הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חמישה ימים ואיש אחד
  • חמישה ימים ואיש אחד
    זיו עמית | ספטמבר 2019 | רומן רומנטי | 256 עמ' מודפסים

    מה כבר יכול לקרות בחמישה ימים של חופשה?

     
    אישה צעירה יוצאת לחופשה בפריז, היא רוצה לבלות, היא בעיקר רוצה לשכוח שעזבו אותה לפני חצי שנה ושברו את ליבה. בשדה התעופה היא תפגוש איש מקסים עם חיוך נעים שיבקש ממנה את מספר הטלפון שלה.
    איש אחד יוצא לחופשה בפריז, הוא תמיד רגיל לטייל ברחובות לבדו, אבל בשדה התעופה הוא פוגש אישה מיוחדת ומחליט לבקש ממנה את מספר הטלפון שלה.
    דרך רחובות פריז הם ילמדו להכיר זה את זה, מטיילים בסמטאות יחדיו, בלי לחשוב על העתיד, בלי לדבר על העבר, נסחפים אל תוך תחושות חדשות ותשוקות אשר מנסות להתגבר על מה שהשאירו מאחור, אולם האם זה מספיק? האם אפשר להתאהב בחמישה ימים של חופשה בפריז?
  • ספר דיגיטלי
     
    29
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • שדה התעופה, בית קפה בדיוטי פרי לפני העלייה למטוס

     
     
    היא
     
    מאה שמונים ושלושה ימים מאז שהוא עזב אותי, וגם חמש שעות, אם אני רוצה להיות ממש מדויקת. מאה שמונים ושלושה ימים מאז שהוא הודיע לי שאני לא מתאימה לו ושזה לא מה שהוא רוצה, ארז את החפצים שלו, הלך ממני ושבר לי את הלב.
     
    למה בכלל קוראים לזה לשבור את הלב? הלב שלי בכלל לא שבור. הוא חי, בועט ונושם, ורץ שלוש פעמים בשבוע וגם מתנשף ומזיע, אבל הדפיקות האלה במוח שלי, כמו מקהלת מעודדות שנתקעה בצליל אחד שלא משתנה.
     
    למה? למה? למה? למה?
     
    כבר חצי שנה שאני ככה עם להקת התופים הזאת. חיה, רצה ונושמת עם הלמה הזה בראש שלי. התאמנו כל כך, אז למה הוא החליט שהוא קם ועוזב ולא רואה עתיד לקשר בינינו? ולמה אני לא מתאימה לחיות איתו? אז מה אם לפעמים אני חושבת יותר מדי, מסודרת יותר מדי ופועלת לפי הכללים ולפי המדריך ולא מוכנה להחנות במקום שאסור אפילו לא לדקה? אבל אני ממש לא כזאת נוראית.
     
    הקפה הזה כבר קר ובכלל לא טעים.
     
    ולמה אחרי חצי שנה של פרצוף דיכאון החלטתי לעשות משהו כל כך טיפשי, כמו לנסוע לחופשה הרפתקנית בפריז? ועוד לבד? ממש נועזת, אבל בעיקר מתה מפחד לעלות עכשיו למטוס. אפשר לחשוב שאפגוש שם גברים צרפתים מדהימים שיראו לי את העיר ויעניקו לי חוויה רומנטית בלתי נשכחת. איך בדיוק החלטתי שהם קיימים או מאיפה הפנטזיה הזאת?  
     
    את באמת חושבת שתפגשי צרפתי מהמם שגר בגדה השמאלית בעליית גג קטנה עם חלון משקיף לסֵין? אתם באמת תעשו אהבה, כשאת שעונה על קיר אבן, ורגלך מתרוממת, כשהוא מנשק אותך כמו בסרטים? הוא באמת ייקח אותך לדירה הקטנה שלו? מטפסת אחריו במדרגות עץ חורקות ומעוקלות וגונחת בקול, כשהוא מעלייך, ואת שוכבת על מיטת הברזל החורקת? את באמת תכתבי שירה בבתי קפה של משוררים ותחזרי מסוחררת אחרי שסוף־סוף היית פעם אחת נועזת? את לא מסוגלת להיות נועזת. ודרך אגב, אף פעם לא כתבת שירה חוץ מאשר בדמיון שלך, ושם גם קיימים כל הבחורים הצרפתים האלה.
     
    חוץ מאיש אחד נחמד שעמד לידי בתור לבידוק הביטחוני, אבל הוא בכלל לא היה צרפתי, ועכשיו אני בכלל לא רואה אותו, ועוד מעט יקראו לי לטיסה.
     
    החיוך שלו היה הדבר שהכי מצא חן בעיניי. הניצוץ הזה בעיניים השחורות שהביטו בי, חודרות אל תוך תוכי מבעד למעיל האפור שאני לובשת. מרעידות אותי לרגע, תוך כדי שהוא מתרומם ומגיש לי את הדרכון שלי, זה שנפל על רצפת אולם הנוסעים בתור אל הבידוק הביטחוני. אותו דרכון כמעט חסר שימוש, שאני שומרת ארוז בעטיפת פלסטיק מיוחדת שלא ייפגע, חס וחלילה, ועכשיו התביישתי בו לרגע.
     
     
     
    תודי שגם אהבת את השיחה הטיפשית שהייתה ביניכם בעודכם מתקדמים אט־אט בזרם האנשים הבלתי נגמר לכיוון עמדת אנשי הביטחון.
     
    פעם ראשונה בחיי ששמחתי שהתור נמשך ונמשך והתעקל, ואִפשר לעוד חיוכים נבוכים לחלוף בינינו. שיא אישי של חיוכים נבוכים ומילים סתמיות שמחפשות לעבור לשלב הבא.
     
    והסלקטורית ששאלה אותנו אם אנחנו נוסעים יחד, והוא ענה שלצערו לא, ואני צחקתי בפעם הראשונה מזה הרבה יותר מדי זמן. נראה לי שעכשיו קוראים לי לטיסה. למה אני לא מסוגלת לתת לאף אחד הזדמנות וחושבת רק על מי ששבר לי את הלב?
     
     
     
     
     
    הוא
     
    כוס קפה אחרונה. יש לי עוד כמה דקות לשבת בפינה של האולם בשקט, למצוא לי מקום של בדידות לפני הצפיפות של פנים המטוס. נעים לי עם השקט של עצמי, אף שהמפגש איתה בתור לבידוק הביטחוני היה מיוחד.
     
    קשה לי לשים את האצבע על הנקודה שבה הבנתי שהיא מוצאת חן בעיניי. זה לא באמת נכון, היא מצאה חן בעיניי ברגע שראיתי אותה, הולכת באיטיות בין המוני האנשים הממהרים לתור ההמתנה לבידוק הביטחוני. אישה אחת קטנה סוחבת מזוודה ענקית באולם הגדול ולא ממהרת לשום מקום. בטח היא לוקחת חמישה סוודרים ושמונה־עשרה חולצות לחופשה של שלושה ימים, כי היא אוהבת להתלבש לפי מצב הרוח, חשבתי לעצמי בעודי מתמהמה אל מול לוח הטיסות, עוקב אחריה במבטי.
     
     
    אני חושב שהיא הפילה בכוונה את הדרכון שלה על הרצפה, כדי שיהיה לי תירוץ להרים אותו ולפתוח עימה בשיחה. כאחד שבדרך כלל יוזם בעצמו, זה דווקא מצא חן בעיניי ותרמתי את חלקי לשיחה על נחיל האדם המתפתל בתור.
     
    בעיקר רציתי שנמשיך לדבר, לא משנה על מה, גם אם זה על מזג האוויר. היה משהו בעיניים שלה שמשך אותי, הדרך שבה היא הביטה בי בשעה שהחלפנו מבטים ומילים. הרגשתי שאנחנו יחד, כמו זוג, מכירים כבר הרבה זמן, ועכשיו אנחנו בדרך לחופשה רומנטית בפריז, הולכים זה לצד זה לאורכו של ההמון בתור הממתין בסבלנות.
     
    כמה דקות של זוגיות אחרי תקופה ארוכה של תחושת בדידות. אולם כמו שזה התחיל, כך זה נגמר. הבטתי בה הולכת ממני לאחר ביקורת הדרכונים, מחייכת אליי ומתרחקת. עכשיו אני שומע שקוראים לטיסה שלי, שלנו.
    • זיו עמית
    • זיו עמית
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • תחרה וצבע 4 - זכוכית וחול
    • רבות הדרכים (1)
    • אם אלה החיים (2)
    • התחנה 2 - תחנה סופית
    • התחנה 1 - תחנת ביניים
    • כמו שהיינו פעם
    • נזק מושלם
    • נחושת של זהב
    • כשהשמים נפלו
    • הקופסה
    • סיפורי דרך
    • מארז סדרת 'הרווקה'