הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חלום בתכלת-שחור
  • חלום בתכלת-שחור
    כתר | 1991 | פרוזה מקור | 224 עמ' מודפסים

    חלום בתכלת-שחור - שבעה ימים ולילות בטייסת קרב דרומית במלחמת יום הכיפורים. רומן חלום ומציאותי כאחד, המתאר את המהומה וההלם, החרדה והאחריות, הסכנה והאומץ. הספר מתרכז בדמותו של מפקדה הבלתי מתפשר של הטייסת, המנהל את המלחמה במעגלים שונים: מלחמה באויב שמבחוץ, בפיקוד הנוקשה מבית ובחולשות הנפש פנימה. מעבר לתיאורו של עולם הטיסה הקסום, מעבר לסיפורי הלחימה האווירית ממיטב הז´אנר הזה, נחשפת כאן התמודדות של מפקד על מנהיגותו, של גבר צעיר על עצמאותו, עד שהמלחמה על כל קשייה הופכת לבבואה מרתקת של התהליך הפנימי. שבעה ימים ולילות שהם חיים שלמים, אנשים ספורים שהם חברה שלמה - בספרו הרגיש והסוער של יפתח ספקטור. תת-אלוף (מיל.) יפתח ספקטור, יליד 1940, הוא בנם של צבי ספקטור, מפקד סירת הכ"ג, ושל שושנה ספקטור, קצינה בפלמ"ח. טייס קרב ותיק, פיקד על טייסות ובסיסים ושימש ראש מחלקת מבצעים בחיל האוויר.

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    68 47.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • יום א׳

    מפולת... מפולת!
    מה זה? איזו מלה מוזרה, עם צליל אזעקה מכוער!
    הוא מנסה, אבל אינו מצליח בשום אופן להיזכר מתי התחילה המלה המרגיזה הזאת לטרטר לו במוח, לנדנד. ואיך הפכה למין כאב ראש, צפה מעל כל השיחות והרעשים, כמו מנורה אדומה גדולה המהבהבת ומשתקפת בכל השמשות סביבו.
    מפולת?
    ובאמת שלא היה לו הרבה זמן לחטט בנפשו, כי מסביבו משתוללת מלחמה. והיום שלו התחיל בהשכמה, כשהוא טס בראש תריסר מפציצי-קרב מטיפוס פנטום, ״קורנס״ בשפתו, מתגנב אתם נמוך ושקט וחודר לעומק מצרים ומגיע לפני עלות האור לשדה התעופה צביחה, והם מתנפלים בחמת רצח על השדה, והתבקעויות מאה פצצותיהם מאירות כמו הבזקי מצלמה את הקרקע ואת גחונות המטוסים המהירים, וביציאה משם הוא אוסף אליו בין ערפילי הבוקר את כל מטוסי המבנה, ועוד חסרים לו מספר 11 ו-12-
    ופתאום הוא שומע בהפתעה את קולו שלו בקשר בצווחת תרנגול צרוד, כשנגלה לעיניו בבת אחת, ממש ליד המטוס של היימן, הצינור הרצחני שמצטרף קרוב-קרוב, ממש למבנה מכונס -
    ״שבור! שבע, שבור! שבור, טיל! שבור, שבור!!!״
    פיצוץ גדול. רק אחרי דקה הם מבינים שיצאו בשלום - הנה, היימן עוד טס.
    ודווקא היימן והנווט שלו, שניצר, לא נבהלו. את הטיל הם לא ראו, והקורנס שלהם רק דילג, כמו על תלולית בכביש; והרי כבר התרחקו מאזור הסכנה, ולמה המוביל שלהם עוד ממשיך לשגע אותם בזיג-זגים היסטריים?
    היימן אומר ליובל שניצר בקשר הפנים: ״הזקן לחוץ.״ וכשאיננו מקבל תשובה, הוא מצייץ משהו לעצמו, ופתאום מבחין שהרגליים שלו רועדות קצת, ואז הוא מצפצף לעצמו עוד קצת, ואומר ליובל: ״טולדאנו קצת בפאניקה, לא?״ ומצטחק צחוק קצר, וסוגר את מפסק המיקרופון שלו. למלחמה הזאת חיכה, הטיסה הקרבית מרגשת אותו, אבל פתאום חוזרת אליו תמונת הדלקה מליל אמש, כשקורנס עמוס תחמושת התרסק על המסלול. את הגופות אספו ופינו, ואת שאריות האלומיניום שעדיין מעלות עשן יראו שוב בצד המסלול, כשינחתו בעוד כמה דקות.
    במטוס המוביל סופר שאול טולדאנו את מטוסי המבנה: כולם כאן. הוא עצמו רחוק מאוד מחדוות קרב. למטה מחכה לו הטייסת שלו, שלושים מטוסי קר סילוניים דו-מנועיים, עשרות אנשי צוות אוויר, מאה וחמישים מכונאים ועוד אנשי מילואים הזורמים ובאים בעשרות. והוא יודע, כי בעוד הוא כאן בשמים, מגיעות עכשיו מן המפקדה פקודות משימה חדשות לטייסת שלו, ועליו למהר ולחזור. הוא מזדרז, ואנריקו רותם - הנווט היושב מאחוריו במטוס - חש את המתח בצורת הנחיתה שלו. ריקו טרם ראה מלחמה. רק שבע שנים הוא בארץ, כמעט ״עולה חדש״, אבל שנתיים נווט פנטום וכבר הוא מישהו, וכולם מכירים בקור הרוח והיעילות שלו.
    הם גולשים במטוסם חזרה במדרון ונכנסים לדיר החניה, ורואים שהכול מסביב מוזר, ונחרדים: כל הזרימה המסודרת והטובה שהשאירו שם בצאתם התהפכה. אנשים מתרוצצים סביב ומנפנפים בידיים, ואין מי שיכוון אותם לחניה. ופתאום חולף טרקטור בנהיגה פראית, גורר עגלות עמוסות באשכולות מיטלטלים של פצצות, ממש מתחת לקצה הכנף שלהם. התרגשות גואה בריקו, מה קורה כאן?
    ובמוביל-הטייסת טולדאנו מתעורר רוגז, והוא מכבה, ומזנק מן המטוס למטה, וממהר לטייסת חגור בציוד הטיסה ומטלטל את הקסדה. וברדתו במרוצה לחדר המבצעים התת-קרקעי הוא נדחק בין טייסיו המצטופפים במדרגות, ומבחין בחטף בפרצופיהם המוארכים, ויודע שהדברים לא נראים כפי שצריכים היו להיראות, והוא פורץ לחדר המבצעים לברר אם קרה אסון כבד ויוצא מהכלל.
    מוֹסיק היה שקוע כולו בטלפון, ולא הבחין שהמפקד פרץ כרוח סערה, ואפילו לא שמע את שאגתו - שיהיה כאן שקט - והמשיך להתחנן לפרטים, עד שסמלת המבצעים שלומית, שלומק׳ה שתמיד מתמצאת, עקרה בשקט ובכוח את השפופרת מידו.
    ״עמוס גוטמן! מה קורה פה?״
    ״המפקד,״ אומר הקמב״ץ מוסיק. ״הכול התהפך - ״
    המ״ט רואה לחלוחית מוזרה בעיניים הסיניות שמולו.
    ״מה אתך, מוסיק? מה התהפך?״
    ״הכול... כשהיית באוויר שינו את כל ההוראות, בכל דקה נפלו עלינו הוראות סותרות - ״
    מישהו מושך בשרוולו. טולדאנו מסתובב ורואה את דני כהן, הקצין הטכני של הטייסת, מיוזע כולו. דני אומר לו: ״עשו לנו הרם - הורד.״
    טולדאנו מתחיל לתפוס את פשר המהומה שהתחוללה בדיר המטוסים. להחליף חימוש לעשרות מטוסי פנטום, פירושו להוריד ולהרים מאות פצצות, להחליף אלפי מרעומים, טילים, אבטחות חימוש, עבודה אדירה. מה פתאום שינויי הוראות כאלה?
    ״תראה לי את הפקודה, מוסיק.״
    ״אבל אין לי שום פקודה, המפקד! כל מיני אנשים מורידים לי הוראות בטלפון, וכל פעם בא מישהו ומשנה את ההוראות, וכולם מדברים בשם המפקדה!"
    טולדאנו מניח יד מרגיעה על כתפו של הקמב״ץ. מיד יתברר הכול. ובכל זאת, הוא נרעש, מה קורה כאן? ואולי היה זה מוסיק, שפלט את המלה הרעה ההיא, מפולת?
    המרכזייה מזמזמת, וטולדאנו לוקח את השפופרת. מישהו מדבר מהעבר השני מהר, ודורש שהטייסת תגמור הכנות, כי עוד מעט יזניקו אותם לסוריה. אחר כך באה הכתבה מהירה של מטרות. שלומית רושמת את המספרים בחיפזון.
    מוסיק לוטש עיניים. טולדאנו מציץ שוב בכתוב, ומבין: כל המטרות הן סוללות טילי קרקע-אוויר.
    ״ברור?״ דוחק הקול הנחפז בטלפון. ברקע נשמעת המיה: רעש של המון קולות מזמזמים. יש גם צעקות. ״קבל זמנים.״
    ״ברור,״ עונה טולדאנו, ואיננו מאמין. ופתאום נזכר לחקור: ״מי מדבר?״ אבל איחר. השפופרת נטרקה מהעבר השני. כנראה ממהרים להתקשר לטייסות נוספות. ובינתיים מוסיק התעורר, חטף את דף הפרטים, ורץ. וטולדאנו עוד עומד.
    למה אורי לא כאן!
    ומה פתאום ההפתעה הזאת, לרוץ לסוריה? הרי היו באמצע משהו אחר לגמרי, נגד המצרים שתקפו את כוחותינו בסיני -
    הוא שואל את שלומק׳ה: "איפה אורי?״ ומיד מבחין בעצמו בכתוב על לוח המשימות: סגנו נמצא כעת בכוננות ברפידים, שדה התעופה הקדמי של סיני. יצטרכו להסתדר כאן בלעדיו עד שיחזור. לא טוב.
    לסוריה?! והדחיפות הזאת! מה קורה שם, בצפון? המצב צריך להיות חמור מאוד, אם ככה מזנקים לשם, ולתקיפת טילים.
    לזנק לתקיפת טילים?
    לא, זה כבר מאוד פרוע. הגנרלים במפקדה חשבו עד הסוף? על מערכי טילים לא מזנקים חאפ-לאפ. מערכי טילים הם אויב נורא. הם נבנו עם כל החכמה והטכנולוגיה הסובייטית, במלכודת להשמדת מטוסי חיל האוויר. בכל היתקלות אתם, תמיד ניצחו הטילים. וחיל האוויר ספג אבדות קשות. במטוסים, ובשבויים, ובהרוגים. ובפרסטיז׳ה. ובביטחון העצמי.
    ואז, חיל האוויר נרתע, התכנס ללקק את פצעיו, היסס ומצא שאינו יכול לעקוף את הבעיה, ופיתח במאמץ של שנים שיטות לחימה בטילים - שיטות סודיות, מורכבות ומתוחכמות. והטייסות אומנו ושופשפו לפרטי פרטים, כדי שיגיעו יחד ל״עבודת מכונה״, לתיאום מושלם בין מאות מטוסים, כשכל מטוס מגיע במקום ובזמן לחפות על משנהו. כך נקבעה ונטמעה התפיסה, כך נבנו הפקודות בהנחה שרק ״שעון שוויצרי״ שכזה יוכל להתמודד עם מערך טילי קרקע-אוויר, והנה כשבאה השעה התנפצו הכלים, והפיקוד שולח את אנשיו לחטוף מפות ולרוץ מהר למטוסים, להניע ולזנק, נוסח ״תפוס כפי יכולתך״. בלי תדריך, בלי הכנות, מתוך זלזול גמור במאות הפרטים ההכרחיים לביצוע ״אופרציה״ מוצלחת?!
    הפיקוד השתגע לגמרי?
    ומה קורה שם בעצם, בחזית עם סוריה?!
    ״רק רגע,״ הוא צועק לחלון, אל גבו של מוסיק, ובו בזמן רואה שהזמן קצר, שהדברים בורחים לו מבין האצבעות, ודווקא עכשיו אורי לא כאן, כשכל כך צריך אותו. אין זמן, אין זמן! הוא מנסה שוב בחיפזון להשיג מישהו מן המפקדה בטלפון. אין תשובות. לקולות העונים לו משם אין פרטים למסור, אין שום הבהרות, ורק צורך דחוף משודר מן השפופרת: לזנק, למהר, למהר! חדר המבצעים תוסס, הדברים קורים סביבו מעצמם. עוד הוא מתלבט בטלפון והמבנים כבר אוישו כטייסים ונווטים, מטוסים מוכנים למחצה נמשכו מהגף הטכני, אין זמן לתדריכים, הצוותות נדחפים ומשוגרים בריצה החוצה.
    הוא רואה: אין להם אפשרות לעשות הכנות. המובילים קורעים מעטפות חתומות שהוצאו מן הכספת, שולפים מתוכן מפות ותצלומי מטרות, הלוחמים מתכוננים למשימה בריצה כושלת, מתאמים ביניהם פרטים תוך כדי חגירת הציוד, ומוסיק דוחק בהם לרוץ קדימה, מהר.
    אז מניח טולדאנו את השפופרת ומלווה אותם בעיניו. חרדה נופלת עליו. מחלון חדר המבצעים בוקעת נהמה, והוא מציץ החוצה - הנה, כבר חולפים ראשוני הקורנסים שלו, בדרכם אל מסלול ההמראה. מחלונו הוא יכול לראות את ראשי הטייסים שקועים נמוך בתאיהם, בוודאי מנסים ללמוד בחיפזון את החומר שנמסר להם. מוסיק תוקע לו מעטפה: הנה, הגיע גם תורם לרוץ אל המטוס.
    וכשהוא ובני המבנה שלו יוצאים אחרונים למטוסיהם, מבין מ״ט טולדאנו שהפיקוד נשמט ממנו. קורנסים חולפים בזה אחר זה מולו, ובהם טייסיו. ראשיהם החבויים בקסדותיהם, עיניהם שמאחורי משקפיהם הכהים, אינם מגלים לו דבר. הם סתומים כרובוטים. את מפותיהם לא ראה, ואינו יודע לאלה מטרות, ובאלה נתיבים נשלח כל מבנה. לא הספיק לתדרך אותם, אפילו מלה טובה, מחזקת, לא מצא להגיד להם. המלחמה דוהרת, והוא נזרק הצדה.
    והזרם שוטף גם אותו, כי עכשיו גם עליו לרוץ, ולהתרכז בהיקשרות, בהתנעה ובהמראה, ובהובלת המבנה שלו למשימתו האישית.
    די, הוא מחליט, וקורע את המעטפה, ומחלק לבני המבנה שלו את המפות. כולם מעיינים בחיפזון בניירות, במכונית הדוהרת לדירי המטוסים. די, אין מה לעשות, בידי האנשים שלו נתון עכשיו הכול - וחייהם בכלל זה - וכל אחד יתמודד היום בעצמו. די, הוא פוקד על עצמו ורץ מן הרכב אל המכונאים המחכים לו, כאן נכפתה בגרות על כל אנשיו - והוא נושף באפו ודוחה מלפניו את מראה פניהם של אלה שעדיין אינם מסוגלים לה.
    די, הוא נוהם אל עצמו ודוחה את כאב הראש, קופץ לתא הטייס, הנווט אחריו, ומניעים את המנועים.

    כששאול אריות מרים לרגע את עיניו מהמפה ומביט החוצה מן התא האחורי אצל טולדאנו, הוא נתקל במחזה בלתי רגיל: כל חיל האוויר דוהר צפונה. בעמק הירדן נוהרות ארמדות של מטוסי קרב. מן ההרים נשפכים מבנים נוספים כטיפות שחורות, ומצטרפים לזרם. אוויר הבקעה רצוע כולו בשובלי עשן שחורים של קורנסים.
    השלישייה שלהם משיגה ועוקפת בזהירות מבנה אחר מבנה של מטוסי עיט קטנים, המקרטעים גם הם צפונה; וברדיו דממת אלחוט, שתיקה מוחלטת בקשר, וכל מבנה מנסה להשתלב בתנועה, מאיץ, מאט ומתפתל במאמץ להתלכד עם הנתיב המיוחד המתאים רק לו כדי להגיע למטרה שקיבל - ובזמן. מטוסים משיגים אותם וחולפים סביבם, ואחרים מאיטים לפניהם, כאילו מנסים לעצור באוויר, וגם להקות של חסידות מתערבבות פה ושם - כדרכן בסתיו - ציפורים כבדות מצטרפות לקרנבל ונוצות שחורות-לבנות מרפרפות בשמשה הקדמית, ויש משיכות למעלה ויש שבירות הצדה, והכול מהיר ופראי, ובשתיקה מוחלטת.
    הזמן רץ. שולי אריות חוזר למפה שלו, ובתא הקדמי מתפתל טולדאנו בתנועה והמבנה שלו מתפתל אחריו בשלישייה, וכל ששת הטייסים מנסים להתכונן, הופכים בתצלומי האוויר שיצאו מהמעטפה, מנסים לעכל בחטף את קווי המטרה ומתקשים לייחס אותם למפה, או לצפון.
    שולי פוקד לפנות ימינה, ושלושת הקורנסים עוזבים את ״הכביש הראשי״ ופורשים מזרחה, לנתיב עוקף. מיד הם חוצים את הגבול, ומבנה ״אסקוט״ שלהם שוקע עכשיו לגובה נמוך ולובש צורת חץ. מוסיק מטאטא בתאו ערמת אשפה קטנה של מפות ותצלומים שנעשו מיותרים, ונצמד למוביל.
    השעון מתקתק. הם דוהרים במהירות גבוהה לתוך סוריה. חולפים מעל ערוץ הירמוך, ומיד אחריו שוקעים לתוך סבך של ערוצים רדודים וכהים. הקרקע זורמת סביבם שחורה וחדגונית, ספוגה בצבעים הכהים של סוף הקיץ ומנצנצת כמגרש גרוטאות בגלי אבנים, שדות קוצים ודרכי עפר צרות; אין במה להיאחז, השטח מסביב כקצף שחור וחסר אופי.
    ״לבן,״ אומר טולדאנו לנווט שלו, משתמש בלי משים בכינוי הישן, עוד מימיהם בקורס הטיס, ״לבן - אתה בהתמצאות?״ ואריות שומע צליל חשש בקולו של הטייס, ואיננו משיב. בשתיקה הם מכינים את מטוסם לקרב: מפסקים, מכ״מ. מנורות כתומות נדלקות לציין שהפצצות דרוכות.
    ״אריות, איפה אנחנו,״ אומר עכשיו הטייס, והנווט משתעל קצת ומהמהם לו שימשיך בכיוון, כי טרם הגיעו לצומת הדרכים שהוא נקודת הפנייה. הקורנס מתנענע קצת, באי-ודאות, ובמטוס האחורי רואה זאת אשל ולוחש לעודד: ״מספר אחד איבד את הניווט...״ ועודד ברוך, נווט צעיר, הופך והופך במפות שלו ומחליף גיליון בגיליון.
    חלף הזמן לפנייה, והצומת איננו. באופן אוטומטי פונה המבנה לכיוון האחרון, הוא כיוון החדירה לתוך מערך הטילים. שתי דקות להתקפה. הכנף השמאלית מגרדת בפנייה את פני הקרקע הקשים, היבשים. במראה האחורית נראים מספר שניים ושלוש מחליפים מקומות, שומרים על הגזרה האחורית, היא ״שעה שש״.
    נפנוף כנפיים קל, לסימן, וכולם פותחים כוח מלא. המבערים ניצתים ומכים בגב, והקורנסים מאיצים למהירות מרבית. באוויר המהביל של השעות החמות רועד המטוס הגדול ומקפץ כסוס.
    מסביבם עכשיו כלי רכב, פזורים ובשיירות. הרמה הסורית - הם מבחינים - עמוסה ביחידות צבא. הם חולפים מעליהן ברעם. איש אינו מגיב. הם הולכים ומתקרבים לשטח סוללות הטילים. עכשיו טולדאנו מרפה מן המפה, ורק מסתכל סביב. אריות עוד מנסה לנווט, אך קולו בקשר הפנים מהסס.
    מטרתם היא סוללת טילים מסוימת מאוד, סוללה 5/38. התצלום שבידם מראה אותה: קבוצת כלי רכב הפרושים על דופן גבעה. עכשיו, שאיבדו את הניווט, איך מוצאים דבר כזה?
    הרדיו עדיין שקט, כלומר הקרב טרם החל. טולדאנו שובר את הדממה ואומר לבני המבנה שלו: ״אסקוט - מי שרואה את המטרה, שיגיד!״
    שתיקה. אחר כך נשמע ״קליק״ על הערוץ. עוד שנייה עוברת ועוד ״קליק״. כלומר: מספר שניים ושלוש מאשרים כי שמעו את המוביל. הם אינם מוסיפים דבר, וטולדאנו מבין.
    היסוס קל, והוא מפחית מנוע. המהירות יורדת מעט, ואתה משתנה אופי הטיסה: המבנה מנמיך עוד יותר, מגלח את פני הקרקע בהסתתרות מפני מכ״מי מערך הטילים. עכשיו הם חודרים לאזור הסכנה. המבנה מתרחב מעצמו ונפרש לצדדים, ושלושתם מדלגים בין הגבעות כחרגולים, מתגלים ונעלמים איש מרעהו.
    ועכשיו, דרוך ומתוח, מתחיל המוביל להתרומם לגובה. השטח הנראה לעיניו הולך ומתרחב. הוא יודע שהוא עצמו נחשף לאויב. האחרים עוקבים אחריו מלמטה, סורקים במתיחות - מה הוא עושה? מעולם לא התכוננו לצורת טיסה שכזאת, ועדיין לא סיכמו דבר ביניהם.

    לפתע נשברה הדממה, ופרצו הצרחות ברדיו.
    עשרות מבנים נכנסו בבת אחת למערך הטילים, פקודות התערבו בקריאות אזהרה ובצפצופי הפרעה הדדית בקשר וחסימות אלחוט -
    בו ברגע רואה טולדאנו מימינו, נביטת מזרקות עשן. נחיתת פצצות ראשונות במטרות, אולי - אך ביניהן הוא רואה טילים מזנקים בזנבות אש מעל הגבעות, דקים כקיסמים, וממריאים -
    הנווט מכה לטולדאנו בסטיק, כלומר: הגיע הזמן למטרה, היא כאן בסביבה.
    צריך להחליט. טולדאנו מושך לגובה. הוא חושף את מלוא מטוסו לסוללה הטילים ״שלו״, עכשיו הוא מקווה שהסוללה תתעורר נגדו, שתפעל - ותתגלה. עיניו מתרוצצות סביב לגלות שיגור טילים. והוא מקווה כי מספר שניים ושלוש מאחוריו עדיין מסתתרים כציידים בגובה נמוך ומלווים אותו חבויים, דרוכים לזנק ולתקוף. אבל הרעש ברדיו נורא, קורע אוזניים, מונע כל אפשרות של תקשורת ביניהם, ואפילו בינו לבין הנווט שלו אין קשר, למעט דחיפות במוט ההיגוי. הרעש מחריש את צפצוף מכשירי האזהרה, מטמטם אפילו את היכולת לחשוב.
    הוא מתחיל פנייה במקום, מטפס. הבהובי אש קלה עולים מן הקרקע לעברו, אך הוא אטום להם, מצפה רק לסוללה שלו. והנה, מנורת אזהרה נדלקת: נעילת מכ״מ. גילו אותו. זהו זה. הנה - עוד רגע הטיל יצא.
    הבהק! ועוד אחד!
    משמאל, דרומה לו, על גבעה - התלקחות וענן עשן.
    הוא מבחין בשיגור, ובו בזמן הוא חש שאריות מכה בסטיק.
    מצלע הגבעה יוצאים הטילים. טיל ראשון, ואחריו שני, ממריאים. כמה הם קטנים, חולפת בו תהייה. ואז מתעוררת בו התגובה ומטוסו מתנער ובועט כלפי מעלה באחוריו, והם הפוכים, ראשיהם למטה, עטים במבערים שואגים לעבר המטרה. בזווית העין הוא מבחין על רקע האדמה המסתובבת מעל לראשו בתנועת שני הקורנסים האחרים שלו, המבקיעים מקיפולי הקרקע וחוצים דרך האופק וכלפי מעלה בטיפוס מהיר, תלול. ואת הטילים הוא רואה, מעקמים מסלולם באוויר, מתפתלים אליהם. אבל עכשיו הוא צריך להתרכז בכוונת, ובכוונת שלו מצטייר על הקרקע עיגול כלי רכב, כתם מרכזי, צומת שבילים זעירים. זהו המראה שחיפש, זוהי המטרה. טיל נוסף מתלקח ויוצא מתוך הציור הזה, מתוך הסוללה, ובדיוק אז מגיע הקורנס לגובה ההפצצה. שאול טולדאנו לוחץ סוף סוף על כפתור הפצצות, והוא ואריות מתכווצים יחד עם מטוסם בהתכווצויות המשחררות כאנחת רווחה, כפליטת זרע, חשים בגופיהם איך חצאי טונות של ברזל וחומר נפץ נפלטים בזה אחר זה מתוכם ונופלים כלפי מטה, ופתאום גופיהם משוחררים ומטוסם קל ופראי, צובר מהירות מטורפת במדרון, ויוצא מהצלילה כאריה. מהר, מבט לאחור! על המטרה הם רואים התאבכויות פיצוץ ועשן. ומבט סביב! איפה הם הטילים ההם?! הנה, הם רואים אותם שוב, והטילים טסים במעוף מוזר, לא נשלט, כאילו מסתחררים בסחרור מעוות כלפי מעלה, ושובל העשן נגרר אחריהם מצויר באוויר, מפותל כמו מחלץ פקקים, חולף הרחק, הרחק משני הקורנסים שלו, שהנה גם הם ממטירים את מטעניהם ושוקעים בין אבכות ההתפוצצויות שעל המטרה.
    ברעש האיום הוא הופך פניות פעם ופעמיים לצירוף המבנה, וכולם יוצאים יחד אתו דרומה. איזה טעם ניצחון! הנה הם ״בחוץ״, ועשו זאת - למרות הכול.
    בחציית הכנרת הם מחליפים ערוץ, ושקט נפלא מציף אותם על אדמת הארץ, בדרכם הביתה. בקול שמצניע גאווה הם מודיעים לבקר: ״5/38 הושמדה.״ אריות קורץ לטולדאנו במראה ומקרקר: ״נגמר בסדר, אה, שחור?״ על הקרקע, בטייסת, תחזור הפורמליות. אבל כאן, כרגע, מדברים בכינויי חיבה. היה נפלא. ואין מפולת, שטויות. שום מפולת. אין.

    היימן רותח מזעם.
    כולם הוזנקו לרמת הגולן, ללחום בטילים, ואותו השאירו! דווקא אותו השאירו לנהל במבצעים, כמו פקיד מושתן, והוא מחמיץ עכשיו את המבצע של חייו, מבצע חיסול מערכי הטילים שעוד ידובר בו שנים רבות. ושוב איחר, כמו שאיחר לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, כמו שאיחר לקציר-המיגים במלחמת ההתשה. ושוב נשאר בתול, הוא, הטייס המצטיין, שעושה לילות כימים בכוננות ומתפלל למיג, אפילו מיג קטן. היימן, שישלים גם עם ״יאק״ או ״דלפין״, ואם אין בררה, שייתנו לו להפיל אפילו פייפר! ורק שייתנו לטרוף, ולא להישאר אימפוטנט כזה.
    אחר כך חרונו כבה, כמו תחת מקלחת קרה. וכשהטלפון ממשיך לדווח, ופני הפקידות סביבו מחווירים, והמכונאים מצטופפים בתדהמה, נשארת בו מבוכה, ואחריה חרדה.
    טולדאנו נכנס בדלת חדר המבצעים, מיוזע. היימן ממהר אליו.
    ״מי אמר לך את זה, רוני?״ פני המ״ט מולו מאפילים, מסרבים להאמין. אחריו מתפרץ גם מוסיק לחדר המבצעים ומטיל את ציודו על הרצפה בקול טפיחה. ״מה מקשקשים לנו, היימן?״
    היימן מסביר, שהוא דיבר עם ראש-להק דגוני, קצין הביצוע בפיקוד העליון. הוא מעיד עליו את הפקידות שהאזינו לשיחה. טולדאנו רואה עכשיו את הכתמים האדומים על פניהן, את הממחטות באגרופיהן. מבחין בהתקהלות החרדה הנוצרת סביבם.
    ״הכול נכשל, המפקד...״
    ״מה פירוש נכשל? כמה סוללות טילים השמדנו, אה, היימן? מה התוצאות, מישהו יכול להגיד?״
    ״דגוני אומר, שלא דפקנו כמעט אף סוללה.״
    ״מה?!״
    ״מה השטויות האלו!״ מתפרץ אריות מעבר לכתפו של הטייס שלו. ״אנחנו, אנחנו דפקנו את 5/38! המפקד! מוסיק - ״
    אבל אל טולדאנו חוזרים עכשיו קולות החרדה והבלבול, ההיסטריה ברדיו. פתאום הוא קולט מה הם סיפרו. והוא מאמין להיימן.
    ״אוקיי, היימן.״ הוא בולע רוק. ״מה עוד רצית לדווח?״
    ״שאול,״ אומר לו היימן, ״יש אבדות.״
    ״לא חשבתי אחרת,״ עונה המ״ט, שלא חשב על כך כלל.
    ״אבל... אהוד איננו. אהוד נעלם.״
    ״אהוד? אהוד? נעלם?!״ טולדאנו קופא.
    ופתאום בחדר כולם מתחרים בידיעות. הפקידות סביבו מצייצות, מונות באצבעות את הנפגעים בטייסת א׳ ואת ההרוגים והשבויים בטייסת ב׳ וטייסת ג׳. שם מוכר רודף שם של חבר, והקהל מצטופף סביבם, והטלפון מצלצל בינתיים והטלפרינטר דופק בקובת הקשר, ואיש אינו ניגש לענות. וטולדאנו נרתע וחש שהדם אוזל מפניו.
    ״די! היימן! עזוב את זה, לא עכשיו! אני לא רוצה לשמוע!״
    ״רק רגע, המפקד, הרי כולם יודעים ממילא... הכול הולך בטלפונים, מכל הטייסות הפקידות מטלפנות ומספרות.״
    ״היימן!״ צורח טולדאנו, ״שתוק! סתום את הפה!״
    המעגל סביבו מתרחב. פנים נדהמים מביטים בו.
    ״לשתוק!״ הוא נובח. ״לא אכפת לי מה יודעים, מי יודע! פה חדר מבצעים, ולא... ולא...״ רק תוך כדי דיבור הוא מבין שאיבד שליטה על עצמו, ואז הוא נושם עמוק וקולו יורד ומתקרר. ״אתם לא תשחקו לי עכשיו ברכילות, מובן? את הנפגעים תספרו אחרי המלחמה, מובן?!״
    תדהמה בחדר, מצליל קולו הזר.
    ״היימן,״ הוא נוזף במנהל התורן, ״רגע משאירים אותך לנהל, והמבצעים נהפך למרכז קשקושים ושמועות?״
    שתי פקידות המבצעים נסוגות לאחור, לעבר השולחן הרחב. גומת החן נמחקה מלחייה של שלומק׳ה הצחקנית.
    ״מוסיק! בוא הנה מיד! אתה הקמב״ץ? אז תשתלט על המבצעים! הגיע הזמן שתעשה פה סדר. תראה את הברדק! הגיע הזמן שתחנך את הפקידות שלך!״
    אוי, אהוד, אהוד... למה?! ואיך יתגבר צורי על המכה?
    ״ואתן, אתן שומעות, אתן לא תעשו יותר שום טלפונים מכאן לחברות שלכן הקצ'קס. זוג זקנות רכלניות! הבנתן?"
    איש אינו מדבר בחדר. לאט לאט נרתעים מפניו. ואז הוא מבחין בפרטים הקטנים.
    ״בואי הנה, ורדה! מי הרשה לך להסתובב בתלבושת אזרחית? עופי מכאן! להחליף תכף ומיד למדים! פה לא קברט!״
    אוי, שום דבר לא נגמר. הטילים הסוריים חיים ונושמים שם בגבעות השחורות, טוענים תחמושת לסיבוב נוסף. ואהוד, אהוד מונח שם ביניהם, או רץ על נפשו בגבעות.
    לא! הוא משתלט על עצמו, ושב להרהר בטיסה המוזרה שעשו זה עתה. חייבים מהר מהר לתקן, ללמוד מה שאפשר משיטת התקיפה שאלתרו במבנה שלו, ולתדרך את כל אנשיו. עוד רגע, עוד רגע יצטרכו לחזור ולצאת צפונה! והפעם לא ייתן שהפיקוד יברח לו. הוא ייקח את הטייסת בידיים! רק שחסר לו כאן אורי, כל כך חסרים הכוח והשקט שלו. לעזאזל, כמה זמן הם מתכוונים להחזיק את אורי ברפידים, שיחזור כבר.
    ורדה קמה ויוצאת, כנמלטת. שבר של התייפחות בוקע, והדלת נסגרת. מוסיק מרים את ציודו ויוצא אחריה. אבל שלומית מזדקפת וחוזרת לעבודה, התנהגותה עניינית, מפנה את השולחן ומכינה מחדש את לוח המשימות. ופתאום טולדאנו נטרף לנשק לה על פיה, על עיניה. סומק עבה מציף את פניו, והוא חש להסב את ראשו.
    ״היימן, הגיעו הוראות להמשך?״
    שלומית עונה לו בשקט: ״כן. לתעלת סואץ.״
    ״לתעלת סואץ? דרומה?!״

    בחדר השליש למעלה, נחפז מאוד, מצחו מכוסה זיעה, דוחף מוסיק במותנו את הדלת עד שהיא נסגרת, ולרגע הוא לבדו. עם הטלפון. רק שימצאו מהר את מירי.
    קול אישה עונה. היא מקרקרת בבהילות: ״מי זה? הלו! הלו,״ ומוסיק מבקש את מירי גוטמן, היא צריכה להיות בביתן 31. ״תיכף!״ וכבר היא רצה, ונקישות השפופרת שנשמטה בתיבה, וצווחותיה המתרחקות, ״מירי גוטמן! בעלך! מירי גוטמן!״
    ״מוסיק?״ הקול האהוב מתנשם בכבדות. ״מוסיק?״
    "מירי, חמודה שלי.״
    ״מוסיק, מוסיק... הכול אצלך בסדר?״
    ״מאה אחוז, מירי,״ הוא משקר לה, ״ואיך אצלך? מירי, ומה עם יוני?״
    ״יוני מאה אחוז,״ היא משקרת לו, עדיין נשימתה קצרה. ״אפילו מתוק. ופה קצ׳קיאדה, אתה יודע.״
    כל הנשים והילדים שפונו משיכוני המשפחות עם פרוץ המלחמה נאספו בבית הנופש של קיבוץ מגדים.
    ״מירי, מתוקה שלי... מה אתם עושים שם כל היום?״
    ״כולנו על הדשאים... יוני, כרגיל, משתולל. מטפס קצת על הראש.״ ילדם בן הארבע חסר שקט, היפר-אקטיבי. ״אבל מה זה חשוב, מוסיק.״
    ״אז באמת, למה שלא תיקחי אותו ואת הפקלאות, ותעברו לאמא שלך? שם הכי טוב, את לא חושבת?״

    המולה בוקעת משפופרת הטלפון שבחדר המבצעים. נהמת המון קולות בפיקוד, כמו באולם כנסים או אספה כללית בקיבוץ. מעבר לקול הנחפז העונה לטולדאנו על שאלותיו, המתאמץ לסיים את השיחה, נשמעות ברקע צווחות. ״לסואץ?״ שואל טולדאנו, ״הרי רק התחלנו עם סוריה.״ ״לסואץ, מהר,״ משיב לו הקול הלא מוכר. ״מצב חירום! המצרים מותחים גשרים לעבור את התעלה, והכרחי לעצור אותם לפני רדת החשכה! קבל זמנים לטייסת שלך - ״
    טולדאנו מבין: עוד מעט יתחיל השיטפון המצרי לזרום. נהרות חיילים ושריון ידלגו על תעלת סואץ וינועו בחושך לסיני, ובחוץ אור השמש כבר לובש גוון כתום. עוד מעט חשכה. אין זמן!
    ״אבל מה עם הטילים בסוריה?״ הוא מתעקש.
    ״עזוב את הטילים בסוריה,״ עונים לו בלקוניות.
    איפה מוסיק? לאן נעלם מוסיק בדיוק עכשיו? שלומית מושכת בכתפיה. היימן וטולדאנו נחפזים למלא את פרטי ההנחיות לטכנאים. דני כהן, הקצין הטכני, מאיץ בהם. מהר, יאללה, מהר, אם לא תזדרזו לא נספיק להכין!
    ״שלומית, תמצאי את מוסיק!״ טולדאנו חורק שיניים. הוא והיימן מושכים את מפת התעלה: מדבר סיני הצהוב ממזרח, מדבר מצרים הצהוב ממערב, ובאמצע - מאתיים קילומטר של קו כחול. התעלה. הגשרים האלה, איפה הם? סביב התעלה עשרות כתמים אדומים: מערכי טילים מחפים עליה מפני חיל האוויר. איפה הגשרים האלה? ואיפה מוסיק?!

    "אבא! אבא!״ מוסיק שומע את הקטן המטפס על אמו וחותר להגיע לטלפון. ״טוב,״ זהו קולה, ״רק לרגע. מוסיק - ״
    ״יוני, מתוק שלי - ״
    בדיוק אז הרמקול מכעכע מעל לראשו של מוסיק, ופוצח בקריאה: ״גוטמן - למבצעים! גוטמן - רד למבצעים!״
    ״יוני, תן לי חזרה את אמא.״
    ״אבא! איפה אתה? מתי תבוא?״
    ״אני בעבודה, ילד. תן לי את אמא!״
    אבל בן הארבע לא שומע. הוא מוכרח לספר על המחנה, המשחקים בדשא.
    ״גוטמן! רד מיד למבצעים! גוטמן! רד מיד למבצעים!״
    ״די, יוני.״ מירי לוקחת את השפופרת. ״מוסיק - ״
    ״מירי! אני מוכרח לסגור ולרוץ.״
    ״אפילו לא דקה, מוסיק?״
    ״אי אפשר, מירי, בעצם אסור לי לטלפן לך.״
    ״מוסיק, מה קרה?״ אי אפשר אתה.
    עוד הוא נאבק, ואז נפרץ בו משהו שלא התכוון שיפרוץ: ״זה טולדאנו... הוא יצא מהכלים. עלה עלי כמו פרא אדם. ואסור לנו לטלפן.״
    ״מוסיק,״ היא אומרת לו, וקולה שקט, ״מי זה?״
    לה הוא אינו יכול לשקר. ״מירי, אבל תעשי לי טובה, אל תגידי לאהובה... זה אהוד.״ נדמה לו ששמע נשימה, או נשיפה -
    ״מירי! את מרגישה טוב? מירי!״
    ״מוםיק, הכול אתי בסדר.״
    ״גוטמן - רד - מיד - למבצעים! גוטמן - למבצעים!!!״
    ״מירי, אני מוכרח לסגור.״
    ״רוץ, מוסיק. לי אל תדאג, אני אהיה בסדר. רק שמור על עצמך.״ והשפופרת נטרקת.

    בחדר המבצעים הופך שולי אריות את הכספת של מוסיק. עשרות מעטפות קרועות ופתוחות מוטלות על הקרקע, ולא מוצאים את המבוקש.
    איפה, לכל הרוחות, הגשרים האלה צריכים להיות?!
    לאן בדיוק לטוס? איפה לתקוף? סתם כך, ״לטוס לתעלה״?!
    ליד הדלת מצטופפים המובילים, מחכים להנחיות. מטוסים מוכנים לקרב מתחילים להימסר. לאן לטוס?
    היימן בטלפון, צועק אל המודיעין, מנסה לקבל תשובה. עיניו נתקלות בעיני טולדאנו, והוא מהנהן: ״תכף, תכף... מבררים.״ טולדאנו מביט בו ויודע שהזמן בורח, ויודע שהוא חייב להתקשר בעצמו, ישירות, אל האיש האחד והנכון שישיב לו היכן נמצאים אותם גשרים. חייב, אבל אינו מסוגל.
    איפה מוסיק נתקע, לעזאזל? ולמה אורי צריך להיות ברפידים דווקא עכשיו?
    הדלת נפתחת, ולחדר נכנס מישהו חדש. ומשהו בכניסה הזאת נראה מוגזם, כמעט תיאטרלי, אולי בגלל גובהו של הנכנס, או רוחב כתפיו בחולצת המדים העטורה, המגוהצת. כל העיניים פונות אליו, ואחר כך כולם מחליפים מבטים. מה פתאום מופיע כאן, באמצע הבלגן, סרן ורדי מהטייסת של צורי, מבסיס הצפון?
    "היי, גיורא,״ אומר טולדאנו. ״מה שלומך."
    ״אצלי הכול בסדר," אומר ורדי. "תודה. אפשר אולי לעזור כאן במשהו?״
    טולדאנו מושך בכתפיו, ומצביע על המפה הריקה. שניהם רוכנים לרגע. ואחר כך מזדקף ורדי, מחייך, ומבקש את השפופרת מהיימן. ״איפה הגשרים?״ הוא קורץ, ״מיד תהיה תשובה, שאוליק.״ בחדר מסתמנים חיוכים מהוססים, וטולדאנו חש שגם פניו משתחררים. יהיה בסדר! ידוע, שאין בחיל האוויר אשף כמו ורדון, כשצריך להשיג משהו ממישהו. הוא כבר יסחט מידע מהמודיעין. והשאלה, מה בעצם הוא עושה כאן, נשארת בינתיים פתוחה.
    מוסיק נכנס בזהירות פנימה, וסוגר אחריו את הדלת. אבל העיניים כולן תלויות בשפתיו של ורדון, ואיש אינו שם לב. מוסיק פונה בשקט למקומו.
    טולדאנו מתפנה, מהרהר שוב ומחליט להתגבר על עצמו ולבקש בטלפון את האיש ההוא, את ראש השליטה חבקין. מזמן לא דיברו זה עם זה, אבל חבקין הוא איש מרכזי במפקדה, ובלי ספק יוכל לקצר את הדרך ולתת את הידיעה ההכרחית, איפה מונחים גשרי האויב. טולדאנו מחליט לדבר בקיצור וברשמיות, בלי גינוני חברות. רק יבקש מחבקין את נקודות הציון הגיאוגרפיות של הגשרים, יקבל - ויסגור.
    ״המתן,״ אומרת לו המרכזנית, ״עוד רגע.״ אסא איש עסוק. ״מי מבקש אותו?״ טולדאנו בולע את רוקו ואומר, ״שאול טולדאנו.״ מוסיק, ממולו, נתקל במבטו ופניו מתעווים בהבעה של ״מה לעשות". ההעוויה כל כך מגוחכת, ופני מוסיק כפני ילד מנומש, שטולדאנו נאלץ לגחך. אפילו פניה הממורמרים של ורדה, המאזינה אתם על הקו, מתרככים.
    חבקין בטלפון, סוף סוף! וטולדאנו - רשמי ומקצר ככל יכולתו - מסביר שיש איזה פקק בזרימת האינפורמציה המודיעינית.
    ״אתה מדבר על הגשרים.״
    ״כן, אין לנו שום פרטים, בעיקר הכרחי נ.צ.״
    ״זהו. אין נ.צ., טולדאנו.״
    אסא כבר לא מכנה אותו ״שאוליק״. טוב, שיהיה כך.
    ״מה אין? אין נ.צ.?״
    ורדון, מולו, מניח פתאום את השפופרת ומביט בו, בפה פעור במקצת.
    ״אין, טולדאנו. זה לא שום פקק במודיעין. פשוט כולנו בפיקוד לא יודעים, ואף אחד לא יודע איפה הגשרים. אין לנו את האינפורמציה הזאת במערכת.״
    ״לא יודעים איפה המטרות! אז מה עכשיו, אסא - ״
    ״זה המצב, טולדאנו. צאו כבר!״
    ״אסא! מה זה צאו, לאן? אתה מבין מה אתה אומר?!״
    ״אני מבין מה אני אומר. זהו המצב, שאול.״
    בתנועת יד טולדאנו מסלק את הפקידה. היא מניחה את השפופרת שלה, והוא מסתובב בכיסאו, פניו לקיר, רק הוא עם הרש״ל, ועם זאת הוא חש את עיני הטייסים בחלון נעוצות בגבו.
    ״שאול,״ אומר לו אסא, ״תזדרז! אין לי זמן לקשקש אתך בטלפון, גם פה יש לחץ.״
    ״אסא,״ עונה מוביל-הטייסת לרש״ל אסא חבקין, הנמצא הרחק בהרים, במוצב הפיקוד מתחת לאדמה, לאיש שהיה מפקדו וידידו שנים רבות, ״תן לי רק דקה, גם לי אין הרבה זמן! הטייסים עומדים עלי ומחכים להוראה ממני לצאת למטוסים; אבל איפה המטרות, אסא? לאן אתה רוצה שנטוס? שניכנס לטילים בתעלה בלי נ.צ.? מה, נסתובב שם בנ.מ. ונחפש? תסביר לי!״
    ״שאול טולדאנו, תקשיב אלי היטב. יש לנו כאן מספיק בעיות. רק לפני שעה ספגנו מכם כישלון אדיר בצפון, ואין זמן וכוח לקְלוֹץ קַשֶׁס. אז אין נ.צ.! הבנת? אין לנו! לא יודעים איפה הגשרים. ולא זה הזמן לחפש אשמים. אנחנו צריכים להילחם, את הגשרים האלה חייבים לדפוק, מוכרחים, ועוד היום. אין מישהו אחר שיעצור את כל הטנקים המצריים.״
    ״אין מישהו אחר? אסא! מה עם כוחות הקרקע, המעוזים, אסא, איפה כוחות הקרקע?!״
    ״זה סיפור ארוך, זה לא לעכשיו. תאמין לי, שאול, שיש בעיה נוראה. הכול עכשיו תלוי בכם.״ ושוב מתקשה הקול הדובר אליו. ״צריך למצוא את הגשרים, אז אתם תצטרכו למצוא אותם.״
    "אסא, אני לא מאמין! ככה - לכו תתרוצצו בשטח, בין הטילים? אסא, זה חיל האוויר? מצטער, אני לא יודע איך לעשות את זה!״
    ככה לא עובדים! הרי זה ההפך מכל מה שלימדו אותו, מה שדרשו ממנו! תמיד ההוראות היו מפורטות ומושלמות, עם נספחי מודיעין, ונתיבים. והכול מדוקדק וקבוע, ואוי לנפשך אם תעז לסטות ימינה ושמאלה מן הכתוב. זוהי דרכו של חיל האוויר, ה״אופרציה״, שהכול בה מתואם כמו שעון.
    ״אתה? אתה לא יודע?״ קולו של אסא שונה פתאום. מר. ״אתה, מיסטר טולדאנו! אתה, עם השגעונות הפרטיים שלך, וכל ה׳עזים׳ שלך, דווקא אתה נעשה לי פתאום מרובע? נראה אותך עכשיו!״ וטולדאנו יודע שאסא מתכוון שהוא נמאס עליו לגמרי.
    ״אסא...״ נרתע המ״ט, מבקש לסיים את השיחה. ״טוב, הבנתי.״
    אבל אסא מתרתח: ״להמציא המצאות ורעיונות משונים ידעת? לעשות בלי רשות ניסויים מסוכנים יכולת? ועכשיו, כשיש בעיות, אתה נבהל?״

    רק לפני שבועיים הזמין אליו אסא, לאחר שעלה בדרגה וקודם בתפקיד, את חברו לשיחה רצינית במשרדו החדש במפקדה. כוסות תה עמדו ביניהם, וזר פרחים ניצב על השולחן. ״הגיע הזמן לדבר אתך ישר בפרצוף,״ אמר לו אסא חבקין. ״עם כל היתרונות שלך, ומי כמוני מכיר בהם, הלא במפקדה כבר קוראים לי האפוטרופוס של טולדאנו, אתה בסך הכול אדם בלתי אחראי.״
    ועכשיו, בטלפון, נמשכת כביכול אותה שיחה, החרוטה עמוק בזיכרונו. השפופרת צורחת בקולו של אסא: ״קצת אחריות על הכתפיים שלך, ואתה מתקפל? ואיפה כל הדיבורים הגבוהים על עצמאות, ועל מנהיגות?״
    "אסא! אני צריך נ.צ. של המטרה!"
    ״מנהיגות!״ צורחת לו השפופרת. ״עצמאות!״
    מעבר לשולחן ורדון קם על רגליו. הוא אומר למ״ט: ״שאוליק, אין נ.צ., וצריך שנחליט איך הולכים לטוס את זה... שאוליק?״ אבל טולדאנו כבול לטלפון ולא שומע.
    לפני שבועיים בלבד אמר לו חבקין: "אתה אולי מקורי, שאוליק, אחד שלא הולך בתלם. אז לך, תהיה משורר, תהיה צייר. אבל עם חוסר המשמעת שלך, כאן לא תוכל להמשיך! שום הוראה אתה לא מקבל כלשונה.״
    במבצעים, שלומית מאזינה ורושמת; היימן כוסס את ציפורניו; הטייסים נדחקים מן החלון לראות -
    ״חבקין," מתחנן טולדאנו, "אין לך מושג אפילו על המיקום הכללי, בערך, של חלק מהגשרים?״
    ״אין, טולדאנו! אין! אין! אין!״ חבקין יוצא מכליו. ״שוב אתה לא מאמין?״
    הצווחות הבוקעות מן השפופרת נשמעות בכל החדר. טולדאנו ממהר לכסות את הפומית בידו. ורדון קם, החלטי, ומושך את מפת התעלה. היימן ומוסיק הולכים אחריו. ושוב שומע טולדאנו את השיחה הזאת מתערבבת בשיחה ההיא, שבה הודיע לו מפקדו וידידו זה שנים: ״אי אפשר יותר עם חוסר האמון שלד. בכול אתה חושד, הכול אתה מעוות, כל פקודה, כל שיטת לחימה שהוחלט עליה.״
    ועכשיו טולדאנו מניח את השפופרת לאט על כנה. לפני שבועיים - והוא אינו רוצה להיזכר בזה - אמר לו חבקין: ״מאיפה הפאראנויה הזאת, אני לא מבין! כולנו, כל הפקודות והשיטות והתכניות - לא בסדר?!״
    ולך תחזור ותסביר, בפעם האלף, שיש לך דעה שונה על מבצעי ה״אופרציות״... שאם משהו קטן ישתבש (למשל - אם לא יהיו נ.צ. של המטרות - ), יתמוטט הכול כמגדל קלפים.
    והוא השתתק אז, כמודה ועוזב. ועל כן ניצח חבקין; וכשקם ללכת אמר לו הקצין הבכיר: ״יש בך דברים טובים, טולדאנו. אבל לפיקוד - אתה לא מתאים. מבצעים ושמירה על חיי אדם מחייבים יכולת לשאת באחריות מיידית וטוטאלית, שאתה לא מבין את משמעותה.״ וטולדאנו הבין כי כאן מסתיים שלב בחייו, וכי בקרוב יצטיד לקבור שנים של עבודה, ושאיפות, ותקוות.
    ובאמת, הוא חושב, איזה אדם נורמלי היה צריך לחרוד, לפני שבועיים? מי היה מעלה בדעתו מפולת כמו זאת שמתרחשת עכשיו?
    אבל די לחלום. יוצאים לתעלה. והוא כבר יודע איך יתדרך אותם לטוס - ואלוהים ישמור אותם.
    ויצאו למטוסים.

    בחדר המבצעים אומר ורדון לשלומית: ״בא לך לשתות כוס קפה?״ שלומק׳ה קמה בזריזות, אבל ורדון מושיב אותה בלחץ ידו הגדולה, והולך למטבח.
    פתאום משתרר שקט בחדר המבצעים. הטלפון לא מצלצל, הטלפרינטר אינו מרעיש, והמכונאים מעבר לקיר כאילו נעלמו. שלומית יודעת: הטייסת שלה כולה באוויר, טסה לגשרים ולטילים שבתעלת סואץ. כל חיל האוויר בדרך לשם. ומי שאינו טס - כולא עכשיו את נשימתו.
    ורדון חוזר, עם שני ספלי קפה וצלחת עוגיות. שלומית מזהירה אותו: ״במבצעים שלנו אסור לאכול.״
    ״במלחמה - מותר,״ הוא משיב, ומחייך אליה.
    ובכל זאת אינה יכולה. ״חכה שטולדאנו ישמע - ״
    הוא מגחך ובשיניים לבנות נוגס בעוגייה. הפירורים - שומו שמים - מתפזרים על שולחן המבצעים. שלומק׳ה ממהרת להביא מטלית ולמחות, ושוב היד הגדולה, השחומה, אוחזת בה בכוח ועוצרת. לא נורא!
    ״תגידי לי, שולמית?״
    ״שלומית.״
    ״שלומית מה?״
    ״שלומית קושמארו." אוזניה מאדימות פתאום, וכמו מתוך התגוננות היא מוסיפה: ״אנחנו מירושלים.״
    ירושלים! הוא מכיר את ירושלים לא רע. מאיפה בדיוק?
    ״אנחנו גרים במורשה. מוסרארה,״ היא מבהירה לו. ״לא רחוק משער יפו.״ הוא עדיין לא מאתר. ״מנזר נוטר-דאם... אתה יוצא צפונה מהעירייה - ״
    ״אה! כן, כן. שכונה די ישנה כזאת, בית על בית?״
    ״זאת שכונה עתיקה מאוד,״ היא מגינה על ביתה. ״בתים מלפני מאה, מאתיים שנה, ויותר. כמעט לכל בית יש בור מים למטה.״
    הוא עצמו גר לא רחוק מירושלים. קיבוץ צובה.
    במקביל, אוזניהם דרוכות כל הזמן לרחש מכשירי הרדיו. את הטיסה לא יקלטו - תהיה דממת אלחוט - וגם את התקיפה לא: התעלה רחוקה מדי. אבל אחר כך, ברדיו החירום, ייאמר הכול. בערוץ החיפוש וההצלה. בינתיים המכשירים רק רוחשים בלחש מונוטוני, מכני, ואפשר להמשיך לפטפט.
    כן, היא היתה שם.
    ״בצובה? מתי?״
    ״בטיול בית ספר, כמובן. כיתה י', או י״א; כל שנה ׳אליאנס׳ מבקרים שם, לראות את הכפר הערבי, וגבעת העתיקות.״
    ״ובמעיין הנסתר היית?״
    בוודאי שהיתה. זכרון הזחילה במנהרה הצרה, הטחובה, עם נר מעשן. הפחד, במקום שאבני מפולת עתיקה נעקרו וחסמו את הדרך, והזחילה ביניהן, הבטן על קילוח המים הצוננים כקרח. והעלייה - אחד אחד - בשלבי הברזל מן הבאר החוצה אל החום ואור השמש, ומטע התפוחים מסביב... ״איזה תפוחים קיבלנו שם, אצלכם. אדומים כאלה.״
    ״כן, זו החלקה של ה׳יונתן'. תפוחים קצת חמוצים, לא?״
    ״לא זוכרת. אבל כל כך יפים!״
    הם מגחכים זה לזה. הרדיו רוחש ביניהם. ורדה עסוקה בעדכון חוברת תדרי החירום. אבל אוזניה חדות, יודעת שלומק׳ה. ״שלומית קושמארו... כמה אתם במשפחה?״
    ״אבא, אמא, תשע בנות.״ שוב היא מסמיקה.
    ״תשע!״ השיניים הלבנות צוחקות מולה.
    מה יש? היא כמעט נעלבת. ״וכמה אצלכם, אה - ״
    ״גיורא. גיורא ורדי. אנחנו שניים, בן ובת.״
    כמובן שניים, עם שם כזה. ״אתם... מאיפה?״
    ״מגרמניה... ׳יקים׳ אנחנו.״ והוא מוסיף, כמסביר: ״רוזנהאפט.״
    ״אתה ממשפחה יקית?״ פרצופה מתקמט בפקפוק. הוא מבין מיד.
    ״מה, צבע העור? אצלנו,״ הוא מחייך אליה, ״שנינו יצאנו שחורים. יש גם יקים כאלה. לא,״ הוא צוחק, ״אין דם תימני במשפחה, עד כמה שאני יודע.״ היא שואלת מנין הכינוי הזה, ורדון.
    ״אה, כולם קוראים לי ככה. הייתי ציפלון כזה; אחותי המציאה, ואחריה -המשפחה, וכל הקיבוץ.״
    הם משוחחים כבר כמכרים ותיקים.
    ״לא, אף בן זכר. את אמא שלי זה שיגע. לאבא דווקא לא היה אכפת. כאילו אפילו נהנה, להיות אבול-בנאת. אבל אמא, כשהילדים ברחוב היו מזרזים אותה, 'עוד הפעם! עוד הפעם!׳ - ״
    את השאלה הבאה הוא שואל בקול נמוך, ופניו קרובים לפניה.
    ״לא, לא כולן...״ היא מסמיקה. ״אחותי הגדולה יפה מאוד. היתר - ככה-ככה. אתה רואה...״
    ״קושמארו!״ הוא מנגן לה.
    ״מה יש, ורדון?״ גומת החן מופיעה שוב בלחי העגולה, הצחקנית. הייתכן שאותו ראתה מבעד לעצים, אז במטע התפוחים, בין כל הקוטפים שעבדו מסביב? גבוה, שחור ושרירי, בחולצה כחולה כהה, על סולם בראש העץ.
    ״את לא כל כך מכוערת.״
    ״וגם אתה, גדלת מאז,״ היא מתחצפת. הרדיו הרוחש משמיע פתאום שריקה. שניהם מתכופפים להאזין לרמקול, וראשיהם פוגעים קלות זה בזה. ״לא, שום דבר.״
    ואז היא חוקרת אותו: מה פתאום ״צנח״ לכאן? הרי יש לו טייסת משלו, הטייסת הצפונית. "שלחו אותי, שלומק׳ה. אני נשאר כאן.״
    כמעט נפלט מפיה: יופי, אבל היא עוצרת את עצמה בחומרה. ״מה פתאום? לא צריכים אותך בטייסת שלך? עכשיו?!״
    הוא מביט בה.
    ״כן?״
    ״שלומית,״ הוא אומר לה, לאט, ״אל תגידי לי שאת לא יודעת.״
    ״מה אני צריכה לדעת, גיורא?״
    פניו נעשים כהים עוד יותר. רק עיניו בסדקים בהירים בין הריסים השחורים, הארוכים.
    ״מה העניין, גיורא?״
    לאט, בכבדות, הוא מגלה לה.

    באוויר, בדרך לתעלת סואץ, אומר קובי סימון לטייס שלפניו, גבי סלק: ״זה הולך להיות דומה לקרב אוויר.״
    ״מה קרב אוויר?״ גבי לא מבין.
    ״לצאת לתקיפה בלי ניירות בתא, בלי תצלומים.״
    ״הבנתי, קובי. בלי המנהלה והזבל,״ משלים גבי.
    ״נכון.״
    שתיקה.
    ״אבל זה יהיה חרא... השמש הזאת, אני בקושי רואה משהו קדימה!״
    השמש הגדולה באופק המערבי משתלבת באובך למסך מסנוור. קובי סימון ״מנווט לאחור״ - הוא קורא לגבי את שמות המקומות שמעליהם חלפו, וכך הם חוצים את סיני בעקבות מוביל הטייסת ומתקרבים לתעלה.
    ״מפסקים,״ אומר הנווט, והם מתכוננים לתקיפה.
    ״חרא... לא הייתי רוצה להיות המוביל בגיחה הזאת.״
    ״תירגע. גם לנו יהיה לא פשוט.״
    המוביל מנמיך, והשניים האחרים יורדים אחריו. לרגע נבלעת השמש מעבר לרכס הכביר של ג׳בל מעארה והם טובלים בצל. אחר כך הם חורגים ויוצאים אל האור הכתום שמעל הדיונות האחרונות. הקרקע משתטחת למישור. עוד דקות מעטות - והם בתעלה. בנ״מ. בטילים. פורצים פנימה לחפש את מטרתם שמקומה אינו ידוע, איזה גשר. גבי נושם עמוקות מן האוויר הבלול בחמצן.
    הרחק משמאלם, זעירים כזבובים שחורים על מפת הדיונות המקומטת, נראים מטוסים נוספים. זוהי השלישייה של היימן. ובמרחק כמה קילומטרים מימינם, יודע גבי, מוביל מוסיק את השלישייה שלו. אשל יגיע חמש דקות יותר מאוחר עם עוד שלושה קורנסים.
    ״איפה אורי, יש לך מושג?״
    סימון אומר: ״הוא ברפידים, נדמה לי.״
    ״שיחזור כבר!" ויעשה קצת סדר, ושקט, ויציבות בברדק הזה.
    ״גבי,״ אומר סימון בהיסוס. יש דברים שלא אומרים באוויר.
    ״כן, קובי?״
    ״אתה שקט? עם שיטת התקיפה החדשה הזאת, אני מתכוון?״ עוד שתי דקות עד התעלה. המטוס המוביל מלפנים טס במהירות עצומה ומתרחק, וגבי ממצמץ בעיניו ומתקשה לשמור אתו קשר עין יציב. הוא עצמו, ו״מספר שלוש" מן הצד, מאיטים ופונים הצדה. המוביל ימשוך לגובה ויסייר, והם ייכנסו רק אחרי שימצא גשר.
    ״לא כל כך שקט, סימון...״ המוביל מושך, רחוק וזעיר, משטח כנפיו מנצנץ בשמש הזהובה. כמעט מיד פורחים סביבו הפרחים השחורים של פיצוצי הנ״מ.
    ״שיטה מוזרה, אה?״
    ״מוזרה... אבל לפחות ברור לנו מה לעשות.״ גבי הופך כיוון פנייה, והמטוס השלישי פונה אחריו. אם ידפקו את המוביל - גבי ייכנס לסייר ולמצוא גשר.
    אבל טולדאנו וריקו במטוס המוביל, בגובה 5,000 רגל, נרגעו לפתע. השמש הגדולה מסנוורת גם אותם, ורשפי הנ״מ ממריאים אליהם בשרשרות מן הקרקע המוצללת, והתעלה חולפת לאטה הרחק למטה, ככביש של מים כהים; וההתפוצצויות סביבם מרטיטות את המטוס, ואוויר הדיחוס שהם נושמים נבלל בריח עשן. אבל הם יודעים בדיוק מה לעשות, וכשיש שיטה - ואפילו זרה ומשונה - לא קשה. ושאוליק סורק בעיניו את משטח המים משמאל, וריקו סורק בעיניו את משטח המים מימין, מתחרים מי יראה ראשון גשר ויציין את מקומו בלי טעות, ויקרא לשאר בני המבנה בקשר ויכוון אותם למקום הנכון בקול בהיר וצלול.
    ומוסיק עושה כך, מיילים אחדים מצפון להם. והיימן עושה כך, מדרום. ולכל אויר התעלה, מאמין טולדאנו, נלחמות הטייסות האחיות, הטייסת של צורי מן הצפון, והטייסת של אפי בן-דוד מן המרכז. ומטוסי העיט האיטיים יבואו אחריהם, והמיראז׳ים מחפים עליהם מלמעלה -
    הגשר נחבא אי שם, דקיק כגפרור ובלתי נראה על משטח המים הכהים. זוכה לראות אותו רק מי שמעז ומסתכן ומעמיק לתוך שטח האויב, מתעלם מן הפיצוצים הכבדים סביבו ומאתרעות מכשירי האזהרה מפני טילים, ומוליך את אור השמש השוקעת על הראי השבור של התעלה, ואם לא מוצא - חוזר ויוצא לשטחנו ומסתובב וחוזר ופותח בחיפוש בשנית, ואפילו בפעם שלישית. וכשאנריקו מגלה את הגשר והם מכניסים פנימה את שאר המבנה, נותרת עוד הצלילה השקטה והיציבה אל מי התעלה, תוך כדי התעלמות קשה מאוד, אך הכרחית, מן הרשפים העולים אליהם וההתלקחויות באוויר סביבם ומן הטילים החולפים מהר באוויר, מהם קטנים ואחד גדול וכבד, והכוונון המדויק והלחיצה על כפתור הפצצות בדיוק בזמן הנכון.
    מי שיכול לעשות כך - פוגע. ולא כל אחד יכול, ולכן לא היה די בזה, וכששקעה השמש והתעלה שקעה בצללים נשארו עוד גשרים רבים, ובדרך חזרה הביתה כבר ידע טולדאנו שסיני מתחתיו פרוץ לפלישה המצרית.
    וכשהגיע לחדר המבצעים הופתע טולדאנו לראות שוורדון עדיין שם. ורדון צייר לו את התמונה הכוללת של המפולת: קווי ההגנה בתעלה, כמו קווי ההגנה מול סוריה, מתמוטטים.
    והפעם איש לא הזכיר בפניו חללים ונפילות. הטייסת שתקה מול המ״ט כשעבר במסדרונות, והסתודדה מאחורי גבו.
    אז איך נודע לו על אורי?
    אורי, הוא אומר לקיר בבית-השימוש, הולם באגרופו דקות ארוכות על האסלה, לא מצליח להשתין. גם אתה, אורי. איך תפסו אותך. חיית בר, פרא שכמוך, למה נתת להם. אוי, אורי, אורי, אורי, אורי. מה עשית לנו, מה עשינו לעצמנו, מה יהיה אתנו במפולת הזאת, אוח, לכל הרוחות, לכל הרוחות!

    • יפתח ספקטור
    • יפתח ספקטור

      יפתח ספקטור (נולד ב-20 באוקטובר 1940‏) הוא טייס קרב בחיל האוויר הישראלי, אחד מאלופי ההפלות של תקופת מטוסי הסילון, לזכותו הפלת 12 מטוסי אויב. שימש בין היתר כראש מחלקת מבצעים בחיל האוויר וכמפקד בסיס תל נוף. סיים את שירותו בדרגת תת-אלוף, נחשב על ידי רבים לאחד מטייסי הקרב הטובים ששירתו אי פעם בחיל האוויר הישראלי.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • סיפורי מיראז'ים
    • הטנק
    • אלם קרב
    • חולות מדבר - עדות הזויה
    • תיאום כוונות
    • עקודים
    • קזוארינות מתות זקופות
    • שפוי בדמשק
    • מעשה שלא היה, כך היה
    • עד שיחזור החייל האחרון
    • שפן
    • אני כל כך שמח שהגעת