הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חוות החיות
  • חוות החיות
    ג'ורג' אורוול | תרגום: אברהם יבין
    עם עובד | אפריל 2019 | פרוזה תרגום | 132 עמ' מודפסים
    "זו ההיסטוריה של מהפכה שסטתה מדרכה והתירוצים המצוינים שניתנו על כל צעד ושעל לסילופה ועיוותה של התורה המקורית." 
     
    כך תיאר ג'ורג' אורוול את חוות החיות בדש הספר כשיצא לאור ב 1945. הסָטירה הנוקבת על ברית המועצות ושברו של חזון המהפכה בידי מי שנחשב ה"מצפון של בני דורו" עדיין מסעירה את קוראיה ומעוררת מחלוקת. עתה, שנים לאחר קריסתה של ברית המועצות וסיומה של המלחמה הקרה, הקריאה החוזרת בחוות החיות מן הראוי שתשוב ותאיר את הגוונים ובני הגוונים של משל פוליטי נפלא זה. הקורא מוזמן לקריאה מחודשת בספר שהושווה לא אחת למסעות גוליבר של סוויפט.
     
    מהדורה מעודכנת בתרגומו המופתי של אברהם יבין ואחרית דבר מאת הפרופ' אלי שאלתיאל.
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    79 63.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק א

     
    האדון ג'ונס מחוות האחוזה נעל את הלולים ללילה, אבל היה שיכור מכדי לזכור לסגור את האשנבים. ואז, כשחוג האור שמטיל פנסו מרקד מצד אל צד, התנודד ועבר את החצר, השיל את מגפיו ליד הדלת האחורית, מזג לו כוס אחרונה של בירה מן החבית שבקיטון האחורי ועלה על מיטתו, שהגברת ג'ונס כבר נחרה שם.
    ברגע שכבה האור בחדר השינה ניעורו תנועה ורפרוף בכל מבני החווה. במשך היום נפוצה השמועה שמייג'ור הזקן, חזיר זכר עטור פרסים מסוג מידְל וַייט, חלם בלילה הקודם חלום מוזר ומבקש לספרו לשאר בעלי החיים. הוסכם שכולם יתאספו באסם הגדול ברגע שיתפנה משם האדון ג'ונס. מייג'ור הזקן (כך נקרא תמיד, אף כי השם שהוצג בו בתערוכה היה "פאר וילינגדון") היה מכובד בחווה כל כך עד שכולם היו מוכנים ומזומנים להפסיד שעת שינה כדי לשמוע מה בפיו.
    באחד מקצות האסם הגדול, על כמין במה מוגבהת, כבר התרווח לו מייג'ור על מיטת הקש שלו תחת פנס שהשתלשל ממריש. בן שתים עשרה שנים היה ולאחרונה שָמַן לא מעט, אבל עדיין היה חזיר מרומם למראה וחזותו נבונה וטובת לב, אף כי ניביו לא קוצצו מעולם. לא עבר זמן רב ושאר בעלי החיים החלו להופיע ולהסתדר להם בנוחות, כל אחד לפי דרכו. ראשונים באו שלושת הכלבים, בּלוּבֶּל, גֵ'סי ופינצֶ'ר, ואחריהם החזירים, שתפסו להם מיד מקום בקש שלפני הבמה. התרנגולות נעמדו על אדני החלונות, היונים עופפו אל קורות הגג, הכבשים והפרות רבצו מאחורי החזירים והחלו להעלות גירה. שני סוסי המשא, בּוֹקסֶר וקְלוֹוֶר, נכנסו יחד, פוסעים לאט־לאט ומניחים את טלפיהם הרחבים והשעירים בזהירות רבה שמא יש איזה בעל חיים קטן מכוסה בקש. קלוור הייתה סוסה אימהית שמנמנה הקרבה לחצי ימיה, שלאחר ההמלטה הרביעית לא השיבה לה עוד את גזרתה. בוקסר היה חיה כבירה, כמעט מטר ושמונים גובהו וכוחו ככוחם של שני סוסים רגילים. פס לבן לאורך חוטמו שיווה לו מראה מטופש במקצת, והוא אכן לא הצטיין בתבונה יתרה, אך הכול כיבדוהו על היציבות שבאופיו ועל כוח העבודה העצום שלו. לאחר הסוסים באו מיוּריאל, העז הלבנה, ובנג'מין החמור. בנג'מין היה הזקן בבעלי החיים שבחווה ורע המזג שבכולם. רק לעיתים נדירות דיבר, וכשפצה את פיו, עשה זאת בדרך כלל כדי להעיר איזו הערה צינית — כמו זו שאלוהים נתן לו זנב לגרש בו את הזבובים, אך הוא מוטב היה לו בלי זנב ובלי זבובים. רק הוא מכל בעלי החיים שבחווה לא צחק מעולם, וכששאלוהו מדוע, היה אומר שאינו רואה שום דבר לצחוק עליו. ואף על פי כן, בלי שיודה בכך במפורש, היה מסור לבוקסר; בדרך כלל בילו שניהם את ימי ראשון שלהם יחד בחצר הקטנה שמאחורי הבוסתן, מלחכים עשב זה ליד זה ולא מחליפים מילה.
    אך התרבצו להם שני הסוסים, וסיעה של ברווזונים, שאיבדו את אימם, נכנסו בסך לתוך האסם, מצייצים בקולות רפים ונודדים מצד אל צד למצוא להם מקום שלא ירמסו אותם שם. קלוור יצרה סביבם, ברגלה הקדמית הגדולה, כמין חומה, והברווזונים התמקמו להם שם ומיד נרדמו. ברגע האחרון ממש נכנסה, טופפת בעדינות, מוֹלי, הסוסה הלבנה, הנאווה והטיפשה, המסיעה את הדוּפָנית של האדון ג'ונס, לועסת קוביית סוכר. היא מצאה לה מקום סמוך לקדמת האסם והחלה לנופף ברעמתה הלבנה מתוך תקווה למשוך תשומת לב לסרטים האדומים שנקלעו בה. האחרונה בכולם באה החתולה, וכתמיד תרה למצוא לה את המקום הכי חם, ולבסוף דחקה עצמה בין בוקסר לקלוור, וגרגרה שם גרגורים של קורת רוח כל זמן נאומו של מייג'ור בלי להקשיב אף למילה אחת שלו.
    כל בעלי החיים כבר היו שם חוץ ממוזס, העורב המאולף, שישן על מוט מאחורי הדלת האחורית. כשראה מייג'ור שכולם הסתדרו להם בנוחות ומחכים דרוכים, חיכך בגרונו ופתח:
    "חברים, הלוא כבר שמעתם על החלום המוזר שחלמתי בלילה שעבר. אבל אל החלום אגיע אחר כך. דבר אחר יש לי לומר תחילה. דומני, חברים, שלא אשאר ביניכם עוד חודשים רבים, ולפני מותי רואה אני לי חובה להנחיל לכם אותה מידה של חוכמה שקניתי לי. חיים ארוכים חייתי, וזמן רב לחשוב מחשבות היה לי כששכבתי לבדי בתאי, ודומני שמותר לי לומר שאני מיטיב להבין את טיב החיים עלי אדמות לא פחות מכל בעל חיים בימינו. על זה מבקש אני לדבר אליכם.
    ובכן, חברים, מה טיב חיינו אלה? הבה נודה: חיי עמל עלובים וקצרים. אנחנו נולדים, את מזוננו נותנים לנו במידה רק כדי שלא תצא נשמתנו, ואת כל מי מאיתנו שמסוגל לכך מעבידים עד טיפת כוחו האחרונה; וכשאי אפשר עוד להפיק מאיתנו תועלת, שוחטים אותנו תכף ומיד באכזריות נוראה. אין בעל חיים באנגלייה היודע אושר ומנוחה מיום שמלאה לו שנה אחת. שום בעל חיים באנגלייה אינו חופשי. חייו של בעל חיים הם סבל ועבדות — זו האמת לאמיתה.
    אבל האם זה פשוט חלק מסדר העולם? האם זה מפני שארצנו זו ענייה כל כך שאינה יכולה להבטיח חיים ראויים לדרים בה? לא, חברים, לא באלף רבתי! אדמתה של אנגלייה פורייה, אקלימה נוח, יש בכוחה לספק מזון בשפע למספר בעלי חיים רב פי כמה וכמה מאלה היושבים בה עתה. החווה שלנו יכולה רק היא לפרנס תריסר סוסים, עשרים פרות, מאות כבשים — וכולם יחיו חיי רווחה וכבוד, שעתה כמעט לא נוכל לציירם לנו אפילו בדמיון. מדוע אפוא מוסיפים אנו להתקיים קיום עלוב כזה? מפני שכמעט כל פרי עמלנו נגזל מאיתנו בידי בני אנוש. זה, חברים, הפתרון לכל בעיותינו. אפשר לסכמו במילה אחת — האדם. האדם הוא האויב האמיתי היחיד שלנו. סלקו את האדם מן הבמה ושורש כל רעבנו ויגיעתנו ייעקר לעד.
    האדם הוא היצור היחיד הצורך ואינו מייצר. הוא לא נותן חלב, הוא לא מטיל ביצים, הוא חלש מכדי למשוך מחרשה, הוא לא יכול לרוץ די מהר לתפוס ארנבונים. אבל הוא אדון כל בעלי החיים. הוא מעביד אותם, הוא מחזיר להם רק את המעט שימנע מהם לגווע ברעב, ואת היתר משאיר לו. עמלנו מעבד את האדמה, הדומן שלנו מדשן אותה, ואף על פי כן אין גם אחד מאיתנו שיש לו יותר מעורו לבשרו. אתן הפרות שאני רואה לנגד עיניי, כמה אלפי ליטרים של חלב הנבתן בשנה שעברה? ומה קרה לחלב שהיה צריך לגדל עגלים חסונים? כל טיפה שלו נבלעה בגרונותיהם של אויבינו. ואתן התרנגולות, כמה ביצים הטלתן בשנה הקודמת ומכמה מכל הביצים האלה בקעו אפרוחים? היתר נמכרו כולן כדי להכניס כסף לג'ונס ולאנשיו. ואת, קלוור, איפה הם ארבעת הסייחים שהמלטת, שהיו צריכים להביא לך נחת ולסעוד אותך כשתזקיני? כל אחד מהם נמכר כשמלאה לו שנה — ולעולם שוב לא תראי אף אחד מהם. כגמול על ארבעת ההריונות שלך ועל העמל שלך בשדות, מה קיבלת מלבד מנת האוכל שלך ותא באורווה?
    ואפילו את החיים העלובים שלנו לא נותנים לנו לחיות עד קיצם הטבעי. לגבי עצמי אין לי תלונה, כי אני מבני המזל. בן שתים עשרה אני והיו לי יותר מארבע מאות ילדים. כאלה הם חייו הטבעיים של חזיר. אבל שום בעל חיים אינו ניצל לבסוף מן הסכין האכזר. החזרזירים לפיטום היושבים לפניי, כל אחד מכם יצווח עצמו למוות על הגרדום בתוך שנה. אל הזוועה הזאת חייבים להגיע כולנו — פרות, חזירים, תרנגולות, כבשים, כולנו. אפילו לסוסים ולכלבים לא צפוי גורל טוב מזה. אתה, בוקסר, כשהשרירים הגדולים האלה שלך ייתש כוחם, ימכור אותך בו ביום האדון ג'ונס לסוחר בסוסים זקנים, שישסף לך את הצוואר ויבשל אותך אוכל לכלבי הציד. אשר לכלבים, כשהם נעשים זקנים ושיניהם נושרות, ג'ונס קושר להם לבנה לצווארם ומטביע אותם.
    האין זה אפוא ברור כשמש, חברים, שסיבת כל הרעות בחיינו אלה היא עריצותם של בני האנוש? אם רק ניפטר מן האדם, יהיה פרי עמלנו שלנו. כמעט בן־לילה יכולים אנו להיעשות עשירים ובני חורין. מה אפוא עלינו לעשות? אכן, לפעול יומם ולילה, בגוף ובנפש, להפלת הגזע האנושי! זה המסר שלי לכם, חברים: מרד! אינני יודע מתי יתחולל המרד, אולי בתוך שבוע או כעבור מאה שנים, אבל יודע אני, ברור לי כמו הקש הזה שתחת רגליי, שבמוקדם או במאוחר הצדק יקום. קבעו את מבטכם במטרה הזאת בשארית ימיכם הקצרה! והחשוב מכול, מסרו את המסר הזה שלי לבאים אחריכם, למען ימשיכו הדורות הבאים את המאבק עד בוא הניצחון.
    וזכרו, חברים, אל תתרופף נחישותכם לעולם. אל תסיט אתכם ממטרתכם שום טענה. אל תקשיבו כשיאמרו לכם שלאדם ולבעלי החיים עניין משותף, שאם זה יעשה חיל, יעשו חיל גם האחרים. אלה כולם שקרים. האדם אינו פועל אלא למען עצמו. ובינינו, בעלי החיים, תהיה נא אחדות מלאה, חברות מלאה במאבק. כל בני האדם אויבים. כל בעלי החיים חברים."
    ואז, ברגע זה, קמה מהומה עצומה. בשעה שדיבר מייג'ור זחלו ויצאו ארבעה עכברושים מחוריהם וישבו על רגליהם האחוריות והקשיבו לו. פתאום השגיחו בהם הכלבים, ורק בריצה חפוזה אל חוריהם הצילו העכברושים את חייהם. מייג'ור נשא את הטלף שלו כדי להסות את הקהל.
    "חברים," אמר, "הנה כאן יש לנו עניין שצריך ליישבו. היצורים הפראיים, כמו העכברושים והארנבונים — הלנו הם אם לצרינו? הבה נעמיד את העניין להצבעה. אני מציג לפני האסיפה את השאלה: האם העכברושים הם חברינו?"
    ההצבעה נערכה מיד וברוב מכריע הוחלט שהעכברושים הם להם חברים. היו רק ארבעה מתנגדים, שלושת הכלבים והחתולה, שאחר כך התברר שהצביעה עם שני הצדדים. ומייג'ור המשיך:
    "אין לי עוד הרבה להוסיף. אני רק חוזר ואומר: זכרו תמיד את חובתכם לנטור טינה לאדם ולכל דרכיו. כל מה שמהלך על שתי רגליים הוא אויב. כל מה שמהלך על ארבע או יש לו כנפיים הוא ידיד. ועוד זכרו, שבמלחמתנו באדם אסור לנו להתחיל להידמות לו. גם לאחר שתכריעו אותו, אל תאמצו לכם את מגרעותיו. שום בעל חיים אל יגור בבית, או יישן על מיטה, או ילבש בגדים, או ישתה משקה משכר, או יעשן טבק, או ייגע בכסף, או יעסוק במסחר. כל מנהגי האדם רעים הם. אנו כולנו, חלשים וחזקים, פיקחים וטיפשים, כולנו אחים. שום בעל חיים לא יהרוג בעל חיים אחר. כל בעלי החיים שווים.
    ועתה, חברים, אספר לכם על החלום שחלמתי אמש. לא אוכל לתאר לכם את החלום הזה. חלמתי על הארץ כאשר ייעלם ממנה האדם. אבל החלום הזכיר לי דבר ששכחתי אותו מזמן. לפני שנים רבות, ואני עדיין חזרזיר קטן, היו אימי ושאר החזירות שרות שיר עתיק אשר רק את המנגינה ואת שלוש המילים הראשונות שלו הן ידעו. ידעתי את המנגינה הזאת בילדותי, אבל כבר מזמן נשתכחה מליבי. ואולם אמש חזרה אליי בחלומי. ויתר על כן, גם מילות השיר חזרו — מילים שאין לי ספק ששרו אותן בעלי החיים בימי קדם וכבר דורות רבים אין זוכרים אותן. עתה מבקש אני לשיר לכם את השיר הזה, חברים. אני זקן וקולי צרוד, אבל לאחר שאלמד אתכם את המנגינה תיטיבו אתם לשיר אותו. שמו 'חיות אנגלייה'."
    ומייג'ור הזקן כחכח בגרונו והחל לשיר. אכן, כמו שאמר, היה קולו צרוד, אבל הוא שר די יפה והמנגינה הייתה מרגשת, משהו שבין "קלֵמֶנטיין" ל"לָה קוּקָרָצָ'ה". ואלה המילים:
     
    חיות כל אנגלייה וכל אירלנד,
    חיות כל ארץ ומדינה,
    לִבשוֹרה טובה הטו נא אוזן:
    עוד צפוי לנו עתיד נפלא!
     
    בוא יבוא עוד יום לָבטח,
    בו יוכרע שלטון אדם,
    ושדותינו ברוכי השפע
    לחיות יהיו אזי כולם.
    לא עוד חָח יהיה בפינו
    אף לא רסן ורתמות,
    מתג ודורבן יחלידו,
    לא יצליף שוט על צלעות.
     
    עושר שעליו אף לא חלמנו,
    שׂעורה וחציר ולֶפֶת טובה,
    שיבולת שועל, חיטה וגם סלק
    כל יום, כל יום וביד רחבה.
     
    בְּאור יִזהֲרו שדותיה של אנגלייה,
    מימיה יהיו אף יותר נקיים,
    ורוח קלה תנַשֵב לה בנועם
    ביום שנהיה כולנו חופשים.
     
    לזה היום נעמול פה כולנו,
    גם אם נמות בטרם יבוא;
    פרות וסוסים ותרנגולי הודו
    ליום חירותנו עבוד נעבוד.
     
    חיות כל אנגלייה וכל אירלנד,
    חיות כל ארץ ומדינה,
    הבשורה הזאת מהרו הפיצו:
    עוד צפוי לנו עתיד נפלא!
     
    הזמרה עוררה בבעלי החיים התלהבות עצומה. עוד לא הגיע מייג'ור לסוף השיר וכבר החלו לשיר אותו בעצמם. אפילו רפי השכל תפסו את המנגינה וקצת מן המילים, ואילו המוכשרים, כמו למשל החזירים והכלבים, אלה כבר ידעו בעל פה את השיר כולו בתוך דקות אחדות. ואז, לאחר כמה ניסיונות ראשונים, פרצה כל החווה בשירה אדירה אחת של "חיות אנגלייה". הפרות געו את השיר, הכלבים ייבבו אותו, הכבשים פעו אותו, הסוסים צהלו אותו, הברווזים געגעו אותו, וכולם התענגו על השיר כל כך עד ששרו אותו חמש פעמים רצופות, ואפשר שהיו ממשיכים לשיר אותו כל הלילה לולא הופרעו.
    לרוע מזלם העיר הרעש את האדון ג'ונס, והוא קפץ מעל המיטה, בטוח שיש שועל בחצר. מיד תפס את הרובה שעמד תמיד בפינת חדר השינה שלו ופלט צרור של קליעים מספר 6 לתוך האפלה. גרגירי העופרת נתקעו בקיר האסם והאסיפה התפזרה בחיפזון. כל אחד נס אל מקום הלינה שלו. העופות קפצו ועלו אל המוטות שלהם, בעלי החיים התרבצו בקש, וכעבור רגע הייתה החווה כולה שקועה בשינה.
    • ג'ורג' אורוול
    • ג'ורג' אורוול

      ג'ורג' אורוול הוא שם העט של אריק ארת'ור בְּלֶייר. הוא נולד ב-1903 בהודו, ששם אביו היה פקיד זוטר בממשל הקולוניאלי הבריטי. ב-1911 חזר לאנגלייה עם משפחתו. מילדותו הצטיין בלימודיו, ולמרות דלות אמצעים זכה למלגות והתקבל לבית הספר היוקרתי איטון (אחד ממוריו היה הסופר אלדוס הקסלי). ב-1922 הצטרף למשטרה ההודית האימפריאלית ושירת בבורמה כמפקח באזורים כפריים (על כך כתב בספרו השני ימי בורמה, 1934). ב-1927 נסע לאנגלייה לחופשה והחליט לא לחזור עוד לבורמה, התפטר ואימץ עמדה אנטי־קולוניאלית. הוא בחר בחיי עוני ונדודים בין המעמדות הנמוכים ביותר באנגלייה ובצרפת, ועל כך כתב בספרו הראשון, שיצא לאור ב-1933, דפוק וזרוק בפריז ובלונדון (תרגום סמדר מילוא, זמורה ביתן 2010). תחילה הזדהה כאנרכיסט ואחר כך פנה לסוציאליזם; בשל עמדותיו בזכות חופש הפרט לא נעשה מעולם קומוניסט. עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד נסע לשם והצטרף לאחת המיליציות הרפובליקניות, שהייתה קשורה למפלגת הלייבור בבריטניה. בקרבות טרואל נפצע קשה בצווארו באופן שפגע לצמיתות בדיבורו. ב-1937 פעל בברצלונה נגד המפלגה הקומוניסטית שניסתה בתמיכת ברית המועצות לדכא את כל הזרמים הרפובליקניים האחרים, ומחשש לחייו נאלץ אחר כך לעזוב את ספרד (על כך כתב ב-1938 במחווה לקטלוניה, תרגום יוסי מילוא, עם עובד 2012). במלחמת העולם השנייה לא אפשרה לו בריאותו להתגייס לשירות צבאי, והוא עבד בבי־בי־סי, ואחר כך כעורך העיתון הסוציאליסטי טריביון. ב-1945 פרסם את האלגוריה הפוליטית החריפה על הסטליניזם חוות החיות (תרגום אברהם יבין, עם עובד 2001, מהדורה חדשה 2019), וזו הקנתה לו פרסום עולמי. ב-1949 ראה אור הספר הנוכחי, שהוא עמל עליו בעודו נאבק במחלת השחפת, וזו הביאה למותו בינואר 1950.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • 1984
    • הזקן בן המאה ואחת שחשב שהוא חושב יותר מדי
    • אל תיגע בזמיר
    • 1984
    • תמונתו של דוריאן גריי
    • האיש שלנו בהוואנה
    • אובלומוב
    • האוהד
    • בל אמי
    • חזיון התעתועים של דוקטור אוקס
    • הקמצן
    • מלכוד 22