הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • זרים
  • זרים
    ידיעות ספרים | ינואר 2018 | פרוזה מקור | 328 עמ' מודפסים

    זהו סיפור נוגע ללב על אהבה גדולה, העולה על גדותיה וחוצה גבולות, ועל חוויות של מהגרים עם חלומות תמימים במציאות סבוכה. הוא מתרחש בסמטאות העיר התחתית בחיפה ובשדרות הרומנטיות של עיר האורות, ומככבים בו צעיר ישראלי הלום קרב ממלחמת ששת הימים ושחקנית קולנוע פריזאית. בתווך ניבטת כל העת דמותה של אהובה אחרת, זו שלחמה עם הגיבור והוכרזה כנעדרת, אבל בפריז הוא מקבל ממנה שיחות טלפון מסתוריות. פסיכולוג קובע שהשיחות הן פרי דמיונו, תוצאת לוואי של כתיבתו עליה ואליה, ושהיא תפסיק לצלצל ברגע שהוא יפסיק לכתוב. אלא שאז פורצת מלחמת יום הכיפורים והוא שב מצרפת אל סיני של הקרבות. גם שם יחפש את אהובתו הנעדרת; האם ימצא אותה?

     

    גבריאל בן־שמחון כותב ריאליזם פנטסטי שובה־לב, הנשען על חומרי חייו ועל ההיסטוריה של מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. קדושים, צדיקים ורבנים, סודות משפחתיים, עיירות שחרבו, יהודים אוהבי ציון שחלמו חלומות ולא חדלו לחלום, אמונה גדולה ששוכנת בלב ואינה דועכת, אוהבים מלאי תשוקה וזרים שלעולם לא יפרצו את חומות זרותם, מושאי אהבה בלתי־ מושגים, פיוט וקולנוע - כל אלה בלולים יחדיו ומרכיבים את סיפוריו הצבעוניים ומלאי החן שקהל גדול של קוראים התאהב בהם ובדמויות המשורטטות בהם מאז הספרים ״נערה בחולצה כחולה״ (2013) ו״המרוקאי האחרון״ (2016), שהיו לרבי־מכר. זהו החלק השלישי בסיפורו של יונתן מרציאנו, אך גם מי שטרם הכיר אותו יוכל להצטרף למסע חייו.

     

    גבריאל בן־שמחון, יליד מרוקו, הוא סופר, מחזאי ופרופסור אמריטוס לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. מחזהו הראשון, ״מלך מרוקאי״, הוצג בתיאטרון ״הבימה״ בשנת 1980 בהצלחה רבה.

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    אני אומר לכם, בלי אהבה אני מת. אני חייב להיות נאהב, ואני צועק את זה. כן, תאמינו לי, אני זקוק לאהבה, אחרת אני אבוד. חשוב לי שאהובתי תגיד לי כמה פעמים ביום ״אני אוהבת אותך,״ שתצעק את זה בקול. בלי שהיא תגיד לי לא בא לי לחיות, אהבה זה סוס המלחמה שלי, תנו לי אהבה ואכבוש את העולם. יממא מרים היתה אומרת: ״אלהווא מאילו דווא״ - ״לאהבה אין מרפא״. אבל היא גם היתה רגילה לומר ״אססתר! אססתר!״ - ״להסתיר! להסתיר!״ לא לגלות רגשות, כדי שאנשים לא ינצלו את זה נגדנו, ״אססקאת כאיזיד לעקל וכאיטוול לעמר״ - ״השתיקה מוסיפה חוכמה ומאריכה חיים״, אבל לי לא אכפת לעלות לגגות ולצעוק בקולי קולות: אני רוצה להיות נאהב. ולעזאזל יממא מרים. גם לא אכפת לי שאלה שיקראו את היומן הזה, יצחקו עלי ויגידו: איך הוא לא מתבייש לגלות ככה לכל העולם. אז כן! אני לא צריך כסף, לא כבוד, לא ספרים, לא זיונים. אהבה זה כל מה שאני צריך. לחיות כדי לאהוב, לאהוב כדי לחיות. איך אני יכול בלי ויויאן? אחרי האהבה איתה אני תמיד קם ומכה באגרוף על החזה שלי. ובמקום ״אשמנו, בגדנו, גזלנו...״ אני מודה לאלוהים במילים שיש רק בעברית: ״אהבתי, נאהבתי, אוהבתי, איהבתי, האהבתי, הואהבתי, התאהבתי...״ כן, ויויאן אוהבת אותי. והייתי רוצה לקעקע לה את שיר השירים על העור, כך שלא יהיה אפשר להוריד אותו כמו שאי־אפשר להוריד אותו מהתנ״ך. ״שני שדייך כשני עופרים, תאומי צבייה הרועים בשושנים״ - זאת האהבה הנפלאה שלי לוויויאן, שנפלה עלי ככה משמים בהפתעה. פתאום אהבה. מכת ברק, כמו שאומרים. איך נוצר קשר כזה בין אנשים שלא הכירו? מקרה? גורל?
    המוזר הוא שהגעתי לפריז כדי ללמוד קולנוע ולעשות סרט על אהובה אחרת, נורית סתיו שנהרגה במלחמה, היא היתה אהבתי הגדולה. לא אשכח איך היא השתעשעה בהינומה של ז'אק, שמה על ראשה וצחקה וירמי שאל אותה מה החגיגה והיא ענתה: - אני מתחתנת. - עם מי את מתחתנת? היא התחילה לבטא את שמי כשרעם מיראז'ים פתאומי הפריע. כיוונתי את מצלמת ה־8 מ״מ לעבר המטוסים עם סמל המגן דוד שהלכו וגדלו, הם נתנו למצלמה הופעה יפהפייה, כשהם מתקרבים, נוצצים על רקע השמש הזורחת, עד שקול פיצוץ עז נשמע, כדור של אש כיסה את העדשה והכול השתתק. אני אחרי טיפולים ארוכים יצאתי איכשהו חי. כנראה גם ירמי. כי נדמה לי שראיתי אותו בחיפה עם מישהי צולע, אבל אולי זה היה רק מישהו שדמה לו. על ז'אק ברטמן אני יודע שהוא נהרג בדרך לחתונה שלו. בוזגלו וארפי ואברמוביץ נהרגו עוד קודם בהיתקלויות, מה שקרה עם נורית אני לא יודע. הצבא קבע שהיא נעדרת, אבל בשבילי היא לא. כשאני כותב עכשיו עליה אני מנסה לגרום לה שתצעק ותגיד לי איפה היא ומה קרה לה. כל יום אני מוסיף צבע וקו לגבה ולעפעף, רוצה לקרב אותה כמה שאפשר לעצמה - היופי הטהור והשקט בשיאו, הנשיות הזכה והרגועה ללא איפור ואביזרי מין - אני מביט בעיניה, נוגע במצחה, מעביר את האצבע על האף והשפתיים. נושם את הריחות שלה, עובד כמו איזה צייר או פסל על צבע העיניים, אחת כחולה ואחת ירוקה, על צבע החולצה הכחולה ועל צורת הקישור של השרוך הלבן בלולאות צולבות, על הצמות הקטנות היורדות על החזה שרק התחיל ללבלב, מפסל את האף הקטן ואת הפה המיוחד ששפתו העליונה מתקפלת מעט כלפי מעלה, ולצדו נקודת חן קטנה כמו הכוכב שליד הירח, ובעיקר על כל אותם קווי יופי בלתי־נראים שגורמים לפנים שלה לבשר שהשחר בוקע. ויויאן רואה כמה אני שקוע בכתיבה וחוששת שעוד אלך לאיבוד ולא אמצא את הדרך החוצה. אז אני קרוע בין שתיהן, בין ויויאן לנורית, ולא יודע איך יוצאים מזה. חברים רומזים לי שאני בהלם קרב. - ״אחרי מה שעבר עליך במלחמה, הכול אפשרי, אתה אפילו לא חייב לדעת שאתה בהלם קרב, אתה לא אשם, זה המלחמה.״ מה? מי שאוהב הוא בהלם קרב? מה יש? אתה לא יכול לאהוב וגם להיות שפוי? אנשים בריאים לא אוהבים? רק חולים אוהבים? אבל למה אני מתחיל מהסוף? אספר הכול לפי הסדר. בגילוי לב, לא אסתיר שום דבר.
    • גבריאל בן שמחון
    • גבריאל בן שמחון
      גבריאל בן שמחון הוא סופר ופרופסור לקולנוע. המרוקאי האחרון הוא ספר ההמשך לנערה בחולצה כחולה (ידיעות ספרים, 2013), שזכה לאהדה גורפת ממבקרי הספרות ונהפך לרב-מכר.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • נערה בחולצה כחולה
    • זה הדברים
    • שתי השמשות של דדיקה
    • המרוקאי האחרון
    • דאייה
    • שברי זכוכית
    • שיר ענוג
    • רק לחם
    • ואדי סאליב שלי
    • אנטומיה של היעלמות
    • אתי החיים משחק הרבה
    • השופט