הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ז'ול
  • ז'ול
    דידייה ואן קואלארט  | תרגום: דורית דליות
    אריה ניר | מאי 2019 | פרוזה תרגום | 246 עמ' מודפסים
    "ואן קוֹאֶלארְט מצליח לטוות קסם מהרגעים הקטנים של החיים." לה פיגארו
     
    בגיל שלושים עוברת אליס ניתוח חדשני שמשיב לה את מאור עיניה. מבחינת ז'ול, כלב הנחייה שלה, מדובר באסון. הוא מאבד את תפקידו, מעמדו ומטרתו עלי אדמות. נוסף על כל הצרות, הוא מופרד מאליס ונשלח ללוות עיוור אחר.
    ז'ול אינו מוכן להשלים עם רוע הגזרה. הוא בורח מבעליו ומאתר את זיבָּל, מוכר עוגיות המקארון שהציל אותו ואת אליס מפרדה כפויה בנמל התעופה. ז'ול משוכנע שזיבל, שהתאהב באליס ממבט ראשון, יציל שוב את המצב ויעזור לו להתאחד איתה.
    בתוך פחות מעשרים וארבע שעות, גורם כלב הלברדור לזיבָּל לאבד את משרתו, את ביתו ואת עשתונותיו. הכלב המיואש חדור אובססיה למצוא את האישה הצעירה ששברה לו ולחברו החדש את הלב. בין השלושה נרקם סיפור מרגש של לידה מחדש ואהבה ללא תנאי בניצוחו של כלב הנחייה הערמומי והמקסים ביותר בעולם.
    ז'ול הוא סיפור מוטרף, נוגע ללב, מלא הומור ושנינות על שני אנשים שמחפשים את עצמם ומוצאים זה את זה.
    דידיֶיה ואן קוֹאֶלארְט זכה בפרס הגונקור. ספריו נמכרו ביותר מחמישה מיליון עותקים, תורגמו לכשלושים שפות ואף עובדו לסרטים.
     
    "קומדיה רומנטית, עליזה, מלאה הפתעות!" לה פריזיאן
  • ספר דיגיטלי
     
    44 24.2
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מניסיון למדתי שצריך להישמר מאהבות ממבט ראשון, אבל זיכרוני פרח באִבחה אחת כשהבחנתי בה בלב ההמון. עקבים גבוהים בצהוב־לימון, מכנסונים קצרצרים באדום וחולצה בטורקיז, לא היה אפשר לפספס אותה גם במזג אוויר ערפִלי. לולא הלבּרדור שהוליך אותה בקצה רתמה, משקפי השמש הגדולים והשחורים שהרכיבה היו נחשבים פריט של סלבריטאית שמנסה להבליט את אלמוניותה. שיער זהוב־ערמוני אסוף לקוקו פרוע, זוג שדיים משוחררים תחת מעטה משי שקוף למחצה, חיוך הרומז על פגישת נאהבים, לפי מריחת השפתון המופרזת — הייתה זו גברת עיוורת מנקרת עיניים שעוררה יותר קנאה מחמלה.
    היא עצרה מול הדוכן שלי, נחיריה דרוכים. הכלב שלה קפא מיד על מקומו ופנה לעברי. כמו מתורגמן שמכין את בן שיחו לדברים שיתרגם, הוא נעץ בי מבט בעוד היא דיברה לחלל האוויר.
    "שלום, אני רוצה קרמל מלוח, אניס ותות־מרשמלו. אחד מכל סוג, בבקשה."
    קולה היה כשל זאטוטה מפותחת לגילה בגוף של בת שלושים. עליזה, מנומסת, סקסית ברמות אדירות — ומכירה בעל פה את הטעמים המיוחדים שלי. למרות הכול, בירכתי על ההידרדרות הכלכלית שהביאה אותה עד אליי. למרות שני התארים שלי — מהנדס ביו־כימאי ואסטרופיזיקאי — נהייתי בגיל ארבעים ושתיים מוכר עוגיות מקארון בנמל התעופה אוֹרלי מערב, טרמינל ההמראות, אולם 2.
    אי־אפשר לפספס אותי: לבוש אפודת פסים בצבעי קפה ושוקולד, כומתה ירקרקה, וניצב באמצע דוכן המעוצב כעגלה שצבעו אף הוא ירקרק. אמא שלי חטפה צהבת כשנתקלה בי במקרה במקום עבודתי החדש בשובה מחופשה במחוז אַרדֶש. התגובה שלה הצטמצמה למסרון שנשלח מהמונית שלה: איזה פרצוף עשו החברות שלי. יכולת לכל הפחות להודיע לי. עניתי: את נוסעת ברכבת בדרך כלל. ותשובתה: טוב, כמובן, זו שוב אשמתי. לא המשכתי. כממציא מנגנון טיהור סביבתי שיכול היה להכניס לי מיליונים, אני הולך ושוקע תחת עיניה העצובות מאז שזוגתי פיטרה אותי מהמפעל שלה וניצלה את הפטנט שהמצאתי. לא נאבקתי: בעיניי, אהבה היא מושג עילאי מכדי לערב בו עורכי דין ונוטריונים. מוטב לי לשמר את הזיכרונות היפים ולהניח לכל היתר. אמי תאמר ש"רומסים אותי" — ואילו אני, להפך, מרגיש שאני מרחף מעלה־מעלה. אבל אפשר להבין אותה: לפני שתפסה אותי על חם כעובד זמני בדוכן "לָה־דוּרֶה", הכירה אותי כמנהל פיתוח בחברת הדשנים "וֶר־דֶה־גְרין" עם משכורת של חמשת אלפים יורו לחודש, כמתרגם ספרי מדע בתעריף של שלושה יורו לעמוד, כמדריך תיירים בטירת שַנטִיִי שחי מטיפּים, כמתנדב בעמותת "אל תיגעו בעץ שלי", ולאחר שאזקתי את עצמי לשיחי מגנוליה במרכז פוֹרוּם־דֶה־הַאל וביזיתי גנן עם מסור חשמלי, נקנסתי בחמשת אלפים יורו — סכום שנאלצתי ללוות כדי להימנע מעונש מאסר. כשמדובר בילד נטוש שאמי אימצה תוך חירוף הזוגיות שלה, קשה לומר שהתשואה על ההשקעה ברורה וניכרת לעין.
    "אני מצטער, יש לי רק תות רגיל," התנצלתי.
    המשקפיים השחורים פנו לעבר הקול שלי.
    "אתה בטוח? אני דווקא מבחינה בריח של מרשמלו. אתה מרסס כאן ריח כמו בחנויות פרחים?"
    לא יכולתי לבקש יותר מזה כדי להמשיך בשיחה, ועניתי לה בקול רענן שאני פשוט ממלא מקום כדי לעשות טובה.
    "טוב, אז נסכם: קרמל אחד ושני אניס בשבילי עכשיו, ושנים־עשר מקארונים בניחוח פרחי הדר בקופסה, עבור הכלב שלי, זה הטעם האהוב עליו."
    "איך קוראים לו?"
    "ז'וּל." היא חייכה וליטפה את הפרווה שצבעה חול־זהוב.
    "ומה עם אחד לעכשיו, ז'ול? על חשבון הבית."
    "הוא לא יענה לך. הוא כרגע בתפקיד."
    חשתי מחנק בגרון. הצמד־חמד הזה, שחלף על פניי לרגע קט בלבד, הציף אותי בהתלהבות מהולה בתוגה, שהיא קלטה כשהתנצלתי.
    "הוא מאוד אוהב את העבודה שלו," היא הרגיעה אותי. "הוא אוכל רק כשאני מסירה לו את הרתמה."
    "הוא בטח מאולף כהוגן!"
    "הוא בעיקר מאוד גאה בזה. הוא אחראי עליי."
    ונימת הדיבור שלה הייתה מלוּוה בגאווה ההיא שייחסה ללברדור. דכדוך עמוק נפל עליי. אני, מעולם לא הייתי אחראי למישהו. אמא שלי היא צוק איתן, אבי ניתק מגע, והנשים בחיי לא רצו ילדים. עיניו של הכלב היו נעוצות בעיניי. פרץ קנאה מטופש נוכח שומר הראש והגוף הקורן הזה גרם לי להסיט את מבטי לעבר שדיה של בעלת הכלב. שדיים מופלאים שקראו תיגר על כוח המשיכה ועדיין נראו טבעיים לחלוטין ונענו לכל תנועה של אצבעותיה המנסות לשלוף את כרטיס האשראי מהארנק שלה ולגשש אחר חשבונית המונית שצנחה ארצה. לא הספקתי להיחלץ מהדוכן שלי כדי להרים אותה: הכלב, האורב לכל תזוזה שלה, הספיק לדחוף בקצה רגלו את החשבונית עד לציפורניה של בת חסותו. אַליס גַליאן, כך נרשם בכרטיס האשראי שהיה מונח על דלפק הדוכן שלי. לבי נצבט כשנזכרתי בשירו של ז'ק בּרֶל — ככה איהפך לך לצל צִלך או לצל ידך או לצל כלבך...1 אני, שהעדפתי לעצום עיניים אל מול מה שאנשים רציניים כינו "החיים האמיתיים", ייחלתי לפתע לשַמש מאור עיניים לאישה כמותה.
    כל מה שיכולתי לעשות באותו רגע היה לעכב ככל האפשר את תהליך אריזת המקארונים כדי ליהנות משדי הטורקיז שלה ומהחדווה המופלאה שפיזרה סביבה. אבל הרחש האִטי של קיפולי הנייר הגיע לאוזניה. היא הניחה שתי אצבעות על מחוגי שעון יד נטול זכוכית.
    "אנחנו חייבים להגיע לשער העלייה למטוס," היא הודיעה לי באדיבות מהולה בצער. "אולי עטיפת המתנה לא ממש חיונית."
    באופן ספונטני, עניתי לה שהיא יפה מאוד בעיניי.
    "אני מודה לך על הכנות שלך," היא חייכה. "בדרך כלל, גברים מחמיאים קודם כול לז'ול."
    לשמע שמו, סקר אותי הכלב בביטחון מרתיע של זכר ששולט בעניינים — אבל זו בטח הזקפה שכבשתי תחת הדלפק שהעלתה במוחי את ההאנשה הזאת.
    "זו סתם הרגשה, או שאתה בכלל לא דומה לקול שלך? ז'ול תמיד חברותי מאוד עם הסוחרים, אבל במקרה הזה אני מרגישה את המתח שלו."
    נתתי לה תיאור של עצמי. פסחתי על הכומתה הירוקה ואפודת הפסים. סיפרתי לה שנולדתי בסוריה להורים אלמונים ואומצתי על ידי זוג צרפתים.
    "אני רואה."
    הושטתי לה את חבילה ותהיתי אם המילה המבלבלת הזאת שיצאה מפיה ביטאה חמלה כלפיי או שהכלב שלה גזען.
    "הטיסה של 10:25 לנִיס יוצאת בזמן?"
    עניתי שכן, שער 20, כפי שהיה רשום בלוח הטיסות מולי. הייתי מלווה אותה ברצון אבל התור מול הדוכן הלך והתארך וכבר ספגתי תלונה אחת ממנהל הסניף שלי, ביום שתפס אותי על חם כשאני שקוע בספר אסטרופיזיקה במקום לעבוד. גם כשאין לקוחות אני אמור להיות אדיב, קשוב, פנוי. זה כתוב בחוזה. לאכול, לקרוא או לטלפן בשעות העבודה הן פעולות המהוות הפרה חמורה שגוררת פיטורים ללא הודעה מראש, במידה שהמקרה חוזר על עצמו. וללא המשכורת הקבועה שנפלה לי מהשמים, לאור המשבר ששורר בענף הוצאות ספרי המדע, אין לי מושג איך הייתי משלם את שכר הדירה שלי.
    נופפתי לדייל קרקע של חברת אייר־פראנס ששוטט להנאתו לבוש בחולצת המדים הקצרה והמעונבת. הפקדתי בידיו את הלקוחה המקסימה שלי, העברתי בקופה את כרטיס האשראי שלה תוך שרבוב משפט או שניים, והתבוננתי בה כשהתרחקה, עם צביטה בלב שנמהלה בקוצר רוחם של הנוסעים האחרים.
    "נו, סוף־סוף, איזה טעמים יש לך בחבילות של שש?"
    בעוד אני מדקלם כמו רובוט את הטעמים שלי לחבר ועידה עם תג של אַי־בּי־אֶם, חזרתי במוחי שוב ושוב על המילים האחרונות שהוחלפו בינינו. "נסיעה טובה, מדמואזל, טעם התות־מרשמלו הוא טעם עונתי והפסיקו לי אותו לא מזמן, אבל אני יכול לנסות להזמין לך אותו, את חוזרת בקרוב? — אני מקווה." לא הצלחתי לשאול יותר מזה. ולשם מה? בטח יש איזה גבר בחייה: היא הזכירה רודפי שמלות בסגנון שלי, בחמלה שלווה של אישה המצויה בזוגיות.
    במבט מזוגג וחיוך על פי התקנון, המשכתי בשגרת המכירה נכנע לעצבות שמאוד לא אופיינית לי. תמיד הצלחתי להוציא מתוק מעז. כמאהב נבגד, כמוח שנבזז, כקורבן נטול תסכול ושאיפת נקם — שני מרכיבים חיוניים להשתלבות בחברה — אני בדרך כלל מסתפק בלהרגיש טוב עם עצמי ללא סיבה אישית: בזכות שקיעה יפהפייה, בינת הבקטריות, קנטטה של באך, מיומנות של זונה, ניחוח שיח היערה על אדן חלוני, התעלומה הבלתי־מפוענחת של המפץ הגדול... כל אותן הנאות פעוטות נטולות תופעות לוואי אשר בלב בעל ניידות מוגבלת כשלי ממלאות ביעילות את מקום האושר וסבלותיו. מדוע התשוקה שחשתי כלפי נכה אמיתית הציפה אותי לפתע בים של עצבות, של בושה מול הנוחות הרדודה של חיי האפרוריים והאפסיים?
    ודווקא התחלתי לא רע בכלל. רוב האנשים נוטים להתייחס אליי כאל מוצר של הגירה, אבל מעל הכול אני פרויקט ספרותי. שעות מספר לאחר שהגחתי לאוויר העולם, השומר של שגרירות צרפת בדמשק, שמתפקידו להחזיר את פחי הזבל למקומם, מצא אותי במעמקי אחד מהם. ברור שמישהו הניח אותי שם, לאחר הפינוי של אנשי התברואה. אֶליאן דה־פְרֶז', רעייתו של נספח התרבות, הפכה עולמות כדי לאמץ אותי, גם אם צריך היה לחלץ אותי מסוריה בשק הדואר הדיפלומטי.
    מתוך כבוד למקורות שלי, היא קראה לי זיבָּל — על בסיס המילה זְבַּאלֶה בערבית, שפירושה אשפה. אשר לכל יתר הפרטים, הדמיון שלה מילא את הפערים. כאָב, היא העניקה לי נסיך בדואי שגירש את אשתו בעוון בגידה — וזו, שסולקה מן השבט, הועידה לי עתיד טוב יותר כשמסרה אותי לרפובליקה הצרפתית באמצעות האשפה הביתית. הספר "זיבָּל, ילד האשפתות" זכה בפרס פֶמינָה היוקרתי כשהייתי בן שלוש־עשרה. הביקורות הוקסמו מן הדמות שלי, אותו בדואי, סטודנט למדעי המדינה, שמתוך שאיפה להיות ראוי להקרבתה של אמו הביולוגית ולנדיבותה של אמו המאמצת, החליט לשוב לדמשק, עם התואר בכיס, להפיל את שלטון אסד, לטמון שם את זרע הדמוקרטיה מבלי ליפול לידיהם של האחים המוסלמים. בעמוד 438, הוא מת כגיבור, בהותירו שלושה ילדים, כולל בת שנשבעה להשלים יום אחד את פועלו ולהפוך לשגרירת סוריה בפריז.
    במציאות, אותה דרך המלך נקטעה על ספסלי האוניברסיטה. מאוחר יותר, זיבּל דה־פרֶז' לא עמד בציפיות שתלו בו וגרם למְחברת שלו לשקר. נשארתי בצל, מעולם לא עזבתי את אדמת צרפת, כולם רימו אותי ובגללי שמֵנו ישקע במצולות. לא משהו שמבטיח כרך ב'.
    הנביחות הקפיצו אותי פתאום.
    "היי, תיזהר!" פלט הלקוח כשהפלתי את המגוון שבחר.
    אוחז עדיין בקופסה הריקה, הטיתי אוזן לעבר קצה אולם 2.
    "ז'ול!" זעקה אליס. "נו, תניחו לו כבר, די!"
    "אתה ממלא לי קופסה חדשה או מה?"
    סימנתי למטומטם שישתוק. זעקותיה של האישה הצעירה גברו על רקע הנביחות. מבלי להסס, הגחתי מאחורי הדוכן ורצתי לעבר שער 20. מערכת הכריזה ברקע הודיעה על פתיחת מכירות סוף העונה בגלרי לאפאייט. השתחלתי בלב ההמון והבחנתי בשני פקידי דלפק שדחפו את ז'ול לתוך כלוב לאחר שהסירו את הרתמה שלו, בעוד עובד שלישי הסביר שוב ושוב לאליס, בנימת דיבור של פסיכופת, שהטיסה מלאה ועל פי החלטתו של הקברניט, כל בעלי החיים מחויבים לטוס בבטן המטוס.
    "אדוני, לא הוא! הוא כלב נחייה, תביט בתליון שלו, בניירות שלו! על פי החוק האירופי מ-2008, מותר לו להישאר לצדי בתא הנוסעים."
    "לא כשהטיסה מלאה. הקברניט הוא שמחליט."
    אמרתי לא. העובד ההיסטרי הסתובב אלי. הגבה הזועפת שלו התרוממה בהבעה לעגנית נוכח הכומתה הירקרקה שעל ראשי והאפודה המפוספסת.
    "ומה הוא רוצה, 'לָה־דוּרֶה'?"
    "לכבד את החוק. הגברת מסבירה לך שעל פי החוק האירופי..."
    "אתה תתעסק עם הדוכן שלך, ברור? יש לי מספיק בעיות גם ככה."
    "וזאת רק ההתחלה, אם תמשיך לענות לי בטון כזה."
    "תגיד, אתה מחפש צרות?"
    במקום לענות לו, תפסתי בעניבה הקצרה שלו והרמתי אותו מעל הרצפה. כל העוולות והעלבונות שספגתי עד כה בזכות השלווה הבדואית שלי התקבצו לפתע והושלכו לעבר זב־החוטם העקשן הזה שטלטלתי בקצב המילים שלי:
    "החוק האירופי משנת 2008 גובר על החלטת הקברניט — תחזור על זה ותתנצל או שאקרא למאבטח שיקנוס אותך על אפליה וסירוב למלא אחר צו." מאוחר מדי. ז'אן־מי!
    קצין הביטחון של נמל התעופה והגבולות, שאיתו אני נוהג לקשקש שלוש פעמים ביום בהפסקות העישון, הגיע בדיוק לזירה, בלסת נחושה. הסברתי לו מה המצב. בעוד הוא מאיים על זב־החוטם בקנס של ארבע־מאות וחמישים יורו, מיהרתי לחלץ את ז'ול מהכלוב שהיה מונח על מסוע המזוודות. הוא פשוט נפל על צווארי וכמעט הפיל אותי. שלושה ליקוקים נמרצים, והוא מיד נטש אותי כדי לשוב לאליס שעמדה שם, מבולבלת לחלוטין, עם הרתמה ביד, ושאלה מה קרה את סובביה הנרגנים בשל העיכוב שנגרם בגללה.
    ניגשתי להרגיע אותה, להרים עבורה את קופסת המקארונים שצנחה מידיה במהלך העימות. היא הודתה לי במבוכה, שלפה מהתיק שלה כרטיס ביקור והושיטה אותו לצדי הימני. טמנתי אותו מיד בכיס, איחלתי לה נסיעה טובה, והוספתי שאתעניין בשלומם הערב.
    בחור עם סרט־שרוול הגיע בריצה עם כיסא גלגלים כדי להוביל את הנכה לעבר עמדת הבידוק הביטחוני. האירוע תם ונשלם. נופפתי לעבר הכלב, שנעץ בי את עיניו והניד את ראשו כאילו תהה איך אני נוטש אותם לאחר שהצלתי אותם.
    בכמיהה מהולה בהתרגשות חזרתי לעגלה הירוקה שלי, שם המתין לי הבוס הישיר שלי, ידיו על מותניו.
    "מה תפס אותך שהפקרת משמרת, דה־פרז'?"
    הצבעתי על התג שלו ועניתי בנימה לוחמנית:
    "אתה רק יכול להודות לי: אם לא הייתי שם, היינו עדים למעשה של אי־הושטת עזרה לאדם השרוי בסכנה, מה שהיה פוגם במותג שלך, והמשטרה תאשר. מי הבא בתור?" המשכתי בעודי עוקף אותו ופונה לטור הממתינים, שנסוגו מעט.
    שלושה תארים אקדמיים בתורת הלחימה העניקו לי עוצמה טבעית שאני נמנע מלנצל בדרך כלל. איני מפיק ממנה אלא תענוג מפוקפק, שתקוע לי אחר כך בבטן שלושה ימים. חוץ ממקרי חירום, אין סיפוק רב יותר מלנטוש את היריב עם אשליית הניצחון בעוד שברור לך שניתן היה לרמוס אותו בקלי קלות.
    *
    היום הסתיים ללא תקלות מיוחדות. דמותה של אַליס והוקרתו של הכלב יצרו סביבי מעין בועה של רכות, שבודדה אותי מן הלקוחות הלחוצים והקודרים שחלפו מולי.
    לאחר שהורדתי את מסך הברזל שלי, התיישבתי כדי לשלוף את כרטיס הביקור הטמון בכיסי מהשעה 10:15 בבוקר. עצמתי עיניים וקירבתי אותו אל נחיריי כדי לשחזר את גופה של אליס תוך שאיפת הבושם שלה — אני זוכר ניחוח יסמין עם נגיעה של עץ תאנה. אבל הכרטיס מדיף ריח מנטול ודיו בלבד. אני פוקח את עיניי:
     
    בנק HSBC — סניף מוֹנמַרְטְר
    ניקוֹלָה בְּרוֹן, שירות לקוחות.
    • דידייה ואן קואלארט
    • דידייה ואן קואלארט
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות