הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חיים שלמים 3 - להמר על הכול
  • חיים שלמים 3 - להמר על הכול
    החיים של סשה קיגן נראים מושלמים. היא מציגה את עצמה כמעצבת גרפית מצליחה, שגרה בדירה מפוארת בבעלות הוריה, ואין לה דאגה אחת על הראש. 
    לו רק כל זה היה נכון.
    האמת שונה לחלוטין, ואסור לאף אחד בקרבתה לגלות אותה. הסיכון גבוה, ויותר מדי מונח על הכף. היא חיה את הרגע ולא חושבת על המחר, לא מאמינה שיש לה עתיד ששווה לחלום עליו.
    אדריאן רמירז הוא מטורף וחולה שליטה, לעיתים פראנואיד, וככל הנראה האדם העשיר ביותר שפגשה. הוא יכול לקנות כל דבר בכסף, וכסף הוא הדבר היחיד שסשה צריכה. הצעה לא צפויה מצידו מכניסה את חייה לסחרור וסוחפת את שניהם לתוך מערבולת אימתנית, שמאיימת לשנות הכול.  
    האם אדריאן יהיה האחד שיושיע אותה או זה שימיט עליה חורבן? 
     
    אילת סווטיצקי חיה בקיבוץ יגור עם בעלה ושלושת ילדיהם וכותבת סיפורי אהבה. בכישרונה הרב היא טווה עלילות, שסוחפות את הקורא ופורטות על נימי הנפש. ספריה היו כולם לרבי מכר וזכו לשבחים.
    "להמר על הכול" הוא ספר שלישי בסדרה. קדמו לו "חיים שלמים לחיות" ו"להציל את מרגו". 
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג

     
    טעות אחת.
    רגע אחד של חוסר תשומת לב ניפץ את האשליה שחייתי בה וחשף את האמת, שאליה אני לא יכולה להתכחש. הרגליים שלי רועדות, והמחנק בגרון שלי כל כך גדול, עד שאני לא לגמרי מבינה איך אני מצליחה לנשום. המעט שאני מתנחמת בו היא העובדה שאני יכולה לשוב אל הדירה שלי בלי לחפש בית חדש לגור בו, כי המקום האחרון שאני רוצה לחזור אליו הוא הבית של הוריי.
    "תדברי איתי." הוא עומד באמצע חדר השינה, לגופו רק מכנסי הג'ינס שלו, עיניו לא יורדות ממני.
    "אני צריכה ללכת." הוא יודע שזו ההחלטה הנכונה לשנינו, שלא נוכל לתקן את מה שנשבר.
    "זה לא יקרה שוב."
    "אני יודעת."
    "אני מצטער," הוא לוחש, אבל הלחישה שלו לא יכולה להחזיר את הגלגל לאחור.
    "אין לך על מה." הטעות הזו רשומה על שמי. היא עליי ועל הלב שלי, ששכח שתפקידו לשמור עליי. חודשיים של מלחמה הסתיימו בהפסד, שאני לא יודעת איך לשאת. התפתיתי. נמשכתי קרוב מדי לאש ונשרפתי, ואין שום סיכוי בעולם שהוא מרגיש אותו הדבר.
    "את לא צריכה לעזוב." הייאוש בקולו נעלם, ואת מקומו תופס אותו טון נחרץ שלמדתי להכיר.
    "אתה יודע למה אני הולכת."
    "את לא חייבת לעשות את זה."
    "אני כן." אני חייבת לברוח מכאן כמה שיותר מהר. ניסיתי להתעלם מכל הסימנים, אבל הלילה ההצגה הסתיימה.
    "זה יכול לעבוד," הוא מסנן בניסיון נוסף לעצור אותי ומעביר משקל מרגל לרגל בעצבנות. "אנחנו יכולים..."
    "יכולים מה?" אני לוחשת בכאב שלא רציתי לחשוף בפניו. "להמשיך ככה? ולכמה זמן?"
    "בבקשה, תחשבי על זה שוב."
    "אני מצטערת." אני מנידה בראשי, ועיניי מתחילות לשרוף. "אם לא אלך עכשיו..."
    אם לא אלך עכשיו, הלב שלי יישבר לכל כך הרבה חתיכות קטנות ודוקרניות, עד שלא אוכל להרים אותן מהרצפה ולהדביק אותן חזרה.
    אני מרגישה את המבט שלו עוקב אחרי כל תנועה שאני עושה, אחרי כל תזוזה קטנה. אחרי כל נשימה כבדה שלי, כשאני מפנה לו את גבי ופוסעת אל הדלת ברגליים רועדות, ראשי מורכן. אם אסתובב, אני עלולה להתחרט. עלולה לזנק אליו, ליפול על צווארו בחיבוק, לנשק אותו ולהתחנן שייקח את מה שאני רוצה לתת.
    אני פותחת את דלת חדר השינה, יוצאת למסדרון וסוגרת אותה אחריי, והלב שלי מתנפץ עד שנדמה לי שכל אחד יכול לראות.
    עשיתי טעות. הורדתי את ההגנה שלי, ועכשיו הגיע הזמן לשלם את המחיר.
     
     

    פרק 1

     
    חודשיים קודם לכן.
     
    קוראים לי אלכסנדרה קיגן.
    נולדתי בארצות הברית לאבא אמריקאי ולאמא מהגרת מאוקראינה, שהתעקשה לקרוא לי על שם סבתי המנוחה. רוב האנשים שמכירים אותי קוראים לי סשה. מעולם לא היו לי בעיות עם השם שלי או עם כל כינוי אחר שהדביקו לי, ורשימת הכינויים ארוכה מאוד.
    זה לא העסיק אותי בעבר, וזה בוודאי לא מטריד אותי עכשיו, כשאני עולה אל משרדו של מר בניטאס, עורך הדין המפולפל. שיחת הטלפון ממנו הייתה לא צפויה, אבל לא היססתי לרגע לפני שקיבלתי את ההצעה שלו להיפגש. אחרי הכול, הוא ביקש שאבוא למשרד שלו. מה כבר יכול לקרות?
    המעלית מטפסת במהירות אל הקומה העשרים ושתיים בבניין המפואר, ואני עוצרת לרגע כדי לבחון את ההופעה שלי במראה הארוכה שמולי. חליפת המכנסיים הלבנה הצמודה לגופי מונחת עליי באופן מושלם ומדגישה את כל הנכסים שלי, עקבי הסטילטו שלרגליי מגביהים אותי ומאריכים את הגזרה שלי עוד. שערי השחור גולש אל מעבר לכתפיי בגלים עדינים שיצרתי בעזרת המסלסל שלי, ופניי מאופרות בעדינות. בדבר אחד אין לי ספק, אני נראית טוב, ומר בניטאס יהיה משוגע לוותר על שירותיי.
    כשדלת המעלית נפתחת, אני פוסעת אל הלובי המעוצב בצבעים כהים ומתאמצת לא לעקם את פרצופי למול העיצוב הקודר. רצפת השיש שחורה וכך גם פינת הישיבה המרוחקת, שבה ניצבות כורסאות עור. אפילו הקירות, שהייתי מצפה שיהיו צבועים בגוונים בהירים, צבועים באיזה גוון שוקולדי עמוק ומחריד למדי. אם פלטת הצבעים שנבחרה למקום מעידה על בעלי המשרד, אני לא יכולה שלא לתהות אם מדובר בעוד חובב בדס"מ מושבע, שהתבלבל בין מקום העבודה שלו למרתף שבביתו. זה לא יפתיע או יזעזע אותי. אם מר בניטאס יתגלה כשולט שמחפש נשלטת, הוא לא יהיה הראשון שפונה אליי.
    השאלה היא כמה כסף הוא יסכים לשלם עבור התענוג שאני יכולה לספק לו, ואני לא זולה.
    אני פוסעת לעבר דלפק הקבלה, שמאחוריו יושבת בחורה צעירה אדומת שיער שבוודאי מרוויחה גרושים.
    "שלום," אני מחייכת אל הג'ינג'ית המנומשת שמרימה אליי את העיניים החומות שלה, "אני סשה קיגן, יש לי פגישה עם מר בניטאס."
    "גברת קיגן," הג'ינג'ית מהנהנת ומעבירה את המבט אל צג המחשב שלה, "הגעת בדיוק בזמן. מר בניטאס מחכה לך במשרדו. זה בקצה המסדרון."
    היא מחווה בידה לימין, ואני מודה לה בחיוך כשמתחילה לפסוע לעבר המסדרון הארוך. כמובן שהגעתי בזמן, גברים לא מעריכים איחורים. אחר כך, כשהם לומדים להכיר אותי, אני מרשה לעצמי לאחר פה ושם כדי לעצבן אותם ולתת להם סיבה לכעוס ולפרוק את הכעסים שלהם, אבל אף פעם לא בפגישה הראשונה.
    אני חולפת על פני ארבע דלתות בדרכי אל המשרד בקצה המסדרון שדלתו פתוחה, וכשמגיעה אליה, אני נוקשת בעדינות, והגבר המבוגר היושב מאחורי שולחן משרדי עצום ולבוש בחליפה כהה מרים אליי את מבטו.
    "גברת קיגן?"
    "כן." החיוך המזויף שלי מתרחב, כשהוא מרים את ידו ומסמן לי להיכנס. מבוגר או לא, אם יש לו כסף, אעשה מה שירצה.
    "תסגרי אחרייך את הדלת בבקשה."
    אני עושה כדברו, והוא מחווה ביד בטוחה אל הכיסא הניצב מול שולחנו, שעליו אני מתיישבת ומשכלת את רגליי.
    לא סתם לבשתי את החליפה הזו. אילו הייתי בחצאית מיני, מר בניטאס היה מקבל הצצה לרגליים שלי ואולי גם לתחתוניי, אבל את החוויה הזו אני רוצה לשמור. קצת מתח וסקרנות אף פעם לא מזיקים. הרי אם הוא היה מעוניין בבחורה במיני זול, הוא היה יכול למצוא אחת בקלות. אותי גברים רוצים מסיבה אחרת. אני לא זונה מהרחוב.
    "תודה שבאת." מר בניטאס עורם כמה ניירות על השולחן וחוזר להביט בי בסקרנות.
    "מה אני יכולה לעשות בשבילך?"
    "נשכרתי על ידי לקוח להציע לך הצעה שאולי תהיי מעוניינת בה." התשובה שלו מצחיקה אותי. פגשתי גברים שלא ידעו איך לפנות אליי, פגשתי גברים שלא ידעו איך להתחיל, אבל אף אחד מהם לא טען שהוא פונה אליי בשמו של אחר.
    "מר בניטאס," אני משווה לקולי טון מפתה, מתרווחת לאחור ומשלבת את אצבעותיי על ברכיי, "אנחנו לא חייבים לשחק. אלא אם כן אתה אוהב משחקים. אולי תאמר לי מה בדיוק אתה אוהב?"
    "אני לא משחק," קולו ענייני, "ואני לא הלקוח."
    "אני לא רגילה להיפגש עם עורכי דין." יכול להיות שזה שקר. פגשתי לא מעט עורכי דין בחיי, רק לא בנסיבות כאלה. אחרי הכול, עורכי דין הם גברים, וחלקם עשירים מאוד.
    "הלקוח שלי עושה דברים אחרת," הוא מסביר ושולח את ידו לשמאלו, פותח את אחת המגירות בשולחנו.
    "ומי הוא אותו לקוח מסתורי, אם יורשה לי לשאול?" אני חייבת להודות שהסקרנות שלי גדלה. אם הלקוח שלו שכר עורך דין כדי לעשות את העבודה בשבילו — הוא עשיר. מספיק מבט אחד במשרדים של בניטאס כדי לדעת שזול הוא לא.
    מר בניטאס סוגר את המגירה ומושיט אליי נייר לבן, ובידו השנייה הוא מרים עט יוקרתי.
    "מה זה?" אני שואלת בשעשוע.
    "הסכם סודיות," הוא משיב באותו טון ענייני, כשאני לוקחת את הנייר מידו וקוראת אותו במהירות, אבל לא מוצאת בו שום פרט מסגיר. המקום השמור לשם הלקוח עדיין ריק. כנראה שמר בניטאס מצפה שאני אחתום ראשונה, ורק אז יגיש את הנייר לאדון המסתורי.
    "זה מטופש..." אני מגחכת, אבל עורך הדין קוטע את דבריי בנימה החלטית.
    "את לא חייבת להסכים להצעה, אם לא תהיי מעוניינת. מעבר לכך, ניתן גם לדון בתנאים, אבל ראשית אבקש שתתחייבי לא לחשוף את שמו."
    "אני לא עובדת ככה." איך בדיוק אני אמורה לחשוף משהו שאני בכלל לא יודעת?
    "איך את בדיוק עובדת, גברת קיגן?" בניטאס מזעיף פנים, כשאני מניחה את הנייר על השולחן שלו וחוזרת לשלב את אצבעותיי על ברכיי.
    "השם שלי עובר מפה לאוזן. אני מניחה שככה הלקוח שלך שמע עליי." אולי הוא שמע עליי מקרטר, שנפרד ממני ממש לאחרונה אחרי שאשתו גילתה עלינו. הגירושים עשויים לעלות לו הון תועפות, והוא נאלץ לסיים את מערכת היחסים בינינו. בכך הוא השאיר אותי במצוקה כלכלית, דווקא עכשיו שאני זקוקה למזומנים, והרבה מהם.
    "לעולם אל תניחי הנחות." מר בניטאס דוחף לעברי את החוזה.
    "אני לא חותמת על ניירות," אני מתעקשת. "החברים שלי..."
    "החברים שלך?" קולו נמלא נימה מזלזלת שאני לא מחבבת, "גברת קיגן, בואי לא נעליב זה את זה, אנחנו יודעים מה את עושה למחייתך."
    "אז אתם אמורים לדעת שאני לא חותמת על כלום." פרץ של אידיוטיות אוחז בי. באמת, אין לי דרך אחרת להגדיר את ההתנהגות שלי פרט לאידיוטית, כשאני דוחפת את הכיסא שלי בכעס לאחור ונעמדת בהחלטיות. "שיהיה לך יום נעים." אני נועצת בו מבט לא מרוצה, וברגע הבא הוא זורק על השולחן ערימת שטרות שתפוסים יחד בתפס שנראה יקר להחריד. הם נוחתים על החוזה למול עיניי הפעורות.
    "מה זה?" האצבעות שלי מתחילות לדגדג מיד. כמה עלובה אני, רק רואה כמה שטרות ושוכחת מהכעס, אבל המצב לא מאפשר לי להיות בררנית יותר מדי. בכל מקרה, זה היה מטופש מצידי לקום בזעם ולוותר על ההזדמנות לעשות עוד קצת כסף.
    "אלף דולר כמחווה של רצון טוב," הוא מסמן בראשו לעבר השטרות, "אני מבין שאמא שלך לא בקו הבריאות בימים אלה."
    הגוף שלי נדרך במתח. למה, לעזאזל, הוא מזכיר אותה עכשיו, ואיך הוא יודע שהיא לא בריאה?
    "מה אתה יודע על המצב שלה?" אני משלבת את ידיי על החזה, כאילו שהתנועה המתגוננת יכולה לשנות משהו.
    "שמעתי שהיא מתקשה לרכוש את התרופות שלה." הוא שמע, הא? מעניין איפה, ומעניין מי הלקוח החצוף שלו שחושב שזה בסדר לנבור בחיים האישיים שלי. "אני בטוח שהכסף הזה יעזור. אני חוזר על דבריי, את לא צריכה להסכים לכלום. עדיין."
    "רק לחתום על הסכם סודיות."
    "נכון."
    "ואחרי שאחתום?" אם הלקוח שלו משוגע מספיק בשביל לחקור עליי, מה עוד הוא מתכנן?
    "הלקוח שלי יפגוש אותך לארוחת ערב." התשובה שלו דורשת שאבהיר כמה דברים כאן ועכשיו.
    "אני לא אגיע אליו הביתה בלי לדעת מי הוא."
    "ארוחת ערב במסעדה, גברתי." עורך הדין חכם מספיק כדי לדעת שיש סיכונים שלא אקח תמורת שום הון. "חדר פרטי שבו תוכלו לדון בתנאים."
    "תשמע," אני מתחילה לזוז באי־נוחות. "אני עושה את זה כבר הרבה מאוד זמן, והלקוח שלך משהו מיוחד."
    "אני מסכים איתך." קולו נותר יציב, כשהוא נוקש באצבעו על החוזה שעליו אני אמורה לחתום.
    "אלף דולר כדי שאפגוש אותו במסעדה?"
    "זה נכון." אנחנו לא מורידים את העיניים זה מזה. הדופק שלי מתחיל לטפס בלי סיבה, הרי אני לא מעמידה את עצמי במצב בעייתי. ארוחת ערב במסעדה היא בהחלט משימה שאני יכולה לעמוד בה, וכמו שאמר מר בניטאס, אני לא צריכה להסכים לכלום. רק לקחת את הכסף הכי קל שעשיתי בחיים שלי ולסתום את הפה. אני שולחת את היד אל העט היוקרתי, מרימה אותו מהשולחן ומשרבבת את השם שלי בתחתית ההסכם.
    "עוד משהו?" אני מניחה את העט, כשהוא פותח שוב את המגירה שלו ומוציא מעטפה לבנה סגורה."תפתחי אותה בבית," הוא מורה ומושיט לי אותה. עוד הסכם? אני לוקחת את המעטפה מידו, יחד עם אלף הדולרים שאני דוחפת לתיק שלי ומייצבת את העמידה שלי. "זה הכול, גברת קיגן."
    "נחמד לעשות איתך עסקים." אני מעלה על שפתיי חיוך לא אמיתי בכלל.
    "אני מקווה שאמא שלך תרגיש יותר טוב בקרוב." הפעם קולו נשמע כן ונטול זלזול, ולרגע אני מאמינה לו. אם כי אני עדיין לא מרוצה מהעובדה שהוא יודע עליי פרטים שהם לגמרי לא עניינו.
    "תודה, אדוני," אני מודה לו בתנועת ראש קטנה ופונה אל הדלת.
    כשאני חוצה את הלובי הקודר, העיניים של הג'ינג'ית עליי כל הדרך למעלית. על מה היא מסתכלת? אני בטוחה שאין לה מושג מה עשיתי במשרד. נשמע שהלקוח של מר בניטאס לא רוצה שאף אחד ידע עליי, בטח לא איזו פקידה שעלולה לפטפט בחדר הקפה.
    אני נכנסת למעלית, ומיד כשהדלתות נסגרות, פותחת את המעטפה שבה אני מוצאת נייר לבן בודד ללא לוגו או שם מזהה. בשורה הראשונה מצוינים שם המסעדה, כתובתה ושעת הפגישה, שמונה בערב. רכב יחכה מחוץ לדירה שלי בשעה שבע ושלושים. אני מכירה את המקום. אכלתי שם יותר פעמים משאני יכולה לזכור, ומחירי המנות מרקיעי שחקים. התחלה טובה, אף שאני מקווה שמר מסתורין לא מנסה לעשות עליי רושם מזויף.
    השורה הבאה גורמת לי לצחוק.
    אם הלקוח של מר בניטאס חושב שיאמר לי מה ללבוש, הוא טועה. אני רוצה שאיש המסתורין יישאר מעוניין וסקרן, ואם אלבש שמלה שחורה ארוכה כמו שדרש, כל הכיף ייעלם. לא. אני אבחר איזו שמלה שאני רוצה, והוא ידע מהרגע הראשון לא לקחת אותי כמובן מאליו.
    • אילת סווטיצקי
    • אילת סווטיצקי

      אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
      באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.
      מאמינה גדולה בכוחן של המילים, בכוחן של נשים ובאהבה.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • חיים שלמים 1 - לחיות חלק שני
    • תחרה וצבע 4 - זכוכית וחול
    • לפני שהתחלנו
    • גן השמש
    • המפתחות 2 - המפתח לליבך
    • צומת גורל
    • פגיון של אש
    • המפתחות 1 - המפתח לליבך
    • הסיפור שלי עליך
    • שלוש שעות לאהבה
    • מר סוואגר
    • האדון