הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חיים שלמים לחיות - חלק שני
    ספר מוגן
     
  • חיים שלמים לחיות - חלק שני
    דבש-הוצאה לאור | מרץ 2018 | רומן רומנטי, רומן אירוטי | 248 עמ' מודפסים
    מדיסון היל עומדת לגלות שהחיים במחציתו של סקוט מאיו אינם קלים כפי שחשבה. במיוחד כשהיא מתעוררת בדירת המרתף שלה ומגלה שהאיש שהופיע רק אמש, הביא עמו פרחים וביקש את סליחתה - נעלם.
     
    חייה עומדים לקבל תפנית חדה. אירוע רודף אירוע, בעודה מנסה להתרגל לעולם החדש שמכיר לה סקוט, ונדמה ששניהם לא מצליחים לזכות ברגע של מנוחה.
     
    האם יצלחו את המשברים שפוקדים אותם בזה אחר זה ויצאו מחוזקים או שמערכת היחסים הטרייה שרקמו זה מכבר תתפרק מול עיניהם?
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    20
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
     
    המיטה קרה.
    אני מתהפכת על צדי, שולחת יד ומגששת מתחת לשמיכה בחיפוש אחר הגוף החם ששכב שם רק לפני רגע. פוקחת עיניים עייפות בעצלות ומסתגלת לחשיכה.
    הדירה שלי ריקה. אני עדיין מנומנמת, מנסה בכל כוחי להיזכר בשעות האחרונות. מנסה להבין אם חלמתי, אם הגבר שאליו התגעגעתי כל כך במשך שישה ימים באמת הופיע בדלת עם זר פרחי ליליום כתומים.
    האם באמת אמר את המילים שמהדהדות בראשי?
    הוא היה נשוי. נשאר בצרפת כדי להתגרש, נסע עד מיאמי בשביל מייקל.
    לא, לא בשביל מייקל. בשבילי.
    הריח שלו נישא באוויר, ריח גברי שהתרגלתי אליו מהר מדי, ששבה אותי כמעט בניגוד לרצוני.
    אני מתיישבת על המיטה ומשפשפת את עיניי.
    "סקוט?" אני קוראת בקול צרוד, אך לא מקבלת מענה. "סקוט?"
    זר הפרחים שהביא ושעון היד שלו, המונח על שידת העץ הרעועה לצד המיטה, הם העדות היחידה שלא איבדתי את דעתי אחרי הכול.
    הוא היה כאן איתי, ושפתיי היבשות נפוחות מנשיקותיו.
    זיכרונות מליל אמש חוזרים אליי כמו תמונות שחולפות במוחי בהבזק.
    סקוט צונח על ברכיו מולי, מתוודה על הכול. מתנצל, מבקש את סליחתי. מבקש שאהיה שלו, ואני נעתרת לו, לוקחת אותו למיטתי ונרדמת בין זרועותיו.
    אבל הוא לא כאן עכשיו. אני מושכת את הנייד שלי ומחייגת אליו. את מספר הטלפון שלו שמרתי, אחרי ששלח אליי אותו במייל יחד עם אותו חוזה בלתי נשכח. השיחה עוברת היישר למשיבון. אני משאירה הודעה ומנתקת.
    עשרים לשבע בבוקר.
    הראש שלי ולבי מתחילים לנהל מאבק שאני לא רוצה. האחד משוכנע שיש הסבר הגיוני לכך שסקוט אינו במיטה, והשני מתעקש להזכיר לי שזה אותו בחור שהשאיר אותי למרגלות המטוס בצרפת ונסע בלי להביט לאחור. הבלבול אוחז בי.
    הוא בטח מיהר, אני מתרצת לעצמי. לא תכנן להישאר לישון כאן וחמק החוצה, אבל למה לא העיר אותי? למה לא נישק אותי לפני שיצא?
    אני מורידה את רגליי אל הרצפה הקרירה, נעמדת וגוררת את עצמי למקלחת. הוא ודאי יסביר את עצמו, ואולי יקבל ממני הרצאה על הדרך.
    כן, הוא ישמע מה אני חושבת על ההתחמקות שלו מהדירה. יש דרך לעזוב בבוקר, וזו לא הדרך.
    אני פותחת את הברז במקלחת, נכנסת תחת הזרם ומניחה לשערי להירטב.
    לעזאזל איתך, סקוט מאיו.
    יכולת להגיד להתראות.
     
     
     
    שעה אחר כך אני מוצאת את עצמי קבורה בין צלחות של ארוחות בוקר וכוסות קפה. לבחור שלי אין זכר. אניטה זורקת לעברי מבטים סקרנים. היא התעקשה לציין שהיום אני נראית יותר טוב, ושבסופו של דבר ידעה שהכול יהיה בסדר. היא גם טרחה לציין שיום אחד הנסיעה לצרפת תיוותר זיכרון מתוק לספר לילדים. שתקתי ולא עדכנתי אותה שרק אמש המיליונר המסתורי שלי הופיע פעם נוספת כדי להיעלם שוב.
    זו לא מסתוריות, זו חוצפה, וככל שיתמהמה ליצור קשר, ההרצאה שיקבל ממני תתארך. כדאי שייקח את זה בחשבון. אם הוא יודע מה טוב לו, הטלפון שלי יצלצל, והאדון יתנצל ויעשה זאת כראוי.
     
     
     
    בארבע אחרי הצהריים אני מאבדת את הסבלנות שלי באופן סופי ומוחלט.
    שלוש שיחות הטלפון שעשיתי הגיעו גם הן למשיבון. ניתקתי כל אחת מהן בעצבנות וקיללתי בקול אל מול מבטה המבולבל של אניטה.
    מניאק. מניאק מארץ המניאקים, נצלן חסר בושה. כל זה בשביל עוד קצת סקס?!
    אני אוהב אותך, מאדי.
    אם ככה נראית האהבה שלו, הוא יכול לדחוף אותה לישבן המעוצב שלו! מי הוא חושב שהוא? פרחים הוא הביא לי? פרחים אמורים לכפר על חוסר הנימוס הבסיסי שהוא לוקה בו?
    אני לא הזונה הקטנה שלו בדירת המרתף, שאותה הוא יכול לבקר כשהזקפה שלו לוחצת.
    אני לא הבחורה שאליה באים כדי להתרוקן!
    אני זורקת את הסינר השחור על דלפק העץ וחוטפת את תיק היד שלי. כבודו אולי ביקש שלא אנקה את המשרדים שלו יותר, אבל עדיין לא התפטרתי. כדי לבלות את הערבים שלו איתי הוא צריך להיות נוכח, לא דמות רפאים שבאה והולכת כרצונה.
    בזעם גובר אני עולה על הרכבת התחתית היישר למשרדי לוג'יקון. שם אולי אקבל תשובות, ואם לא, לפחות אקבל משכורת.
     
     
     
    השיבוט שיושבת מאחורי דלפק הקבלה נועצת בי מבט חמור סבר ולא אומרת מילה, כשאני דוחפת את עגלת הניקיון וחולפת על פניה בדרכי אל השירותים. מעניין מה יגיד מר מאיו כשיגלה שאני עדיין מנקה את האסלות במשרדיו.
    אני משפשפת את החרסינות, שוטפת את הרצפה ומייבשת אותה. לא שוכחת לקלל שוב פה ושם.
    ככה הוא מתנהג עם כל החברות שלו?
    מה הפלא שהוא התגרש. אף אחת לא צריכה לקבל יחס כזה, גם לא ממיליונר.
    הראש שלי לוקח פיקוד. הלב שלי מנסה להתנגד, אבל אין לו סיכוי, לא כשאני כל כך זועמת ופגועה.
    אז מה אם אמר שאני החברה שלו? אנשים מסוגלים להגיד הכול כדי להשיג את מה שהם רוצים, וסקוט מאיו בטח לא הקים את האימפריה שלו רק כי הקשיב ללב שלו. הוא רצה להשיג אותי לעוד לילה אחד, ואני עשיתי לו את החיים קלים. זר פרחים, כמה חיוכים, ואני פתחתי את זרועותיי, פשטתי את בגדיי והראיתי לו את הדרך היישר למיטה שלי.
    העלבון צורב כמו חומצה שפוגעת בעור. שורף, כשהוא מחלחל פנימה לתוך הלב שלי. הלב שהאמין למילים הארורות שלחש.
    אני מסיימת בשירותים ודוחפת את העגלה לעבר משרדו של סקוט. השלט החדש התלוי על הדלת גורם לי לקלל בפעם המאה. מנכ"ל ובעלים. תודה לאל שעליי אין לו בעלות. אני נוקשת על הדלת ופותחת אותה אחרי שלא מקבלת תשובה.
    כמה מפתיע.
    האור במשרד כבוי. אני מדליקה אותו, ממקמת את העגלה במרכז המשרד ומתחילה לנקות אבק. גם לעבודה הוא לא הגיע או שעזב מוקדם?
    תהיה התשובה אשר תהיה, הוא לא כאן, ואני חזרתי לאותה נקודה. שוב אני הבחורה הזו בנעלי ד"ר מרטינס שמנסה לשרוד בתחתית שרשרת המזון. הבחורה שהייתי לפני שהסכמתי לטוס לצרפת. זו שחזרה עם לב שבור וכבוד שנרמס בגסות, זו שלא מקבלת אפילו שיחת טלפון שתסביר הכול, זו שבכתה במטוס כל הדרך הביתה, שעדיין לא פרקה את מזוודות הבגדים הניצבות בפינת הדירה. למה זה מגיע לי? מה עשיתי שמצדיק את היחס הזה, את ההתעלמות מקיומי?
    כנראה שסקוט מאיו חי בעולם עם כללים אחרים, בעולם שבו אפשר לנהוג ככה באנשים, אבל זה לא העולם שלי. עליי ההתנהגות הזו רחוקה מלהיות מקובלת.
    אני מסיימת לנגב את האבק ואחר כך שואבת את השטיח ודוחפת את העגלה אל המשרד הבא. מחכה לרגע שאשכב שוב במיטה שלי, אעצום את העיניים, ואולי מחר אגלה לאן נעלם האיש שאמר שהוא אוהב אותי.
     
    זו אני. לא בטוחה אם אני צריכה לדאוג או לכעוס. תתקשר אליי.
    כמה הודעות השארתי לו במהלך היום במשיבון?
    אני מושכת את השמיכה ומתכסה, שאריות ריח הבושם שלו עדיין ספוגות בה. אני מצמידה אותה לאפי ונושמת עמוק. על השיש הקטן במטבח עומד אגרטל ובתוכו זר הפרחים שהביא לי, והשעון שלו מונח באותו מקום שבו השאיר אותו על השידה.
    מה אני אמורה לחשוב? מי נעלם ככה בלי לומר מילה, מי מנתק את הטלפון שלו, כשיש לו אימפריה לנהל?
    חבל שאין לי את המספר של סיימון, אולי הוא יודע לאן נעלם הבוס שלו.
    כשאני חושבת על זה, הוא לבטח יודע, אבל לא אומר לי. סקוט כבר הבהיר שלסיימון אסור להתערב.
    אני עוצמת את העיניים ומברכת את העייפות. נרדמת מודאגת, כעוסה ומבולבלת במיטה, שכל מה שנותר בה הוא ריחו.
     
     
    אתה עדיין לא זמין. אני לא יודעת מה לחשוב. ממש אשמח לשמוע ממך.
    אני מנתקת את השיחה, שהגיעה שוב למשיבון, ודוחפת את הטלפון לכיס מכנסיי האחורי, כשבראיין, הבוס הקטנוני שלי, נועץ בי מבטים לא מרוצים ממקומו מאחורי הדלפק.
    בשמונה השעות האחרונות התרוצצתי כמו משוגעת והגנבתי עשרות מבטים אל החלון הפונה לרחוב בציפייה לראות את הלקסוס עוצרת. הבטן שלי מתהפכת בדאגה. אם היה קורה משהו, סיימון היה אומר לי, נכון? אלא אם אני חסרת משמעות, מישהי שלא צריכה לדעת כלום.
    "מחכה למישהו?" קולו של בראיין מלא זלזול.
    "לא." הלב שלי צונח עוד קצת.
    "אני מחכה שתפני את שולחן מספר שש ואחר כך שתוציאי את האשפה. אולי זה יקרה, אם תפסיקי להתעסק עם הנייד שלך."
    סקוט צדק. אני לא צריכה לתת לאף אחד לדבר או להתנהג אליי כך, אבל צריכה את הכסף. ובכלל, מה זה משנה אם סקוט צדק או טעה, כשהוא לא פה?
    אני מנערת את המחשבה מראשי ופונה לנקות את שולחן מספר שש, השולחן הפינתי שבו ישב הבחור עם ההצעה הכי מטופשת בעולם וקרא עיתון.
    ככה אני מרגישה כרגע כלפי ההצעה שלו ובעיקר כלפי עצמי - מטופשת. נתתי לעצמי להאמין למילים שלו, לנשיקות שלו. הפכתי את עצמי למוצר שיש לו תג מחיר, יעד לכיבוש, ועכשיו, משהעפיל לפסגה, מר סקוט מאיו החליט שהספיק לו מהאוויר הדליל וגלש במדרון עד שנעלם מהעין.
     
     
     
    הסמטה שמאחורי בית הקפה היא לא המקום האהוב עליי בעולם. ריח של שתן נישא באוויר, כשאני פותחת את הדלת האחורית, מחזיקה אותה ברגלי ומשתחלת החוצה. בידי שתי שקיות זבל מלאות שעומדות להתפקע, אם לא אעיף אותן לפח הגדול שנמצא עשרים מטרים ממני.
    הדלת נטרקת מאחוריי. אני מחזקת את האחיזה שלי בשקיות ומנסה לסתום את אפי כדי לא לקבל בחילה, ומתחילה את המסע הקצר בתפילה שלא אמצא את עצמי אוספת את הזבל מהרצפה אם אחת השקיות תקרוס תחת העומס.
    למה בראיין לא מסוגל לעשות את זה לבד? אני חולמת וכמעט מפספסת את האיש שעומד בקצה הסמטה ומשליך סיגריה אל הרצפה. הוא מועך אותה בקצה הנעל שלו ואז מרים אליי את עיניו, ושנינו קופאים.
    המבט בעיניו מצטמצם. הבגדים שלגופו לא מלוכלכים כמו בגדיו של ריצ'י ההומלס החביב עליי. הוא לבוש מכנסי ג'ינס כהים, טי שירט שחורה צמודה שמדגישה את גופו המגודל, ומשקפי השמש שלו נחים על ראשו, כך שאני יכולה לראות שהוא מסתכל ישירות אליי. המבט שלו מכניס אותי לאי שקט. יוצר מתח לא מוסבר בבטן שלי שהולך וגדל עם כל שנייה שחולפת. אני מנחשת שהוא לא חסר בית, אבל מה יש לו לחפש פה, מקום שקט לעשן? אני בטוחה שהוא יכול למצוא מקומות יותר מוצלחים מאשר במרכז הצחנה.
    בתנועה אטית אני צופה בו מכניס את היד לכיס מכנסיו ושולף טלפון נייד. הוא לא מוריד ממני את מבטו כשמצמיד את הטלפון לאוזנו וממלמל משהו.
    אולי תיקח את העסקים שלך למקום אחר ותתרחק כדי שאוכל לזרוק את האשפה, לפני שיקרה אסון אקולוגי?
    אני לא חושבת שהוא קורא מחשבות, אבל מישהו בהחלט עונה לתפילותיי, כי הבחור המגודל לא מזנק עליי אלא מסיים את השיחה ומחזיר את הנייד לכיס המכנסיים. אנחנו עומדים דוממים עוד שנייה, שאחריה הוא מפנה לי את גבו ובצעדים נמהרים ממהר להיעלם.
    העיר הזו מלאה טיפוסים מוזרים ומפוקפקים.
    לא שלאס־וגאס ריקה מהם, אבל בניו־יורק אני נוטה להיתקל בהם יותר. טיפוסים שצריך להתרחק מהם, בלי להחליף מילה או חיוך. תודה לאל שהוא לא התקרב, כי הייתי נוטשת את השקיות ובורחת כל עוד נפשי בי. לא הייתי נותנת לו הזדמנות לפגוע בי. אני מצליחה להחזיר את רגליי לפעולה ופוסעת בדריכות עד קצה הסמטה, שם אני נפטרת מהזבל. עכשיו כל מה שנותר לי הוא לשטוף ידיים, לעלות על הרכבת התחתית ולנסוע למשרדי לוג'יקון, שאותם אני צריכה לנקות.
     
     
     
    השיבוט לא יושבת מאחורי הדלפק, כשאני דוחפת את עגלת הניקיון במסדרון חברת לוג'יקון, וגוש מחניק עומד בגרוני. מה חשבתי לעצמי?
    לא קורצתי מהחומר שממנו עשויות חברות של מיליונרים. אני המנקה, ואני תמימה.
    לכמה שקרים שסיפר לי האמנתי?
    אני מקבלת החלטה לנצל את היעדרותה של הפקידה ופונה עם העגלה היישר למשרד של סקוט. אולי הוא מעולם לא נסע למיאמי. אולי הוא לא חיפש את מייקל והמציא איזה מוסד גמילה מדופלם, כדי שלא אתקשר אליו? אני שולפת את הנייד מכיס מכנסי הג'ינס שלי, כשהלב שלי מתחיל להלום בחזי.
    כמה זמן לא דיברתי עם מייקל? אולי הוא בכלל לא רוצה לשמוע ממני. אולי הוא בסדר, והשיחה ממני רק תגרור אותו חזרה לעבר המכוער? אני מוצאת את המספר שלו ומתקשרת לפני שאתחרט.
    הלקוח אינו זמין.
    אין לי דרך לדעת אם זה עדיין המספר שלו. אני מנתקת את השיחה ומחזירה את הנייד לכיס, נוקשת על דלת המשרד ודוחפת פנימה את העגלה. אני מדליקה את האור ומעיפה מבט אל דלת המקלחת הסגורה הנחבאת בקיר. מכאן יצא בערב הראשון שנתקלתי בו, בחזה רטוב, בשיער פרוע ועם גישה שעלתה לי ביוקר.
    אני מתקרבת אל השולחן המשרדי הענק, מעבירה עליו את אצבעותיי באטיות והולכת סביבו. בלי לחשוב אני מזיזה את עכבר המחשב ומחכה לראות אם המסך יידלק.
    הוא לא. המחשב כבוי.
    משהו לא בסדר. איך יכול להיות שהוא נעלם, לא רק מחיי אלא גם ממשרדי החברה? הלוואי שהייתי נתקלת בסיימון, הוא היה מספק לי תשובות! הייתי דורשת אותן באיומים, אם הייתי חייבת, כי המצב לא הגיוני. אני יכולה להגיד הרבה דברים על סקוט, אבל הלב שלי... הוא מרגיש שסקוט איש טוב. אני מוכרחה להאמין בזה. אחרת אצטרך להתמודד עם העובדה שהוא הוליך אותי שולל, שניצל אותי, ואני לא מסוגלת לחשוב על זה.
    אני מדפדפת בערימת הניירות המונחת מולי. אף אחד מהם לא חושף בפניי שום דבר חשוב. לימיני ניצבות מגירות. אני רוכנת מעט ופותחת את העליונה, מגלה עוד ערימת דפים. אני מוציאה אותה ומניחה אותה מולי. העמוד הראשון נראה כמו מייל שמישהו הדפיס, שעליו מתנוססת הכותרת "רכש ומלאי". אני מזיזה אותו הצדה, כשהדלת נפתחת בחבטה. בפתח עומדת השיבוט בפנים שמשנות את צבען במהירות מלבן חיוור לאדום בוהק. מאחוריה איש ביטחון בחליפה שחורה.
    "מה את חושבת שאת עושה?!" היא שואגת ונכנסת למשרד בצעדים נמהרים היישר לכיווני.
    "אני..." אני מה? המילים נעלמות, לפני שאני מצליחה לומר אותן.
    נתפסתי מחטטת לסקוט במשרד. איך אני אמורה לצאת מזה? מה אני כבר יכולה לומר, שאני החברה שלו? שניהם יצחקו לי בפנים. אני בטוח הייתי צוחקת. אף אחד לא יודע עלינו, אולי רק סיימון, וגם בזה אני לא בטוחה.
    "תזרוק אותה מהבניין. עכשיו!" השיבוט נצמדת אל השולחן מעברו השני ומושכת בפראות את ערימת הדפים שהוצאתי מהמגירה, שמתקמטת תחת אצבעותיה.
    "אני לא מרגלת," אני פולטת את הדבר הטיפשי ביותר שיכולתי לומר.
    "את מטומטמת, זה מה שאת," היא ממלמלת בעצבנות. "המשרד מצולם."
    הלב שלי צונח כמו מעלית שאיבדה את הבלמים. הלך עליי. הם יודעים איפה אני גרה, ואם לא, הם פשוט ישאלו את חברת הניקיון, והמשטרה תבוא לחפש אותי.
    בזה לא אוכל להאשים את מר מאיו. זו לגמרי אשמתי. אני המטומטמת שהסכימה לטוס איתו, שהתאהבה בו בלי להכיר אותו בכלל, שחיטטה במשרדו. אני זו שמבינה, עם כל שנייה שחולפת, שאין לי מושג עם מי הסתבכתי.
    אני מעיפה מבט בעגלת הניקיון.
    "תשאירי אותה כאן," השיבוט פוסקת בקול מלא זעם שאין לטעות בו ומציצה אל מעבר לכתפה אל איש הביטחון. "עכשיו!"
    כשהוא עושה צעד לכיווני, אני מרימה את ידיי בבהלה בתנועת כניעה. רגליי משתפות פעולה בקושי, כשאני חוטפת את תיק היד שלי מעגלת הניקיון וצועדת אל הדלת. איש הביטחון נשאר מטר מאחוריי כל הזמן.
    אני מנסה לנשום. לוחצת על כפתור המעלית שנפתחת מיד, נכנסת ונצמדת בגבי אל המראה הענקית. האיש המאיים בחליפה הכהה לוחץ על כפתור קומת הכניסה, ואני משפילה את עיניי ונושכת את שפתי.
    נתפסתי מחטטת למנכ"ל במשרד. הם יכולים לפגוע בי, לתבוע אותי. אלוהים יודע למה הם מסוגלים, למה מסוגל הבחור שנעלם בלי לומר מילה! אם הוא חסר לב כמו שאני חושבת, הוא עלול לרדוף אחריי. אני בכלל לא מכירה אותו!
    הירידה במעלית אורכת פחות מחצי דקה. בסיומה, הדלת נפתחת, ואני מלווה אל מחוץ לבניין.
    איש הביטחון מושיט אליי את ידו ודורש את התג שלי, שאותו אני מניחה בכפו.
    הוא חוזר פנימה ומותיר אותי ברחוב רועדת.
    אני רק רוצה להגיע הביתה. רק רוצה להתפלל כל הדרך שלא תחכה לי שם ניידת משטרה. עכשיו אני כבר לא מצליחה לעצור את הדמעות. הן זולגות ומרטיבות את לחיי, כשאני צועדת אל תחנת הרכבת.
    הייתי אמורה להיות מורה. בחורה פשוטה מווגאס, לא פושעת. לא חברה של אף אחד שיש לו יותר כסף משאי פעם יהיה לי. בחורה שעדיין לא יודעת מה אמת ומה שקר. אולי הוא מעולם לא היה נשוי או אולי הוא שינה את דעתו והחליט לשמור לעצמו את עשרה מיליון הדולר שלו. אני פשוט לא יודעת, וזה כבר לא חשוב יותר.
    הטירוף הזה גרם לי לעשות משהו שלא הייתי חולמת לעשות. האשמה כולה שלי.
    • אילת סווטיצקי
    • אילת סווטיצקי

      אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
      באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.
      מאמינה גדולה בכוחן של המילים, בכוחן של נשים ובאהבה.

     
  • המלצות נוספות
    • רסיסים של אושר
    • לאסוף את השברים
    • עוד סיכוי לאהבה
    • מנוול יפיפה
    • חתונה יפהפיה
    • כוכבים מעל קאסל היל
    • לשנוא את אדם קונור- ספר שני
    • מרושע- חטאיו של הקדוש 1
    • נשבעת בדם
    • קווים אדומים
    • סדקים בזהב
    • אל דיאבלו