הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חי את השקר
  • חי את השקר
    רייצ'ל סאן | יולי 2019 | רומן רומנטי | 242 עמ' מודפסים
    עולמה של ניקול, רואת חשבון מצליחה, מתהפך לאחר גירושיה, והיא מחליטה להקדיש את זמנה וכוחותיה לשני הדברים החשובים ביותר בחייה – לבנה הקטן ולעבודתה. "הגברים יכולים לחכות," היא אומרת לחברתה הטובה, ולמעשה מנסה לשכנע את עצמה, אבל אז מתערב הגורל בדמות רזי, איש עסקים שרמנטי שהופך את עולמה.
    חי את השקר הוא רומן שנכתב בהשראת סיפור אמתי על ניקול, גרושה צעירה, שנקלעת למערכת יחסים עם בן זוג שלכאורה נראה מושלם. רזי הוא אקדמאי, איש עסקים חובק עולם, שמצליח לתעתע בה ובסובבים אותו בכריזמה שלו ובקסמו. במשך השנים הקול הפנימי של ניקול שב ומתריע שמשהו גדול מתרחש מאחורי גבה. כחצי שנה אחרי היכרותם היא מגלה שהוא נשוי, שהמדען שהיה שותפו העסקי התאבד, ובהמשך, אף שהם נישאים ומקימים משפחה והחיים נראים מבטיחים מאי פעם, מתבררים לה דברים נוספים על חייו ועל התנהלותו בעבר ובהווה.
    כשכלו כל הקצין היא מחליטה לצאת ולברר מי הוא בעלה, אב ילדיה. כשהיא מגלה טפח, היא נתקלת בשקרים ובסודות נוספים. ניקול היא אישה חזקה, במקום להתרסק היא בוחרת בתחכום רב לחלץ את עצמה ואת ילדיה מקשר חולני, הרסני, רווי סודות ושקרים, שאדם נורמטיבי לא היה יכול לדמיין אותם אף שכל הסימנים היו שם.
    חי את השקר הוא ספר הביכורים של רייצ'ל סאן וספרה התשעה-עשר של אורלי קראוס-ויינר, מחברת רבי-מכר שבין ספריה הבולטים: "התרוממות", "דיוקן הונגרי", "זאבים בשלג", "אהבה ודעות קדומות", "מאושרת בדרכה" ו"מפורסמת בעל כורחה".
  • ספר דיגיטלי
     
    46
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
    "אִיתַי!" הגחתי מהבריכה כמו המפלצת מלוך נס. אחר כך תפסתי את הכדור, זרקתי אותו רחוק וצעקתי לעברו, "תפוס." איתי המופתע פרץ בצחוק והתקדם לכיוונו בעזרת המצופים שלו. כל זה קרה לפני שהדמעות הגיעו בלי התראה מוקדמת, בבוקר שבת שמשי כשישבתי על שפת בריכת הילדים להירגע ממשחקי הכדור. הם כנראה גזלו ממני יותר מדי אנרגיות, אחרת אי אפשר להסביר מדוע הרגשתי פתאום מחנק בגרוני כשהבטתי בו משתולל וצוהל במים. כך או כך, ידעתי שזה רק עניין של שניות עד שהדמעות הסוררות יפרצו החוצה.
    זה קרה בעיתוי לא ממש מוצלח שהיה יכול להשבית את עליצותו של בני. בעבר, כשרק הרהרתי לרגע, איתי היה כורך סביבי את זרועותיו הקטנות ושואל, "אימא, למה את עצובה?" איך יכולתי שלא להיות עצובה? הרי התא המשפחתי שלנו התפרק כשהוא היה בן שלוש.
    כשנולד הייתי משוכנעת שתוך שנים ספורות אעניק לו אחים ואחיות ויחד נהפוך למשפחה חמה ומאושרת, בדיוק כמו המשפחה שבה גדלתי. מי חשב אז שדווקא אביו של בני, הגבר המעריך והתומך שאיתו התחתנתי מאהבה גדולה, ישתנה כך? לפעמים אני חושבת שרק אחרי החתונה אפשר לראות את הפנים האמתיות של הגבר שלצדך, ואז זה כבר מאוחר מדי.
    מובן שלא יכולתי לומר זאת לאיתי. לכן, חייכתי ועניתי, "אני בכלל לא עצובה, מתוק שלי. אני רק חושבת כמה אני אוהבת אותך הכי בעולם."
    איתי נצמד אליי חזק ואמר, "גם אני הכי אוהב אותך, אימא," וכשעטף אותי בחיבוק חייכתי מכל הלב. הוא תמיד הצליח לחמם אותי בתמימות הקסומה שלו.
    כך או כך בכי מעולם לא היה אופציה מבחינתי. במשך כל אותם חודשים של דיונים על משמורת הילד, האשמות הדדיות, שיחות מתוחות עם עורך הדין ועד לפרידה הרשמית — לא חשבתי לבכות, גם לא כשהייתי לבד במיטה. האמנתי שבכי אינו יכול לפתור דבר, הוא רק יכול לגרום לי להרגיש חלשה, ואת זה לא יכולתי להרשות לעצמי.
    כפי שכבר הייתי צריכה לדעת, שום דבר בחיים לא עובד לפי הזמנה, גם לא הדמעות הארורות שהחליטו לחנוק את גרוני בעיתוי הכי לא מתאים, בבריכה, מול עיניו הצוהלות של בני. הדבר היחידי שיכולתי לעשות כדי למנוע מהן מלפרוץ החוצה היה להחליק למים ולשחות לעברו. כך, במקרה הגרוע ביותר, יכולתי להאשים את הכלור בעיניי האדומות.
    "סליחה," שמעתי פתאום קול גברי, "את האימא או הבייביסיטר?"
    כשהסתובבתי לאחור ראיתי מולי גבר בעל חזות אירופאית עם בייבי פייס, גבוה ושרירי. עיניו החומות עטפו אותי בחום. גם בגד הים שלו מצא חן בעיניי — הוא לבש מכנסי בוקסר בצבע תכלת שהדגישו את השיזוף שלו. ויתרתי לו על שורת הפתיחה הצולעת ועניתי, "ברור שאני אימא שלו."
    "סליחה על השאלה שקצת לא במקום," הוא מיהר להתנצל, "פשוט חשבתי שאת נראית יותר מדי צעירה מכדי להיות אימא."
    "טוב, סלחתי," הפעם הרשיתי לעצמי לחייך, "ואיפה הילדים שלך, אם מותר לשאול?"
    "שם," הוא הצביע על מגלשה שעליה התגלשו ילדים רבים. "הם התישו אותי, אז שלחתי אותם לשחק לבד. אני רזי זוננברג, דרך אגב," הוא הושיט את ידו לעברי.
    "נעים מאוד, ניקול," השבתי ולחצתי את ידו הגדולה והחמה.
    "שם מקסים," חיוכו התרחב. "נולדת בארץ?"
    "ברור," השבתי.
    "את גרה פה בשכונה?"
    "כן," הצבעתי על שורת הבניינים שהזדקרה מאחורי גדר הקאנטרי, "שם."
    "ומה את עושה בחיים?" הוא המשיך לחקור, "מדריכת כושר?"
    "הלוואי, אבל ממש לא," צחקתי. "אני עובדת בטלוויזיה."
    "מה, את מגישת תכניות?" שאל.
    "לא, אני סמנכ"לית כספים. רוב היום אני יושבת במשרד, אין לי זמן לעשות כושר."
    "לא מרגישים," השיב וסקר שוב את גופי החשוף שכוסה בביקיני מנומר. "את נראית מעולה, והאנרגיות שהשקעת כשהשתוללת עם הבן שלך פשוט מעוררות קנאה."
    "תודה," מלמלתי במבוכה, ומיהרתי להסתובב כדי לחפש את איתי שבאותו הרגע הגיע אליי כשהוא צוהל ושמח, "אימא, ראית? הצלחתי לשחות את כל הבריכה עם הכדור בידיים."
    "כל הכבוד, חמוד." רכנתי לעברו וחיבקתי אותו בזרועותיי, "אתה פשוט אלוף!"
    "אז אפשר גלידה?" שאל בהתלהבות.
    "ברור, אבל רק אחרי האוכל," אמרתי וליטפתי את ראשו. עם גירושיי, למרות רגשות האשם שלי, החלטתי שלא אפנק אותו יותר מדי.
    "אוף!" איתי נראה מאוכזב, "אז צריך ללכת הביתה?"
    "לא, חמוד, הבאתי סנדוויצ'ים וירקות," חייכתי.
    "יש פה מסעדה," התערב פתאום רזי שעד לאותו רגע עמד בשקט בצד. "אולי נלך לאכול ביחד עם הילדים שלי?"
    "מי זה?" שאל איתי בחשדנות.
    "אני רזי," הוא חייך לאיתי, "ומי אתה?"
    "איתי," ענה כשהוא קצת פחות עוין, אך עדיין מסויג.
    "אז מה אתה אומר, איתי? אתה רוצה שניצל וצ'יפס במקום סנדוויץ' וירקות?"
    הבטתי ברזי במבט כועס. אף שהרשים אותי קודם לכן, התחלתי להתעצבן קצת על הדרך הבוטה שבה התערב לי בחינוך. מי אישר לו להציע לבן שלי מאכלים עתירי שמן וחסרי ערך תזונתי כמו שניצל וצ'יפס?! כאבא לילדים קטנים הייתי מצפה שיבין בעצמו שזה לא לעניין, מה גם ששמע אותי מסרבת לבקשתו של איתי לאכול גלידה לפני האוכל.
    "כן!" איתי הריע בהתלהבות, ולפני שהספקתי לומר משהו צצו לידנו בתו ובנו הקטנים של רזי. הם היו הרבה פחות נלהבים מהרעיון ללכת למסעדה.
    "אני לא רעבה," בתו עיקמה את פרצופה. "אבא, בוא להתגלש איתי!"
    "כן, כן, בוא איתנו," עכשיו גם בנו של רזי אחז בידו ומשך אותו. רזי הסתובב אליי בהבעה מתנצלת וקרץ. לא כל כך הבנתי למה התכוון בקריצה, והאמת, לא היה לי אכפת. הייתי צריכה להיחלץ מהצרה שבה סיבך אותי בחוסר אחריות משווע.
    "אם אתה לא רוצה סנדוויץ' וירקות אפשר ללכת הביתה לאכול," הצעתי לאיתי שהביט בי בפנים עגומות. "הבאנו אתמול אוכל מסבתא, ויש לנו גם טילונים במקפיא."
    "טוב," איתי מלמל באי שביעות רצון, "אבל אפשר שנחזור אחר כך לבריכה?"
    "ברור, מתוק שלי," ליטפתי את ראשו. ידעתי בוודאות שאחרי ארוחת הצהריים הוא יירדם כהרגלו.
    כשיצאנו מהבריכה הבטתי בחטף לעבר המגלשה. לא ראיתי שם את רזי. לא נורא, זה קצת מוקדם מדי להכניס גבר לחיים שלי, הרהרתי לעצמי. חוץ מזה, הוא די חצוף. אז מה אם הוא גבר שרמנטי? זה עדיין לא נותן לו מנדט להתנהג בשתלטנות.
    עד שהגענו הביתה כבר שכחתי ממנו לגמרי.
    למחרת, כשיצאנו להפסקה קצרה מישיבת הנהלה, הודיעה לי ציפי, מזכירת המנכ"ל, שרזי זוננברג מחפש אותי. לא הבנתי על מי היא מדברת, וכשנזכרתי במי מדובר אמרתי לה שלא מתאים לי לקבל את השיחה. ניסיתי להסתיר שאני מופתעת מכך שידע איפה אני עובדת.
    "אם הוא יתקשר שוב, אל תעבירי לי אותו," הוספתי בפנים חתומות ונכנסתי בחזרה לישיבה. רק זה היה חסר לי, לקבל טלפונים ממעריצים באמצע ישיבת הנהלה. היה לי ברור שכך עליי לנהוג.
    "הזוננברג הזה התקשר כבר פעמיים," כך בישרה לי ציפי בסוף הישיבה, כשחלפתי על פניה בדרך למשרדי. "נראה שממש הרשמת אותו!"
    "כנראה," הפטרתי בשפתיים חשוקות, ומיהרתי ללכת משם. ידעתי שכל הקולגות שלי נועצים מבט בגבי המתרחק. מהרגע שבו התחילו השמועות שדני ואני מתגרשים נכנסתי בחברה למשחק הכיבושים, מאחורי גבי הימרו הגברים הפנויים מי מהם יכבוש אותי. ידעתי את זה ממקור ראשון. היועצת המשפטית סיפרה לי על כך בטון צדקני, אך לא היה בכך צורך מאחר שבמשך כל הקריירה דגלתי בהפרדה מוחלטת בין האישי למקצועי. תמיד השתדלתי להגיע לעבודה רק במכנסיים מחויטים, חולצות מכופתרות ונעליים עם עקב קטן ככל האפשר, אף שאהבתי את הלוק עם נעלי עקב גבוהות.
    העובדה שרזי התקשר פעמיים החמיאה לי, אך העבודה במִנהלת ההקמה של הערוץ המסחרי הגדול הייתה כל כך אינטנסיבית שבמשך היום התמודדתי עם בעיות מסובכות שצצו כל הזמן.
    בארבע אחר הצהריים שוב צלצלה ציפי המזכירה ואמרה בקול עצבני, "ניקול, אני מצטערת, אבל הזוננברג הזה עקשן כמו פרד. הוא טוען שיש לו משהו חשוב למסור לך, אז אני מעבירה לך אותו."
    לפני שהספקתי להתעשת שמעתי קול גברי עולץ מעבר לקו, "הצלחתי להתיש אותה, מה?"
    "בהחלט," עניתי בזעף. "מה הדבר הכל כך חשוב שרצית למסור לי?"
    "שמצאת חן בעיניי אתמול בבריכה," הוא עדיין נשמע מחויך, "ושרציתי להזמין אותך לכוס קפה."
    "אין לי זמן עכשיו," הכרזתי בחוסר סבלנות. "עוד כמה דקות מתחילה אצלי ישיבה."
    "אז בערב, כשתתפני," התעקש. "מה דעתך על שמונה בקפה פטיט שבשכונה?"
    "בסדר," עניתי בקוצר רוח כשתמר מנהלת התוכן נכנסה למשרדי. ממש לא רציתי שהיא תבין את תוכן השיחה. כבר זמן רב שאני מרגישה שהיא מקנאה בי בשל תפקידי הבכיר. אמנם קיבלתי אותו על עצמי בגיל צעיר יחסית, אבל הוכחתי בעבודה קשה שאני מוכשרת וראויה לו, גם אם פגע בזוגיות שלי עם דני, בעלי לשעבר.
    נבוכה מהמעמד נחפזתי לענות לרזי בחיוב רק כדי לנתק את השיחה כמה שיותר מהר, וכשהקולגה הסתלקה מחדרי לא ידעתי איך לתקן זאת, בקושי ידעתי מי הוא, ומהמעט שידעתי לא יכולתי לאתר אותו מכל הרזי זוננברג שהופיעו בספר הטלפונים.
    כשהגעתי הביתה בשבע וחצי עייפה ורעבה נזכרתי שקבעתי פגישה בשמונה. אילו רק יכולתי להתקשר ולדחות אותה, חשבתי, אבל זה מה יש, אמרתי לעצמי בהכנעה.
    האמת שהיה משהו מחמיא באנרגיות שרזי הקדיש כדי למצוא אותי, אחרת אי אפשר להסביר את העובדה שהתחננתי לבייביסיטר של איתי שתסכים להישאר איתו עוד שעתיים שלוש. אחר כך התארגנתי בשיא המהירות ונשקתי לאיתי ששכב כבר במיטה.
    "אימא, לאן את הולכת?" הוא חקר.
    "לפגישה, חמוד," ליטפתי את שערו, "אבל אל תדאג, היא תהיה קצרה ואני אחזור ממנה מהר."
    "ומי יספר לי סיפור?" הוא נעץ בי עיניים תובעניות.
    "שני," נקבתי בשמה של הבייביסיטר, סטודנטית חביבה למדעי הרוח.
    "אבל אני אוהב שאת מספרת לי," התעקש איתי. "אולי לא תלכי לפגישה?"
    "איתיצ'וק, אני חייבת," חיבקתי אותו בלב דואב. הצטערתי על הפזיזות שבה קבעתי עם רזי. עד לאותו היום הקפדתי לתאם את הפגישות הספורות שקבעתי לערבים שבהם ישן אצל אביו.
    "שני מספרת סיפורים נפלאים," המשכתי כשחשתי את גופו הצנום שהתנגד, "וגם ככה תכף תירדם."
    "טוב, אימא," הוא הרפה ממני, "אבל תבטיחי לי שתחזרי מהר."
    "מבטיחה, נסיך שלי," חייכתי וקמתי ממיטתו.
    כשנכנסתי לבית הקפה בשמונה ורבע היו שם לא מעט אנשים שישבו בצמדים ובחבורות, רק רזי ישב לבדו באחת הפינות, צופה על דלת הכניסה של בית הקפה. כשראה אותי נכנסת אורו עיניו וחיוך קורן התפשט על פניו.
    כבשתי אנחה וחייכתי בחזרה.
    כשצעדתי לקראתו יכולתי ממש להרגיש את עיניו ננעצות בי אף שלבשתי ג'ינס דהוי ומרושל וחולצת טריקו לבנה ופשוטה, המדים הקבועים שלי לשעות הפנאי.
    "ניקול, את נראית אפילו מדהים יותר משנראית בבריכה!" אמר כשהגעתי אליו, ומשך את ידי לנשיקה אבירית.
    "תודה, גם אתה נראה לא רע."
    רזי לבש ג'ינס משופשף וחולצת פולו שחורה שגרמו לו להיראות צעיר יותר ממה שנראה בבריכה. הערכתי שגילו נושק לארבעים בגלל הצדעיים הכסופים שלו שהוסיפו נדבך סקסי להופעתו.
    "אני כל כך שמח שאת כאן," מבטו הקורן עטף אותי בחמימות כשהתיישבתי מולו. "חשבתי שכבר לא תגיעי."
    "אני מצטערת, פשוט הגעתי מאוחר הביתה, והילד דרש קצת יותר תשומת לב מהרגיל."
    "אצלי הילדים שקועים בשעה הזו בטלוויזיה," אמר, "הם לא מרגישים אם אני שם או לא."
    במקום להעיר לו שזה ממש לא לעניין להושיב את הילדים מול הטלוויזיה כדי להשיג שקט, התחלתי לתהות על מצבו המשפחתי, מה שנראה לי חשוב יותר. הנחתי שהוא גרוש לאור העובדה שהרשה לעצמו להזמין אותי לפגישה בקפה השכונתי, אבל העדפתי לשאול כדי להיות בטוחה.
    "אז מה הסטטוס המשפחתי שלך?" שאלתי.
    "חופשי כמו ציפור דרור ולא חייב שום דבר לאף אחד!" הכריז ונופף בידו למלצרית. "מה תרצי לשתות, יפהפייה?"
    "האמת היא שאני גם רוצה לאכול משהו," השבתי, "בקושי היה לי זמן לאכול היום שני ביסים מהמאפה שמככב אצלנו בכל ישיבות ההנהלה."
    "ברור, ברור, תאכלי מה שאת רוצה," הצהיר רזי. "יש פה סלטים מעולים, אני ממליץ לך לטעום מהבייגל עם הסלמון וגבינת השמנת."
    "אני אקח סלט ניסואז וטוסט," ביקשתי מהמלצרית אחרי עיון קצר בתפריט, "וקפה הפוך ומים מינרליים."
    "ואני רוצה בייגל עם סלמון ואספרסו כפול," אמר רזי למלצר. לי אמר, "גרמת לי להיות רעב, אפילו שבצהריים הייתי בפגישה עסקית במסעדת דגים. אכלתי עם שני אוליגרכים רוסים שהזמינו ערמות מהאוכל הכי יקר בתפריט," רטן, "ואת יודעת איך זה איתם — אסור להגיד שזה יותר מדי כי הם ישר נעלבים, הנובורישים האלה."
    "מה לך ולאוליגרכים רוסים?" שאלתי אותו בתימהון. הוא ממש לא נראה לי אחד שיבלה בחברת טיפוסים כאלה.
    "ניסיתי לעניין אותם בהשקעה עסקית," הפטיר כלאחר יד. "כמנכ"ל אני חייב להיפגש עם משקיעים, גם אם הם לפעמים לא לטעמי."
    "באיזו חברה מדובר?" התעניינתי. עד לאותו רגע רזי לא נידב שום פרט על עצמו, וזה בהחלט סִקרן אותי.
    "בתחום ההיי־טק," ענה בקצרה, "אבל למה אנחנו מדברים על עסקים עכשיו? תספרי לי קצת עלייך, ניקול. מה את אוהבת לעשות בשעות הפנאי חוץ מלהשתולל בבריכה עם הילד החמוד שלך?"
    "אין לי כל כך הרבה שעות פנאי, כמו שכבר סיפרתי לך," חייכתי, "אבל בשעות הספורות שיש לי אני אוהבת לקרוא או לראות סרטים."
    "מה את אוהבת לקרוא?"
    "הכול, מספרי פנטזיה ועד לביוגרפיות, העיקר שיהיה כתוב טוב."
    "יופי, יצא עכשיו סרט ביוגרפי על סטיב ג'ובס," הוא הכריז כשהמלצרית הגיעה עם האוכל שלנו. "רוצה שנלך מחר בערב?"
    שתקתי לרגע. נשנשתי מהסלט כדי לא להיראות נלהבת. רזי התקדם מהר מדי לטעמי, ועם זאת לא יכולתי להימנע מהמחשבה שהגורל הפגיש אותי עם גבר שנראה מקסים ונינוח, שגם יודע לקלוע בדיוק לטעמי בסרטים. ואם זה אכן כך, למה שלא אסכים להצעתו בלי לחשוב יותר מדי?
    "בכיף," אמרתי אחרי שנזכרתי שאיתי ישן אצל אבא שלו בימי שני.
    רק כמה שנים אחר כך הבנתי את הפתגם ״החיפזון מן השטן".
    • אורלי קראוס-ויינר
      צילום: אסנת רום
    • אורלי קראוס-ויינר

      אורלי קראוס-ויינר נולדה ברמת השרון בג' בתמוז תשי"ט, 9 ביולי 1959. גדלה ברמת השרון ובפתח תקוה. סיימה תיכון ובגרות בבית ספר אנקורי בתל-אביב ושירתה במשך שנתיים בחיל השריון. לאחר השירות הצבאי עבדה במשך שבע שנים כדיילת בחברת התעופה 'אל-על'. במקביל למדה באוניברסיטת תל-אביב במסגרת תוכנית הלימודים הכלליים במדעי הרוח, וקיבלה תואר ראשון ב-1986. לאחר מכן עבדה כעיתונאית ב"חדשות" וב"דבר ראשון" וכן בעיתונים אחרים. ספרה הראשון זכה להצלחה מסחרית כבירה והיא זכתה בפרס פלטינה. ספריה המאוחרים זכו אף הם בהצלחה מסחרית. בשנים 2001־2002 לימדה ספרות בבית הספר התיכון בליך ברמת-גן וכן כתבה סיפורים קצרים שפורסמו בשבועון "לאשה". "שייכת לקבוצה גדלה והולכת של סופרים וסופרות ישראליים הכותבים ספרות פנאי בידורית קלה. עלילותיה הריאליסטיות זורמות ומלאות תפניות, הדמויות מפותחות, מערכות היחסים אמינות ושפת הכתיבה תקנית, אך לא גבוהה מדי".

       

      ראיון "ראש בראש"

     
    • רייצ'ל סאן
    • רייצ'ל סאן
      רייצ’ל סאן היא אשת קריירה מצליחה. חי את השקר הוא ספר הביכורים שלה, שנולד מתוך חשיפה לסיפור  על משפחה שחיה חיים נוצצים לכאורה ומתגוררת בשכונת יוקרה, כשההורים הם אנשי עסקים מצליחים ולכאורה החיים מושלמים ומפנקים. אלא שבעידן ה -fake  המושג, אותו המציא הנשיא טראמפ, השקר אינו רק ביצירת חדשות שקריות.  ה- fake חדר אלינו למקומות הכי אינטימיים שבהם חשבנו שאנחנו יכולים להרגיש מוגנים ובטוחים. בספר  חי את השקר מציגה רייצ’ל, עם סופרת רבי המכר אורלי קראוס, סיפור עצוב ובלתי ייאמן המוגש באופן הומוריסטי וסוחף  גם יחד.  
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מפורסמת בעל כורחה
    • אהבה אבודה
    • סודות נחשפים
    • סודות חבויים
    • הסוד הגדול
    • המדריך לשוברות הלבבות
    • תחרה וצבע 1
    • תחרה וצבע 4 - זכוכית וחול
    • שניים שניים
    • הנדר
    • רבות הדרכים (1)
    • חמישה ימים ואיש אחד