענן עשן ואבק פוגע בנו, אבל אני לא מרכינה בפניו את ראשי. נדרש יותר מזה כדי להפחיד אותי כעת.
    שוביו מתכופפים, אבל קאל עומד איתי, זקוף באובך האפור והחום. עינינו נפגשו לרגע, וכתפיו קורסות. זה הסימן היחיד שמסגיר את תחושת התבוסה שלו.
    פארלי אוחזת בשומרת הקרובה ביותר ומרימה אותה על רגליה. ״להתפזר!״ היא צועקת, ומצביעה לעבר הסמטאות משני צידינו. ״צפונה, לתעלות!״ היא מצביעה על הדרך שבה היא מורה לסגניה ללכת. ״שייד, אל הפארק!״ אחי מהנהן. הוא יודע למה היא מתכוונת. טיל נוסף נורה לתוך בניין סמוך, וברעם ההתפוצצות אי אפשר לשמוע עוד את קולה. למרות זאת אפשר לשער מה היא צועקת.
    רוצו.
    משהו בתוכי רוצה להתעקש, לעמוד כאן, להילחם. הברק הסגול־לבן שלי ודאי יסמן אותי כמטרה וימשוך את הסילונים מחברי המשמר הנמלטים. אולי אצליח אפילו להשמיד מטוס סילון או שניים לפני שאיהרג. אבל אני לא יכולה לעשות את זה. אני בעלת ערך עבור המשמר, ערך גבוה יותר מזה של אחרים, גבוה יותר מערכן של מסכות ותחבושות מאדימות. שייד ואני חייבים לשרוד, אם לא למען המטרה, אז למען האחרים. למען רשימת מאות האחרים הדומים לנו, שימותו אם ניכשל.
    שייד יודע זאת בדיוק כמוני ומשחיל את זרועו בזרועי. הוא אוחז בי בכוח רב כל כך, כאילו הוא מנסה לפצוע אותי. כמעט קל מדי לרוץ לצידו בקצב אחיד, להניח לו להוביל אותי הרחק מהשדרה הרחבה אל סבך הפרא הירוק־אפור, שבו עצים עצומים פולשים לתוך הרחוב. ככל שאנחנו מעמיקים, עלוות העצים סמיכות יותר, והענפים מיובלים וסבוכים זה בזה כאצבעות מעוותות. אלף שנים של הזנחה הפכו את חלקת העצים הקטנה לג'ונגל מת. היא מסוככת עלינו מפני השמיים, ואנחנו יכולים רק לשמוע את הסילונים המקיפים אותנו, קרוב יותר ויותר. קילורן מאחורינו, מקפיד להישאר קרוב. לרגע אני יכולה להעמיד פנים שאנחנו שוב בבית, משוטטים בכלונסאות, מחפשים הנאה וצרות. אלא שעכשיו אנחנו מוצאים רק צרות.
    כששייד עוצר סוף־סוף, עקביו פוצעים את העפר תחת רגליו. אני מעיפה מבט חטוף סביב. קילורן עוצר לידינו, הרובה שלו מכוון אל השמיים לשווא. אף אחד אחר לא מגיע. אני כבר לא מצליחה לראות את הרחוב או את חובשי הסמרטוטים האדומים הנמלטים אל בין ההריסות.
    אחי מעיף מבט בין ענפי העצים, צופה וממתין שהסילונים יתרחקו.
    ״לאן אנחנו הולכים?״ אני שואלת, מתנשפת.
    קילורן עונה במקומו. ״אל הנהר,״ הוא אומר, ״ומשם לים. אתה יכול לקחת אותנו?״ הוא מוסיף ושולח מבט מהיר לעבר ידיו של שייד, כאילו יוכל לראות את הכישרון שלו על עורו ממש. אבל יכולתו של שייד נסתרת, כמו שלי, בלתי נראית – עד שיבחר לחשוף אותה.
    אחי נד בראשו. ״לא בקפיצה אחת. זה רחוק מדי. אני מעדיף לרוץ, לשמור על כוחותיי.״ עיניו מאפילות. ״עד שבאמת נצטרך אותם.״
    אני מהנהנת בהסכמה. אני מכירה היטב את התחושה אחרי שימוש ביכולות מיוחדות. תשישות עד העצם, כשבקושי אפשר לזוז, ובטח לא להילחם.
    ״לאן הם לוקחים את קאל?״
    קילורן מתכווץ לשמע השאלה.
    ״ממש לא אכפת לי.״
    ״צריך להיות אכפת לך,״ אני יורה חזרה, אף שקולי רועד בהיסוס. לא, לא צריך להיות אכפת לו. וגם לך לא. אם הנסיך נעלם, את צריכה להרפות ממנו. ״הוא יכול לעזור לנו לצאת מזה. הוא יכול להילחם איתנו.״
    ״הוא יברח או יהרוג אותנו ברגע שניתן לו הזדמנות,״ מצליף קילורן, קורע את הצעיף מעל פניו וחושף את פניו הזועמות.
    בעיני רוחי אני רואה את האש של קאל. היא שורפת את כל שנקלע בדרכה, ממתכת ועד בשר אדם. ״הוא כבר היה יכול להרוג אותך.״ זו לא הגזמה, ועל פי ההבעה הזועפת שעולה עכשיו על פניו, קילורן יודע זאת.
    ״איכשהו, חשבתי ששניכם תגדלו ותפסיקו כבר עם המריבות האלה,״ אומר שייד, ונעמד בינינו. ״כמה טיפשי מצידי.״
    קילורן פולט התנצלות מאולצת מבעד לשיניים חשוקות, אבל אני לא מתנצלת. אני ממוקדת בסילונים, מניחה לליבותיהם החשמליים לפעום כנגד ליבי. הם נחלשים מרגע לרגע, מתרחקים עוד ועוד. ״הם עפים מכאן. אם אנחנו רוצים לצאת לדרך, אנחנו צריכים לעשות את זה עכשיו.״
    גם אחי וגם קילורן מביטים בי בצורה מוזרה, אבל אף אחד מהם לא מתווכח. ״מכאן,״ אומר שייד, ומצביע אל בין העצים. דרך צרה, כמעט בלתי נראית, מתפתלת ביניהם. העפר שכיסה אותה נסחף וחשף את האבן והאספלט מתחתיו. שייד משחיל שוב את זרועו בזרועי וקילורן מסתער קדימה, מכתיב קצב מהיר.
    ענפים שורטים אותנו, נפרשים מעל הדרך שהולכת ונהיית צרה יותר ויותר, עד שלבסוף אנחנו לא יכולים עוד לרוץ זה לצד זה. אבל במקום להרפות ממני, שייד לוחץ את זרועי עוד יותר. ואז אני מבינה ששייד אינו זה שלוחץ אותי. זה האוויר. העולם. כל כולו מתהדק סביבי בתוך שנייה עזה ושחורה. ואז אנחנו מעברם האחר של העצים, מביטים לאחור ורואים את קילורן יוצא מתוך החורש האפור.
    ״אבל הוא היה לפנינו,״ אני ממלמלת בקול, מעבירה את מבטי בין שייד לבין השביל. אנחנו חוצים את הרחוב, מעלינו נישאים השמיים והעשן. ״אתה–״
    שייד מחייך. חיוכו נראה מוזר בין צווחות הסילון המרוחקות. ״בואו נגיד ש... קפצתי. כל זמן שאת מחזיקה אותי, את יכולה להצטרף אלי,״ הוא אומר, ואז מאיץ בנו להיכנס לסמטה הבאה.
    ליבי דוהר לנוכח הידיעה שלפני רגע קפצתי ממקום למקום באמצעות טלפורטציה, ואני כמעט שוכחת ממצבנו הקשה. אבל עד מהרה הסילונים מזכירים לי אותו. טיל נוסף מתפוצץ מצפון לנו, ובניין מתרסק ברעש עצום דמוי רעידת אדמה. נחשול האבק דוהר במורד הסמטה, צובע אותה בשכבה אפורה נוספת. אני רגילה כל כך לעשן ולאש עד שכמעט איני מריחה אותם, אף שהאפר מתחיל לרדת כמו שלג. אנחנו מותירים בו את טביעות רגלינו. אולי אלה יהיו הסימנים האחרונים שנותיר.
    שייד יודע לאן ללכת ואיך להימלט. קילורן לא מתקשה לעמוד בקצב, אף שגם הרובה מכביד עליו. כבר עשינו עיקוף שלם וחזרנו אל השדרה. ממזרח, מערבולת אור יום מפלחת את העפר והאבק, ומביאה איתה משב אוויר מלוח מהים. הבניין הראשון שהתמוטט שרוע ממערב לנו כענק מובס, חוסם את דרך הנסיגה אל הרכבת. סביבנו מתנשאים זכוכית שבורה, שלדי המתכת של הבניינים ופיסות מוזרות של לוחות לבנים דהויים, כארמון חרב.
    מה זה היה? חולפת בי תהייה עמומה. ג'וליאן היה יודע. זכר שמו מעלה בי כאב, ואני הודפת את התחושה מעלי.
    עוד כמה סמרטוטים אדומים חולפים במהירות דרך האוויר האפרורי, ואני מחפשת צללית מוכרת. אבל קאל לא נמצא שם, וזה מעלה בי פחד נורא.
    ״אני לא עוזבת בלעדיו.״
    שייד לא טורח לשאול על מי אני מדברת. הוא כבר יודע.
    ״הנסיך בא איתנו. מילה שלי.״
    התגובה שלי קורעת אותי מבפנים. ״אני לא סומכת על המילה שלך.״
    שייד היה חייל. החיים שלו לא היו קלים והכאב אינו זר לו. ובכל זאת, ההצהרה שלי פוצעת אותו עמוקות. אני רואה את הכאב על פניו.
    אני אתנצל בהמשך, אני אומרת לעצמי.
    אם יהיה בכלל המשך.
    עוד טיל משייט מעלינו, פוגע במרחק כמה רחובות מאיתנו. רעם הפיצוץ המרוחק אינו מסתיר את הרעש החמור והמבעית שעולה מכל עבר.
    רעם קצוב של אלפי רגליים צועדות בסך.
    • ויקטוריה איוויארד
    • ויקטוריה איוויארד
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • כלוב המלך - מלכה אדומה - ספר 3
    • מלכה אדומה
    • הניצוץ שבאפר 2 - לפיד בלילה
    • משחקי הרעב
    • עורבני חקיין - משחקי הרעב 3
      מודפס 3 ב-100
       
    • המנבאים 3 - לפני שהשטן ישבור אותך
    • כעורים
    • בני לוריאן 6 - גורלה של מספר עשר
    • מפוצלים
    • הרץ במבוך
    • בני לוריאן 1 - אני מספר ארבע
    • תרופת המוות