הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חוכמת המשפחה
  • חוכמת המשפחה
    רובין שארמה | תרגום: ריפי רון
    כתר | 2004 | רוחניות, הורות וזוגיות | 198 עמ' מודפסים

    רובין שארמה, מחבר רבי המכר וגורו המנהיגות, מגלה לכם בין דפי ספר יוצא דופן זה דרך פשוטה אך אפקטיבית מאוד לשחרור פוטנציאל המנהיגות של ילדיכם, תוך יצירת חיים עשירים ומתגמלים יותר. הספר כתוב כאגודה מרתקת במסורת רב המכר העולמי "הנזיר שמכר את הפרארי שלו". ספר זה ממשיך את עלילותיו של ג´וליאן מנטל אשר הגיע לגדולות, עורך דין בעל קריירה מזהירה שהפך לנזיר בעל הארה הנושא בלבו את התשובות המחכימות ביותר לשאלות החיים העמוקות הכול. רובין שארמה ילמד אתכם בתובנה עמוקה ובפשטות נפלאה את 5 העקרונות של מנהיג המשפחה, כמו גם שיעורים נצחיים שיעזרו לכם: • להוציא את הכישרונות והיכולות הטובים ביותר של ילדיכם לאוויר העולם. • להעמיק את הקשר ביניכם לבין האהובים עליכם. • להעניק לילדיכם השראה להפוך לבעלי אופי חזק ומוח חריף. • ללמד את ילדיכם לחלום חלומות גדולים ולהגיע להצלחה ממשית. • להחזיר את האיזון לחייכם ולחיות בפשטות, שמחה ושלווה. • לגלות את המשמעות העמוקה ביותר של חייכם ולהשאיר אחריכם מורשת עשירה. רובין שארמה (בעל תואר ראשון ותואר שני במשפטים) הוא המומחה הגדול ביותר למנהיגות ולפיתוח היכולת האישית. הוא ידוע בעולם כנואם מוכשר ומעורר מחשבה. ספריו, "הנזיר שמכר את הפרארי שלו", "חוכמת המנהיגות", "מי יבכה כשתמות?" ו"הקדוש, הגולש והמנכ"ל", היו לרבי מכר.

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • ההתעוררות הגדולה שלי

    בדרך כלל אנחנו פוחדים להפוך לאדם הניבט אלינו
    ברגעינו המושלמים ביותר.
    אברהם מסלאו

    החלק העצוב ביותר בחיינו אינו המוות, אלא חוסר יכולתנו לחיות באמת כל עוד אנו חיים. רבים מדי מאיתנו ממעיטים בערכם של החיים, ואינם מניחים למלוא האנושיות שלנו לראות אור. למדתי שבסופו של דבר, מה שחשוב באמת בחיים אינו כמה צעצועים או כסף צברנו, אלא כמה מכישרונותינו טיפחנו וניצלנו למטרה שהוסיפה ערך לעולם הזה. מה שחשוב באמת, יותר מכול, הוא החיים שבהם נגענו והמורשת שהשארנו מאחורינו. טולסטוי ניסח זאת היטב כאשר כתב: ״אנו חיים למען עצמנו רק כשאנו חיים למען אחרים.״

    נדרשו לי ארבעים שנה לגלות חוכמה פשוטה זו. ארבעים שנים ארוכות כדי לגלות שאי אפשר באמת להשיג הצלחה. ההצלחה נובעת מתוך החיים וזורמת אליהם כתוצר לוואי הכרחי וטבעי של חיים המעשירים את חייהם של אנשים אחרים. כשמשנים את מוקד החיים מהצורך האישי לשרוד, להתחייבות לעמוד לשירותם של אנשים אחרים למשך שארית החיים, הקיום חייב להפוך להצלחה.
    אני עדיין מתקשה להאמין שהיה עלי להמתין עד ל״מחצית״ חיי כדי לגלות שמימוש מלא כאדם אינו נובע ממעשים מזהירים המביאים אותנו לעמודי השער של עיתונים ומגזינים עסקיים, אלא מפעולות בסיסיות של התנהגות הגונה, הנצברות אחת לאחת, ואשר כל אחד מאיתנו יכול לאמץ בכל יום ויום אם רק נבחר לעשות זאת. אמא תרזה, המנהיגה המופלאה של הלבבות האנושיים, תיארה זאת יפה כשאמרה: ״אין מעשים גדולים, רק פעולות קטנות הנעשות באהבה גדולה.״ אני למדתי זאת בדרך הקשה.
    עד לאחרונה הייתי כה טרודה בענייני ובשאיפותי, שהפסדתי חלק גדול מהחיים. הייתי עסוקה כל כך ברדיפה אחר ההנאות הגדולות של החיים, שאיבדתי את הדברים הקטנים, את ההנאות הזעירות הנטוות בחיינו בכל יום, ולרוב חולפות מבלי שנחוש בהן כלל. ימי היו מלאים מדי, עבדתי קשה מדי מבחינה גופנית, שכלית ונפשית, ורוחי נשחקה. למען האמת, אף שכלפי חוץ נראו חיי כהצלחה, הם היו במצב של פשיטת רגל מוחלטת מבחינת משמעותם הפנימית.
    השתייכתי לאסכולה הישנה, והאמנתי שהאושר יגיע כאשר ארכוש את המכונית הנכונה, אבנה את הבית הנכון ואקודם לתפקיד הנכון. לא שפטתי את ערכו של אדם לפי רוחב לבו וחוזק אופיו, אלא לפי גודל ארנקו ותוכן חשבון הבנק שלו. ייתכן שתאמרו שלא הייתי אדם טוב. אני טוענת שפשוט לא היה לי מושג מהי המשמעות האמיתית של החיים או כיצד לנהל את חיי באותה תקופה. ייתכן שהיה זה סוג האנשים שהתרועעתי איתם, אך כל מי שהכרתי בעולם העסקים חי לפי אותה פילוסופיה. כולנו הקדשנו את מיטב שעות היממה לטיפוס בסולם ההצלחה, אשר חלמנו שיוביל אותנו למשרד הפינתי הנכסף, לבית הקיץ המפואר בהאמפטונס ואולי אף לבקתת הסקי המרהיבה בצרפת. כל מה שרצינו היה להיות מפורסמים, נערצים ומכובדים. כל מה שרצינו היה להיות עשירים כקורח. ויותר מכול, רצינו שירצו בנו.
    ואף שמפעם לפעם השתעשעתי ברעיון להפוך יום אחד לאמא ולגדל משפחה בעתיד, החלומות הפרטיים שלי דמו לאלה שהופיעו על שערי המגזינים ״פורבס״ או ״פורצ׳ון״, כשהכותרת תחת דמותי החטובה מכריזה: ״קת׳רין קרוז: המנכ״לית ששברה את כל הכללים ובכל זאת ניצחה״ ולאו דווקא השמעת קריאות עידוד בתחרויות הליגה לילדים. בדרך לעבודה נהגתי לחזור על משפטי שכנוע כגון ״היום יהיה היום הטוב ביותר בחיי״ ו״יש לי ראש של מיליונרית ולב של לוחמת.״ אני מתארת לעצמי כיצד אתם נדים עתה בראשכם, אך אז התאוויתי כל כך להצליח, שהייתי מוכנה לעשות הכול לשם כך. הייתי מוכנה להגיד כל מה שאנשים ביקשו ממני לומר, לעשות כל מה שמישהו אמר לי לעשות ולרמוס את כל מי שלרוע מזלו ניצב בדרכי. אינני גאה באדם שהייתי אז. אני רק מספרת לכם כיצד היו אז פני הדברים. הייתי קשוחה, חסרת מעצורים, שאפתנית ונחושה, עד שאטמתי את הצד הרגשי שלי במאמץ לשרוד בעולם שבניתי לעצמי.
    עבודתי הגדירה את חיי, וחשתי שנועדתי להגיע לפסגת ההצלחה בעסקים. על קיר משרדי היו תלויות מילותיו של המשורר האנגלי הגדול הנרי וודסוורת׳ לוֹנגפֶלוֹ, אשר לדעתי אמרו הכול:

    חייהם של אנשים גדולים מזכירים לנו
    שביכולתנו להפוך את חיינו לנעלים,
    ובעוזבנו להותיר מאחורינו
    עקבות בחולות הזמן.

    ברור שחברי מבית הספר למנהל עסקים ואני למדנו לשלם מס שפתיים בדמותן של אמירות שטחיות ונוטפות דבש כמו ״זכות הקדימה שמורה לאנשים״ ו״לאנשים לא אכפת כמה אתה יודע, קודם כול חשוב להם לדעת כמה אכפת לך,״ אמירות ששירתו לעתים קרובות מדי יועצים אמידים ופרופסורים למנהל עסקים מלאי כוונות טובות. אך עמוק בתוכנו פיעמה רק תשוקה אחת: לשרת את עצמנו ולממש את מטרותינו, תקוותינו וחלומותינו - ולא משנה כמה אנשים עלינו לרמוס לשם כך. וכך הקרבנו את נשמתנו על מזבח ההצלחה המקצועית והרדיפה אחר הכסף הגדול. נתנו את כל מה שהיה לנו לעבודה. ואף שלא נוח לי להודות בכך עתה, בשנים הראשונות נהניתי הנאה מרובה. זה היה ממש כיף.
    כסטודנטית המבריקה ביותר בכיתתי יכולתי לבחור באיזו מבין החברות המובילות בעולם ברצוני לעבוד. מכיוון שתמיד היה בי משהו מרדני במקצת, התענגתי על דחיית ההצעות הנדיבות של חברות אלה, לאכזבתה הרבה של אמי שחשבה שיצאתי מדעתי. זכרתי את עצתו של אחד ממורי האהובים בבית הספר למנהל עסקים, שבחר בעצמו לפסוע בדרך הסלולה פחות (הוא הטיף: ״בחיפוש אחר העבודה האידיאלית הפסיקו לשאול: ׳האם זו החברה שהייתי רוצה לעבוד בשבילה?׳ והתחילו לשאול: ׳האם זו החברה שהייתי רוצה שתהיה בבעלותי?׳״), ובחרתי במשרת ניהול הכוללת מסלול קידום מהיר בחברת שירותים פיננסיים בעלת פוטנציאל צמיחה אדיר. לעולם אין לזלזל בכוחן של אופציות למשוך מועמד שכלל אינו מעוניין במשרה.
    בכל בוקר, בדיוק בחמש ורבע, האיצה המרצדס השחורה והנוצצת שלי - בונוס מבריק מהמעסיק החדש שלי - לאורך החניון התת־קרקעי של בניין משרדים בן שבעים קומות, עשוי כולו זכוכית ומתכת, שבקרבו הייתי אמורה לבלות את שנות חיי הבאות. עם גיליון חדש של ״וול סטריט ז׳ורנל״ ביד אחת ותיק מסמכים מעור תנין ביד השנייה נהגתי לפסוע לעבר שורת המעליות ואז לעלות לקומה השישים ושתיים. זה היה ביתי האמיתי.
    ברגע שפסעתי לתוך משרדי, התחלתי לבדוק את ההודעות שלי, התקשרתי בחזרה לכולם ואז המשכתי לחיות את שש עשרה עד שמונה עשרה השעות הבאות במצב של חרדה עזה ומעין תוהו ובוהו. בתוך זמן קצר קודמתי לתפקיד מנהלת חטיבה, ואז למנהלת בכירה ולסגנית נשיא, וכל זאת עוד בטרם מלאו לי שלושים וחמש. היה לי העונג לטוס מסביב לעולם במחלקה ראשונה, להתחכך בצמרת עולם העסקים, לסעוד במסעדות הטובות ביותר ולבצע עסקאות שהיו גורמות לבני גילי להוריק מקנאה. בסופו של דבר קיבלתי משרד מפואר, וסוף סוף קניתי את בקתת הסקי המיוחלת, הודות לאופציות ולמניות שלי, שכפי שקיוויתי, הרקיעו שחקים.
    לפני כמה שנים הקמנו, כמה חברים מבית הספר למנהל עסקים ואני, חברת אינטרנט בשם ״ברייבלייף דוט קום״ שסיפקה לחברות התאגיד הגדולות דרך חדשה ומהפכנית לאמן ולפתח עובדים ששאפו להצטיין באותה תקופה, שהתאפיינה בתחרותיות פראית. אף שבהתחלה עשינו זאת רק לשם ההנאה, הפכה ברייבלייף דוט קום ללהיט בן לילה, ובתוך כמה חודשים פורסמה היוזמה הייחודית שלנו כמעט בכל כתבי העת העסקיים החשובים במדינה. במצב שבו תחזיות עסקיות מנבאות שיוזמה זו היא המועמדת האידיאלית להנפקה בשוק המניות, וכשיזמים קפיטליסטים מרחפים מעלינו כעופות דורסים העטים על טרפם, ידענו, שותפי ואני, שמהר מאוד נהיה עשירים. הכול התגשם בדיוק כפי שדמיינתי לעצמי פעמים רבות כל כך. אני אהיה עשירה, נערצת ואהובה. יכולתי להרשות לעצמי לרכוש כל מה שעלה בדעתי וכל מה שהתאוויתי לו, וסוף סוף עמדו לרשותי האמצעים לחיות את חיי בתנאים שלי. הייתי בעיצומה של הדרך לפסגה, וחייתי את חיי כפי שתמיד רציתי. ובכל זאת, ככל שהתקרבתי להגשמת חלומותי, חשתי מדי פעם בפעם אי נוחות שדיכאה במקצת את התלהבותי. לא משנה עד כמה ניסיתי להתכחש לכך, הייתי אדם אומלל לחלוטין.

    הייתי נשואה זה שבע שנים, ובנישואי לא היה שמץ של תאווה או קשר רגשי. את בעלי, ג׳ון קרוז, פגשתי באתר התבודדות מרוחק שאליו שלחה החברה שבה עבדתי קודם לכן את מנהליה המצליחים ביותר כדי לשפר את כישורי מנהיגותם. ג׳ון היה יזם בראשית דרכו שקיווה למצוא השראה בהרים. נקלענו לאותה קבוצה והתמודדנו עם משימה של טיפוס על סלע מאיים באישון ליל. הוא העריץ את חוסר הפחד ואת העקשנות שלי, ואני נמשכתי מיד לעדינותו ולאהבת החיים שלו. התאהבנו, ובניגוד לזהירות שגיליתי עד כה, נישאנו כעבור שישה שבועות.
    ג׳ון היה איש טוב בעולם שבו טוב לב פשוט ואופי חזק שוב לא זכו להערכה הראויה להם. בשנים הראשונות שלנו יחד חווינו הרבה תקופות טובות, אך ככל שעברו השנים החלו יחסינו להתפורר בגלל חוסר תשומת לב הדדית. ג׳ון אהב טבע ופעילויות בשטח, ואני אהבתי מסעדות נוצצות ותצוגות אופנה ראוותניות. הוא אסף ספרים יקרים ונהנה לגלף עצים בחצר האחורית, ואילו אני אספתי יינות יקרים והערצתי את האמנויות היפות. למען האמת, לא ההבדלים בינינו דרדרו את נישואינו. הבעיה האמיתית הייתה שכמעט אף פעם לא הייתי בבית כדי להיות עם בעלי.
    כאשר החניתי את הרכב בחניה בלילה, ג׳ון כבר ישן. וכשהוא התעורר, הייתה המרצדס שלי בדרך למשרד. אף שחיינו תחת קורת גג אחת, אפשר לומר בוודאות שחיינו חיים נפרדים. אך לא רק יחסי עם ג׳ון הם שגרמו לי להרגיש אדם ריק וחלול כל כך. היו לנו שני ילדים קטנים - ונפלאים - וידעתי שהם סובלים בשל היעדרה של אמם. הם לא אמרו מילה על הזמן הרב ששהיתי במשרד, אך עיניהם סיפרו לי את סיפור אכזבתם וגילו לי את הצורך העמוק שלהם בקשר חם ועמוק יותר עם האישה שלמדו לקרוא לה אמא.
    פורטר, בננו, היה אז בן שש, וסריטה, בתנו, הייתה בת שלוש. ידעתי ששנים ראשונות אלה חשובות מאוד לעיצוב ולפיתוח האופי שלהם. ידעתי שבשלב זה עליהם להיות מוקפים במודלים לחיקוי, בדמויות אוהבות שירעיפו חיבה וחוכמה על נשמותיהם הרכות. ידעתי שאתחרט על השעות הרבות שביליתי הרחק מהם, אך מסיבה שלא הייתה ברורה לי, לא הצלחתי להתנתק מהמשרד ומכל ההתחייבויות שנלוו לחיי המקצועיים הסואנים והגדושים.
    ״החיים אינם אלא סדרה של הזדמנויות שחוברו יחד כדי ליצור שלם,״ נהג לומר לי אבי החכם. היו לי השכל הישר והתבונה להבין שפורטר וסריטה צעירים רק פעם אחת, ושזה הזמן שבו הם זקוקים לנוכחותי. ברגע שחלון הזדמנויות זה ייסגר, הסיכוי שלי לצייד אותם בערכים, במידות טובות ובחזון שיובילו אותם לחיים עשירים כשיתבגרו, יינעל לנצח. ידעתי גם שלעולם לא אוכל לסלוח לעצמי על שלא הייתי שם בשבילם כאשר נזקקו לי יותר מכול. אולם אני חושבת שלא היה לי אומץ לנטוש את סגנון החיים הכאוטי שלי ולחשוב ברצינות על סדרי העדיפויות שלי. חסרה לי גם החוכמה לדאוג לכך שסדרי עדיפויות אלה ישתקפו בדרך שבה אני חיה. לא משנה כמה התאמצתי, לא הצלחתי להפסיק לעבוד בקצב רצחני ולהחזיר את האיזון לחיי. האמנתי בכל לבי שלא אוכל לחיות ללא זרימת האדרנלין בעורקי וללא תחושת החשיבות שהעניק לי סדר היום המלא שלי. אף שהודיתי בפומבי שמשפחתי היא הדבר החשוב לי באמת, העובדות הצביעו על ההפך הגמור. במציאות תפסו ג׳ון והילדים את המקום השני, הרבה אחרי הקריירה שלי ותשוקתי להפוך לאישה עשירה.

    • רובין שארמה
    • רובין שארמה

      רובין שארמה (אנגלית: Robin Sharma; נולד ב-1965) הוא מדריך רוחני וסופר הכותב בנושאי מנהיגות, מודעות והעצמה עצמית.

      במסגרת פועלו, נפגש רובין עם מנהיגים רבים בעולם כולל דזמונד טוטו, שמעון פרס ומעניק ראיונות ברשתות השידור הגדולות כגון CNN ו CBC.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • ההורה כמגדלור - שיטת
    • לגדל ילד חברותי
    • המדריך השלם לפענוח ציורי ילדים
    • חוכמת המצוינות
    • הורים מהרגע הראשון
    • הורות מעצימה זה משחק ילדים
    • הורות כמעשה ניסים
    • הורות עכשיו
    • תתעלמו!
    • איך לגדל ילדים מאושרים
    • ביום בו תקרא לי אבא
    • מבחן המרשמלו