הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חמישים וחמש
  • חמישים וחמש
    ג’יימס דלארגי | תרגום: שרית פרקול
    קוראים הוצאת ספרים | אפריל 2019 | מתח ופעולה | 320 עמ' מודפסים

    אל תחנת משטרה קטנה בעיירה נידחת באוסטרליה מגיע גבר צעיר פצוע עם סיפור מצמרר: הוא נחטף וכמעט נרצח בידי נהג שלקח אותו טרמפ. כעבור זמן קצר מגיע לתחנה בחור המתאים לתיאור שמסר המתלונן, ובפיו אותו סיפור עצמו, רק הפוך.

     

    על שריף העיירה, צ'נדלר ג'נקינס, גבר גרוש המגדל לבד את ילדיו, לבחור למי להאמין. הסיפור מסתבך כשמתברר שמדובר ברוצח סדרתי. החקירה עוברת לידיו של מפקח משטרה מהעיר הגדולה, חברו מנוער ואויבו בהווה של ג'נקינס, והשניים – שבעברם סוד אפל – צריכים לשתף פעולה כדי להציל את העיירה מהאיום המרחף עליה.

     

    ***

     

    "מעניין באופן פנטסטי" כריס קרטר

     

    "אחד מספרי הביכורים המרגשים של השנה" Goodreads

  • ספר דיגיטלי
     
    39
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

     
     
    ריאותיו צרבו כאילו לא נשם חמצן אלא אבק אדום מחניק שהתאבך עם כל צעד; צעדים שלא הובילו אותו לשום מקום. הוא אכן נמצא באמצע שום מקום. את זה לפחות ידע. באמצע שום מקום, ועדיין העולם חנק אותו, הענפים הנמוכים איימו ליטול ממנו אונקיית בשר, לקדם את פניו כתושב קבע של השכונה הזאת.
     
    זה כמעט עלה בידיהם, אך הוא הצליח להיחלץ. כעת נס על נפשו, נלחם על חייו. ביטויים הנאמרים כלאחר יד והוא לא העלה בדעתו שיגשים אותם בפועל. הוא לא הרגיש חי. רחוק מזה. הפחד הממוטט מפני לכידתו איכל הכול, גרם לו להתמקד בכל צעד שעשה, בכל התמודדות עם סלע ובכל צלילה אל בין העצים. הוא הרגיש כמו חיה שנותרו לה חושי ההישרדות הבסיסיים בלבד: כל דבר היה ״מסוכן״ או ״לא מסוכן״.
     
    אצבעותיה הארוכות של השמש הקופחת נשלחו מבעד לעצים ואפו את האדמה, מנמרות בכתמי אור את הקרקע החשופה אך לא מסמנות שביל מואר אל החופש. היו שם עצים וסלעים, עצים ועוד סלעים ארורים. לא היה לו מושג אם פניו אל עולמם של בני התרבות, או עמוק יותר אל תוך האאוּטבֶּק1.
     
    הוא עקף עוד סלע, שוקיו נדרכות כאילו השלשלאות עדיין מושכות אותן מטה בכובדן. מתכת קרה וחלודה שחשב כי תכבול אותו עד שהפסיכופת יחליט להרוג אותו. הוא לא היה מסוגל לעצור. למרות הכאב ואפיסת הכוחות ותחושת הבערה בריאותיו הוא לא יכול לעצור. עצירה פירושה מוות.
     
    הוא זיהה פתח בין העצים לפניו. פאתי הגיהנום, שם קיווה למצוא כביש, חווה, שביל עפר — כל דבר המייצג את העולם האמיתי. הוא דחס נשימה נוספת אל ריאותיו ודחף את עצמו קדימה. הוא רץ לעבר האור. כשהטיל את כף רגלו קדימה היא נחבטה בסלע שכנראה היה נעוץ שם במשך מאות שנים באין מפריע. הוא איבד את שיווי משקלו ופשט את ידיו קדימה, אך נתקל רק באוויר. כתפו התנגשה בגזע עץ. העץ היטלטל, אך נותר איתן. ואיכשהו, כך הרגיש גם הנמלט עצמו.
     
    הוא הגיע אל קצה קו העצים. אור השמש ניגר על האדמה, עליו. תקוותיו להיתקל בציוויליזציה נגוזו. זו לא הייתה אלא קרחת יער קטנה עם חמישה או שישה טלאים מובהקים של רגבי עפר תחוחים; טלאים מלבניים שנראו כמו...
     
    כמו קברים. הוא ידע שאם לא יקום עכשיו ימצא עצמו בתוך אחד מהם.
     
    הוא הניף את עצמו למעלה בכוח. כל גופו כאב ודאב. בגדיו נספגו זיעה. הוא עקף את הקברים ונכנס שוב לנוף עצים וסלעים. כמעט כאילו עשה הקפה מלאה.
     
    הקרקע התרוממה שוב, ורגליו הצטרפו כעת אל ריאותיו במחאה על ההתעללות. במרחק, ריצוד תכלת קלוש של שמיים חפים מענן סימן את ראש הגבעה; נקודת תצפית שתוכל לעזור לו להתמצא במרחב.
     
    הוא דיכא את המרד של רגליו ושל ריאותיו, אך בעשותו כן חמק מעיניו שורש של עץ שהתפתל על הקרקע. הוא נפל, וכאן לא היו רגבי אדמה תחוחים שירככו את נפילתו, רק קרקע יבשה וקשה ואבק מלוא הפרצוף. הוא החניק נביחת כאב, חושש פן תסגיר את מיקומו, אך האנקה שבקעה מגרונו התגרתה בו; האדמה הקשה רק הגבירה את ההד והטביעה בתוכה את שירת הציפורים והחרקים ואת הרוצח הדולק בעקבותיו.
     
    הוא הגיע שוב אל קו העצים, אך זה הביא עימו אכזבה נוספת. לא הייתה שם נקודת תצפית. זה היה מצוק שגובהו יותר משלושה מטרים. מבט מבוהל ימינה ושמאלה הבהיר לו שאין כל דרך סלולה כלפי מטה.
     
    לא היה לו זמן לחפש דרך חלופית. הוא חש דחיפה מאחור, נפל בחוזקה על האדמה והצליח להתגלגל ולהתהפך בדיוק בזמן כדי שמערכת מפרקי אצבעות תפגוש את לחיו השמאלית. לא מכה קשה, אבל די היה בה כדי לאלץ אותו לעצום את עיניו לשבריר שנייה. הוא קמץ את ידו לאגרוף והכה בחוזקה את התוקף. אגרופו נתקל במשהו רך — אולי כתף. בתגובה, התוקף בעט בשריר הירך שלו. הוא פקח את עיניו מרוב כאב, ראייתו מטושטשת. בלי תוכנית כלשהי, ולמען האמת, בלי הרבה תיאום עין־יד, הכה באגרופיו בקדחתנות. מקצת המכות מצאו מטרות, אחרות מצאו רק אוויר. אבל כל מכה ששלח הושבה לו כפליים, במכות מדויקות יותר שפגעו בראשו ובצווארו, חבטות עמומות שהולידו קליידוסקופ של יהלומים מלאכותיים לנגד עיניו. שערו היה ספוג וראשו הוטח באדמה הקשה וחסרת הרחמים. עלטה כרסמה במוחו ואיימה לכבות אותו לתמיד. אם יתעלף — הוא אבוד. הוא שלח יד כדי לאחוז בדמות הצללים שמעליו. הצליח לתפוס את זרועותיו של התוקף והתגלגל על צידו בניסיון להשיג נקודת משען. אך במקום שבו אמורה הייתה להיות הקרקע לא היה דבר. הגלגול כמו נמשך לנצח, חוסר משקל אפף אותו, כאלו המכות שהוטחו בראשו שחררו את מוחו מהשפעות כוח הכבידה. לכך נלוותה תחושת אושר עילאי שהייתה כמעט סוריאליסטית. זה נגמר. הוא עובר כעת אל מה שנמצא מעבר לאדמה הזאת, ואין שום דבר שביכולתו לעשות בנידון.
     
    הנחיתה שינתה את המצב.
     
    החבטה באדמה רוקנה את כל האוויר מריאותיו. כאילו נשמתו נמלטה ממנו. הוא פקח את עיניו וספג לתוכן את החומה המחוספסת האפורה־חוּמה של הרכס המתנשא גבוה מעליו, ושמץ תכלת מטושטש ודהוי מעליו. גוני החום, הירוק והתכלת התכהו, והוא איבד את הכרתו.
    • ג’יימס דלארגי
    • ג’יימס דלארגי
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • אמנות הבריחה
    • השורד
    • כל השקרים היפים
    • שומר המגדלור
    • חקירת מוות
    • בתה של הרוצחת
    • ילדה אבודה
    • יום הדין
    • האלמנה
    • הבן הטוב
    • המטופלת השקטה
    • רצח על כיפת הקרח