הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חיי
  • חיי
    ביל קלינטון | תרגום: אמנון כץ
    ידיעות ספרים | 2005 | עיון, ביוגרפיה | 974 עמ' מודפסים

    "חיי" מציג את ביל קלינטון כבבואה של החלום האמריקני: ילד שמנמן וחסר ביטחון, שגדל במשפחה הרוסה באחת ממדינות הדרום העניות והנחשלות בארה"ב, ובעשר אצבעותיו, בזכות אישיותו הכובשת, סלל את דרכו עד שהפך לנשיא ארה"ב. זהו סיפורו האישי של ילד שהתייתם מאביו טרם לידתו; התבגר בצל התקפי האלימות של אביו החורג האלכוהוליסט, שאותו לא חדל לאהוב מעולם; ולמד להדחיק את רגשתיו ולשמור בסוד את האמת הקשה המתרחשת בתוככי ביתו. בגלל אותה ילדות טראומטית, פיתח קלינטון רגישות כלפי חלשים, אומללים וחסרי ישע, והיה נחוש לסייע להם בכל דרך אפשרית. כבר מראשית חייו נמשך לפוליטיקה ומהר מאוד החל במסע ארוך ומפרך אל הצמרת, עד שהפך למועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-1992. במערכת בחירות כמעט חסרת סיכוי. חיי הינו הסיפור האוטוביוגרפי המלא, המפורט והחושפני ביותר של נשיאות שנכתב אי פעם, והוא צקיף לא רק את נקודות השיא והשפל, ההצלחות והמשברים, אלא גם את האופן שבו מתבצעת הנשיאות הלכה למעשה. בהומור וברגישות משרטט קלינטון את חיי הנישואין שלו עם הילרי רודהאם המבריקה והכובשת, מתאר בצורה נוגעת ללב את המהמורות והמשברים שידעו יחסיהם, מפליא בסיפור אהבתו לבתו, צ´לסי, ומבין, לאט ובכאב, כיצד נסיונו להדחיק את כאבי ילדותו הוביל אותו, לעיתים, לשקיעה בדפוסי התנהגות מזיקים. חיי הוא פרשת חייו של נשיא אמריקאי ומדינאי עולמי דגול, המסופר בגילוי לב, בקולו המובהק והמוכר של ביל קלינטון. ספר ייחודי של נשיא ייחודי.

     

     

    ***הקובץ הדיגיטלי אינה כוללת תמונות המופיעות בגרסה המודפסת***

  • ספר דיגיטלי
     
    78
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  •  
    נולדתי השכם בבוקר ה־19 באוגוסט, 1946, תחת שמיים שהתבהרו לאחר סערת קיץ עזה, בבית־החולים ג'וליה צ'סטר בהופ - עיירה בת כ־6,000 תושבים בדרום־מערב ארקנסו, כ־50 קילומטרים מטקסארקנה שעל גבול טקסס. אמי, שאך התאלמנה, קראה לי וויליאם ג'פרסון בליית' השלישי, על שם אבי, וויליאם ג'פרסון בליית' הבן אחד מתשעת ילדיו של איכר עני שהתגורר בשרמן, טקסס, ומת כשאבי היה בן 17. לדברי אחיותיו, אבי תמיד השגיח עליהן כמיטב יכולתו וכשגדל היה לגבר נאה, איש עבודה חרוץ, שאהב גם לבלות ולצחוק. את אמי הוא פגש לראשונה בבית־חולים בשוונפורט, לואיזיאנה, ב־1943, שם שימשה כאחות מתלמדת. פעמים רבות בילדותי ביקשתי מאמי שתספר לי את סיפור היכרותם, חיזוריהם ונישואיהם. אבי הופיע במחלקה שבה עבדה עם בת־זוגו, שסבלה מבעיה רפואית דחופה כלשהי. בעוד היא מטופלת, שוחחו הוא ואמי לעתיד ופלירטטו. בדרכו החוצה מבית־החולים, הוא נגע באצבעה הענודה בטבעת שקיבלה מהחבר הקבוע שלה ושאל האם היא נשואה. היא השיבה "לא" מגומגם - אמרה שהיא רווקה. למחרת הוא שלח לאישה האחרת פרחים ושבר את ליבה. אחר־כך צלצל לאמי והזמין אותה לצאת איתו. הוא הסביר שהוא תמיד שולח פרחים כשהוא נפרד מאהובה.
    חודשיים לאחר מכן הם נישאו והוא גויס לצבא ויצא למלחמה. הוא שירת כמכונאי רכב והשתתף בפלישה לאיטליה, תיקן ג'יפים וטנקים. אחרי המלחמה, הוא חזר לאמי בהופ. הם עקרו לשיקגו, והוא שב למשרתו הקודמת כאיש מכירות בחברת "מאנבי" לציוד מכני. הם רכשו בית קטן בפרבר ששמו פורסט־פארק, אך נאלצו להמתין כמה חודשים בטרם התאפשר להם לעבור לגור בו, ומאחר שאמי היתה בהריון, איתי, הוחלט שתחזור הביתה להופ עד שיוכלו להיכנס לביתם החדש. ב־17 במאי, 1946, משסיים להעביר את חפציהם, חזר אבי, במכוניתו - ביואיק שנת 1942 משיקגו להופ, כדי להביא את אשתו. בשעת לילה מאוחרת, על הכביש המהיר מספר 60 סמוך לסייקסטון, מיזורי, הוא איבד שליטה על הרכב ואחד מצמיגיו התפוצץ על הכביש הרטוב. הוא עף מחוץ למכונית ונחת או זחל לתוך תעלת ניקוז לאגירת מי שטפונות, שעומק המים שעמדו בה היה כמטר. מקץ שעתיים של חיפושים, הוא נמצא, כשידו אוחזת בענף שנמתח מעל פני המים. הוא ניסה להרים את עצמו ולהיחלץ, אך נכשל. הוא טבע, בן 28 בלבד, נשוי שנתיים ושמונה חודשים, רק שבעה מהם לצד אמי.
    תיאור קצר זה הוא בערך כל מה שידעתי אי־פעם בוודאות על אבי. כל חיי היתה בי כמיהה למלא את החסר. נאחזתי כמוצא שלל רב בכל תצלום, סיפור או פיסת נייר שהוסיפו פרט נוסף על האיש שנתן לי חיים.
    פעם, כשהייתי בן 12 לערך, ישבתי על המרפסת של דודי באדי בהופ, כשלפתע הופיע אדם, עלה במדרגות, הביט בי, ואמר: "אתה הבן של ביל בליית'. אתה דומה לו שתי טיפות מים." קרנתי במשך ימים.
    ב־1974 התמודדתי על חברות בקונגרס. היה זה המירוץ הראשון שלי ועיתון מקומי פרסם כתבת דיוקן על אמי. בוקר אחד היא ישבה בבית־הקפה הקבוע שלה ושוחחה על הכתבה עם ידיד עורך־דין, כאשר אחד הלקוחות הקבועים שאותו הכירה באופן שטחי בלבד ניגש אליה ואמר, "אני הייתי שם באותו הלילה, אני הראשון שהגיע אל המכונית המרוסקת." הוא סיפר לאמי את אשר ראה, כולל את העובדה שאבי גייס מידה מספקת של הכרה או אינסטינקט הישרדות, כדי לנסות להיאחז בציפורניו באותו ענף ולהיחלץ מן המים לפני ששקע ומת. אמי הודתה לו, הלכה לשבת במכוניתה ובכתה. אחר־כך ניגבה את דמעותיה וחזרה לעבודה.
    ב־1993, ב"יום האב" הראשון שלי כנשיא, פרסם וושינגטון פוסט כתבת תחקיר ארוכה על אבי, שבעקבותיה, במשך חודשיים, הופיעו ידיעות נוספות מאסושיאייטד פרס ובכל מיני עיתונים קטנים. הכתבות איששו את מה שאמי ואני ידענו, אך גם הוסיפו פרטים רבים שלא ידענו, בכלל זה העובדה שככל הנראה היה אבי נשוי שלוש פעמים לפני שהכיר את אמי, והיו לו לפחות שני ילדים נוספים.
    בנו האחר של אבי התגלה כלאון ריצנטאלר, תושב צפון־קליפורניה, בעליה לשעבר של חברת ניקיון שפרש לגמלאות. בראיון עימו טען ריצנטאלר שבתקופת מערכת הבחירות של 1992 שלח לי מכתב, אך לא זכה למענה. לא זכור לי שהובא לידיעתי דבר קיומו של מכתב שכזה, אבל צריך לזכור שבאותה תקופה נאלצנו לחמוק מאינספור קליעים וחיצים שנורו לעברנו, וייתכן שהסגל שלי הסתיר זאת ממני. או שאולי המכתב פשוט אבד בתוך הררי הדואר שקיבלנו. מכל מקום, כשקראתי על לאון, יצרתי איתו קשר ומאוחר יותר פגשתי אותו ואת אשתו, ג'ודי, במהלך ביקור בצפון קליפורניה. המפגש היה מחמם לב ומאז אנו עומדים בקשר מכתבים, בעיקר בחגים. הוא ואני דומים במראנו החיצוני, ולפי הרישום בתעודת הלידה שלו אביו היה אבי. אני מצר על כך שלא זכיתי להכיר אותו בשלב מוקדם יותר של חיי.
    בערך באותה תקופה, קיבלתי מידע שאישר דיווחים חדשותיים על בת, שרון פטיג'ון, שנולדה ב־1941 בקנזס סיטי לאישה שממנה התגרש אבי זמן קצר אחר־כך. שם נעוריה היה שרון לי בליית'. היא שלחה אל בטסי רייס, ראש הסגל שלי לשעבר במשרד המושל, העתקים של תעודת הלידה שלה, של רישיון הנישואים של הוריה, תצלום של אבי, ומכתב מאבי אל אמה, שבו דרש בשלום "התינוקת שלנו". צר לי לומר שמסיבה כלשהי, מעולם לא פגשתי אותה.
    כל הגילויים הללו שנחתו עלינו ב־1993 נפלו כרעם ביום בהיר על אמי, שבאותם ימים נלחמה במחלת הסרטן, אבל היא קיבלה אותם בקור־רוח. היא אמרה שבתקופת השפל הכלכלי והמלחמה, אנשים צעירים עשו המון דברים שבזמנים אחרים עלולים להיראות באור שלילי. מבחינתה, הדבר החשוב הוא שאבי היה אהבת חייה, ושלה לא היה צל של ספק באהבתו אליה. יהיו העובדות אשר יהיו, אמרה, זה כל מה שנחוץ לי לדעת בערוב ימיי. באשר לי, לא תמיד ידעתי איך לקבל זאת. אם להקיש מקורות חיי שלי, איני אמור להיות מופתע מכך שאבי היה דמות מורכבת יותר מהדימוי המושלם שלו, שעימו חייתי כמעט חצי מאה.
    ב־1994, כאשר עשינו את דרכנו אל חגיגת יובל החמישים לפלישה לנורמנדי, התפרסמה במספר עיתונים כתבה על עברו הצבאי של אבי במלחמה, עם תצלום שלו במדים. זמן קצר לאחר מכן קיבלתי מכתב מאומברטו ברון, תושב נטקונג, ניו־ג'רזי, שבו סיפר לי על חוויותיו במהלך המלחמה ואחריה. הוא כתב שאומנם היה ילד קטן כשהאמריקנים הגיעו לאיטליה, אבל גילו הצעיר לא מנע ממנו לבקר בבסיס שלהם. חייל אחד מסוים התיידד איתו, נתן לו ממתקים והראה לו איך מנועים עובדים וכיצד מתקנים אותם. הוא הכיר אותו רק בשמו הפרטי, ביל. אחרי המלחמה, הגיע ברון לארצות־הברית, ובהשראת מה שלמד מאותו חייל, שנהג לכנותו "ג'י.איי. ג'ו הקטן", פתח מוסך משלו והקים משפחה. הוא כתב לי שעם עסק משגשג ושלושה ילדים, הוא מרגיש שהגשים את החלום האמריקני. כמו כן כתב שהוא חייב כל־כך הרבה מהצלחתו בחיים לאותו חייל צעיר, אך בזמנו לא ניתנה לו ההזדמנות להיפרד ממנו, ולעיתים תכופות תהה מה עלה בגורלו. ואז, חתם את מכתבו כך, "ביום הזיכרון לנופלים, השנה, בעוד אני לוגם את קפה הבוקר שלי ומעלעל בניו־יורק דיילי ניוז הרגשתי כאילו היכה בי ברק. בפינה השמאלית התחתונה של העיתון היה תצלום של ביל. צמרמורת אחזה בי כשגיליתי שביל היה לא אחר מאשר אביו של נשיא ארצות־הברית."
    ב־1996, במסיבת חג המולד השנתית שלנו בחוג המשפחה, הגיעו ילדי אחת מאחיותיו של אבי לביקור ראשון בבית הלבן, והביאו לי שי: מכתב ניחומים על מות אחיה, שקיבלה דודתי מחבר הקונגרס שלה, סאם רייבורן הדגול. אומנם היה זה לא יותר ממכתב קצר ורשמי, אבל אני שמחתי בו כמו ילד בן שש, שסנטה קלאוס העניק לו את הרכבת החשמלית הראשונה בחייו. תליתי אותו במשרדי הפרטי בקומה השנייה של הבית הלבן, והבטתי בו מדי לילה.
    זמן קצר לאחר שעזבתי את הבית הלבן, כשעליתי על טיסה של "יו.אס. אייר" מוושינגטון לניו־יורק, עצר אותי עובד של חברת התעופה כדי לומר שאביו החורג סיפר לו, ממש לאחרונה, ששירת במלחמה עם אבי וחיבב אותו מאוד. ביקשתי לקבל את פרטיו של ותיק המלחמה, אבל האיש אמר שאלה אינם ברשותו והבטיח לשלוח לי אותם. אני עדיין מחכה, ומקווה שייווצר קשר אנושי נוסף לאבא שלי.
    עם תום כהונת הנשיאות שלי, בחרתי מספר קטן של מקומות מיוחדים לומר בהם דברי פרידה ותודה לעם האמריקני. אחד מהם היה שיקגו, עיר הולדתה של הילרי; העיר שבה זכיתי ביום פטריק הקדוש, 1992, במועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות; העיר שבה מתגוררים רבים מתומכיי המושבעים, ושבה הוכיחו את יעילותן רבות מן היוזמות החשובות ביותר שלי במדיניות רווחה, חינוך ומניעת פשע; וכמובן, העיר שאליה עקרו הוריי אחרי המלחמה. נהגתי להתלוצץ עם הילרי, שאלמלא קיפד אבי את חייו באותו כביש חלקלק במיזורי, הייתי גדל במרחק קילומטרים ספורים ממנה וקרוב לוודאי שמעולם לא היינו נפגשים. אירוע הפרידה האחרון שלי התקיים ב"בית פאלמר", הנשקף גם מהתצלום המשותף האחרון של הוריי המצוי ברשותי, ואשר צולם סמוך מאוד לשובה של אמי להופ ב־1946. לאחר הנאום ודברי הפרידה נכנסתי לחדר קטן, שבו נפגשתי עם מארי אטה ריס ושתי בנותיה. היא סיפרה לי שגדלה ולמדה בתיכון עם אמי, אחר־כך עברה צפונה לאינדיאנה לעבוד בתעשייה שגויסה למאמץ המלחמתי, נישאה וגידלה את ילדיה. ואז העניקה לי גברת ריס מתנה יקרה נוספת: מכתב שאמי בת ה־23 כתבה לה, ביום הולדתה, שלושה שבועות אחרי מותו של אבי, יותר מ־54 שנים קודם לכן. זו היתה אמי במיטבה. בכתב ידה היפה, כתבה על שברון הלב שלה ועל נחישותה להמשיך הלאה: "בהתחלה זה נראה כמעט בלתי אפשרי, אבל הנה, אני בחודש שישי והמחשבה על התינוק שלנו נותנת לי כוח להמשיך, ובעצם אני מרגישה שהעולם נפתח לפניי מחדש."
    אמי הורישה לי את טבעת הנישואים שהעניקה לאבי, כמה סיפורים מרגשים, ואת הידיעה הברורה שהיא אהבה אותי גם במקומו.
    אבי הנחיל לי את התחושה שעלי לחיות למען שני אנשים, ושאם אעשה זאת כהלכה, אפצה אותו איכשהו על החיים שנשללו ממנו. זכרו החדיר בי, בגיל צעיר מאוד, את המודעות להיותי בן תמותה. הידיעה שגם אני עשוי למות צעיר דחפה אותי לנסות להפיק את המרב מכל רגע בחיים ולהמשיך לאתגר הבא. גם כשלא הייתי בטוח לאן מועדות פניי, תמיד שעטתי הלאה.
    • ביל קלינטון
    • ביל קלינטון

      ביל קלינטון נבחר לנשיא ארצות הברית ב-1992, וכיהן בתפקידו עד 2001. לאחר שעזב את הבית הלבן ייסד את קרן קלינטון, שפועלת לשיפור הבריאות ברחבי העולם, למציאת הזדמנויות לנערות ולנשים במצוקה, לצמצום של השמנה בקרב ילדים ושל מחלות הניתנות למניעה, לעידוד צמיחה והזדמנויות כלכליות, ולקידום השיח על התחממות כדור הארץ. הוא כתב כמה ספרי עיון, בהם גם האוטוביוגרפיה 'חיי', שהייתה לרב־מכר בינלאומי. זהו ספר המתח הראשון שלו.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • כוכבים יש רק בשמים
    • אוטוביוגרפיה
    • ממעמקים
    • פרננדו פסואה
    • אופטימי - כרך 1
    • החצוף הארצישראלי
    • אלה תולדות נוח
    • חיים יקרים
    • איש ליד מכונה
    • דברים שלא כתבתי
    • מסעותי עם ורה
    • בעוז ותעצומות - הרב שלמה גורן אוטוביוגרפיה