הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חטאים והפרעות קלות
    ספר מוגן
     
  • חטאים והפרעות קלות
    ג'ו דנתורן | תרגום: מרב זקס־פורטל
    מטר | ינואר 2019 | פרוזה תרגום | 200 עמ' מודפסים
    ריי מוריס הוא עיתונאי טכנולוגיה שמצויד בפרצוף שכיח, עייפות קיומית, קבוצת חברים קטנה ומסורה, ואישה בהיריון, גארתיין. ריי מעולם לא חטף מכות מעל לצוואר.
     
    הוא גם אף פעם לא ממש בגד בגארת'יין, לא היה מעורב במהומות, לא נעצר, לא נאזק ולא הפך לדמות שנואה ברחבי העולם. עד הקיץ של 2011, כשברחובות, כמו גם בחיי הנישואים שלו, גוברים התסיסה וחוסר הנחת.
     
    אבל ריי לא מבחין בדבר. עדיין לא. "חטאים והפרעות קלות" היה יכול להיות רומן התבגרות, לו רק היה הגיבור שלו שוכח שהוא כבר בן שלושים ושלוש.
     
    בעוד הוא מסתבך בשרשרת אסונות שהולכים ומחמירים, ממשיך האנטי-גיבור הרגיש שלנו לשתף את הקוראים בתובנותיו הנוקבות בנוגע לנקודות התורפה והפגמים של כל הסובבים אותו. עוד הוא מספר על הקשיים הכרוכים בחיי העיר המודרניים: טרולים באינטרנט, בעלי בית שקונים כדי להשכיר, נישואים פתוחים והחשש מגברים רגישים ממנו.
     
    אבל הדבר שמפליא ביותר ברומן הוא שאנו נקשרים אל ריי, גיבורו, גם כשברור לגמרי שכל מה שקורה לו, מגיע לו בהחלט.
     
    "קומדיה על חיי הנישואים שמפוצצת בהתלהבות רבה מיתוסים של גבריות מחוספסת".   קירקוס מגזין
     
    "אפל, ציני להפליא ומצחיק עד כאב. ניצחון של קול וחזון".    טאה אוברכט, מחברת הרומן אשת הטיגריס
     
    "סיפורו המשעשע והעצוב של ריי הוא סיפורו של הגבר המודרני המתקשה להתבגר... סגנונו הדיבורי והנוקב הוא הטון המושלם לרומן ההומוריסטי-מריר הזה על התבגרות מאוחרת".    בוקליסט
     
    "בזכות שנינותו של המחבר, גם הפרטים המדכאים והעלובים ביותר מוצגים בהומור".    פאבלישרס ויקלי
     
    "הקריאה ברומן הזה משולה לנסיעה מהירה ומפתיעה ברכבת הרים משוכללת".    ארטס דסק
     
    "דנתורן הוא כותב תמציתי להפליא – הוא מצליח לדחוס עלילה מפותלת לתוך הרומן שלו בזכות כישרונו הפואטי ורגישותו הרבה. הקומיות של הרומן הזה מאוזנת היטב עם יכולת הבחנה מעולה ושנינות רבה של המחבר".    הגארדיאן
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    ספר מודפס
     
    95 76
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • חלק ראשון 
     
    "...ולדעתי השאלה היא מה זה בכלל אומר, תום לב," היא אמרה, בקול שעוצמתו המשתנה העידה על כך ששיחתנו היא מהנלהבות ביותר מאלה שמתנהלות במסיבה הזאת בלונגפורד קלוֹז מספר 8b . אשתי, גארתֵיין, לא היתה במסיבה, ולכן לא עמדה לצוץ בעוד רגע מהשירותים ולתפוס את בעלה מעפיל לפסגה של פלצנות פילוסופית עם אישה לא נשואה שנראתה מרחוק כאילו מרחה ברישול יותר מדי שפתון, אם כי למעשה בסך הכול היתה לה שפה עליונה משונה במקצת.
     
    "את צריכה לדבר עם אשתי," אמרתי. "גארתיין מתה על דברים כאלו."
     
    בת זוג בשם גארתיין זה דבר מעולה. אתה רק מזכיר את שמה, וכבר השיחה מהוגנת יותר.
     
    "מוזר," היא אמרה. "אתה לא נראה נשוי."
     
    איתרתי את דייב פִינְלי ונופפתי לו שיבוא. דייב, אחד מעוזרי הצלם הבכירים בתעשיית הקולנוע הבריטית, חזר בדיוק מהמטבח כשבידו השמאלית חופן צ'יפס, ובימנית כוס יין מלאה. עוזר צלם שאחראי על הפוקוס חייב לדעת לדייק בתנועות. גארתיין ואני חושבים שהוא מדייק מאוד גם כמאהב. אין לנו בעיה להתבדח על הנושא, כי גארתיין לעולם לא תראה בדייב גבר מושך בגלל אחד ההרגלים שלו.
     
    כשדייב שותה יין, הטיפות נלכדות בשערות השפם הסמיך שלו, ומכיוון שהוא מודע לכך, אחרי כל לגימה הוא מכסה את שפתו העליונה בתחתונה וגורף לפיו את שאריות היין. הפעם היה מדובר בפִּיקְפּוּל דֶה פִּינֶה. אבל אני די בטוח שדייב לא יודע שככה נוצר מעין פליק־פלאק, ושהשפם שלו, כשהוא חוזר למצבו הטבעי, משפריץ רסס עדין ובלתי מורגש כמעט של מה שהוא כמעט בוודאות תערובת יין ומיצי פה.
     
    הרסס הזה לא פוגע במישהו אלא מתמזג עם האטמוספרה בחדר, ומשמש כתזכורת לכך שהאוויר שאנחנו נושמים ספוג בנוזלי גופם, קרביהם ועורם של אנשים אחרים. ברמה העקרונית אין לי בעיה עם הידיעה הזאת. כשאנחנו מריחים משהו, אנחנו גם שואפים לתוכנו חתיכות זעירות של מקור הריח. בסדר גמור.
     
    אבל גארתיין ואני מסכימים שבזמן שיחה עם דייב פינלי, ברגע שאתה יודע ששאיפת האוויר הבאה שלך תהיה עשירה מהרגיל בדנ"א שלו, זה יכול להיות ממש מגעיל. שאלתי את עצמי אם המצב ישתפר אם דייב יקפיד יותר על ניקיון השפם שלו, אבל לשם כך הוא צריך לרכוש יותר ביטחון עצמי שמקורו בזוגיות פעילה, ועל מנת שזה יקרה, הוא יהיה חייב להקפיד על ניקיון השפם שלו, וכן הלאה.
     
    האישה הלא־נשואה לחצה את הזרת המונפת של ידו של דייב האוחזת בכוס היין, הציגה את עצמה ואז נגעה במרפק שלו, דבר שאותת לי להמשיך הלאה. נכנסתי לשירותים וכתבתי לאשתי הודעה. זו צחנת המוות, גארתיין.
     
    צחנה של מוות אופפת את כל ההצגה הנלעגת הזאת. כל נקישת כוס, כל צחוק חלול, כל סיפור לעוס - ככל שאנחנו מרעישים יותר, כך קל יותר לכנפיים השחורות למצוא אותנו בחושך. חוץ מזה, המתאבנים מזעזעים. 6/10 .
     
    אין לנו חברים שמכינים מתאבנים. אשתי תבין מיד את הפער במשמעות. גארתיין רוצה שאבלה יפה אבל תשמח לראות שאני מעמיד פנים שאני לא נהנה, מכיוון שהיא במשמרת לילה עכשיו. היא ענתה לי: תשתה עוד קצת X. שמחתי, כי אשתי היא לא אחת שסתם שולחת נשיקות, כלומר xים, בקלות.
     
    כשיצאתי למסדרון, מייקל בּוֹנֶר התעסק עם הטלפון שלו וחיכה להיכנס לשירותים אחרי. אף אחד לא זקף לחובתו של מייקל את העובדה שהוא עדיין עושה קוק, כולנו הבנו שבשבילו השירותים הם מין מכונת זמן. תמיד כשיצא משם אחרי כמה דקות, הוא נראה המום, מאחר שפגש שם את עצמו במסיבה כזאת בדיוק חמש שנים קודם לכן, לפני שהכיר את קָמארָה ונולדו להם תאומות.
     
    מניסיון ידעתי שעדיף להתרחק ממייקל עד שעה מאוחרת הרבה יותר בערב, אחרי שנגמרים לו הסמים והוא מתחיל לתעב את עצמו קצת. בשלב שהוא הופך לדי חביב.
     
    חיסלתי במהירות את כוס היין הגדולה שלי, כפי שיעצה לי אשתי, ורק אז חזרתי לסלון. שם עמד לִי, המארח שלנו, והכין משקאות. הסתכלתי איך הוא מבצע תנועות קצובות, מטיח מגבת מטבח מלאה בקוביות קרח בקצה השולחן.
     
    זאת לא שיטה יעילה במיוחד לריסוק קרח, אבל היא בהחלט נראתה מרשימה. במטבח מצאתי את אשתו, מארי - יפהפייה עם מצח גבוה וקמטים מהסוג הנכון - מדליקה סיגריה מהכיריים. ידעתי שלגארתיין לא יהיה אכפת שאני מדבר עם מארי. מארי וְלי תמיד משדרים תחושה שהם נהנים מביטחון כלכלי־מיני אדיר.
     
    ברור גם שמאז שמארי הגיעה לגיל ההתבגרות היא יודעת שהיא מושכת, וזה אמנם לא נראה לה משעמם, אבל ודאי שלא ראוי לציון. כשהתקרבתי אליה היא נופפה בידיה כדי לסלק את העשן.
     
    "רֵיי," היא אמרה. "איזה יופי שבאת."
     
    עשיתי את עצמי שואף את העשן שלה בתנועות מוגזמות, והיא צחקה ללא קול ותוך כדי כך פלטה את מה שנותר בריאות שלה. מוזר כמה שונה היה לשאוף את נשיפותיה של מארי מלשאוף את נוזלי הפה של דייב פינלי. היא התיישבה בזריזות על הדלפק כדי לפלוט את העשן היישר מבעד לחלון הצר. שוקיה החשופות על רקע ארון המטבח הלבן והחלק נראו פשוט נהדר.
     
    ידעתי שאם לא הייתי מבחין בהן, גארתיין היתה חושבת שזה ממש מוזר, עדות לחשש שלי להביט בה כדי לא לבעור בתשוקה מודחקת. הרגליים שלה היו יפות באופן יוצא דופן. לא היתה עם זה בעיה. הצלקת בצורת חצי סהר על פיקת הברך שלה נראתה כמחייכת.
     
    "הערב אני הייתי זאת שנתנה את הקצב, ריי."
    "לא שמתי לב."
    "בעלי שלח אותי לכאן כדי לשתות כוס מים טעימים לאט־ לאט."
    "את לא נראית לי שיכורה. אני הייתי נותן לך בשקט לתפעל ציוד כבד."
    "לי אומר שאני זקנה מדי בשביל זה, שכבר רואים את זה עלי."
    "את אף פעם לא נראית שיכורה. תנסי אולי לדבר בצורה קצת יותר משובשת?"
    היא השפילה מבט. "אממון אר בגיבה."
    "אה, זה יותר טוב," אמרתי.
    "באחלם ניקוניץ."
    "מעולה. עכשיו את נשמעת משכנעת יותר."
     
    היא חייכה וצמצמה את עיניה לעברי, מבעד לעשן. "אתה באמת נראה יותר טוב פתאום," היא אמרה.
     
    זה, אגב, היה בסדר גמור. גם אם גארתיין היתה שם איתנו, זאת לא היתה בעיה.
     
    "אני חושש שהיין פגע בתחושת האני האותנטית שלך," אמרתי. "ולכן, מוסרית, בלתי אפשרי שנשכב."
     
    "אבל אולי היין עוזר לי בעצם להתחבר לרגשות האמיתיים שלי?"
     
    "בתור גבר מודרני, אני לא מניח שום הנחות. אני צריך איתות חד־משמעי. באמת שאני אף פעם לא מניח שום דבר על אף אחד, עד כדי כך אני מודרני."
     
    "ומה אם אני אגרור אותך איתי למעלה?" היא אמרה.
    "אני אשכב על המיטה בשקט גמור, בלי לזוז אפילו. אם
    תחליטי, מרצונך החופשי בלבד -"
    "אז תרשה לי לטעום ממך?"
    "אז אני אעזור לך למלא את צרכייך."
    "איזה מזל יש לגארתיין."
     
    אזכוּר שמה של אשתי היה בעינַי הוכחה, אם היה בה צורך בכלל, לכך שאשתי נכחה ברוחה בחדר במהלך כל אותם חילופי דברים. מארי הושיטה לי את הסיגריה שלה כיוון שידעה שאחרי שאני שותה קצת, אני מחבב את הסוף של הסיגריה. על הפילטר היו סימני שפתון. אמנם לא היה אפשר להבחין שהיא השתמשה בשפתון, אבל בכל זאת היה שם סימן.
     
    לי נכנס עם שתי כוסות. "מכתיבת הקצב כבר יצאה להפסקה?" הוא שאל.
     
    מארי לקחה כוס בירה משומשת מהכיור, מילאה אותה במי ברז, ושתתה אותה בלגימה אחת כשגרונה פועם וזרזיף מים מטפטף לתוך השקע של עצם הבריח השמאלית שלה. היא התנשפה כשגמרה לשתות והניחה את הכוס.
     
    הם ניהלו קרב מבטים קצר, ואז הוא הנהן והניח כוס גבוהה של משקה מבעבע על הדלפק, ליד הירך שלה. היא צפתה במשקה פולט דו־תחמוצת הפחמן אל האוויר. הוא הושיט לי את הכוס השנייה.
     
    "אתה ג'נטלמן מושלם," אמרתי.
    נהניתי כל כך מהשיחה עם מארי, שהתחשק לי להישאר במטבח ולהמשיך לדבר. לי הסתכל עלי כשהושטתי לאשתו בחזרה את הסיגריה שלה. הוא נשען על הכיריים.
     
    "למה גארתיין לא באה?" שאל לי.
    "היא עובדת לילות עכשיו," אמרתי. "גומרת רק בשש בבוקר."
     
    "אין בעיה," אמר לי. "אנחנו עוד נהיה ערים." "בכל מקרה, היא לא אוהבת את הריח שלה אחרי משמרת לילה," אמרתי. "זיעת רעלנים. אמרתי לה שככה מריחה מי שמקדישה את חייה לטיפול באחרים, אבל היא אומרת שדבר כזה יכול להגיד רק אדם שלא נמצא באמת בבית חולים."
     
    איש מהם לא הקשיב לי. לי הסתכל על מארי מציתה עוד סיגריה. בדרך כלל היא עישנה רק בחברה, אבל הערב היא התעלתה על עצמה. שמעתי את קול הנשיפה של אחד מראשי הגז כשגבו של לי לחץ על הכפתורים.
     
    כשלי שתה, ראשו הסמוק האדים עוד יותר. עכשיו הוא נראה כמעט בשל. הוא הביט במארי מבעד לעשן שהיא נשפה עליו ואז הסתובב וביקש ממני להשגיח עליה, הפנה לנו את הגב וחזר לסלון. שלחתי יד וסגרתי את הגז.
     
    "הוא איש טוב, האיש שלך," אמרתי.
    מארי כבר לא טרחה לנסות לנשוף את עשן הסיגריה שלה אל
    מחוץ לחלון.
    "אפשר לשאול אותך משהו?" שאלה.
    "מה שתרצי."
    "גארתיין סיפרה לך על הסידור שלי ושל לי?"
    "לא נראה לי."
    "אם ככה, אשתך יודעת לשמור סוד," היא אמרה, ואז צחקה.
    צבעו של האוויר בחדר השתנה.
    "אז מה הסידור?" שאלתי.
    "לשנינו מותר לשכב עם אדם זר פעם בשנה."
    "את צוחקת עלי?"
    "אני לא צוחקת," היא אמרה. "וזה אומר בעצם ש -"
    "רגע," אמרתי, והרמתי את היד. "בכל שנה?"
    "אה, בגלל שזה -"
     
    "זאת אומרת, שאם תהיו ביחד נגיד שלושים שנה," אמרתי, "אז מדובר בשתי קבוצות פוטבול בערך, עם כל צוות המאמנים." כשעולה לי בראש בדיחה לא רעה, אני פשוט חייב לספר אותה.
     
    מארי שתקה. שמענו את מייקל בונר טוען משהו בלהט בחדר הסמוך.
     
    "תתעלמי ממני," אמרתי. "אני פשוט לא יודע להקשיב כמו שצריך. אז את יכולה לשכב עם מי שבא לך?"
     
    "לא בדיוק. יש כמה חוקים. אסור שזה יהיה חבר, וזה חייב לקרות מחוץ ללונדון."
     
    "נשמע הגיוני," אמרתי. "בגלל שכל מה שקורה מעבר לכביש המהיר לא נחשב בכלל, לא מוסרית ולא רגשית."
     
    "בדיוק," אמרה מארי.
    "איך אתם עוקבים אחרי מי עשה מה וכמה פעמים?"
     
    "לא עוקבים," היא אמרה. "הכלל הוא כזה: אנחנו לעולם לא מדברים על זה." 
    נענעתי את ראשי מתוך כבוד.
    "כל אחד סומך על השני שישקר לו," היא אמרה.
    "אתם כזה זוג עתידני."
     
    ראינו את לי בסלון, מרים פחיות בירה בזו אחר זו ומניח אותן על שולחן הקפה עד שמצא אחת שהמשקל שלה השביע את רצונו.
     
    לא שמתי לב שמארי חיסלה את המשקה שלה, אבל הכוס היתה ריקה.
     
    "בוא נעלה למעלה," היא אמרה.
     
    בדרך כלל במסיבות של מארי ולי, חדר האורחים מלא לגמרי, אבל באותו ערב הוא היה ריק. באמצע החדר עמדה מיטה זוגית לא גדולה שבצִדה האחד שידה ובשני כורסה מרווחת. מארי השעינה את הכריות זו על זו, נשענה בגבה על לוח הראש המרופד של המיטה והתכסתה בשמיכה. היא הרימה את הקצה של השמיכה, ואני הלכתי מסביב ונשכבתי מתחתיו לידה.
     
    לא חלצנו נעליים, וזה היה משמעותי, מבחינה מוסרית. החדר היה מואר היטב, ואנחנו בחנו את עצמנו במראה הקבועה בארון הבגדים. זה היה מראה משעשע, מארי לבושה לגמרי במיטה ומעשנת בתענוג.
     
    נהניתי מהמצב. על קיר אחד היה שרטוט אדריכלי תלוי בקליפסים. התקרה בצד שלי נטתה למטה עם שיפוע הגג. ידה הימנית של מארי החזיקה בסיגריה ואילו השנייה נחה מתחת לשמיכה, לצד הרגל שלי.
     
    ניסיתי לדמיין את גארתיין איתנו בחדר. גארתיין הפיכחת חוזרת ממשמרת לילה אפופה בצחנת חיידקים, מניחה יד אחת על המשקוף לשיווי משקל וחולצת נעליים. בעלה ואשתו של החבר הכי טוב שלה מעשנים יחד במיטה זוגית. הבנתי שהפרשנות לסיטואציה תלויה רק במה שאני מרגיש.
     
    אם בעינַי יש לרגע הזה משמעות מינית, אז הוא כזה. אבל אם כל מה שמעסיק אותי כעת הוא איך אשתי תפרש את המצב הזה, אז אין בו משהו פוגעני מיסודו, והוא מדאיג רק בגלל הפרשנות המוטעית שעלולים לייחס לו. כך, בזכות מחשבה צלולה, הצלחתי לנטרל את האיום מכל העסק הזה.
     
    מארי העבירה לי את הסיגריה שלה כשהיא התקרבה לקצה הטוב. במראה, נראינו כמו זוג אחרי זיון אבל עצוב, כאילו התחלנו לעשות סקס אבל אחד מאיתנו נתקל בבעיה - לא, אי־אפשר לעשות את זה, סליחה - אז ויתרנו, ועכשיו כל אחד מאיתנו חושב בשקט על התסביכים שלו.
     
    "אתה רוצה לדעת עוד משהו?" היא שאלה.
    "מאוד," אמרתי.
    "לי חושב שאני שוכבת עם אחרים, אבל אני לא. 
    אני שוכבת רק איתו."
    ראיתי במראה את הגבות שלי מתרוממות.
    "אז הנה לך," היא אמרה. 
    "כמה מביך. אני לגמרי נאמנה לו."
    "זאת אומרת שעשית איתו הסדר כזה אבל בפועל את אף פעם לא...?"
    "זה הסוד האפל שלי. ואני גם בכלל לא מרוצה מזה שהוא מזיין מהצד."
    מבעד לרצפת העץ נשמע קול צחוקו הנבחני של מייקל בונר.
    הדלת נפתחה מעט וראשו של דייב פינלי צץ, ואז הוא התנצל ונעלם.
     
    מארי הביטה לתוך עיני מבעד למראה. ככה היה נוח: שנינו יכולנו להביט זה בזה מבלי להפנות ממש את הראש. פירוש הדבר שלא הסתובבנו זה אל זה במיטה, דבר שעלול היה להיות חציית קו, החלטתי, מאחר שהעיניים והפה שלנו היו מתקרבים יותר מדי.
     
    למרות הבגדים והנעליים, אם נסתובב זה אל זה, נחצה את הקו בבירור. על השמיכה היה הדפס של דגל יפן, ארץ שידועה בהתאבדויות של בני נוער. כשהעברתי את הסיגריה למארי, היא שלחה אליה את יד ימין בתנועה מגושמת. את יד שמאל שלה היא השאירה במקומה, מתחת לשמיכה, ונגעה בעדינות בירך שלי במפרקי אצבעותיה. הרגשתי את טבעת הנישואים שלה.
     
    הבטתי לתוך עיניה במראה בעוד היא נושפת עשן, ולרגע נראינו שנינו בשחור־לבן, כאילו נסענו לאחור בזמן. כשמארי רק הגיעה לקבוצת החברים שלנו ועד שהתחילה לצאת עם לי, היתה עליה תחרות מסוימת בין הרווקים שבינינו. אני לא הייתי אחד מהם. קשה לי להתלהב מאישה שאין לה מגרעות בולטות.
     
    מלמטה הגיע קול ניפוח בלונים בחמצן דו־חנקני. הערב התקדם לשלב הבא שלו. בתחילת הרומן שלנו, גארתיין היתה גונבת מהעבודה מכָלים של גז צחוק ומביאה אותם למסיבות. לריגוש של השימוש בגז עצמו התלווה ריגוש מהנה לא פחות מבזבוז של משאבי ציבור.
     
    שמענו את לי עולה במדרגות. הוא דיבר עם האישה הלא־ נשואה. היא אמרה, "אני קולטת שמץ של שאפתנות מאוסף האמנות שלך, לי."
     
    "אני שמח לשמוע. לא הייתי רוצה שאף אחד לא יבחין בו, אחרי כל הכספים שמארי בזבזה."
     
    לי שילם למארי שכר דירה. הוא היה בעל וגם דייר, דבר מאוד מודרני מצדם. מארי היתה היחידה מבין חברינו עם נכס בבעלותה, אם כי גארתיין ואני בהחלט שאפנו לכך. רק חודש לפני כן מישהו שבר לנו את הלב רגע לפני חתימת החוזה, כשהציע מחיר גבוה יותר מאיתנו על דירה דו־קומתית קטנה וגועלית באזור לא אטרקטיבי אי־שם בשולי שמורת הטבע ווֹלתֶמסטוֹ. ועכשיו חיכינו לתשובה על הצעת המחיר שלנו לרכישת דירה דו־מפלסית איומה עם כניסה נפרדת, שנמצאת עוד אחרי הכיכר של שכונת לי ברידג'.
     
    הרגשתי את המזרן זז כשמארי צעקה לבעלה. "לי־בּו!" היא קראה, "לי־בּו!"
     
    "כן, יקירתי," הוא ענה לה מבעד לדלת.
    "ריי ואני כאן במיטה, מיובשים לגמרי."
     
    נראה לי חשוב להיות חלק מהבדיחה. יש בדיחות שעובדות רק אם כולם משתתפים בהן. "זה נכון, בחור. אני ואשתך צמאים משהו פחד."
     
    "אני בדיוק מראה לחברה החדשה שלי את הדירה שלך," הוא אמר. "היא רוצה להתייחס אלייך באופן שיפוטי ואי־אפשר לדחות את זה."
     
    האישה דיברה מבעד לדלת: "לי צודק, מארי. אני לא יכולה לדחות את ההכללות האלו יותר."
     
    היה נחמד שכולם שיתפו פעולה.
     
    כששמענו אותם נכנסים לחדר הסמוך, חדר השינה הראשי, היד של מארי זזה קצת על הירך שלי ונגעה קלות בקצה המפשעה. היא פלטה עשן למעלה, לעבר אהיל המנורה העשוי נייר. כל עוד אני לא מסתובב אליה, הכול בסדר. אני רק עוזר למארי להתמודד עם רגע קשה בחיי הנישואים שלה.
     
    ובעזרת המחשבה הזאת הכנסתי את גארתיין לחדר. גארתיין, שיודעת יותר מרוב בני האדם איך זה להתערב במצבים מאתגרים כדי להבטיח את בריאותם ואושרם של אחרים, היתה איתנו בחדר, לבושה בחליפת האחות הסגולה שלה ומהנהנת בכובד ראש.
     
    [...]
    • ג'ו דנתורן
    • ג'ו דנתורן
      ספר הביכורים של ג'ו דנתורן, צוללת זכה בפרס קרטיס בראון, תורגם לשש-עשרה שפות, ועובד לסרט זוכה פרסים על ידי ריצ'רד איואדה.
       
      הרומן השני שלו סוף העולם זכה אף הוא בפרסים ובביקורות משבחות. הוצאת פאבר אנד פאבר הוציאה אוסף משיריו.
       
      סיפורים ושירים פרי עטו התפרסמו בכתבי עת ובעיתונים שונים כדוגמת פריז ריוויו, מקסוויני'ס ובכתב העת הבריטי לונדון ריוויו אוף בוקס.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות