הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חוכמת המנהיגות
  • חוכמת המנהיגות
    רובין שארמה | תרגום: בן-ציון הרמן
    כתר | 2002 | מדריכים ועצות, עסקים וניהול | 251 עמ' מודפסים

    בספר המשך זה לרב המכר "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" מציג רובין ס´ שארמה שיטה שתחזיר את האמון, המסירות ורוח ההתלהבות לארגונכם ותשנה את הדרך שבה אתם מנהלים את חייכם.

     

    בתבונה ובפשטות זיקק שארמה חוכמה עתיקת יומין של מנהיגות בעלת חזון ויצר שמונה שיעורים מעשיים להפליא שמנהיגים, מנהלים ויזמים יכולים להיעזר בהם כדי להעלות את המורל, לטפח נאמנות, להעלות את התפוקה וגם לנהל חיים אישיים מספקים יותר.

     

    חוכמת המנהיגות הוא משל קל לקריאה, שייגע עמוק בחייכם ויאפשר לכם להפוך למנהיגים שמשפיעים על חייהם של בני אדם ומוסיפים ערך אמיתי לעולם.

     

    רובין ס´ שארמה, בעל תואר שני במשפטים, הוא מומחה בעל שם עולמי לנושא המנהיגות בעסקים ובחיים האישיים. הוא ידוע בארצות הברית ובקנדה כאחד המרצים המרתקים והמעוררים למחשבה. "אחד מספרי העסקים הטובים ביותר של השנה" כתב העת "פרופיט" "שארמה משלב את חוכמתם של הפילוסופים הגדולים מן המערב ומן המזרח ומיישם אותה בעולם העסקים" "ליברל"

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

    על הכביש המהיר להצלחה



    זה היה היום העצוב בחיי. כשהגעתי לעבודה, אחרי סוף שבוע ארוך ונדיר שביליתי עם ילדי בטיול בהרים, ראיתי שני קציני ביטחון מגודלים רכונים על שולחן המהגוני במשרד הפינתי הנחשק שלי. כשהתקרבתי בריצה ראיתי שהם מעלעלים בתיקים שלי ומעיינים בקבצים שבמחשב הנייד, מתעלמים לגמרי מנוכחותי. עמדתי שם בפנים סמוקים מזעם ובידיים רועדות למראה הפלישה הבלתי נסלחת לפרטיותי. לבסוף הבחין בי אחד מהם, ובהבעה שלא הסגירה שמץ של רגש העיף בי מבט ואמר אחת עשרה מילים שגרמו לי להרגיש כאילו בעטו בי בחזה: ״מר פרנקלין, אתה מפוטר. עלינו ללוות אותך מיד אל מחוץ לבניין.״
    בעקבות הודעה פשוטה זו הפכתי מסגן נשיא בכיר בחברת התוכנה שהתקדמותה הייתה המהירה ביותר ביבשת לאדם חסר עתיד. כפי שאתם בוודאי מתארים לעצמכם, הגבתי קשה מאוד על פיטורי. כישלון היה מושג זר לי לחלוטין, חוויה שלא היה לי מושג איך להתמודד אתה. במכללה הייתי נער פלא, התלמיד בעל הציונים המושלמים, הנערות היפות והעתיד המזהיר. הייתי חבר בנבחרת האתלטיקה, ראש הוועד, ואפילו מצאתי זמן להגיש תוכנית ג׳ז פופולרית בתחנת הרדיו של הקמפוס. כולם ראו בי בחור מחונן שנועד לגדולות. יום אחד שמעתי במקרה את אחד ממורי הקשישים במכללה אומר לעמיתו, ״לו ניתן לי לחיות את חיי מחדש, הייתי רוצה לחזור כפיטר פרנקלין.״
    מחובתי לציין שהַצלָחָתי לא נבעה מכישרונותי הטבעיים כפי שחשבו כולם אלא ממשמעת עבודה בלתי מתפשרת ומשאיפה כפייתית כמעט לניצחון. אבי הגיע לארצות הברית לפני שנים רבות כמהגר חסר פרוטה עם חזון עמוק בלב על חיים שקטים, משגשגים ומאושרים יותר למשפחתו הצעירה. הוא שינה את שם משפחתנו, שיכן אותנו בדירת שלושה חדרים ברובע המהוגן של העיר והחל לעבוד בלא לאות כפועל בבית חרושת בשכר מינימום, עבודה שהתמיד בה בכל ארבעים השנים הנותרות של חייו. אף על פי שלא הייתה לו כל השכלה פורמלית, עד לאחרונה לא הכרתי אדם חכם ממנו. לא מזמן פגשתי אדם יוצא מגדר הרגיל שאתם חייבים להכיר. אני מבטיח לספר לכם עליו בקרוב. חייכם ישתנו לבלי הכר.
    אבי חלם שארכוש השכלה מעולה בבית ספר מעולה, וזו תבטיח לי קריירה מזהירה ופיצוי הולם, כך הוא חשב. הוא האמין בכל לבו שתשתית רחבה ומוצקה של ידע אישי תבטיח לי חיים מוצלחים. ״לא חשוב מה יקרה לך בחיים, פיטר, איש לא יוכל אף פעם לקחת ממך את השכלתך. הידע יהיה תמיד ידידך הטוב ביותר, בכל מקום שתהיה ובכל מעשה שתעשה,״ היה אומר לי לעתים קרובות כשהיה מסיים את ארוחת הערב שלו, אחרי ארבע עשרה שעות עבודה מפרכות בבית החרושת, שלו הקדיש את רוב חייו. אבי היה אדם מיוחד במינו.
    הוא היה גם מספר סיפורים מעולה, מהטובים ביותר. בארץ מולדתו נהגו זקני הקהילה להשתמש במשלים כדי להעביר את חוכמת הדורות לילדיהם, והוא הביא עמו את המסורת העשירה הזאת לארצו המאמצת. מיום שאמי התמוטטה ומתה פתאום, כשהכינה את ארוחתו במטבחנו הישן, ועד שהיינו אחי ואני בני עשרה - היה אבי משלח אותנו לשנת חלומות עם סיפור מרנין שהיה בו תמיד מוסר השכל לחיים. אחד הסיפורים שחרוט במיוחד בזיכרוני מספר על איכר זקן על ערש דווי שביקש משלושת בניו להתאסף סביבו. ״בני היקרים,״ אמר, ״מותי קרב ובא, ובמהרה אנשום את נשימתי האחרונה. לפני כן, עלי לחלוק עמכם סוד. בשדה מאחורי החווה שלנו טמון אוצר גדול. אם תמצאו אותו, לעולם לא תצטרכו לדאוג עוד לפרנסתכם.״
    מיד לאחר מות אביהם הקשיש יצאו הבנים בריצה לשדה והחלו לחפור במרץ. הם חפרו שעות רבות ואחר כך ימים רבים. בלהט החיפוש ומרץ הנעורים שהשקיעו במלאכתם לא נותרה פיסת אדמה אחת שלא נהפכה על פיה. אבל למפח נפשם לא מצאו שום אוצר. בסופו של דבר הרימו ידיים, קיללו את אביהם שהוליך אותם שולל ותהו מדוע החליט לשטות בהם כך. בסתיו הניב השדה יבול שכמותו לא נראה בכל הקהילה ושלושת הבנים התעשרו במהרה, ואכן לא דאגו עוד לפרנסתם.
    כך למדתי מאבי את כוחה של ההשכלה, החריצות והעבודה הקשה. בשנותי במכללה שקדתי על לימודי יומם ולילה, השתוקקתי להיכלל ברשימת המצטיינים של הדקן ולהגשים את החלומות שנטע בי אבי. זכיתי במלגות רבות והקפדתי לשלוח לאבי המזדקן המחאה קטנה בסוף כל חודש, חלק מהמשכורת שהרווחתי בעבודה החלקית שלי. זה היה אות תודה צנוע על כל מה שעשה למעני. כשהגיע זמני להיכנס לשוק העבודה, הציעו לי משרה ניהולית משתלמת בחברת היי־טק, התחום שהתמחיתי בו. החברה נקראה ״דִיגִיטֶק אסטרטגיות תוכנה״, והיא הייתה החברה שכולם רצו לעבוד בה.
    כל המומחים ניבאו שצמיחתה המטאורית תימשך ואני חשתי שכבוד רב נפל בחלקי על שחברה כזאת גייסה אותי מיוזמתה לצוות המצליחנים שלה. נעניתי מיד להצעה והתחלתי לעבוד שמונים שעות בשבוע כדי להוכיח שאני ראוי לכל פרוטה מהמשכורת השמנה שקיבלתי. בחלומותי המסויטים ביותר לא שיערתי שהחברה שקיבלה אותי בזרועות פתוחות תשפיל אותי כעבור שבע שנים כפי שלא הושפלתי מימי.
    השנים הראשונות ב״דיגיטק״ היו שנים טובות. באמת טובות. רכשתי ידידים טובים, למדתי הרבה וטיפסתי במהירות בסולם הדרגות. הייתי הכוכב ששמו בפי כול, צעיר בעל שכל חד כתער שיודע לעבוד קשה ומגלה מחויבות אמיתית לחברה. אף על פי שמעולם לא למדתי איך לנהל ולהנהיג בני אדם, המשיכו לקדם אותי לעמדות בכירות יותר ויותר.
    אבל בלי ספק, הדבר הטוב ביותר שקרה לי ב"דיגיטק אסטרטגיות תוכנה״ היה היכרותי עם סמנתה, האישה שהפכה ברבות הימים לאשתי. היא הייתה מנהלת צעירה, יפה להפליא ובעלת אינטלקט מפותח. אחרי שהכרנו זה את זה במסיבת חג המולד, קשרנו מיד קשר קרוב ועד מהרה בילינו כל שעה מהזמן הפנוי המצומצם שלנו ביחד. מהיום הראשון הייתה סמנתה המעריצה הגדולה ביותר שלי, מלאת אמון בכישורי ובפוטנציאל הגלום בי. ״פיטר, אתה עוד תהיה מנהל החברה,״ נהגה לומר לי בחיוך רחב. ״אני יודעת שיש לך הכישורים המתאימים.״ למרבה הצער, לא כולם חשבו כמוה. או אולי דווקא כן.
    מנהל ״דיגיטק״ משל בחברה ביד רמה. הוא היה כמו רודן, אדם שבנה את עצמו בכוחות עצמו, בעל אופי מרושע ואגו שתאם את ממדי המשכורת המנופחת שלו. כשהתחלתי לעבוד אתו הוא היה מנומס, אך מאופק. אבל כשהחלו להתהלך שמועות על יכולתי ועל שאיפותי, הצטנן יחסו והוא העדיף לתקשר אתי על ידי מזכרים לקוניים גם כשהעניין לא חייב רשמיות. סמנתה קראה לו ״גולם חסר ביטחון״, אך אי אפשר היה להתווכח עם העובדה שהכוח היה בידיו. כוח אמיתי. אולי חשש שאם אקודם לדרגות ניהוליות בכירות יותר אאפיל עליו, ואולי ראה בי יותר מדי מעצמו ולא אהב את מה שראה.
    עם זאת, עלי להודות שגם לי היו לא מעט חולשות. ראשית, הייתי חם מזג. אם משהו היה משתבש הייתי נתקף חמת זעם שפשוט לא הצלחתי לרסן. אין לי מושג מה היה מקורה, אבל היא הייתה חלק ממני והייתה רחוקה מלהיות נכס עסקי. אודה ואומר גם שאף על פי שלדעתי אני אדם הגון ביסודי, לא נהגתי תמיד בעדינות בכל הנוגע לאמנות הכרוכה בניהול אנשים. כפי שאמרתי, לא הוכשרתי מעולם כמנהיג ופעלתי על סמך אינסטינקטים שהיו טבועים בי. התחושה שחלק מאנשי הצוות שלי לא שותפים למשמעת העבודה שלי ולמחויבותי למצוינות עוררה בי תסכול. הייתי צועק על אנשים, נרתמתי למשימות רבות מדי, היה עלי להשקיע יותר בטיפוח קשרים ונאמנויות. אבל תמיד היו יותר מדי שרפות קטנות שצריך לכבות ואף פעם לא מצאתי די זמן להתפנות לדברים שטעונים שיפור. אני משער שנהגתי כמו ספן המשקיע את כל זמנו בשאיבת מים מספינתו המוצפת ואינו מתפנה לסתום את החור. קצר רואי במקרה הטוב.
    וכך הגיע היום שבו פוטרתי ממשרתי. החודשים שבאו אחר כך היו באמת האפלים בחיי. תודה לאל שסמנתה והילדים עמדו לצדי. הם עשו כמיטב יכולתם לרומם את רוחי ולעודד אותי ללקט את שברי הקריירה הדוהרת שלי שנקטעה. אבל אותם חודשים של בטלה לימדו אותי עד כמה הערכתו העצמית של אדם קשורה קשר הדוק לעבודתו. השאלה הראשונה שאנחנו שואלים תמיד במסיבת קוקטיל היא ״במה אתה עוסק?״ בתחילת סיבוב הגולף השבועי היו השותפים שלי למשחק שואלים תמיד, ״מה חדש בעבודה, פיטר?״ השוער בבניין הקומות היוקרתי שלנו, אמן השיחה הקלה, התעניין תמיד אם הכול מתנהל כשורה במשרד. ללא עבודה שיש ללכת אליה, לא היו לי תשובות.
    עברתי מקימה בבוקר וריצה לתחנת הרכבת התחתית עם ראש מלא רעיונות לקימה בשעות הצהריים בחדר אפלולי מלא בבקבוקי ״היינקן״ ריקים, חפיסות ״מרלבורו״ וקופסאות ״האגן־דאז״ דביקות. הפסקתי לקרוא את כתב העת ״וול סטריט״ ועברתי לספרי ריגול שטחיים, מערבונים ישנים בכריכה רכה וצהובונים זולים שבישרו שאופרה וינפרי היא חייזר ושאלביס חי ומנהל סניף מקדונלד׳ס בחוף המערבי. לא יכולתי להתמודד עם המציאות. פשוט לא רציתי לחשוב יותר מדי. כאב עמום פשט בכל גופי ומנוחה תחת השמיכות במיטת האפיריון שלנו נראתה לי המצב והמקום הטוב ביותר להיות בו.
    ואז, יום אחד, טלפן אלי ידיד ותיק מהמכללה ששמו הלך לפניו כאחד המוחות הטובים ביותר בעולם התוכנה. הוא סיפר לי על התפטרותו ממשרתו כמתכנת ראשי בחברה גדולה, על תוכניותיו להקים חברה משלו ועל ״הרעיון המבריק״, כהגדרתו, שהגה לסדרה חדשה של מוצרי תוכנה. ואז אמר שהוא זקוק לשותף שיוכל לסמוך עליו ושאני הבחירה הראשונה שלו. ״זאת הזדמנות להקים משהו גדול, פיטר,״ אמר בהתלהבות הרגילה שלו. ״קדימה, יהיה כיף.״
    חששתי להסכים מיד. הקמת עסק חדש לעולם אינה דבר קל, במיוחד בתחום ההיי־טק. ומה אם ניכשל? באותם ימים היה מצבנו הכספי בכי רע. כסגן נשיא בכיר ב״דיגיטק תוכנות״ הרווחתי משכורת נאה וחייתי חיים מהסוג שאבי יכול היה רק לחלום עליהם. אני נהגתי בב.מ.וו חדשה וסמנתה במרצדס משלה. הילדים למדו בבית ספר פרטי ובילו את חופשות הקיץ במחנה קיץ יוקרתי. דמי החברות במועדון הגולף שלי לבדם הסתכמו בהכנסה השנתית של רבים מידידי. עכשיו, ללא מקור פרנסה, החלו החשבונות שלא נפרעו להיערם והבטחות רבות הופרו. זה לא היה הזמן האידיאלי לחלום על עסק משלי.
    מצד שני, אבי החכם אמר לי תמיד ש״שום דבר לא יכול לנצח אותך אלא אם כן אתה מנצח את עצמך.״ הייתי זקוק להזדמנות שתרומם אותי מהחושך שאפף את חיי. הייתי זקוק לסיבה לקום בבוקר. הייתי זקוק לתחושה זו של להט ומטרה שחשתי במכללה, כשהאמנתי שאי אפשר לעצור בעדי ושהעולם הוא באמת מקום המציע אפשרויות בלתי מוגבלות. ידעתי שהחיים שולחים לנו מפעם לפעם מתנות, וההצלחה נופלת בחלקם של אלה שמכירים בהן ומקבלים אותן. אז אמרתי כן.
    קראנו לחברה שלנו ברוב רהב ״גלוֹבַּלוויוּ, פתרונות תוכנה״ ופתחנו את העסק במשרד קטנטן באזור תעשייה עלוב למראה. אני הייתי המנהל ושותפי היה היושב־ראש מטעם עצמו. לא היו לנו עובדים, לא רהיטים ולא כסף, אבל היה לנו רעיון נהדר והתחלנו לחזר על הפתחים בניסיון למכור את רעיון התוכנה שלנו. למרבה המזל נענה השוק בהתלהבות. סמנתה הצטרפה אלינו ראשונה ועד מהרה שכרנו עובדים נוספים. מוצרי התוכנה החדשניים שלנו החלו להימכר בקצב מסחרר ורווחינו האמירו. באותה שנה ראשונה של פעילות מנה אותנו כתב העת ״הצלחה בעסקים״ בין החברות שצמיחתן היא המהירה ביותר בארץ. אבי היה גאה כל כך. אני עדיין זוכר אותו נושא למשרד, על אף שמונים ושש שנותיו, סל פירות ענקי לחגוג את הישגנו. דמעות זלגו על לחייו כשהביט בי ואמר, ״בני, אמך הייתה כל כך מאושרת לו הייתה רואה אותך היום.״
    זה היה לפני יותר מאחת עשרה שנים ומאז המשכנו לגדול בקצב מסחרר. ״גלובלוויו פתרונות תוכנה״ היא עתה חברה השווה שני מיליארד דולר, יש לנו שמונה סניפים ברחבי העולם ואנו מעסיקים אלפיים וחמש מאות עובדים. רק בשנה האחרונה עברנו למטה הבינלאומי החדש שלנו, מערך מבנים חדיש ומשוכלל, בעל מתקן ייצור מהשורה הראשונה, שלוש בריכות שחייה אולימפיות ואמפיתיאטרון המשמש לפגישות ולשאר אירועי החברה. שותפי כבר לא מעורב בניהול היומיומי של החברה, הוא מבלה את רוב זמנו באי הפרטי שלו בקריביים או בטיפוס הרים בנפאל. סמנתה פרשה מהנהלת החברה לפני כמה שנים כדי לטפח את חלומה לכתוב ולהיות מעורבת יותר בשירות הקהילה. באשר לי, אני עדיין המנהל הראשי, אבל עכשיו אני נושא בנטל כבד של אחריות שגוזל את רוב זמני. אלפיים וחמש מאות איש תלויים בי למחייתם ועוד אלפים רבים תלויים בארגון שלנו לאספקת מוצרים ושירותים שמסייעים להם בחיי היומיום.
    למרבה הצער נפטר אבי שנתיים אחרי הקמת החברה, ואף על פי שחש תמיד שאנחל הצלחה רבתי, אני חושב שאפילו הוא לא שיער שנגיע לאן שהגענו. אני מתגעגע אליו, אבל עם כל העול שמונח על כתפי, אין לי די זמן לחשוב על העבר. אני עדיין עובד קשה, כשמונים שעות בשבוע טוב. כבר שנים לא יצאתי לחופשה של ממש, ואני שקדן, שאפתן ותחרותי בדיוק כפי שהייתי ביום שבו שהתחלתי לעבוד ב״דיגיטק אסטרטגיות תוכנה״ כשהייתי בחור בן עשרים ושלוש. עד שהתמזל מזלי ופגשתי לא מזמן מורה מיוחד מאוד, ניסיתי לדעת הכול ולשלוט בכל היבט של העסק. ידעתי שזאת חולשה שלי, אבל נדמה היה שהצלחתי בכל זאת.
    עד אותה פגישה בלתי נשכחת, שאני עומד לספר לכם עליה ביתר פירוט, נשארתי איש בעל מזג הנוטה להתלקח בקלות, תכונה שרק החמירה ככל שהלחצים שהייתי נתון בהם החריפו עם התרחבותו של העסק. ולמרות הזמן שעבר והניסיון שצברתי התקשיתי להנהיג את אנשי ולהחדיר בהם מוטיבציה. העובדים שלי שמעו בקולי, אבל לא מפני שרצו לציית לי אלא משום שהיו חייבים. לא הייתה להם נאמנות אמיתית כלפי או מחויבות של ממש אל החברה. נראה שפחד, יותר מאשר כבוד, הניע אותם למלא אחר ההוראות שזרמו מהסוויטה המלכותית שלי. נדמה שכל כוחי נבע אך ורק ממעמדי. ידעתי שזו עמדה שאני לא רוצה להישאר בה.
    הרשו לי לספר לכם קצת יותר על האתגרים שעמדו בפני כמנהיגה של חברה מתפתחת במהירות בזמנים סוערים וטרופי־שינוי אלה. למרות התרחבות העסק היה המורל בשפל. שמועות גונבו לאוזני שאנשים בחברה אומרים שהתרחבנו מהר מדי ושהרווחים נעשו חשובים יותר מבני האדם. אחרים התלוננו שהם נאלצים לעבוד קשה מדי כשהמשאבים העומדים לרשותם כדי לתמוך בהם אינם מספיקים. תלונה נוספת הייתה שהשינוי העצום שהעובדים נאלצו להסתגל אליו מיום ליום, החל בחידושים בטכנולוגיה וכלה בתהליכים ביורוקרטיים חדשים, סחררו את ראשם ושחקו את עצביהם. האמון היה ירוד, התפוקה נמוכה והיצירתיות עוד פחותה ממנה. וככל שהצלחתי להבין, כמעט כולם בארגון סברו שהאשמה מוטלת רובה ככולה על אדם אחד: עלי. הדעה המוסכמת הייתה שאינני יודע להנהיג.
    אף על פי ש״גלובלוויו פתרונות תוכנה״ הוסיפה לגדול, החלו המדדים להראות שאחרי שנים רבות של רווחים אנחנו עלולים לעמוד בפני הפסד ראשון. אמנם התוכנות שלנו המשיכו להימכר, אך איבדנו נתח שוק, שהלך וגדל. אנשינו כבר לא היו מקוריים וחדורי השראה כפי שהיו בתחילת הדרך, ואם לומר בפשטות: כבר לא היה להם אכפת. התוצאה הייתה שמוצרינו לא היו איכותיים וייחודיים כפי שהיו בעבר. ידעתי שאם המגמה הזאת תימשך, היא תביא בסופו של דבר לסופה של החברה.
    סימני אדישות ניכרו בכל מקום. עובדים הִרבו לאחר והמשרדים נראו מוזנחים. מסיבות חג המולד היו דלות משתתפים ועבודת הצוות הצטמצמה. סכסוכים היו לעניין שבשגרה והיוזמה הייתה נדירה. אפילו מתקן הייצור החדש החל להראות סימני ליקויים והזנחה, ואריחיו שבהקו פעם היו עתה מכוסים פסולת ולכלוך.
    למרבה הפלא, כל זה השתנה. ״גלובלוויו פתרונות תוכנה״ היא שוב חברה מצוינת ואני יודע שאנחנו עתידים להוסיף וללכת מחיל אל חיל. החברה שלנו שינתה את פניה הודות לנוסחת מנהיגות מיוחדת שהנחיל לי אדם מיוחד. שיטה פשוטה אך מלאת עוצמה זו החזירה לנו את רוח ההתלהבות ששרתה פעם על החברה כולה, הרימה את אנשינו לגבהים חדשים של מחויבות, הזניקה את התפוקה והעלתה את הרווחים אל מעבר לחלומותי הפרועים. העובדים שלנו נעשו נאמנים ומסורים לחזון המשותף שלנו. הם עובדים כצוות דינמי ומשופשף. יתרה מזאת, הם אוהבים לבוא לעבודה ואני אוהב לעבוד אתם. כולנו יודעים שגילינו משהו קסום ושאנחנו בדרך להישג גדול. רק לפני שבוע הציג אותי כתב העת ״הצלחה בעסקים״ בשער הגיליון. בכותרת נכתב פשוט, ״הנס של ׳גלובלוויו׳: כיצד עלתה חברה אחת לגדוּלה.״
    מהו אותו נס ומהי אותה נוסחת מנהיגות עתיקת יומין שעשו אותי לשיחת היום של קהילת העסקים? מי היה האורח החכם שחולל מהפכה בארגון שלנו ולימד אותי איך להפוך למנהיג בעל חזון שזמנים חשוכים אלה משוועים לו? בעומק לבי אני יודע שהתשובות על השאלות האלה ישנו את הדרך שבה אתם מנהיגים אחרים ואת הדרך שבה אתם חיים את חייכם. הגיע הזמן שאגלה לכם אותן.

    • רובין שארמה
    • רובין שארמה

      רובין שארמה (אנגלית: Robin Sharma; נולד ב-1965) הוא מדריך רוחני וסופר הכותב בנושאי מנהיגות, מודעות והעצמה עצמית.

      במסגרת פועלו, נפגש רובין עם מנהיגים רבים בעולם כולל דזמונד טוטו, שמעון פרס ומעניק ראיונות ברשתות השידור הגדולות כגון CNN ו CBC.
     
    |
    ביקורת מאת chenoy
    |
    04/08/11
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • המנהיג הטבעי
    • המטרה
    • לפרוץ קדימה
    • שנה בלי מכנסיים
    • חוכמת המצוינות
    • כן!
    • לגעת בעושר
    • ככה זה נדבק
    • הפסיכולוג הכשיל אותי
    • הדרכה‭, ‬ניהול‭ ‬והצלחה
    • המרוץ לשומ.קום
    • ציר ה-why