הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חגיגה במאורת הארנב
  • חגיגה במאורת הארנב
    חואן פבלו ויילובוס‏ | תרגום: רינת שניידובר
    כנרת זמורה-דביר | אוגוסט 2014 | פרוזה תרגום | 93 עמ' מודפסים
    טוֹצ'טלי רוצה להיות סמוראי, הוא מתעניין מאוד בגיליוטינות, ויכול להיות שהיה שמח להכיר יותר מארבעה-עשר אנשים. אבל טוצ'טלי בן השבע הוא בנו של סוחר סמים מקסיקני.
    אי לכך הוא גדל באחוזה מבודדת, מוקף שומרי ראש, שותף מלא (או כך לפחות הוא חושב) בכנופיית הגברים הקשוחים שהופכים אנשים לגופות מבלי להניד עפעף. הוא אינו בוכה גם על אמו, שהפכה בשלב מסוים לגופה, הוא גבר, וגברים לא בוכים לעולם.
    בחצר ביתו של טוֹצ'טלי יש כלוב ובו טיגריס (המטפל לפעמים בגופות), אבל טוֹצ'טלי חפץ בבעל חיים חדש לגן החיות הפרטי שלו: היפופוטם גמדי מליבריה. הוא גם יודע שיקבל היפופוטם כזה, כי אביו הכול-יכול לא ייתן לשום דבר לעמוד בדרכו.
     
    ביקורות מחו"ל: 
     
    "קטן אך מעוצב בשלמות ומרענן כל כך... מצחיק, משכנע, אכזרי - חתיכת אגרוף בבטן!" דיילי טלגרף, ספר השנה
     
    "ויילובוס יצר עולם חצי מושחת חצי חף מפשע, עם מגע טרגי-קומי מבריק." דיילי מייל
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    79 63.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
     
    יש אנשים שאומרים שאני מפותח לגילי. הם אומרים את זה בעיקר כי הם חושבים שאני קטן מדי בשביל לדעת כל מיני מילים קשות. חלק מהמילים הקשות שאני יודע הן: נתעב, מחריד, ללא רבב, פתטי וקטלני. האמת, אין הרבה אנשים שאומרים שאני מפותח לגילי. הבעיה היא שאני לא מכיר הרבה אנשים. לכל היותר, אני מכיר שלושה־עשר או ארבעה־עשר אנשים, שמתוכם ארבעה אומרים שאני מפותח לגילי. הם אומרים לי שאפשר לחשוב שאני מבוגר יותר. ולהפך, שאני קטן מדי בשביל הדברים האלה. והפוך על הפוך, שלפעמים אפילו נדמה להם שאני גמד. אבל בעינַי אני לא מפותח לגילי. פשוט יש לי תחבולה, כמו לקוסמים, אלא שהם שולפים ארנבים מהכובעים שלהם, ואני שולף מילים מהמילון. כל לילה לפני השינה אני קורא במילון. ואת שאר העבודה עושה הזיכרון שלי. יש לי זיכרון מצוין, זיכרון כמעט קטלני. גם יוֹלקָאוּט לא חושב שאני מפותח לגילי. הוא אומר שאני גאון, הוא אומר לי:
    "טוֹצְ'טְלי, אתה פשוט גאון, חתיכת מניאק קטן שכמוך," ומלטף את ראשי באצבעותיו המכוסות בטבעות זהב ויהלומים.
    אבל בעיקר אומרים עלי שאני משונה, שבעה אנשים אומרים את זה. והכול רק מפני שאני אוהב כובעים ותמיד מסתובב עם כובע על הראש. חבישת כובעים הולמת אנשים ללא רבב. בשמים מתעופפות יונים שעושות את הצרכים שלהן. מי שלא חובש כובע, סופו שראשו יתלכלך. ליונים אין בושה. הן עושות את הגועל נפש שלהן לעיני כול, תוך כדי מעוף. הן היו יכולות לעשות את זה בסתר, בין ענפי העצים. ככה לא היינו צריכים להסתכל כל הזמן אל השמים מתוך דאגה לראש. אבל הכובעים, הכובעים האיכותיים, מקנים גם יוקרה. זאת אומרת, הכובעים הם כמו כתרים של מלכים. מי שלא מלך, יכול לחבוש כובע שיַקנה לו יוקרה. ומי שלא מלך ולא חובש כובע, בסופו של דבר הוא סתם אפס מאופס.
    אני לא חושב שהכובעים שלי הופכים אותי לאדם משונה. חוץ מזה, המשונה הוא קרוב משפחה של המכוער, כמו שאומרת סינטֵיאוֹטְל. מה שבטוח, אני גבר שבגברים. לדוגמה: אני לא מתבכיין כל היום על זה שאין לי אימא. אומרים שמי שאין לו אימא בוכה מלא, ליטרים על גבי ליטרים של דמעות, עשרה או שנים־עשר ליטר ביום. אבל אני לא בוכה, כי מי שבוכה, מתרומם. כשאני עצוב, יולקאוט אומר לי לא לבכות, הוא אומר לי:
    "תתאפק, טוצ'טלי, תתאפק כמו גבר."
    יולקאוט זה אבא שלי, אבל הוא לא אוהב שאני קורא לו אבא. הוא אומר שאנחנו כנופיית הגברים הכי מוצלחת ברדיוס של שמונה קילומטר. יולקאוט הוא טיפוס מציאותי, ובגלל זה הוא לא אומר שאנחנו הכנופיה הכי מוצלחת ביקום או הכנופיה הכי מוצלחת ברדיוס של שמונת אלפים קילומטר. טיפוסים מציאותיים הם בני אדם שחושבים שהמציאות היא לא כזאת כמו שאתה חושב. זה מה שיולקאוט אמר לי. המציאות היא כזאת, נקודה. ככה זה. הביטוי האהוב על הטיפוסים המציאותיים הוא, צריך להיות מציאותיים.
    ואני באמת חושב שאנחנו כנופיה מצוינת. ויש לי הוכחות. הקטע בכנופיות הוא האחווה. והמשמעות של אחווה היא שמאחר שאני אוהב כובעים, יולקאוט קונה לי כובעים, מלא כובעים, עד כדי כך שיש לי אוסף כובעים מכל העולם ומכל התקופות בעולם. אם כי בזמן האחרון, מעבר לכובעים חדשים, אני רוצה היפופוטם גמדי מליבריה. כבר הוספתי אותו לרשימת הדברים שאני רוצה ונתתי אותה למיסְטְלי. זה הנוהל הקבוע שלנו, כי אני בקושי יוצא אל הרחוב, אז מיסטלי קונה לי כל מה שאני רוצה בהוראתו של יולקאוט. ומאחר שלמיסטלי יש זיכרון נוראי, אני צריך להכין לו רשימות. אלא שהיפופוטם גמדי מליבריה אי־אפשר לקנות סתם כך בחנות לחיות מחמד. בחנויות לחיות מחמד מוכרים כלבים, לכל היותר. אבל מי בכלל רוצה כלב? אף אחד לא רוצה כלב. קשה כל כך להשיג היפופוטם גמדי מליבריה, שיכול להיות שלא תהיה לנו ברירה אלא לנסוע ללכוד אותו בליבריה. בגלל זה כואבת לי נורא הבטן. האמת, תמיד כואבת לי הבטן, אבל הפעם ההתכווצויות תכופות יותר.
    נראה לי שהחיים שלי די נתעבים כרגע. ואולי גם פתטיים.
    בדרך כלל אני תמיד מחבב את מָסָצין. הוא מעצבן אותי רק כשהוא נהיה קפדני ומתעקש להיצמד לתוכנית הלימודים. דרך אגב, מסצין לא קורא לי טוצ'טלי. מסצין קורא לי בשמי היפני, אוּסָאגי, כי הוא חובב של כל מה שקשור לאימפריה היפנית. מתוך העניינים של האימפריה היפנית, אני חובב את סרטי הסמוראים. יש סרטים שראיתי כל כך הרבה פעמים, שאני כבר יודע אותם בעל פה. כשאני צופה בהם, אני מקדים את הסמוראים ומדקלם את השיחות ביניהם לפניהם. ואני אף פעם לא מתבלבל. זה בזכות הזיכרון שלי, כי באמת שהוא כמעט קטלני. לאחד הסרטים קוראים דמדומי הסמוראי, והוא עוסק בסמוראי זקן שמלמד איזה ילד את ענייני הסמוראים. באחד הקטעים הוא מכריח אותו לקפוא במקום ולשתוק במשך ימים שלמים. הוא אומר לו: "הזקיף חרישי ויודע להמתין. אורך הרוח הוא נשקו העילאי, בדומה לעגור שלעולם אינו מתייאש. החלשים ניכרים בתנועתם. החזקים בקיפאונם. ראֵה את החרב הקטלנית אשר אינה יודעת חיל. ראה את הרוח. ראה את עפעפיך. עצום את עיניך וראה את עפעפיך." ולא רק את הסרט הזה אני יודע בעל פה, אני יודע עוד מלא סרטים, ארבעה.
    יום אחד במקום ללמד אותי, מסצין סיפר לי את הסיפור שלו, סיפור נתעב ופתטי במיוחד. פשוט בעבר הוא עשה עסקים מצוינים עם הפרסומות בטלוויזיה. הוא היה לוקח מיליוני פסו על המצאת פרסומות לשמפו ולמשקאות מוגזים. אבל מסצין היה עצוב כל הזמן, כי האמת היתה שהוא למד כדי להיות סופר. כאן מתחיל הקטע הנתעב. בנאדם מרוויח מיליוני פסו ומרגיש עצוב כי הוא לא סופר. פשוט נתעב. בקיצור, מרוב עצב מסצין עבר לחיות רחוק־רחוק, בבקתה באמצע שומקום, על פסגה של גבעה, אני חושב. הוא רצה להרהר ולכתוב ספר על החיים. הוא אפילו לקח איתו מחשב. הקטע הזה כבר לא נתעב, אלא פתטי. הבעיה היא שמסצין לא קיבל השראה, ושבינתיים השותף שלו, שהיה גם החבר הכי טוב שלו, דפק אותו ולקח ממנו את כל המיליונים שלו. איזה חבר הכי טוב ואיזה נעליים, חתיכת בוגד.
    ובשלב הזה מסצין התחיל לעבוד אצלנו, כי מסצין הוא טיפוס משכיל. יולקאוט אומר שטיפוס משכיל זה בן אדם שחושב את עצמו מרוב יֶדע שיש לו. יֶדע במדעי הטבע, כמו למשל שיונים מעבירות מחלות מגעילות. וידע בהיסטוריה, כמו למשל שהצרפתים מאוד אוהבים לכרות למלכים את הראש. בגלל זה הטיפוסים המשכילים אוהבים להיות מורים. לפעמים הידע שלהם שגוי, כמו למשל כשהם חושבים שכדי לכתוב ספר צריך לעבור לגור בבקתה באמצע שומקום, ועוד על פסגה של גבעה. זה מה שיולקאוט אומר, שהטיפוסים המשכילים יודעים הרבה דברים מהספרים, אבל שבתכלס הם לא מבינים מהחיים שלהם. גם אנחנו חיים באמצע שומקום, אבל לא כדי לקבל השראה. אנחנו עושים את זה בשביל ההגנה.
    בכל אופן, אני לא יכול ללכת לבית הספר, ובגלל זה מסצין מלמד אותי דברים מהספרים. בימים אלה אנחנו לומדים על כיבוש מקסיקו. זה נושא משעשע, שכולל מלחמה ודם והרוגים. הסיפור הוא כזה: מצד אחד יש את המלכים מממלכת ספרד, ומצד שני יש את האינדיאנים שחיו במקסיקו. יום אחד החליטו המלכים מממלכת ספרד להפוך גם למלכים של מקסיקו. אז הם באו והתחילו להרוג את האינדיאנים, אבל רק כדי להפחיד אותם ולגרום להם לקבל את המלכים החדשים שלהם. טוב, האמת היא שהיו אינדיאנים שהם אפילו לא הרגו, אלא רק שרפו להם את כפות הרגליים. כל הסיפור הזה מרתיח את מסצין, כי הוא לובש פונצ'ואים וסנדלים כאילו היה אינדיאני. ואז הוא מתחיל לנאום. הוא אומר לי:
    "שדדו מאיתנו את הכסף, אוסאגי, בזזו אותנו!"
    אפשר לחשוב שהמתים האינדיאנים היו בני הדודים או הדודים שלו. פתטי. דרך אגב, הספרדים לא אוהבים לכרות למלכים את הראש. עד היום יש להם מלכים חיים שהראש דבוק להם לצוואר. מסצין הראה לי תמונה בירחון. גם זה ממש פתטי.
    אחד הדברים שלמדתי מיולקאוט הוא שלפעמים לא מספיק כדור אחד כדי להפוך אנשים לגופות. לפעמים צריך שלושה או אפילו ארבעה־עשר כדורים. תלוי איפה פוגעים. אם תכניס למישהו שני כדורים במוח, הבנאדם ימות על בטוח. אבל אפשר גם להכניס למישהו אלף כדורים בשיער ולא יקרה לו כלום, אם כי אני מניח שמשעשע לצפות בזה. ואת כל זה למדתי ממשחק שיולקאוט ואני משחקים. זה משחק של שאלות ותשובות. אחד זורק מספר של כדורים ואיבר בגוף, והשני עונה: חי, גופה או התחזית שמורה.
    "כדור בלב."
    "גופה."
    "שלושים כדורים בציפורן הזרת של רגל שמאל."
    "חי."
    "שלושה כדורים בלבלב."
    "התחזית שמורה."
    וכן הלאה. כשנגמרים לנו האיברים בגוף, אנחנו מחפשים איברים חדשים בספר שכולל איורים והכול, אפילו איורים של הערמונית ושל המוח המוארך. ואם כבר מדברים על כובעים, לפני שיורים למישהו במוח, חשוב מאוד להוריד לו את הכובע כדי שלא יתלכלך. קשה מאוד להסיר כתמי דם. זה מה שחוזרת ואומרת איצפָּפָּלוֹטְל, המשרתת שמנקה את הארמון שלנו. כן, כן, את הארמון שלנו, ליולקאוט ולי יש ארמון, למרות העובדה שאנחנו לא מלכים. פשוט יש לנו מלא כסף. מלא. יש לנו פֶּסוס, שזה המטבע המקסיקני. וגם דולרים, שזה המטבע של מדינת ארצות הברית. ויש לנו גם יורו, שזה המטבע של המדינות והממלכות באירופה. נראה לי שיש לנו אלפי מיליונים משלושת הסוגים, אפילו שיותר מכול אנחנו אוהבים את השטרות של מאה אלף דולר. ובנוסף לכסף יש לנו גם את התכשיטים ואת האוצרות. ומלא כספות עם סיסמאות סודיות. בגלל זה אני מכיר מעט מאוד אנשים, שלושה־עשר או ארבעה־עשר. כי אם הייתי מכיר יותר אנשים, היו גונבים לנו את הכסף או דופקים אותנו כמו שדפקו את מסצין. יולקאוט אומר שאנחנו צריכים להגן על עצמנו. גם זה הקטע בכנופיות.
    לפני כמה ימים בא לארמון שלנו אדון שלא הכרתי, ויולקאוט רצה לבדוק אם אני גבר או לא. הפנים של האדון היו מרוחות בדם, והאמת, היה קצת מפחיד לראות אותו. אבל אני לא אמרתי כלום, כי מי שגבר לא מפחד, ומי שמפחד, מתרומם. עמדתי בפנים חתומות בזמן שמיסטלי וצ'יצ'ילקוּאָלי, שני השומרים של הארמון שלנו, החטיפו לו מכות קטלניות. בסוף הסתבר שהאדון מתרומם, כי הוא התחיל לצווח ולצעוק: אל תהרגו אותי! אל תהרגו אותי! הוא אפילו השתין במכנסיים. המזל הוא שאני כן יצאתי גבר ויולקאוט נתן לי לצאת לפני שהפכו את המתרומם לגופה. בטוח הרגו אותו, כי אחר כך ראיתי את איצפפלוטל עוברת עם דלי ומגב. אם כי אני לא יודע כמה כדורים ירו בו. אני חושב שארבעה כדורים בלב לפחות. אם לוקחים בחשבון את המתים, אני מכיר יותר משלושה־עשר או ארבעה־עשר בני אדם. אני מכיר שבעה־עשר לפחות. ואפילו עשרים, בלי למצמץ. אבל המתים לא נחשבים כי המתים הם לא בני אדם, אלא גופות.
    בפועל יש מלא דרכים לייצר גופות, אבל הדרך הכי רווחת היא באמצעות חורים. חורים שמחוררים בבני האדם כדי שיברח להם הדם. קליעי האקדחים מייצרים חורים, וגם הסכינים מסוגלות לייצר אותם. כשהדם בורח, מגיע שלב שבו הלב או הכבד מפסיקים לתפקד. ולפעמים גם המוח. ואז מתים. דרך נוספת לייצר גופות היא באמצעות חתכים, שגם אותם מבצעים בעזרת סכינים, או בעזרת מצ'טות וגיליוטינות. יש חתכים קטנים ויש חתכים גדולים. החתכים הגדולים מפרידים בין חלקי הגוף ומייצרים גופות מבותרות. השיטה המקובלת היא לכרות את הראש, אם כי בתכלס אפשר לכרות גם דברים אחרים. בעניין הזה אשם הצוואר. אם לא היה לנו צוואר, זה היה אחרת. במקרה כזה אולי היה נוח יותר לחתוך את הגופים באמצע כדי שיתקבלו שתי גופות. אבל מה לעשות שיש לנו צוואר, ושזה מהווה פיתוי גדול מדי. בעיקר לצרפתים.
    האמת, לפעמים הארמון שלנו לא נראה כמו ארמון. הבעיה היא שהוא נורא גדול ואי־אפשר לדאוג שיישאר ללא רבב. איצפפלוטל כבר מזמן ביקשה מיולקאוט שישכור את אחייניתה כדי שתעזור לה עם הניקיון. היא אומרת שאפשר לסמוך עליה, אבל יולקאוט לא רוצה להכניס בני אדם נוספים לארמון שלנו. איצפפלוטל מתלוננת כי בארמון שלנו יש עשרה חדרים: החדר שלי, החדר של יולקאוט, חדר הכובעים, החדר שמשמש את מיסטלי ואת צ'יצ'ילקואלי, חדר העסקים של יולקאוט ועוד חמישה חדרים ריקים שלא נמצאים בשימוש. ובנוסף יש גם את המטבח, את חדר הספות, את חדר הטלוויזיה, את חדר הסרטים, את חדר המשחקים שלי, את חדר המשחקים של יולקאוט, את המשרד של יולקאוט, את חדר האוכל הפנימי, את חדר האוכל במרפסת, את חדר האוכל הקטן, חמישה חדרי אמבטיה שנמצאים בשימוש, שני חדרי אמבטיה שלא נמצאים בשימוש, את חדר הכושר, את הסאונה ואת הבריכה.
    מיסטלי אומר שיולקאוט פרנואיד ושזאת בעיה. בעיה מבחינת הניקיון של הארמון וגם מבחינת המנוחה של מיסטלי. כי מיסטלי וצ'יצ'ילקואלי מאבטחים את הארמון שלנו עם הרובים שלהם עשרים וארבע שעות ביממה. עשרים וארבע שעות ביממה משמעו שלפעמים מיסטלי לא ישן ולפעמים צ'יצ'ילקואלי לא ישן. למרות החומה הגבוהה שמגוננת עלינו. ולמרות העובדה שעל החומה יש שברי זכוכיות וחוטי תיל ואזעקת לייזר, שלפעמים מצפצפת כשעוברת ציפור בסביבה. ולמרות העובדה שאנחנו חיים באמצע שומקום.
    מסביב לארמון יש לנו גן ענקי. מטפל בו אָסקַאטְל, אילם שכל היום מוקף ברעש של המכונות שהוא מפעיל. הרעש מחריש אוזניים כשמתקרבים יותר מדי. לאסקאטל יש מכונות לגיזום הדשא, מכונות לגיזום העשבים ומכונות לגיזום השיחים והעצים. אבל האויבים העיקריים שלו הם העשבים השוטים. האמת, אסקאטל מפסיד במשחק כי הגן שלנו תמיד מלא בעשבים שוטים. דרך אגב, ההיפופוטם הגמדי מליבריה הוא מין מכונה שקטה שזוללת עשבים שוטים. זה מה שנקרא, אוכל עשבים.
    בגן, מול חדר האוכל במרפסת, נמצאים גם הכלובים של בעלי החיים שלנו, שמתחלקים לשני סוגים: העופות והחתוליים. במחלקה של העופות יש לנו עיטים, בזים וכלוב מלא בתוכים ובציפורים ססגוניות. אָרוֹת וכאלה. במחלקה של החתוליים יש לנו אריה בכלוב אחד ושני נמרים בכלוב השני. ליד הנמרים יש חלקה שמיועדת לכלוב של ההיפופוטם הגמדי שלנו מליבריה. הכלוב יכלול בריכה, אבל לא בריכה עמוקה, אלא בריכה רדודה לדשדוש בבוץ. בניגוד לשאר ההיפופוטמים, ההיפופוטם הגמדי מליבריה לא אוהב לחיות בתוך המים. בכל העניינים האלה יטפל איצקוּאוּטלי, הממונה על בעלי החיים שלנו. הוא מאכיל אותם, דואג לניקיון של הכלובים שלהם ונותן להם תרופות כשהם חולים. איצקואוטלי היה יכול לספר לי מלא דברים על בעלי החיים, להסביר לי איך מרפאים אותם וכאלה. אבל הוא לא מספר לי כלום. גם הוא אילם.
    אני מכיר מלא אילמים, שלושה. לפעמים כשאני אומר להם משהו, הם פותחים את הפה כאילו רצו לדבר. אבל הם לא אומרים כלום. האילמים הם אנשים מסתוריים וחידתיים. פשוט בשתיקה אי־אפשר לתת הסברים. מסצין חולק עלי. הוא אומר שבשתיקה לומדים הרבה דברים. אבל הרעיונות שלו באים מהאימפריה היפנית, שאותה הוא כל כך אוהב. אני מניח שאין בעולם דבר מסתורי וחידתי יותר מאילם יפני.
    יש ימים שבהם הכול מחריד. כמו היום, למשל, כששוב תקף אותי כאב בטן חשמלי. הרגשתי מין דקירות כאלה, כמו מכות חשמל. פעם החדרתי מזלג לשקע והתחשמלה לי קצת היד. עם הדקירות זה אותו הדבר, אבל במעיים.
    בתור נחמה, יולקאוט נתן לי כובע חדש בשביל האוסף שלי: כובע תלת־קרני. יש לי מלא כובעים תלת־קרניים, אחד־עשר. הכובע התלת־קרני הוא כובע משולש עם כיפה קטנטנה. יש לי כובעים תלת־קרניים ממדינת צרפת, מהממלכה המאוחדת וממדינת אוסטריה. הכובע התלת־קרני האהוב עלי באוסף הוא כובע צרפתי שהיה שייך לאיזה צבא מהפכה. ככה לפחות היה כתוב בקטלוג. אני מחבב את הצרפתים כי הם תמיד מורידים למלך את הכתר לפני שהם כורתים לו את הראש. ככה הכתר לא נמעך ואפשר לשים אותו במוזיאון בפריז או למכור אותו לאנשים שמלאים בכסף, כמונו. הכובע התלת־קרני החדש שייך לממלכת שוודיה ויש לו שלושה פונפונים אדומים, אחד בכל חוֹד. אני מאוד אוהב כובעים תלת־קרניים, כי אלה כובעים של חיילים משוגעים. מספיק לחבוש כובע כזה כדי שמיד יתחשק לך לרוץ לפלוש בכוחות עצמך לממלכה הקרובה לביתך. אבל היום לא בא לי לפלוש למדינות וגם לא לצאת למלחמות. היום זה יום מחריד.
    אחר הצהריים מסצין לא הטיל עלי שיעורי בית, ורק נתן לי לערוך מחקר חופשי. זה משהו שאנחנו עושים לפעמים, בעיקר כשאני חולה ולא מצליח להתרכז. עשיתי מחקר על מדינת ליבריה. באנציקלופדיה כתוב שמדינת ליבריה נוסדה במאה התשע־עשרה על ידי אנשים שקודם לכן עסקו בעבדות במדינת ארצות הברית. האנשים האלה היו אפרו־אמריקאים. הבוסים שלהם שיחררו אותם והם עברו לגור באפריקה. הבעיה היא שבאפריקה כבר חיו אנשים אחרים, האנשים האפריקאים. אז האנשים האפרו־אמריקאים התחילו למשול במדינת ליבריה והאנשים האפריקאים לא. בגלל זה הם כל הזמן נלחמו והרגו אחד את השני. ועכשיו בערך כולם מתים מרעב.
    כנראה שמדינת ליבריה היא מדינה מחרידה. גם מקסיקו היא מדינה מחרידה. מדינה מחרידה כל כך 
    שאי־אפשר להשיג בה היפופוטם גמדי מליבריה. זה בעצם מה שנקרא לחיות בעולם השלישי.
    הפוליטיקאים הם בני אדם שעושים עסקים מסובכים. וזה לא שהם מפותחים לגילם. להפך. זה מה שאומר יולקאוט, שכדי להרוויח מיליוני דולרים, לא צריך לחזור אלף פעם על המילה דמוקרטיה. היום הכרתי את האדם הארבעה־עשר או החמישה־עשר שאני מכיר, פוליטיקאי שמכונה "אֶל גוֹבֶּר".1 הוא בא לארמון שלנו לארוחת ערב בזכות הפּוֹסוֹלֶה2 הירוק המשובח של סינטיאוֹטְל. סינטיאוטל היא המבשלת של הארמון שלנו ויודעת להכין את כל סוגי הפוסולה בעולם, זאת אומרת, שלושה סוגים: פוסולה ירוק, פוסולה לבן ופוסולה אדום. אני לא ממש אוהב פוסולה, בייחוד בגלל הקטע המגוחך של החסה החמה. החסה נועדה לסלטים ולכריכים. חוץ מזה, את הפוסולה מכינים עם ראשי חזירים. פעם הצצתי אל תוך הקדירה, ובמרק צפו שיניים ואוזניים. נתעב. אני אוהב אֶנצ'ילָדָס, קֶסָדייָס וטָאקוֹס אַל פַּסטוֹר.3 את הטאקוס אל פסטור אני אוהב בלי אננס, כי גם אננס בטאקוס זה מגוחך. ואת האנצ'ילדס אני אוכל בלי הרבה חריף, כדי שלא תכאב לי הבטן עוד יותר.
    1 El gober: קיצור של "המושל".
    2 Pozole: מרק מקסיקני עשיר המבוסס על גרגירי תירס לבן, בשר וצ'ילי.
    3 Enchiladas: טורטיות ממולאות בגבינה או בעוף ברוטב חריף. Quesadillas: טורטיות ממולאות בגבינה. Tacos al pastor: טורטיות ממולאות בבשר חזיר שמזכיר שווארמה. אוכלים אותן עם אננס.
    אֶל גוֹבֶּר הוא האיש שאמור למשול בבני האדם שחיים במדינה מסוימת. יולקאוט אומר שאל גובר לא מושל באף אחד, אפילו לא בכּוּס של האימא שלו. בכל אופן, אל גובר הוא איש נחמד, למרות העובדה שהוא לא מגלח את קווצת השיער הלבנה שצומחת לו על הקודקוד. אני נהניתי מאוד להאזין לשיחות בין יולקאוט לאל גובר. אבל אל גובר לא נהנה. הפרצוף שלו היה אדום, כאילו עמד להתפוצץ, כי אני אכלתי קסדייס בזמן שהם אכלו פוסולה ושוחחו על עסקי הקוקאין שלהם. יולקאוט אמר לו להירגע כי אני כבר ילד גדול, וגם שאנחנו כנופיה ושבכנופיות לא מסתירים את האמת. בשלב הזה אל גובר שאל אותי בן כמה אני, וכשעניתי לו, הוא טען שאני עדיין צעיר מדי בשביל הדברים האלה. ואז יולקאוט התעצבן וזרק לו בפרצוף מלא דולרים שהוא שלף מתוך מזוודה. היו שם מלא דולרים, מיליונים. וצעק עליו:
    "תסתום, חתיכת גובּר מזדיין, מה אתה מבין בכלל? הנה, קח את הנדבות שלך, חתיכת מטומטם, קח אותן, נו."
    אחר כך הוא אמר לי שזאת התכלית של העסק שלנו, לממן מטומטמים. אל גובר רק האדים עוד יותר, כאילו עמד להתפוצץ באמת, אלא שאז הוא פרץ בצחוק. יולקאוט אמר לו שאם הוא כל כך דואג לי, שישיג לי היפופוטם. אל גובר עשה פרצוף של אחד שלא מבין כלום, אז הסברתי לו שאני רוצה היפופוטם גמדי מליבריה ושקשה מאוד להשיג היפופוטמים כאלה בלי לנסוע למדינת ליבריה. בשלב הזה הפרצוף שלו כבר לא איים להתפוצץ. הוא שאל אותנו: "אז למה שלא תטוסו לליבריה?" יולקאוט רק ענה לו:
    "אל תהיה מטומטם, גובּר."
    ואז אל גובר אמר: "נראה, אני בטוח שנמצא לזה פתרון." ויולקאוט ליטף את ראשי באצבעותיו המכוסות בטבעות זהב ויהלומים:
    "אתה רואה, טוצ'טלי, יולקאוט תמיד יכול."
    האמת, לפעמים מקסיקו היא מדינה נפלאה שמאפשרת עסקים מצוינים. זאת אומרת, לפעמים מקסיקו היא מדינה מחרידה ולפעמים היא מדינה נפלאה.
    אחד השירים האהובים עלי הוא 'המלך'. זה אפילו השיר הראשון שלמדתי לשיר בעל פה. למרות העובדה שהייתי אז ממש קטן ועדיין לא היה לי זיכרון קטלני. האמת, לא ידעתי את כולו בעל פה, אבל הייתי ממציא את החלקים שלא זכרתי. העניין הוא שקל מאוד לחרוז את השורות של השיר הזה. למשל: חריזה ואריזה הן חרוז. אם מחליפים מילה במילה, אף אחד לא שם לב. בשיר 'המלך' אני אוהב את הקטע שאומר אין לי כס ולא מלכה, וגם לא מישהו שיפרנס אותי, אבל למרות הכול, אני המלך. שם מוסבר בדיוק מה צריך כדי להפוך למלך: כס, מלכה ומישהו שיפרנס אותך. אם כי כשאתה שר את השיר הזה אין לך כלום, אפילו כסף אין לך, אבל למרות הכול, אתה המלך כי המילה שלך היא החוק. כי השיר הזה מתעסק בעצם במה זה להיות גבר שבגברים. לפעמים גברים לא מפחדים וזה מה שהופך אותם לגברים. ולפעמים אין להם כלום, אבל למרות הכול הם מלכים בזכות העובדה שהם גברים.
    היתרון הכי גדול בלהיות מלך הוא שלא צריך לעבוד. מספיק פשוט לשים את הכתר כדי שבני האדם בממלכה שלך ייתנו לך כסף, מיליונים. לי יש כתר, אלא שאני לא יכול לחבוש אותו כל יום. יולקאוט נתן לי לחבוש אותו רק ארבע פעמים. אנחנו מחזיקים אותו בכספת עם שאר האוצרות שלנו. הכתר לא עשוי מזהב, כי הוא היה שייך למלך באפריקה ובאפריקה כולם עניים, אפילו המלכים. מדינת ליבריה נמצאת באפריקה. המזל הוא שמקסיקו לא נמצאת באפריקה. אם מקסיקו היתה נמצאת באפריקה, זה היה מחריד. הכתר עשוי ממתכות ומיהלומים. הוא עלה לנו מלא כסף כי כדי להיות מלך באפריקה צריך להרוג מלא אנשים. זאת מין תחרות כזאת — בכתר זוכה מי שצבר הכי הרבה גופות. מסצין אומר שגם באירופה זה ככה. גם הנושא הזה מרתיח אותו ונותן לו השראה לנאום. על פסגת הגבעה מסצין לא שאב השראה לכתוב ספר, אבל השראה לנאומים הוא דווקא כן קיבל, ומאז הוא לא מפסיק לנאום. הוא אומר:
    "אירופה קמה על תל של גופות, אוסאגי, באירופה זורמים נהרות של דם."
    כשאנחנו מדברים על הדברים האלה, רואים שמסצין שונא את הספרדים ולפעמים אפילו את הצרפתים. הוא שונא את כל האירופאים. זה פתטי. בעינַי הצרפתים הם אנשים טובים כי הם המציאו את הגיליוטינה. והספרדים הם לקוחות טובים של העסקים של יולקאוט. אבל האמריקאים הם לקוחות טובים מהם. המקסיקנים הם לא לקוחות טובים של יולקאוט, כי יולקאוט לא רוצה. אחת הגופות שהכרתי היתה שייכת לשומר שעבד פעם בתפקיד של צ'יצ'ילקואלי, ויום אחד החליט לעשות עסקים במקסיקו. יולקאוט לא רוצה להרעיל את המקסיקנים. מסצין אומר שזה מה שנקרא להיות לאומן.
    קֶצ'וֹיִי היא האדם הכי אילם שאני מכיר. מיסטלי מביא אותה לארמון שלנו פעמיים או שלוש בשבוע. לקצ'ויי יש רגליים ארוכות מאוד — רגליים באורך של מטר וחצי, אומרת סינטיאוטל. מיסטלי אומר משהו אחר, חידתי:
    "תשעים שישים תשעים, תשעים שישים תשעים."
    זה סוד, הוא אומר לי את זה בסתר. הכול בקצ'ויי סודי. היא מסתובבת בארמון בלי להסתכל על אף אחד, בלי להרעיש, צמודה תמיד ליולקאוט. מדי פעם הם נעלמים ואחר כך חוזרים ומופיעים, הכול בצורה מסתורית מאוד. כך עוברות השעות, עד שנגמר היום וקצ'ויי הולכת. אחרי זה, ביום אחר, מיסטלי שוב מביא אותה ושוב מתחילים הסודות וההיעלמויות.
    הרגע הכי חידתי מגיע כשכולנו מתיישבים לאכול יחד במרפסת — יולקאוט, קצ'ויי, מסצין ואני. בפעם הראשונה מסצין שאל את קצ'ויי אם היא מלֵיאוֹן או מגווָדָלָחָרָה או מאיפה. קצ'ויי לא הספיקה להגיד שום דבר. היא נתנה מבט חטוף במסצין, ואז יולקאוט צעק שהיא מחוות הטיזֶנַבּי. חוות הטיזנבי נמצאת לא רחוק מסָן חוּאָן, ליד הכביש הראשי. על שער הכניסה תלוי שלט שכתוב עליו: טיזנבי.
    אפשר גם לחשוב שקצ'ויי עיוורת, כי אף פעם 
    אי־אפשר לדעת לאן היא מסתכלת. אבל קצ'ויי לא עיוורת. אני כבר תפסתי אותה מסתכלת לי על הכובעים. עוד קטע מוזר הוא שהיא אוכלת רק סלטים. הסלט האהוב עליה הוא סלט חסה, עגבניות, ברוקולי, בצל ואבוקדו. אחרי זה היא מוסיפה לו לימון ומלח בעזרת האצבעות הדקות והארוכות שלה. אצבעות מכוסות בטבעות. אבל הטבעות של קצ'ויי דקיקות וקטנות, בניגוד לטבעות העבות והמשובצות ביהלומי ענק של יולקאוט. היא לא מיליונרית כמונו.
    במהלך הארוחה יולקאוט ומסצין מדברים על הפוליטיקאים. השיחות שלהם משעשעות כי יולקאוט צוחק הרבה ואומר למסצין שהוא תמים בן תמימים. מסצין לא צוחק כמו יולקאוט, כי לדעתו בממשלה צריכים לשבת פוליטיקאים מצד שמאל. הוא אומר: "אם השמאל היה יושב בממשלה, כל זה לא היה קורה." הצחוק של יולקאוט מתגבר. לפעמים מסצין שולף שמות של פוליטיקאים ויולקאוט עונה לו, תלוי בשם:
    "אההההה."
    או:
    "טס־טס."
    לפעמים מסצין צוחק בהפתעה ואומר ידעתי, ידעתי. ובהזדמנויות אחרות הוא צועק לא נכון, לא נכון, ויולקאוט אומר לו שהוא תמים בן תמימים.
    בזמן שקצ'ויי אוכלת את הסלטים שלה, אנחנו אוכלים את המטעמים של סינטיאוטל. מסצין משוגע עליהם. בסוף כל ארוחה הוא קורא לה בקולי קולות ואומר לה שזה היה המוֹלֶה הכי טוב שהוא אכל בחיים שלו, אם אכלנו מולה, או שזה היה הסטייק הכי טוב שהוא אכל בחיים שלו, אם אכלנו סטייק, וכולי. פתטי. יולקאוט טוען שמסצין רעב מלידה. קצ'ויי לא אומרת כלום, כי היא אילמת. מסצין אומר שהיא צמחונית. אני אומר שהיא אוכלת עשבים, כמו ההיפופוטמים הגמדיים מליבריה. אבל ההיפופוטמים הגמדיים מליבריה לא אוהבים סלט חסה, הם אוהבים סלט אלפלפה. אם קצ'ויי לא היתה אילמת, הייתי שואל אותה מה דעתה על החסה החמה ששמים בפוסולה.
    זה מה ששידרו היום בחדשות בטלוויזיה: בגן החיות בגוודלחרה הנמרים טרפו אישה שלמה והשאירו רק את רגל שמאל שלה. אולי רגל שמאל לא היתה עסיסית במיוחד. או שאולי הנמרים שבעו לפני שהספיקו להגיע אליה. אני אף פעם לא ביקרתי בגן החיות בגוודלחרה. פעם ביקשתי מיולקאוט שייקח אותי, אבל במקום לקחת אותי הוא הביא עוד בעלי חיים לארמון. בפעם ההיא הוא גם קנה לי את האריה. ואמר לי משהו על איזה איש שלא הצליח להגיע אל הר, ושבגלל זה ההר 
    בא אליו.
    גברת ארוחה היתה המנהלת של גן החיות והיו לה שני ילדים, בעל ומוניטין בינלאומי. יופי של מילה, מוניטין. אמרו שייתכן שמדובר בהתאבדות או ברצח, כי האישה לא נהגה להיכנס לכלוב של הנמרים. אנחנו לא משתמשים בנמרים שלנו להתאבדויות ולרציחות. את הרציחות מבצעים מיסטלי וצ'יצ'ילקואלי באמצעות חורי כדורים. את ההתאבדויות אני לא יודע איך אנחנו מבצעים, אבל בטח לא באמצעות נמרים. בנמרים אנחנו משתמשים כדי שיטרפו את הגופות. וכך גם באריה שלנו. אם כי בעיקר אנחנו משתמשים בהם כדי להסתכל עליהם, כי אלה בעלי חיים שריריים וחסונים ויפים למראה. זה בטח בזכות התזונה האיכותית. אני לא אמור לדעת את הדברים האלה, כי מיסטלי וצ'יצ'ילקואלי מבצעים אותם בחסות החשיכה. אבל אני חושב שבעניין הזה, בגילוי סודות, אני דווקא כן מפותח לגילי.
    בסוף הכתבה האיש של החדשות נהיה עצוב ואיחל למנהלת של גן החיות שתנוח על משכבה בשלום. כמה אידיוטי. האישה הרי שכבה בבטן של הנמרים, לעוסה כולה. חוץ מזה, היא היתה צפויה להישאר שם רק עד שהנמרים יסיימו לעכל, ואז היא תהפוך לחרא של נמר. איזה נוחי על משכבך בשלום ואיזה נעליים. רגל שמאל אולי תנוח על משכבה בשלום, וגם זה 
    מוטל בספק.
    יולקאוט צפה איתי בכתבה ואחר כך אמר לי דברים חידתיים. קודם הוא אמר לי:
    "אהההה, עזרו לה להתאבד."
    ואחר כך, אחרי שסיים לצחוק:
    "מי שחושד, קולע."
    לפעמים יולקאוט אומר משפטים חידתיים ומסתוריים. במקרים כאלה אין טעם לשאול אותו למה הוא התכוון, כי הוא אף פעם לא עונה לי. הוא רוצה שאני אפתור את החידה.
    לפני השינה חיפשתי במילון את המילה מוניטין. הבנתי שהקטע במוניטין הוא שאנשים יחשבו עליך דברים טובים, שיחשבו שאתה הכי־הכי. זה מה שנקרא להיות בעל מוניטין. פתטי.
    היום השעמום שלי עובר את גבול הייאוש הקטלני ביותר. משעמם לי כי אני לא יוצא מהארמון וכי כל הימים הם אותו הדבר.
    אני קם בשמונה, מתרחץ ואוכל ארוחת בוקר.
    בין תשע לאחת אני לומד עם מסצין.
    אני משחק בפלייסטיישן מאחת עד שתיים.
    בין שתיים לשלוש אנחנו אוכלים.
    בין שלוש לחמש אני מכין שיעורי בית ועורך מחקרים חופשיים.
    בין חמש לשמונה אני עושה מה שבא לי.
    בשמונה אנחנו אוכלים ארוחת ערב.
    בין תשע לעשר אני רואה טלוויזיה עם יולקאוט, ובעשר אני הולך לחדר שלי לקרוא במילון ולישון.
    למחרת אותו הדבר. בימי שבת וראשון זה עוד יותר גרוע, כי כל היום אני מנסה לחשוב מה בא לי: לבקר את בעלי החיים שלנו, לראות סרטים, לדבר עם מיסטלי על דברים סודיים, לשחק בפלייסטיישן, לנקות את הכובעים, לראות טלוויזיה, לעשות רשימות של הדברים שאני רוצה כדי שמיסטלי יקנה לי אותם... לפעמים זה כיף, אבל לפעמים זה גם מחריד. בגלל הפרנויה של יולקאוט, לא יצאתי מהארמון כבר מלא ימים, אחד־עשר.
    הכול התחיל כשבחדשות הופיעו החיילים שמחפשים את הסמים. צ'יצ'ילקואלי אמר ליולקאוט:
    "יש בעיות, בוס."
    יולקאוט אמר לו לא להיות מטומטם. למחרת אמרו בטלוויזיה ששלחו במפתיע כמה אנשים שישבו בכלא במקסיקו לחיות בכלא במדינת ארצות הברית. יולקאוט צפה בידיעה בתשומת לב מיוחדת ואפילו ביקש ממני להיות בשקט. בטלוויזיה שידרו את רשימת השמות של האנשים שעברו לגור בכלא במדינת ארצות הברית. כשהסתיימה הכתבה, יולקאוט אמר את אחד המשפטים החידתיים והמסתוריים שלו. הוא אמר:
    "עכשיו נדפקנו ביג טיים."
    הפעם המשפט היה חידתי מדי, כי אפילו צ'יצ'ילקואלי השתתק כמו בניסיון לפתור את התעלומה.
    מאותו הרגע התחילו להופיע גופות בטלוויזיה על בסיס יומיומי. כבר הופיעו: הגופה מגן החיות, הגופות של המשטרה, הגופות של סוחרי הסמים, הגופות של הצבא, הגופות של הפוליטיקאים והגופות של החפים מפשע המזוינים. אל גובר וכבוד הנשיא הופיעו בטלוויזיה כדי להגיד לכל המקסיקנים והמקסיקניות שאין מה לדאוג, שנהיה רגועים.
    גם יולקאוט לא יוצא מהארמון. הוא כל היום רק מדבר בטלפון ומחלק פקודות. מיסטלי וצ'יצ'ילקואלי כן יוצאים מהארמון. מיסטלי אומר שבחוץ יש בלגן רציני. צ'יצ'ילקואלי אומר שיש טונה בעיות. יולקאוט רוצה שניסע לתקופה למקום רחוק, בשביל ההגנה. הוא שאל אותי לאן אני רוצה לנסוע והבטיח לי שניסע לאן שאני אגיד. מסצין ייעץ לי לבקש ממנו לנסוע לאימפריה היפנית. אם ניסע לשם, אוכל לפגוש אילם יפני. אבל אני רוצה לנסוע לספארי במדינת ליבריה כדי ללכוד היפופוטם גמדי מליבריה.
    מסצין הקריא לי קטעים מתוך ספר עתידני עתיק. זה ספר שכתב מישהו לפני המון שנים, כשהוא מדמיין את החיים שלנו כיום. הספר היה משעשע מאוד, כי המחבר ניבא כל מיני דברים שקורים בימינו, דברים כמו השתלות שיער ושיבוטים. אבל מסצין מאמין שהספר משעשע דווקא בגלל הדברים שהמחבר לא ניבא, כמו את עניין הכובעים. בספר כל האנשים מסתובבים עם כובעים. את מסצין מצחיק שהמחבר מצליח 
    לדמיין כל מיני דברים מסובכים, אבל לרגע לא מעלה בדעתו שמתישהו אנשים יפסיקו להשתמש בכובעים. הוא גם אמר לי שזה כאילו שכולם היו הולכים היום עם סומבררו. מסצין המסכן. בחיי שהמשכילים יודעים הרבה על הספרים, אבל לא יודעים כלום על החיים. הטעות היא לא של המחבר. הטעות היא של 
    האנושות.
    לי יש מלא סומבררוס, שישה. אחד מהם מפורסם, כי חבש אותו איזה צ'ארו4בסרט ישן נורא. את הסומבררו נתן לי יולקאוט ליום ההולדת בשנה שעברה, ואחר כך ראינו את הסרט כדי לחפש בו את הסומבררו. הסרט הוא על שני צ'ארוס שנלחמים על אישה. זה סרט ממש מגוחך. במקום להילחם באקדחים, שני הצ'ארוס נלחמים בשירים. ואפילו לא בשירי גברים נוסח 'המלך'. זה מה שאני לא מבין: למה ששני צ'ארוס, שני גברים שבגברים, ישירו על אהבה כמו שני מתרוממים. אולי בגלל זה אף אחד כבר לא רוצה לחבוש כובעים בימינו, כי אנשים עשו דברים מגוחכים כמו לחבוש סומבררו ולהיות מתרוממים. ושם נגמר המוניטין של הכובעים. בסוף הסרט כולם שמחים כי כל צ'ארו מוצא אישה משלו. הם אפילו נהיים חברים וחיים באושר ובעושר, הכול ממש מגוחך.
    4 Charro: הבוקר המקסיקני, מאפיין בעיקר את צפון המדינה.
    הבעיה עם הסרט הזה היא שזה הסרט האהוב על יולקאוט, והוא מכריח אותי לצפות בו איתו בכל פעם שמתחשק לו. כבר ראינו אותו מלא פעמים, עשרים פעם לפחות. בטעות כבר למדתי אותו בעל פה. הקטע הכי גרוע הוא כשאחד הצ'ארוס נעמד מתחת לחלון של מישהי ואומר לה דברי אהבה. הוא אומר לה: "עינייך כניצוץ הכוכבים, שני מאוֹרות בחשכת לבי. אני יודע שאינני ראוי לך, אך בלעדייך חיי אינם חיים." 
    פתטי.
    גם ממיסטלי קיבלתי סומבררו ליום ההולדת בשנה שעברה. בשנה שעברה היה לי יום הולדת מחריד. קיבלתי כמות כזאת של סומבררוס שאפשר היה לחשוב שאני טיפוס לאומני. את הסומבררו השני ייצרו בכפר של מיסטלי, כפר של צ'ארוס כאילו. אבל זה לא נכון. בכפר של צ'ארוס אמורים לחיות אלף צ'ארוס לפחות. פעם אחת, לפני מלא זמן, מיסטלי לקח אותי לכפר שלו ובסוף בכלל לא ראינו סוסים. ולא היה שם אפילו בן אדם אחד עם סומבררו, אפילו לא אחד. מה שכן, הכפר היה מלא בחנויות שמכרו סומבררוס וציוד לסוסים. לחנות אחת קראו "אל צ'ארו", לחנות אחרת קראו "עולם הצ'ארו", לחנות נוספת קראו "ענייני צ'ארוס", והיתה שם גם חנות בשם "צ'אריטוס". אבל לא היו שם צ'ארוס, אלא רק אנשים שבאו לצלם ולקנות מחזיקי מפתחות וגלויות.
    הצ'ארו היחיד שראיתי היה פסל בכניסה לכפר. צ'ארו חשוד, כי הוא עמד בתנוחה של רקדן בלט, כמו מתרומם. והוא אפילו לא חבש סומבררו. מיסטלי אמר לי שגנבו לו אותו, שבוקר אחד נעלם לצ'ארו הסומבררו. הגנב בטח היה מאלה שמאמינים שלצ'ארוס אסור להיות מתרוממים.
    בכל אופן, מיסטלי שמח מאוד להראות לי את כפר הצ'ארוס המדומה שלו. פתטי. האמת, בכפר היו בעיקר כנסיות. כמות הכנסיות היתה כזאת שבמקום כפר של צ'ארוס, זה היה כפר של כמרים. את מיסטלי זה הצחיק נורא. הוא אמר לי שאני צודק, שזה באמת כפר של כמרים, אבל של כמרים גברים. ואחר כך הוא הראה לי ילד שהלך ברחוב ואמר לי:
    "תראה, תראה, זה הבן של כבוד הבישוף."
    הבעיה עם הסומבררוס היא שהם נועדו רק לצ'ארוס. השוליים שלהם פשוט רחבים מדי, ויש אפילו סיכוי שאלה הכובעים עם השוליים הכי רחבים מכל הכובעים בעולם. לדעתי, אם היה כובע עם שוליים רחבים יותר, זה כבר לא היה כובע. זאת היתה שמשייה.
    מי שלא צ'ארו וחובש סומבררו עלול לחטוף סחרחורת וליפול על הצד. וגם קשה מאוד לקום מהרצפה עם הסומבררו על הראש. ויש בני אדם שחובשים סומבררו ומשתגעים. אבל לא מרוב חשק לכבוש ארצות, כמו שקורה לחובשי הכובעים התלת־קרניים. האמת, האנשים האלה סתם נתקפים חשק לירות באוויר ולצעוק סיסמאות לאומניות.
    הצ'ארוס, לעומת זאת, לא נופלים וגם לא משתגעים. הם רק שוהים בצל הסומבררו שלהם, אפופי חידתיות ומסתורין.
    מי יודע מה הם מסתירים, הצ'ארוס.
    מי יודע מה הם זוממים.
    היום הופיעה בטלוויזיה גופה חידתית: כרתו לה את הראש, והיא אפילו לא היתה שייכת למלך. וכנראה שלא הצרפתים אחראים למעשה, למרות החיבה שלהם לכריתת ראשים. אחרי הכריתה הצרפתים שומרים את הראשים בסלסילות. ראיתי את זה בסרט. הם מניחים סלסילה על הגיליוטינה, ממש מתחת לראש של המלך. אחרי זה הצרפתים שומטים את הלהב, ואז הראש הכרות של המלך נופל לתוך הסלסילה. בגלל זה אני אוהב את הצרפתים, בגלל העידון הקיצוני שלהם. לא רק שהם מורידים למלך את הכתר כדי שלא יימעך, אלא שבנוסף הם דואגים שהראש לא יתגלגל להם על הרצפה. אחרי זה הצרפתים מוסרים את הראש לאיזו גברת כדי שתבכה. למלכה או לנסיכה או למשהו בסגנון. פתטי.
    אנחנו, המקסיקנים, לא שומרים את הראשים הכרותים בסלסילות. אנחנו מוסרים את הראשים הכרותים בארגזים של ברנדי מיושן. כנראה שזהו פרט רב־חשיבות, כי האיש מהחדשות חזר ואמר שאת הראש שלחו בתוך ארגז של ברנדי מיושן. הראש היה שייך לגופה מהמשטרה, לבוס של כל השוטרים או משהו בסגנון. אף אחד לא יודע מה קרה לשאר החלקים של הגופה.
    בטלוויזיה שידרו תמונה של הראש, והאמת, היתה לו תסרוקת ממש מכוערת. שיער ארוך עם פסים מחומצנים, פתטי. גם בשביל זה צריך כובעים, כדי להסתיר את השיער. לא רק כשהתסרוקת מכוערת, כי את השיער כדאי להסתיר תמיד, אפילו כשהתסרוקת יפה כאילו. השיער הוא איבר מת של הגוף. לדוגמה, כשמספרים אותך, זה לא כואב. ומה שלא כואב, מת. כשמושכים לך בשיער זה כן כואב, אבל לא השיער כואב, אלא הקרקפת. חקרתי את הנושא במסגרת המחקרים החופשיים שלי עם מסצין. השיער הוא מין גופה שהחיים סוחבים על הראש. ולא גופה סתם, אלא גופה קטלנית שצומחת וצומחת בלי הפסקה, תופעה ממש נתעבת. יכול להיות שכשאתה הופך לגופה, השיער מפסיק להיות תופעה נתעבת, אבל קודם לא. זה היתרון הכי גדול בהיפופוטמים הגמדיים מליבריה: שהם קירחים.
    בגלל זה לי אין שיער. יולקאוט מגלח לי אותו במכונה בכל פעם שהוא מתחיל לצמוח. המכונה מזכירה את מכסחות הדשא של אסקאטל, אבל בקטן. והשיער הוא כמו העשבים השוטים שצריך להילחם בהם. לפעמים יולקאוט מתעצבן כי אני מבקש ממנו להסיר לי את השיער לעתים קרובות מדי. אין ספק שהקירחים הם אנשים בני מזל.
    ***
    להלן הדברים שאפשר להחביא בתוך כובע בלשים: את השיער, ארנב תינוק, אקדח פצפון עם כדורים זערוריים וגזר בשביל הארנב התינוק. כובע הבלשים הוא לא מקום מסתור מוצלח במיוחד. אין בו מקום לרובה עם כדורים ענקיים. הכובעים הכי מוצלחים להסתרת חפצים מצוידים בגליל גבוה, כמו כובעי הקוסמים. כובעי הבלשים, לעומת זאת, טובים לפתרון חידות ותעלומות. לי יש מלא כובעי בלשים, שלושה. אני שם אותם בכל פעם שמתברר לי שקורים דברים מסתוריים בארמון. ואז אני מתחיל לחקור, בחשאי. לא מדובר במחקרים החופשיים שאני עושה עם מסצין, כי בשבילם אני נעזר בספרים. בספרים לא מופיעות התופעות של ההווה, אלא רק התופעות של העבר והעתיד. זה החיסרון הגדול בספרים. מישהו צריך להמציא ספר שיגלה לך את מה שקורה ברגע זה, בזמן שאתה קורא. זה בטח קשה יותר מכתיבת ספרים עתידניים שמנבאים את העתיד. בגלל זה הספר הזה לא קיים. ואז צריך ללכת לחקור את המציאות.
    היום מיסטלי וצ'יצ'ילקואלי עשו דברים מסתוריים, כמו למלא מכונית מסחרית בארגזים שהם הוציאו מאחד החדרים הריקים שלא נמצאים בשימוש. אחרי שהם נסעו, חבשתי כובע בלשים וגיליתי את אחת התעלומות של יולקאוט. החדרים הריקים שלא נמצאים בשימוש בדרך כלל נעולים, אבל היום אחד מהם נשאר פתוח. ומסתבר שאין לנו חמישה חדרים ריקים שלא נמצאים בשימוש, אלא רק ארבעה, אם בכלל: אחד החדרים הריקים שלא נמצאים בשימוש הוא החדר של האקדחים והרובים.
    האקדחים מוחבאים במגירות והרובים מוחבאים בארון. לא הספקתי לספור אותם כי לא רציתי שיולקאוט יתפוס אותי, אבל יש לנו לפחות אלף אקדחים וחמש מאות רובים. יש לנו אקדחים ורובים בכל הגדלים, ואפילו רובה אחד עם כדורי ענק. זה היה הרגע שבו הבנתי שיולקאוט ואני לא משחקים נכון את משחק הכדורים. כדור אחד מהרובה הזה יהפוך אותך לגופה בלי קשר לאיבר שבו הוא יפגע, אלא אם הוא יפגע לך בשיער, כי השיער ממילא מת. את משחק הכדורים כדאי לשחק תוך אזכור של מספר הכדורים, של האיבר בגוף ושל גודל הכדור. כי יש הבדל בין חור קטן, שממנו ייקח לדם חמישה ימים לברוח, לבין חור ענקי, שממנו ייקח לו חמש שניות לצאת. מצאתי גם אקדח פצפון שהכדורים שלו זערוריים כל כך, שגם שבעים פגיעות ממנו לא יהפכו אותך לגופה.
    אם הייתי יודע מה אמצא בחדר של האקדחים והרובים, לא הייתי חובש כובע בלשים. הייתי חובש את הכובע הכי גבוה באוסף הכובעים שלי, כובע שמסוגל להכיל שישה או שבעה ארנבים. רציתי מאוד לקחת את הרובה עם הכדורים הענקיים מתחת לכובע, אבל הצלחתי לקחת רק את האקדח הפצפון עם הכדורים הזערוריים. מחריד. אבל הקטע הכי מחריד היה לגלות שיולקאוט משקר לי, שהוא אומר לי, למשל, שיש לנו חדרים ריקים, כשבתכלס מדובר בחדרים של האקדחים והרובים. כי הקטע בכנופיות הוא לא לשקר. הקטע בכנופיות הוא האחווה, ההגנה, ולא להסתיר את האמת. ככה לפחות אומר יולקאוט, אבל יולקאוט שקרן. נראה לי שאני אפילו לא אקבל היפופוטם גמדי מליבריה. ושאני אפילו לא אסע למדינת ליבריה. גם בקטעים האלה יולקאוט בטח משקר.
    כשכאב הבטן נהיה בלתי נסבל, כמו היום, סינטיאוטל מכינה לי תה קמומיל. לפעמים כואב לי כל כך שאני אפילו בוכה. בדרך כלל יש לי התכווצויות, אבל במקרים הכי גרועים אני מרגיש מין רִיק שגדל בתוכי, כאילו עוד מעט תתפוצץ לי הבטן. כשכואב לי ככה אני תמיד בוכה, אבל זה לא אומר שאני מתרומם. יש הבדל בין להיות חולה לבין להיות מתרומם. כשחולים מותר לבכות, יולקאוט אמר לי.
    לסינטיאוטל יש מגירה מלאה בעשבים לריפוי מחלות. יש לה קמומיל נגד כאבי בטן, תרזה לשיכוך העצבים, עלי תפוז בשביל הדיאטה, פסיפלורה לשיכוך העצבים, פרחי הדר בשביל העיכול, ולריאן לשיכוך העצבים ועוד טונה עשבים, שרבים מהם נועדו לשיכוך העצבים. יולקאוט לא אוהב תה, הוא אומר שזה משקה של פחדנים.
    בעבר יולקאוט היה מעדיף שמיסטלי יביא את הרופא כשהיתה כואבת לי נורא הבטן. הרופא, שהיה קצת זקן, היה נותן לי ממתקי תמרהינדי בהיחבא. אפילו שאסור לי לאכול תמרהינדי. גם צ'ילי אסור לי. הרופא היה אומר שהמחלה שלי לא בבטן, אלא בפסיכולוגיה.
    הקטע הכי נחמד אצל הרופא היה הסיפורים המבדרים שהוא היה מספר לי על חייזרים. פעם הגיעו החייזרים לליאון בחללית שלהם. הם נחתו בשדה תירס כדי ללקט צמחים ובעלי חיים. במקום שבו נחתו החייזרים נצרבה העקבה של החללית על הקרקע ולא צמח שם יותר כלום, אפילו לא דשא. למרות העובדה שכבר עברו מלא שנים, יותר מארבע, אני חושב. בהזדמנות אחרת באו החייזרים לחטוף ילדה. ובהזדמנות אחרת הם עפו מעל אָגוּאַסקַליֶינטֶס במשך שעה שלמה.
    הרופא הפסיק לבוא כי יולקאוט התעצבן עליו. מיסטלי מספר שפעם הרופא אמר ליולקאוט שהמחלה שלי לא קשורה לבטן, שכואב לי כי אין לי אימא, ושמה שאני צריך זה רופא פסיכולוג. זה כנראה מה שנקרא מחלה פסיכוסומאטית, שמשמעה מחלה של הראש. אבל אני לא חולה בראש, עובדה: אף פעם לא כאב לי המוח.
     
    ***
     
    בטלוויזיה יש שערורייה בעקבות שידור התמונה של הראש הכרות של השוטר. אבל לא בגלל התסרוקת. השערורייה היא כזאת: יש שטוענים שבטלוויזיה לא צריך לשדר תמונות של ראשים כרותים. גם לא של גופות. אחרים טוענים שדווקא כן צריך, שלכל אחד יש זכות לראות את האמת. יולקאוט צוחק על השערורייה ואומר שאלה השטויות שמעסיקות את ההמון. אני לא אומר לו כלום. אפילו שלדעתי אלה לא שטויות. בעיני יולקאוט אלה שטויות כי אין לו שום עניין באמיתות ובשקרים. כמעט אמרתי לו שגם בכנופיות הקטע הוא להגיד את האמת, אבל לא אמרתי כלום. פשוט כי נהייתי אילם. וכבר לא קוראים לי טוצ'טלי. עכשיו קוראים לי אוסאגי, ואני אילם יפני.
    עברו רק שבע שעות בערך מאז שנהייתי אילם, וכבר אני חידה אפופת מסתורין. כולם רוצים לגלות למה אני לא מדבר ומנסים לרפא אותי מהאילמות שלי. סינטיאוטל הכינה לי תה צמחים מגעיל כדי לרפא לי את הגרון כאילו. יולקאוט חושב שהסיבה לאילמות שלי היא שהוא עדיין לא השיג לי היפופוטם גמדי מליבריה, וכל היום הוא אומר לי שאני צריך להתאזר בסבלנות. אבל אני לא נהייתי אילם בגלל זה, אלא בגלל השקרים של יולקאוט.
    עכשיו אני לא יכול להסביר לאנשים למה אני אילם. אילמים לא נותנים הסברים. או שהם נותנים אותם עם הידיים. אני לא מכיר את שפת הידיים של האילמים, כך שאני אילם בריבוע. מסצין ביקש שנתַקשר בכתב. אז החלטתי להפוך לחירש וגם לאילם של הכתיבה. כדי להתחרש צריך להיזכר בחלק משיר ולחזור עליו בראש בלי הפסקה. אני בחרתי בקטע מתוך 'המלך', בקטע שאומר לבכווווות ולבכווווות, לבכווווות ולבכווווות, לבכווווות ולבכווווות, לבכווווות ולבכווווות. הקטע עם הכתיבה יותר קל, מספיק להפוך לאנאלפבית: במקום לכתוב מילים, אתה מצייר, או משרבט, שזה עדיף. כך שעכשיו אני חירש ואילם בחזקת שלוש.
    היום חבשתי כובע סמוראים יפני. בפנים החבאתי את האקדח הפצפון שלי עם הכדורים הזערוריים. ששש....
    אנחנו, הארנבים, מחרבנים עיגולים.
    עיגולים עגולים מושלמים, כמו תחמושת של אקדחים.
    עם האקדחים אנחנו יורים כדורי קקי.
    • חואן פבלו ויילובוס‏
    • חואן פבלו ויילובוס‏
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות