הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • זעפרן
  • זעפרן
    יסמין קראותר | תרגום: רז קטלן
    ידיעות ספרים | 2009 | פרוזה תרגום | 287 עמ' מודפסים
    המתח המתמיד בין עבר והווה, שורשים וגלות, מזרח ומערב עומד במרכזו של רומן הביכורים של יסמין קראותר, סיפור מרגש וסוחף על אם ובתה. 
     
    לאחר שמַרים נאלצת לוותר על חלומותיה ועל אהובה היא נמלטת מאיראן ובונה לעצמה חיים חדשים בלונדון, הרחק מהמסורת הפרסית הנוקשה. היא נישאת ויולדת בת, שרה, ונדמה כי השלימה עם הוויתורים שכפו עליה חייה. אולם העבר ממשיך לרחף מעליה כצל, וקורא לה לחזור אל מאזרה, הכפר הזעיר בו גדלה. בתה הבוגרת, שרה, יוצאת בעקבותיה, בתקווה להבין את הסודות המענים את אמה ולשמש לה גשר בין שני העולמות.
     
    זעפרן הוא סיפורן של שתי נשים, שאשמה וסליחה נשזרים בו על רקע הנופים הפראיים, ההיסטוריה הסוערת והעושר התרבותי של איראן. 
  • ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הָהּ, אֲהוּבַת לִבִּי, הֵן אֱמוּנִים נִשְׁמֹר
    אִישׁ לִרְעוּתוֹ! זֶה הָעוֹלָם שֶׁלִּכְאוֹרָה
    נָח לְרַגְלֵינוּ כְּמוֹ נְוֵה מַאֲוָיִים,
    כֹּה סַסְגוֹנִי, כֹּה רַעֲנָן וְכֹה נָעִים,
    אֵין בּוֹ שִׂמְחָה, לֹא אַהֲבָה וְלֹא אוֹרָה,
    לֹא בִּטָּחוֹן וָרֹגַע, אֵין מָזוֹר לוֹ לַסּוֹבֵל;
    וְאָנוּ כָּאן עַל הַמִּישׁוֹר הַמִּתְאַפְלֵל
    כֹּה נְבוֹכִים: לַקְּרָב? לַמַּאֲבָק? הֲיִמָּלֵט הַחַיִל?
    כִּבְהִתְנַגֵּשׁ צִבְאוֹת אוֹיֵב סוּמִים בַּעֲלֶטֶת לַיִל.
     
    מתיו ארנולד, "חוף דובר" [1851]
    מאנגלית: זיוה שמיר
     
    זעפרן
    בצפון מזרח איראן, בערבות קוֹרַסאן, במקום שבו שולי ההרים פוגשים באדמות המישור, שוכן כפר ושמו מאזַרֶה. מאזרה כמוהו כיערת דבש של קירות חומר חומים, ומרחק רב מפריד בינו ובין מַשהאד, העיר הסמוכה, שכיפותיה וצריחיה זהובים. זהו ביתן של ארבעים משפחות או יותר, שבמשך דורות עיבדו את האדמות ורעו את העדרים של מי שנודעה לפנים כמשפחת מאזַר האדירה, שעל שמה קרוי הכפר.
    אך לַשם מאזרה מובן משל עצמו - "נס קטן" - ואכן לא פעם זכה הכפר לחזות בזריחת הכוכבים מן האדמה לעת ערב. זהו מעוז האמונות התפלות, אף שאנשיו דתיים אדוקים. אם תבקרו בו עכשיו, תראו בית תפילה חדש מלבנים אדומות ההולך ונבנה תחת המזבח המתפורר לאטו בפאתי הכפר. אם תשקיפו הרחק מעבר למזבח הישן ביום קיץ בהיר, ייתכן שתראו פרחי בר, פרגים הצומחים פרא לרגלי אבן זרועה חזזיות צהובות.
    הביטו היטב וראו שאין זו אבן אחת כי אם שתיים, פלג גוף תחתון ופלג גוף עליון, אישה מאבן שאין איש זוכר ממתי היא ניצבת שם. ייתכן שתחלפו במקום ולא תבחינו בה כלל, אך בלילות האפלים הרוח נושבת דרך נקבים בגופה ונושאת את אנחתה עד קצווי ארץ. היא חוזה בחלוף העתים. היא ניצבת שם כל עוד האדמה סובבת סביב צירה. זרמיה לוחכים את חיקה. משבי הרוח וזרמי האוויר מצליפים בה בחלוף העונות, בחלוף המאות, מי ברוֹך ומי בעוז, מעודדים את שירתה, אף על פי שאין לה לא פה, לא לשון, לא קול משל עצמה.
    זהו סיפורה, וייתכן שתיאות לספרו לכם, אם תטו לה אוזן קשבת.
     
    1
    לונדון
    תהום בדידות אין חִקרהּ
    נושאת את יְצוענו, יקירה;
    למרות אהבתי, אין מנוס שתזנקי מטה;
    ותזנחי את אשליית מבטחנו.
    ו' י' אודן
     
    מוזר לא לדעת שאתה חי או אפילו שאתה עומד למות. כך חש בוודאי תינוקי שלא נולד. בן דודתי הצעיר בעט בי בבטני כשמשכתי אותו ומנעתי ממנו לקפוץ מעל מעקה הגשר לתוך המים הירוקים הקרים שזרמו בשצף אל הים. צעקתה של אמי שרָצה לקראתנו הדהדה באוזנַי והעולם קפא: קצף הגלים על נהר התֶמזה בעת הגאות, המולת התנועה בשעת החזרה מבית הספר ורעד הגשר. ברגע ההוא החל תינוקי למות.
    ואז התעורר העולם מקיפאונו. התנועה התגלגלה על פנינו כאילו לא קרה דבר, ובן דודתי סעיד ואני נאחזנו זה בזה על המדרכה. כשאמי הגיעה אלינו סוף סוף, היא משכה את סעיד, העמידה אותו על רגליו, ניערה אותו בחוזקה וצעקה בפרסית עד שכמעט ציפיתי שינסה שוב לקפוץ אל הנהר הרעב. אך הנהר הסתפק במכסת החיים שגבה ביום ההוא. סעיד השפיל את מבטו אל כפות רגליו. אמי טלטלה את כפות ידיה הפתוחות לעברו ולעבר השמים, ושאלה מה עשו היא או אמו המתה שהוא מתייחס לחייו בקלות דעת שכזאת. רק כשעצרה לנשום, הסתובבה והבחינה בכתם הדם שהתפשט על החצאית התכולה שלי.
    "אוי, שרה." היא כרעה על המדרכה הרטובה. "סעיד, תמצא את הטלפון שלה." היא דחפה את תרמיל הגב שלי לעברו ושארית חיי התפזרה על הגשר: ספרי הלימוד שלי, שישה חיבורים לדוגמה על אותלו ודזדמונה, תפוח, בקבוק של כמוסות חומצה פולית, משחת שפתיים בטעם דובדבן, היומן שלי, אלבום תמונות קטן, ומתחת לכל אלה - הטלפון שלי. אחד מהם חייג למוקד החירום והרגשתי שסעיד עוטף אותי במעיל שלו, זרועותיו החומות הצנומות הצטמררו מהקור והיו חבולות מהתנפלותי. בין התכווצות להתכווצות של גופי הנחתי את ראשי על ברכיה של אמי ובכיתי על אובדן החיים שלא זכיתי להכיר, על ג'וליאן בעלי שנמצא הרחק וכלל לא מודע למתרחש, ועל עצמי.
     
    "מה אני עושה כאן?" שאלה אמי בדמעות מוקדם יותר בקיץ ההוא בזמן שניקתה את המטבח המצוחצח שלה, נדה בראשה ומירקה שוב ושוב את המשטחים, סידרה מחדש את קערת הפירות וסירבה לשבת.
    אחותה הצעירה, דודתי מארָה, מתה, ואמי לא ראתה אותה יותר משנה. כשחשבתי על מארה זכרתי בעיקר את הצחוק שלה, שבעבע ונבע מתוכה. היא היתה כל כולה נדיבות. אפילו כשישבה בכיסא גלגלים, קצוצת שיער ונפוחה מתרופות, היתה יפהפייה. ולא היתה להן הזדמנות לומר שלום אחרון. חמישה עשורים פחות או יותר ושתי יבשות, מפריז, דרך ברלין, וינה, פראג, בוקרשט, איסטנבול, באקו, מוֹסוּל, קירקוּק, ועד טַבְּריז, הפרידו בין חיי אמי בלונדון ובין מות אחותה בטהראן.
    גם לא הועילה העובדה שבעלה של מארה כבר הספיק להינשא שנית. אמי בכתה וצרחה לתוך שפופרת הטלפון כששמעה על הבגידה, מלאה ברגשות אשם. שתי בנותיה הגדולות של מארה כבר היו בוגרות, אך סעיד, בנה הצעיר, היה רק בן שתים עשרה. הוא היה גבוה אך צנום, בעל עור כהה כשל אביו, פנים זוויתיות וחמורות סבר ועיניים ירוקות גדולות שעפעפו רק לעתים רחוקות תחת מעטה הריסים העבה. הוא התייצב על מפתן בית הורי בתחילת הסתיו ההוא, עבר להתגורר בחדר הישן שלי, ודחס את חפציו לחללים שפערה אמי בין הבגדים הישנים, הספרים, הצעצועים והתמונות שהשארתי או אחסנתי שם במהלך חמש עשרה השנים שחלפו מאז עזבתי.
    בסוף השבוע שלאחר מכן נסעתי מביתי שבהאמֶרסְמית לבית הורי. זה היה בוקר יום ראשון והתעוררתי מוקדם בגלל החלון שנרעד ברוח היבשה שנשבה מהסהרה ולפני כן מחצי האי ערב, שהותירה חול על אדני החלונות ועל מכסי המנוע של המכוניות וכופפה בלילה את עצי לונדון הנוּקשים העתיקים. התעוררתי כשג'וליאן מכורבל סביבי, ידו מונחת על בטני התופחת, ואוויר חם נושב מבעד לחלון.
    "בוא איתי לארוחת צהריים, לפגוש את סעיד." התהפכתי לעברו.
    "בפעם הבאה." הוא ליטף את גבי. "צפויים לי כמה שבועות עמוסים. לכי תעשי את העניינים האיראניים שלך ואני אסדר כאן את הכול."
    "בסדר, אבל תבטיח שתבוא להגיד שלום בקרוב."
    "מבטיח." הוא נישק את צווארי. "אני הרי אתגעגע לבישולים של אמא שלך."
    הורי גרו בריצ'מונד היל, בבית גדול ששכן הרחק מהכביש, הרחק משאר חלקיה המזוהמים של לונדון. הראשונים לקדם את פני היו תמיד עצי האורן שליד השער, שהדיפו ניחוח ירוק לימוני והעלו בי זיכרונות מימי הקיץ של ילדותי, כשהייתי מטפסת עד לצמרת, לרוב כדי לברוח מהורי המתווכחים, ומתמקמת בשלווה בין הענפים המאובקים בשוקיים שרוטות עד זוב דם. הלכתי לאורך השביל הנקי המרוצף בשחור ובלבן אל עבר דלת הכניסה שאבי פתח עוד לפני שהקשתי עליה.
    התחבקנו. "את נראית טוב." הוא הרחיק אותי ממנו.
    "מה העניינים כאן?" שאלתי והוא גלגל את עיניו.
    "סעיד למעלה, מתרגל לחדר שלו. נראה די בסדר. אמא שלך בגינה. מחפשת קצת שלווה. היא קצת נסערת, לדעתי."
    "אני אלך למצוא אותה," אמרתי והוא נעלם שוב לתוך חדר העבודה שלו המוקף ספרים.
    פסעתי במסדרון והבית היה אפוף בניחוחות תבשיליה, הריח העמילני והעדין של אורז בסמטי, ריחות הזעפרן ובשר הטלה הצלוי. חציתי את המטבח שחלונותיו התכסו אדים ואת המסדרון הכחול והצר שארונותיו היו גדושים חינה, עשבי תיבול, דבלות ולימונים מיובשים מביקורה האחרון במולדת. האוויר היה צונן מעל רצפת הטֶרָה קוֹטָה, לפני המדרגות היורדות אל הדלת האחורית המובילה לגינה.
    שמעתי את הרדיו טייפ הישן שלי מתנגן מאחורי משׂוכת עצי הטקסוס ומעברו האחר של גן הוורדים, את הצליל המתכתי של תופי הטוֹמבוֹק והסיטאר. חלפתי על פני החממה, שתאנים ופרחי יסמין טיפסו בצדה האחד ונתלו מעל השביל, ומצאתי אותה כורעת בשקט במורד המדשאה, עיניה ממוקדות בידיה המנכשות ומנקות. אפילו עתה כשהיתה בת יותר משישים היתה יפהפייה: עצמות לחיים גבוהות, שיער שחור גולש עד הכתפיים.
    "סַלאם, מאמַן." אמרתי בשקט אך היא הסתובבה במהירות, בבהלה. דמעות זלגו מעיניה, אך פניה העלו חיוך כשראתה אותי.
    היא מחתה את פניה בגב כף ידה ומרחה בוץ על לחייה. "שלום." היא התרוממה בעזרת ידיה, גופה נוקשה מעט. "חשבתי על מארה - הלוואי שהיתה כאן. בילינו כל כך מעט זמן יחד."
    חיבקתי אותה, והיא היתה קטנה ושברירית בידי. "אני זוכרת אותך ואת מארה רוקדות כאן יחד לצלילי המוזיקה הזאת בקיץ, לפני כמה שנים."
    זה היה ריקוד מימי ילדותן, ידיים מורמות, צעדים קטנים אטיים ומתעקלים ואגנים מתנועעים בחושניות מעושה והן מביטות אחת בעיני השקד של רעותה.
    היא חייכה. "מי יודע מה חשבו על זה השכנים."
    שתינו הצצנו מעבר לגדר החיה הגזומה למשעי.
    אחר כך עליתי למעלה לקרוא לסעיד לארוחת הצהריים. עשר דלתות עץ אלון ניצבו לאורך המסדרון הארוך, שהואר באור שחדר מבעד לזגוגית החלון הצבעונית ונמתח לכל גובהו של גרם המדרגות מצד מערב. נקשתי בעדינות על הדלת לפני שנכנסתי והצגתי את עצמי. הוא קם כדי ללחוץ את ידי וקד לעברי קידה מנומסת שגרמה לי לחייך. אדיבותו היתה ניגוד גמור להתנהגותם השובבית של תלמידי בני השתים עשרה בבית הספר. "זה מקסים," אמרתי והצצתי מעבר לכתפו בצבעי האקריליק הישנים שלי שנחו על השולחן. הוא צייר איילה בשיא מנוסתה בצבעי ענבר וזהב, רגליה הקדמיות והאחוריות מתוחות כאילו היתה סוס נדנדה. "מאיפה קיבלת את הרעיון?"
    הוא סיפר לי על שטיח פרסי ישן שהיה תלוי מעל מיטתו בטהראן. "האיילה היתה בפינה ליד הכר שלי. כשאמא שלי היתה חולה ולא הצלחתי להירדם, הייתי עובר עם האצבע על הדמות שלה." כשדיבר, הרים את ידו והתווה שוב את מתאר האיילה באוויר שבינינו.
    אמי שחזרה מהגינה הצטרפה אלינו והניחה את ידה על כתפו של סעיד כדי להביט בציור גם היא. "גם מארה ציירה נפלא," אמרה. "כשרק הגעתי לאנגליה, הייתי שולחת לה לאיראן קלטות של אלביס פרסלי, והיא היתה שולחת לי ציורים שציירה, של הבית, של הכפר ושל המשפחה שלנו." היא עצמה את עיניה למול אור השמש הצהוב.
    "שמרת אותם?" שאל סעיד ותלה בה את מבטו.
    "איפשהו בעליית הגג. הם העציבו אותי. התגעגעתי לכולם כל כך. אני אראה לך אותם באחד הימים... בקרוב. אבל עכשיו בואו, הגיע הזמן לאכול."
    "למה הגעת בכלל לאנגליה, דודה מַריָם?" שאל סעיד כשירדנו במדרגות וקולו הביע סקרנות של ילד.
    "ובכן," ענתה ועיניה הביטו בכל מדרגה ומדרגה, "סיימתי את לימודי הסיעוד בטהראן וכבר לא הייתי מסוגלת לחזור למשהאד. זה נראה לי אז כמו הרפתקה. אבא שלי שמח לשלוח אותי, אני מניחה." ידה החליקה במורד מעקה עץ האלון וחשפה ורידים כחולים ומפרקי אצבעות לבנים, גלדי חתכים וצלקות מעבודתה בגינה.
    סעיד הלך אחריה והסתובב להביט בציור של בית עמי ותמי על החלון הצבעוני.
    בחדר האוכל דיברו הורי על בית הספר שסעיד יתחיל ללמוד בו בעוד כמה שבועות ועיניו נצצו כשהביט בו ובה לסירוגין. "האנגלית שלך תלך ותשתפר," אמר אבי וחתך את כרע הטלה. "כשמַרים הגיעה לכאן, היא רק ידעה לצטט כמה שורות משירים, דבר ראוי לציון לעצמו, אבל לא שימושי במיוחד."
    עינינו נעו אל פניה וסומק הציף את לחייה בזמן שהעמיסה אורז על הצלחות.
    "אמא שלי אמרה שהיה לך מורה פרטי לאנגלית," אמר סעיד.
    ידיה ריחפו מעל הצלחת וגרגירים של אורז בזעפרן נשרו על מפת הפשתן בצבע השמנת. "כן, נכון." היא קימטה את מצחה, מרוחקת לרגע, ומוללה בין אצבעותיה את הגרגירים שנשרו עד שפקעו ונמרחו על המפה. "זה היה מזמן, בגלגול אחר."
    אבי רכן קדימה בכיסאו. "הכול בסדר איתך, מרים?"
    "כן." היא הצמידה את גב ידה אל מצחה. "סליחה, אני אביא מגבת לנקות את כל זה. זה בגלל כל הדיבורים האלה על מארה, על העבר. אתה מחזיר את הכול, סעיד - כל מה שמת ועבר מהעולם."
    הוא הרכין את ראשו כשיצאה מהחדר, ואני סחטתי את כף ידו.
     
    עד ליום ההוא על הגשר הספיק סעיד ללמוד בבית הספר חודש ימים, וסבל הצקות מהיום הראשון. אמי התקשרה אלי בחרדה ואמרה שהמשטרה מצאה אותו משוטט אבוד בקַניון "קינגס" בשעות הלימודים. הם לקחו אותו לתחנת המשטרה בהאמרסמית עד שמישהו יבוא לאסוף אותו ויחזיר אותו הביתה בבטחה. היא התקשרה אלי בשעת צהריים, ומשום שלא היו לי שיעורים אחר הצהריים אמרתי שאפגוש אותם שם תוך שעה.
    הלכתי דרך פארק רֵיבנסקורט. זה היה יום סתווי יפהפה, עלי אֶדֶר אדומים שנשרו נחו על השביל וריח העצים שנישא באוויר הזכיר ריח קטורת. כשחלפתי בזריזות על פני אמהות שדחפו עגלות עם תינוקות, חשבתי על הילד הגדֵל בתוכי, ועל סעיד שנמצא כאן בין זרים. כשהגעתי לקצה הפארק עברתי לצעוד לאורך רחובות של בתים טוריים מטופחים שנצבעו בצבעי פסטל רכים, צהוב בהיר וירוק תפוח. מכוניות ספורט חנו לאורך הכביש ווילונות מפוארים סוככו על החלונות. בגינות הקטנות שבחזיתות הבתים עדיין לבלבו צמחי יערה ואצבעונית שאיחרו לפרוח.
    ניסיתי להיזכר איך הרגשתי אני כשהייתי בת שתים עשרה, בגילו של סעיד. פַטימה הגיעה מאיראן לגור איתנו בערך בתקופה ההיא. היא טיפלה באמי בשנות התבגרותה במשהאד שבצפון מזרח איראן. היא הצחיקה אותי כשישבה על חומת הגינה והפשילה את חצאיתה עד מעל לברכיה. מתחתיה נהגה ללבוש תחתוניות ארוכות בצבע כחול בהיר, עם כיסים נסתרים מלאים סיכות ביטחון וכפתורים, ולוח תפילה קטן שתמונת המסגד בחַראם היתה חקוקה עליו. זה היה בשנת 1978, שנה לפני המהפכה. בימים ההם, באביב, לפני יותר מעשרים שנה, התייחסה אלי פטימה כאל ילדה. יכול להיות שפרחי האצבעונית הם שהזכירו לי את כל זה. היא הביאה עמה בטיסה שקית קטנה של זרעי פרג גרגִריים ושחורים, ובזמן שישבה על החומה וחשפה את תחתוניתה לאור השמש, התרוצצתי הלוך ושוב בגינה בסינר בית הספר ובגרביים לבנים וזרעתי את הזירעונים היכן שנחתו.
    "הם מאפגניסטן," הביטה פטימה לתוך עיני ואמי תרגמה את דבריה, "ליד המקום שאמך גדלה בו. הם יהיו פה גם אחרי שנמות." היא חייכה וצבטה את לחיי.
    עד בוא הקיץ הם צמחו והפכו לפרגי אופיום גבוהים ופראיים. עלי כותרת ורודים, אדומים וסגולים התנוססו מעל הוורדים, פרחי המַנתור והגלדיולות. אמי הראתה לי איך לחרוץ את תרמילי הזרעים בסכין גילוח, לאסוף את העסיס הניגר מתוכם ולהפוך אותו לשְׂרף שעישן אביה בערוב ימיו. "אל תספרי לאבא שלך," לחשה לי, ושם בלב גינת הירק והעשבים שלנו נגעתי במשהו מוזר ומסוכן, בעולם שבו הפכו הפרחים לרעל והיתמרו לעשן.
    בימים ההם תמיד עטתה פטימה צעיף על ראשה, וזה החליק במשך היום וחשף את שערה הצבוע ברישול בסגול ובשחור. גם אני התחלתי לעטות צעיף, קשרתי אותו על העורף כמו צוענייה. היא היתה מושיבה אותי על ברכיה ואומרת לי שאני נראית בדיוק כמו אמי כשהיתה קטנה, ושסבי אהב אותה יותר מאת שאר ילדיו ולכן בחר בה לנסוע לאנגליה.
    "את מתגעגעת לאבא שלך?" שאלתי פעם את אמי.
    "לא. הוא תמיד איתי בראשי."
    לא זכור לי שהיא הרבתה לדבר על אמה, אם דיברה עליה בכלל.
    ואז, באמצע הקיץ ופריחת הפרגים, החל הדימום. בוקר אחד התעוררתי והרגשתי לחות חמימה על כתונת הלילה שלי. התיישבתי במיטתי, שלחתי את ידי שם למטה והשבתי אותה דביקה וכהה מדם. לא דם שצבעו אדום עז כמו הדם שניגר מברכי כשפצעתי אותן, אלא דם שריחו חריף, דם שנבע מתוכי, כך הנחתי. אחר כך, משנודע הדבר לפטימה, השתנה הכול. הייתי מתרוצצת בגינה ולרגלי הרזות מכנסיים קצרים, הייתי צולחת בקפיצה את מימי הממטרות, והיא היתה נושכת את צד ידה, מצקצקת בתוכחה ומסיטה את מבטה.
    "היא רגילה שנערות מכסות את גופן," הסבירה אמי. "אני חבשתי את החזה שלי בתחבושות כדי להסתיר אותו, ואת, תראי אותך, רטובה כולך."
    משום מה היה נדמה לי שהיא כועסת, נוהגת בי בחוסר סבלנות. כמעט בן לילה נעשיתי מודעת לעצמי עד כאב, לגופי, לבליטותיו, לצורתו, לתנועתו ולנוזליו: כולם רעים, כולם מטמאים, כולם לא בשליטתי. כזאת הייתי בגיל שתים עשרה.
    כשפניתי לרחוב שֶפֶּרד'ס בּוּש הפכו הבתים מוזנחים יותר והתנועה רועשת יותר. חלונות מכונית נגללו וצלילי היפ הופ ניתרו אל הרחוב. חלפתי על פני הסופרמרקט התאילנדי, הקשישה הקטנה שליד הקופה הקרובה לפתח הרימה את מבטה וזיהתה אותי. היא חייכה ואני נופפתי לה לשלום. זו היתה הפינה שלי - מעבר לחנות האלכוהול, המעדנייה ודוכן העיתונים. רובע ברוּק גרין נפרש משמאל, עצי הדולב המיובשים השירו את עליהם בצבע העור היכן שנהגו חבורת נוודים ושתיינים להתאסף על שני ספסלים הניצבים זה מול זה. צחנתם היתה מורגשת ממרחק מטרים אחדים. אותה אישה בודדת תמיד עמדה שם במרכז החבורה. היא נראתה בלה אך חסרת גיל, אישה רזה במכנסי ג'ינס צמודים עם עור לבן ומקושׂקשׂ ושיער עבות בתסרוקת אפרו. בכל פעם שראיתי אותה הולכת לקראתי ומקבצת נדבות, הייתי חוצה את הכביש לעברו האחר של הרחוב. כנראה היתה זו גם הפינה שלה.
    ואז, סוף סוף, ראיתי מימיני את תחנת המשטרה, הפנס הכחול מעל הפתח היה זכר לתקופה אחרת. מאחוריה ניצבה תחנת מכבי האש, מול הספרייה ולפני מועדון הפוֹנַנָה, שם נערות בגרבונים ובמדי בית ספר מבלות בערבי שישי עם צעירים שעירי ברכיים שאמנם מתלבשים כתלמידים, אך משרבבים את לשונותיהם כעדת זאבים. אלוהים יודע מה היתה פטימה חושבת על כל זה. בעצמי בקושי ידעתי מה אני חושבת על זה. בסתר לבי כמעט הצלחתי להודות שאני מקווה שתינוקי יהיה בן. חייהם של בנים נראו משום מה מסובכים פחות מחייהן של בנות, והותירו פחות מקום לטעויות.
    עליתי במדרגות, נכנסתי לתחנה שריח לינוליאום נדף ממנה, וראיתי את אמי ואת סעיד, יושבים זה לצד זה על ספסל במסדרון. שניהם הביטו היישר לפנים ולא הוציאו הגה. עטיתי חיוך גדול והלכתי לקראתם. "שלום, נזק." פרעתי את שערותיו של סעיד והוא נרתע ממני ודמעות זעם שכמותן לא ראיתי אצלו מימי עמדו בעיניו. "הכול בסדר, מאמַן?" שאלתי.
    "איזו בושה." היא נדה בראשה כאילו פיה גדוש בעפר. "למה הבאת אותי לכאן, סעיד? מה היתה אמא שלך אומרת?" היא שפשפה את ידיה בחוזקה וטיפה של רוק נחה על סנטרה.
    "נו באמת, אל תתרגש." כרעתי לצדו של סעיד. "אל תדאג, היא רק קצת כועסת. היא לא אוהבת מקומות כאלה. זה לא בגללך." רכנתי לעברה וליטפתי את זרועה. "בואו נסתלק מפה. מה דעתכם שנלך לנהר ונראה אם נוכל למצוא שם מקום שיגיש לנו תה?"
    צעדנו בדממה לעבר רחוב ברודווי הפרוץ לרוחות, הנשטף באדי מפלטים, בצלילי סירנות וברעד מרוחק של הגשר המוביל אל ריצ'מונד ואל היתרו. סעיד הלך במרחק מה מאיתנו. מעילו היה שמוט על כתפיו ושרוכי אחת מנעליו השתרכו על האדמה. הוא התכווץ לתוך צווארונו, ותספורתו הקצוצה החדשה גרמה לו להיראות חשוף לקור ומצומק. אמי היתה מרוחקת ועייפותה ניכרה בכל אחד מצעדיה. פיה היה קפוץ ושפתון בצבע השזיף דימם לתוך קמטיה.
    הגענו לגדת הנהר ופנינו ימינה, חלפנו על פני בניין הלבנים האדומות ועל פני מועדוני הסירות. הגדה נראתה נטושה, ריקה מקהל החותרים והשתיינים שפקד אותה בסופי שבוע. התנועה רעשה על הגשר שנצבע בגוונים מזהירים של ירוק חקי וזהב בשלהי אחר הצהריים, ואורות וצללים ריצדו על פני המים. תורן עץ גבוה הזדקר מקרקעית הנהר, כעשרה מטרים בלב הזרם, ודמות ינשוף שגולפה בו שיוותה לו מראה של טוטם שהשחפים חגו סביבו. פניו היו אל הזרם הגואה והוא השקיף אל פאטנֵי, באטֶרסי, ווסטמיניסטר, גריניץ' והלאה משם. ציינתי זאת בפני סעיד, והוא חייך בעיניים עצובות.
    עצרנו ליד שולחנות מתקפלים בפתחו של פאב. הדלת היתה פתוחה, אבל בפנים נראה המקום חסר חיים. "לכו לתפוס מקום," אמרתי להם וניסיתי לצוד עוגיות שוקולד בעומק התיק שלי. הן היו הנשק הסודי ששימש לי מוצא אחרון כשלימדתי את תלמידי הכיתות הנמוכות. "אני אגש לראות אם אפשר לקבל פה קפה."
    בתוך הפאב שכנעתי בחור ניו זילנדי, שנראה אבוד ורועד מקור בתלבושת הגולשים שלו, לארגן לנו קפה פילטר. בזמן שחיכיתי הצצתי מעבר לכתפי מבעד לחלון הגדול וראיתי את אמי בוהה במעלה הנהר, ואת סעיד קורא את הכיתוב בצדה של אריזת העוגיות. אחר כך עברה אמי להתמקד בו ושפתיה נעו, ואני התרווחתי ועיסיתי את העור המתוח של בטני. לבסוף היא רכנה לפנים וחפנה את סנטרו של סעיד. חייכתי וחיכיתי שתלטף את צדי פניו: ילד מסכן, הכול יהיה בסדר. תחת זאת היא משכה את ידה וסטרה לו בחוזקה עד שראשו נהדף הצדה. הרגשתי כאילו ספגתי את המכה בעצמי, לכן מיהרתי החוצה ובדרך נתקלתי בדלת בכל הכוח. סעיד נסוג מהשולחן וידו אחזה בלחיו. הוא נרתע כשעטפתי אותו בזרועותי והרגשתי שהוא רועד.
    "מה את עושה?" שאלתי את אמי, שידיה המגוידות רעדו על השולחן וכתמים של סומק הציפו את לחייה. "לא מספיק שמתעללים בו בבית הספר, הוא עוד חוזר הביתה לזה. את אמורה לטפל בו, להגן עליו."
    "ולהפוך אותו לחלש?" ענתה. "את לא מבינה, שרה."
    "לא, אני לא."
    "בילדותי, כשהפגנתי חולשה הייתי נענשת. זה הפך אותי לחזקה. כשהשפלתי את אבי, הוא השפיל אותי בחזרה. זה הפך אותי לחזקה. תראי את סעיד. הוא חלש בבית הספר ואת אומרת לי לרחם עליו. זה לא יהפוך אותו לבן שמארה רצתה, לנכד ראוי לאבי, לאחיין שאני רוצה." קולה נתקע בגרונה.
    "אני לא מסוגלת להקשיב לזה. סעיד, למה לא הלכת לבית הספר?"
    הוא ישב כשגבו כמעט מופנה לעברנו ודיבר לאט ובשקט: "היום בבוקר הלכתי לתחנת האוטובוס, עליתי לאוטובוס והתיישבתי בחלק האחורי. הייתי עייף כי אני לא ישן כאן כמו שצריך. היה חם ונרדמתי. כשהתעוררתי, הגיע האוטובוס להאמרסמית. ניסיתי למצוא את הבית שלך, שרה, ולחכות שם, אבל הלכתי לאיבוד. השוטרת בקניון עזרה לי."
    אמי נדה בראשה. פניו של סעיד נשטפו דמעות. הוא רכן קדימה והשעין את ראשו על ידיו. הקפה שלנו הגיע ואני ישבתי והתבוננתי בשניהם. לא האמנתי שמה שקרה אכן קרה. "קדימה, תגמרו לשתות," אמרתי. "אסיע את שניכם הביתה."
    סעיד בהה בי בעיניים גואות ורושפות. "אני לא רוצה לחזור הביתה איתה." הוא סירב להביט באמי.
    "זה לא היה בכוונה, נכון? את ממש מצטערת, נכון מאמן?"
    הייתי זקוקה לשמוע את התנצלותה לא פחות מסעיד, אך היא הביטה מעבר לכתפי ביכטות העוגנות, בשבילי הגישה המובילים אליהן ובפרחי הגרניום השפופים.
    "זאת לא הפעם הראשונה," לחש.
    "מה לא הפעם הראשונה?" שאלתי בזעף.
    "שהיא מכה אותי."
    הסתובבתי אל אמי.
    "הוא חלש מדי." היא נשפה לתוך הקפה שלה וידיה רעדו.
    סעיד נעמד והתרחק מהשולחן. ניסיתי לאחוז בשרוולו אך הוא החליק מבין אצבעותי.
    "בוא הנה," אמרתי ברוך. תחילה הוא הלך לאט, אך כשיצא מטווח ידי החל לרוץ לכיוון הגשר. "מה עשית, מאמן?" שאלתי וקמתי בעקבותיו. תחילה צעדתי בזריזות ואחר כך ניסיתי לרוץ אחרי סעיד שדהר במעלה המדרגות.
    המאמץ החל לתת בי את אותותיו ושלחתי את ידי לתחתית בטני כדי לתמוך בה. אמי ניתקה מהשולחן, הסתובבה לעברנו ועמדה לצאת בעקבותינו. אני נשמתי בכבדות והמשכתי לרוץ במעלה המדרגות בעיניים עצומות למחצה. סעיד הגיע לאמצע הגשר ונעמד, ואני צמצמתי את הפער בינינו. הוא הביט בי כמו חיה מפוחדת ואז הציץ מטה לעבר אמי שעדיין היתה על גדת הנהר. המעקה היה נמוך והוא רכן קדימה לפתע והניף רגל אחת מעליו. ברגע ההוא שמעתי את אמי צווחת במצוקה, היא הבחינה בעומד להתרחש ושחררה צעקת אימים לחלל האוויר. הרגשתי פרץ אדרנלין ממלא אותי והשלכתי את עצמי על בן דודתי הצעיר, שהתייצב על המעקה במרחק מטרים ספורים ממני. תפסתי אותו בדיוק כשהחל לאבד את שיווי משקלו. משכתי אותו לאחור בכל כוחי והוא נפל עלי. רגלו בעטה בבטני כשהתרסקנו על המדרכה. הרגשתי התכווצות כאילו חיים נסחטים מתוכי ונצמדתי לסעיד על האדמה הלחה.
    כעבור זמן קצר שמעתי סירנות שהתאמצו לפלס להן דרך בתוך גוש התנועה באזור רחוב ברודווי. המשכתי לעצום את עיני והלכתי לאיבוד בתוך תוכי הרחק מהרעידות העזות ששחקו את שיני וקיפלו אותי לשניים.
     
    כשהתעוררתי הבהב אור כחול חיוור על עפעפי והמשכתי לשכב ללא נוע בעיניים עצומות. אולי אני מתה. הקשבתי לתנועת המכוניות הרחוקה, לצופרים העיקשים ולבלמים החורקים שנמהלו בהדים מעומק בית החולים: העגלות, דלתות המטוטלת, הלידות והמיתות. אני בטח נמצאת גבוה למדי, חשבתי, מעל כל הרעש וההמולה. ממקום קרוב יותר שמעתי חריקה חרישית של נעליים שניסו להתהלך בשקט, ולחישות. הרחתי ריח חבצלות. לא רציתי לפקוח את עיני, אך הבנתי שאני נושמת: הרגשתי את בית החזה שלי עולה ויורד. חוץ מהניחוחות הכבדים של אבקת הפרחים וחומרי החיטוי הרחתי משהו חריף - ריח העור שלי וניחוח יבש של בהלה. העברתי את לשוני על שפתי היבשות וליקקתי את הדמעות המלוחות שנקוו בשוליהן, ואז הרגשתי יד נוגעת במצחי ונשיקה על שפתי.
    "אשתי היפה."
    מילותיו התפתלו בתוכי. פקחתי את עיני והושטתי את זרועותי כדי לחבק אותו. בן רגע החל הכול לכאוב: ברכי ואגני במקום שעליו נפלתי, ציפורני שנתלו על מדיו של סעיד, העורף שלי שהוטח אל המדרכה, ותוכי החלול והמבוקע. ג'וליאן השעין אותי חזרה על הכר והניח את אצבעו על שפתי. עורו היה אפור, עיניו הכחולות מכווצות ואדומות.
    "אני לא רוצה לראות את אמא שלי," לחשתי בגרון ניחר.
    "את לא חייבת." הוא ליטף את פני.
    "תיקח אותי הביתה?" שאלתי.
    "בבוקר, אם הרופאים ירשו."
    "הם יודעים מה היה לי?" ידי הקרות והלחות אחזו בשלו.
    "בן." קולו של ג'וליאן נסדק כשהניח את ראשו לצד ראשי.
    יחד בהינו מבעד לחלון בשמים הכתומים של שעת בין הערביים.
     
    בלילה חלמתי על אמי. בחלומי עמדתי ליד החלונות הצרפתיים שבירכתי הבית של הורי. הם נפתחו לפטיו קטן מרוצף אבני חול ובקצהו שלוש מדרגות שהובילו לגן הוורדים של אמי, למבוך הסדור של ערוגות פרחים בלב מרבד הדשא. הוורדים היו ממש בשלהי פריחתם: עלי כותרת בשרניים בצבעי ורוד, אדום, אפרסק וצהוב הזהיבו והסתלסלו בשוליהם. משב רוח העיף את עלי הכותרת מהפרחים, והם התערבלו והסתחררו באוויר ונפלו על המדשאה היכן שאמי צעדה באטיות לעברי. היא התכופפה שוב ושוב כדי לאסוף את עלי הכותרת הנושרים, אך הם עפו הרחק ממנה לפני שהספיקה לרכון ולהגיע אליהם.
    "מאמן," קראתי, "בואי מהר."
    אך עיניה היו שקועות בסוּפה, בכותרות הוורדים שעפו והתפתלו סביבה. ואז, כמו בסיפור ילדים, הגיח מאחורי הגדר החיה שבשולי הגינה טיגריס שחור כַּפיח עם פסים בצבע ענבר. כפותיו הרכות שקעו בכבדות בדשא האנגלי המטולל, והוא נע היישר לעבר אמי שהתקדמה באטיות רבה מדי במעלה המדרגות.
    "אל תסתובבי!" צעקתי כשקימר הטיגריס את גבו ונשען על אחוריו המתוחים והקפוצים. "בואי," קראתי לעברה בזרועות מושטות והטיגריס ניתר היישר לתוכן.
    כשהתעוררתי היה הכר תחת צווארי רווי ושערי סתור על פני. הייתי ספוגת זיעה. בעזרת גב ידי מחיתי מעורי את הרטיבות הקרירה והבטתי באור האפרורי של השחר שהקדים להפציע. רציתי ללכת הביתה. הכול סביבי התחיל להתעורר לחיים, אך אני העדפתי לעצום שוב את עיני. בקושי יכולתי לשאת את ההתבוננות בו, ביום החדש שהתחיל, אדיש ולא מתפשר. הרגשתי זקנה. השארתי על המגש את ארוחת הבוקר שלי שכללה טוסט יבש ומיץ תפוזים. די היה בריחה לעורר בי קבס. אבי הגיע. שכבתי שם וניסיתי לשגר את מחשבותי למקום אחר, ליקום מקביל של סופים שמחים.
    "שלום, חמודה," אמר כשרכן לנשק אותי ונראה כאילו לא ישן כלל. "הבאתי קפה אמיתי וקרואסון, כמו שאת אוהבת."
    "אני ממש לא רעבה, אבא. אבל תודה."
    "שטויות, קחי ביס בשביל אבא שלך," הוא בצע פיסה קטנה והגיש אותה לפי.
    הנחתי למאפה להתמוסס ברוקי ועצמתי את עיני לפני שבלעתי.
    "ועוד אחד."
    פתחתי שוב את פי.
    במשך חצי שעה ישבנו כך בשקט, והוא האכיל אותי כמו שמאכילים ציפור חולה, פירור אחר פירור. בסוף חייכנו זה אל זה. הוא פשפש בכיס מעילו והוציא משם כלב קטן עשוי לבד בצבע חום בהיר שכל פרוותו מהוהה ואחת מאוזניו תפורה למקומה בחוט ירוק.
    "טד." צחקתי והתכווצתי בו זמנית.
    "מצבו לא מי יודע מה, אבל הוא עזר לך לעבור כמה תקופות קשות."
    קירבתי את הבובה הקטנה לפני ושאפתי את ריחה, ריח הפודרה וריח המגֵרה המלאה תמרוקים ובשמים זנוחים בחדרי הישן. "תודה, אבא."
    "אמא שלך הרוסה, את יודעת."
    "אני מתארת לעצמי," עניתי. "היא סיפרה לך מה קרה? שהיא הכתה את סעיד?"
    "כן, זה מספיק." פניו נפלו כשנזכר. "היא החליטה לחזור לאיראן לתקופה. היא מרגישה אשמה כל כך. לא נראה לי שהיא מסוגלת לראות אותך."
    "אני לא חושבת שאני מסוגלת לראות אותה כרגע. אני לא אדע מאיפה להתחיל." שמעתי אותו נאנח. "אבא, זה בסדר מצדך שהיא נוסעת?"
    "כן, זה ייתן לכולנו קצת זמן לחשוב. אבל אני שונא לראות את כולכם נסערים כל כך. כל הזמן נדמה לי שהיה משהו שיכולתי לעשות."
    "זה לא קרה באשמתך."
    "אני לא יודע. אולי הייתי צריך לראות את הנולד. היא כבר לא צעירה כמו פעם, וסעיד שמתעורר בדמעות באמצע הלילה גם הוא גובה ממנה מחיר. אני חושב שהוא מפיח בה געגועים הביתה ומתיש אותה בו זמנית."
    "מה שלום סעיד עכשיו?"
    הוא נד בראשו. "רק זה היה חסר לו."
    "אני לא יודעת למה זה היה צריך לקרות." הרגשתי שדמעותי שוב עומדות לפרוץ.
    הוא נטל את ידי. "היא אישה מורכבת, מַרים. לפעמים היא תעלומה בעיני עצמה, על אחת כמה וכמה בעיני." הוא חלק עמי את המילים האלה בעבר, ברגעים שהיה נדמה שהיא עומדת על סף שבירה, כשעמדה במסדרון והמטירה מבול של מילים בפרסית לפני שטרקה את דלת חדר הטורקיז שלה, וכעבור כמה שעות יצאה ממנו מלאת חרטה.
    עצמתי את עיני והוא נשאר לשבת ליד מיטתי. גשם החל לרדת והקשבתי לטיפות הגשם הנושרות ברכות על החלון. הרופא הגיע והסיט את הווילונות שהקיפו את מיטתי. אבי העביר את הזמן בהמתנה לג'וליאן ליד עמדת הקבלה. "את כשירה ללכת הביתה," אמר הרופא לאחר שחיטט ובדק. "תקבעי תור אצל הרופא שלך ותלכי להיבדק אצלו בעוד שבוע."
    "מה עם התינוק שלי?" שאלתי.
    "אין הרבה מה לראות." הוא בחן בעיון את ידיו. "זה קרה בשלב מוקדם של ההיריון. את יכולה להתפלל. לפעמים זה עוזר."
    הבטתי בו: צדעיים מאפירים ואצבעות ארוכות ודקות. "תודה." הנחתי את ראשי על הכר.
    ג'וליאן הגיע כעבור זמן קצר.
    "מצטער שאיחרתי," אמר. "הייתי מוכרח להגיש איזו עבודה."
    הוא הביא לי בגדים נקיים והסיט שוב את הווילון. התיישבתי והוא פרם מעלי את חלוק הנייר הכחול ועזר לי בעדינות לקום וללבוש את מכנסי הטרנינג שלי ואת החולצה. הרגשתי מוזר לעמוד שוב על הרגליים, כאילו לא יום אחד, אלא דור חלף מאז נפלתי.
    נשענתי עליו כשצעדנו לאטנו למכונית. השתוקקתי להגיע הביתה ונפרדתי מאבי בחיבוק תחת השמים האפורים והכבדים.
     
    כעבור איזה יום ישבתי במטבח ועקבתי באצבעי אחר הסיקוסים והמערבולות שבמשטח השולחן. ג'וליאן היה למעלה. האור העמום שיווה לכול מראה קודר. האוויר היה מלוכלך וחסר תנועה ואני התפללתי שירד כבר גשם. קרֶסווֶל, הלברדור השחור שלנו, רחרח את הדלת האחורית וביקש לצאת לגינה. התרוממתי לעמידה והידסתי על אריחי הרצפה הקרים כדי לפתוח לו את הדלת. עטפתי את כתפי בשמיכה ירוקה שהיתה תלויה על וו מעל המגפיים ונעלי ההליכה שלנו ודחקתי את רגלי לתוך זוג כפכפי אצבע. בחוץ היתה גינה ארוכה וצרה עם משוכה גבוהה של עץ אשור בצדה האחד, ומנגד גדר גבוהה מעץ כהה שכוסתה בקיץ בענפי יערה ועכשיו היתה מכוסה בענפי קיסוס. שיחי אזוביון ורוזמרין צמחו ליד הדלת, ואני התכופפתי להעביר בהם את ידי ולהריח את ניחוחם המתוק חריף.
    צעדתי לאורך שביל אבן החול המכוסה טחב והגעתי לספסל שלי שבקצה הגינה, ליד עץ האֶדֶר שבאביב השיר זרעים אדומים מכונפים וכעת עמד במערומיו. הספסל היה עשוי גזע עץ אדר שגולף לתוכו מושב. הוא היה יבש דיו ואני התיישבתי תחילה בקצהו ומיד החלקתי לאחור ותחבתי את כפות רגלי מתחת לשמיכה. הבתים הטוריים של השכנים הקיפו את הבית שלנו מכל עבריו. הרגשתי שהעייפות גואה ומציפה אותי.
    הטלפון צלצל בפנים והפסיק. ג'וליאן קרא בשמי. ישבתי בלי נוע ועצמתי את עיני. שמעתי את חריקת הדלת האחורית ומיד אחריה את קולו. "מה את עושה כאן בחוץ? לא קר לך?" שאל. שערו היה סתור, משקפיו נחו על קצה אפו כשהביט בי. הוא היה רחוק ממני וקרוב אלי בעת ובעונה אחת. "בואי, אני אכין לך כוס תה. אבא שלך בטלפון."
    פשטתי את רגלי ועיסיתי את שוקי. "אני כבר באה."
    נכנסתי למטבח וראיתי את הקומקום רוחש על הכיריים. המשכתי לסלון והתיישבתי על קצה הספה.
    "הי אבא, מה שלומך?" אמרתי.
    "זה מה שאני אמור לשאול אותך."
    "אֶה, לא יודעת. שמחה להיות בבית."
    "כן." דמיינתי אותו עומד ליד הטלפון בחדר עבודתו, מוקף בכל כתבי העת והמאמרים המשפטיים שלו. "אני מסיע את אמא שלך מחר בבוקר לשדה התעופה. היא נסעה היום העירה והזמינה כרטיסים באיראן אייר."
    "מה שלומה?"
    "שקטה. מעדיפה להיות לבד רוב הזמן. אני משתדל להניח לה. היא יודעת איפה למצוא אותי. שרה, את יודעת שהיא אוהבת אותך מאוד."
    "כן." חשבתי על חדרה שבפינת הבית, על קירות הטורקיז שלו ועל ריח הבושם שלה, שושנת העמקים. "לכמה זמן היא נוסעת?"
    "יש לה כרטיס פתוח, אז זה יכול להיות בין שבועיים לחודש או משהו כזה. את מכירה אותה. אני לא יכול לעצור בעדה."
    "כן, אני יודעת." סימני הפיסוק של החיים בשנות התבגרותי היו הנסיעות המזדמנות שלה הביתה לאיראן. הייתי הולכת לבד לבית הספר ובינתיים נערם האבק בפינות, עציצי הבית נבלו והמצעים לא הוחלפו. אבי שמר על עליצות ועשה כמיטב יכולתו עד שובה של אמי בידיים עמוסות מתנות, צמידי זהב ופיסטוקים.
    "אני מניח שכבר הייתי אמור להתרגל לזה." הוא צחק, עייף. "לא יזיק לסעיד ולי להתוודע זה אל זה טוב יותר. לצאת יחד להליכות, את יודעת. ואני בהחלט זקוק לעוד זוג ידיים צעירות שיעבדו איתי בגינה."
    "אני אבוא לבקר אתכם בעוד כמה ימים," אמרתי. מעברו האחר של הקו היתה דממה. "תיפרד מאמא בשמי."
    "טוב, מתוקה, תשמרי על עצמך."
    הנחתי את השפופרת והבטתי בתמונה בשחור לבן מחתונת הורי שניצבה על המזנון. היא צולמה באמצע שנות השישים מחוץ למשרד הרישום של צ'לסי, והכול נראה בה מבריק ומושחר מהגשם. ברקע נראתה אמי בשמלת כלולות לבנה וקצרה ובד שקוף ודק צף סביב ירכיה. מבטה היה מוסט מהמצלמה לצד הפריים, שערה היה קצוץ וההינומה שלה עפה ברוח כמו מפרש, התנופפה גבוה מעליה. בקדמת התמונה רץ אבי לעבר המצלמה בעיניים פעורות מאחורי משקפי קרן עבים ובמבט שובב כשל תלמיד בית ספר. הוא לבש חליפת ביטלס כהה, החזיק מטרייה שחורה מושטת לפנים כמי שסבור שכלתו הטרייה עומדת לצדו ומוגנת מפני הגשם. הוא לא ידע שהיא נותרה הרחק מאחור בעולם משלה. נגעתי בזגוגית שכיסתה את התמונה ולאחר מכן שבתי למטבח ולריח הטוסט.
    ג'וליאן ואני ישבנו זה מול זה משני צדי השולחן. לא רציתי לפגוש את מבטו. הוא הניח את ידו לצד ידי וחפן אותה מעל משטח העץ. ידי האחרת התחממה על ספל התה. מעבר לכתפו נראה צבעו של הקיר צבע פטרייתי עמום. בהתחלה אהבתי אותו, את בהירותו המצטנעת במטבח שחלק ממוחי עדיין זכר אותו מוצף תמיד באור ירקרק ושופע השתקפויות החודרות מהגינה מבעד לחלון. אבל באותו הרגע הוא דמה בעיני יותר לחממה מעופשת.
    "לקיר הזה לא תזיק איזו מריחה של צבע," אמרתי.
    ג'וליאן סובב את ראשו לאחור כדי להביט בו, ואני בחנתי את הגידים הבולטים בצדי צווארו. הוא חזר להביט בי והרעיף עלי חיוך מפנק.
    "כן. למה לא?"
    ראיתי שהוא מביט בי באהבה חדשה, חרֵדה וזהירה, כאילו אני עלולה להיסדק ולהישבר למשמע המילה הלא נכונה. ראיתי את אבי מביט באמי באותה הצורה.
    "אתה אמור לנסוע לניו יורק בשבוע הבא?" שאלתי.
    "כן," הוא אמר, "אני מנסה לדחות את זה."
    "לא לזה התכוונתי." לחצתי את כף ידי על כף ידו. "אני חושבת שכדאי שתיסע. זה נהדר שאתה פה, אבל יכול להיות שקצת זמן לבד עם עצמי יעשה לי טוב." הוא קימט את מצחו כאילו ניסה להביט לתוכי וחייך ברכות. "יהיה בסדר."
    "את בטוחה?"
    "כן, יש לי כל כך הרבה דברים לחשוב עליהם, על כל מה שקרה."
    "אמא שלך?" שאל, "היא אף פעם לא הכתה אותך, נכון שרה?"
    "לא," השקפתי החוצה מבעד לחלון, "לפחות עד כמה שזכור לי. היא היתה מתרגזת לפעמים בלי שום סיבה נראית לעין. פעם אחת, הייתי אז בת שמונה בערך, שיחקתי עם עצמי ליד שידת האיפור שלה, התעטפתי באחד הצעיפים שלה וקשרתי אותו מתחת לסנטרי. השפתון האדום המבריק שלה נמרח לי על כל הפרצוף." ג'וליאן חייך. "היא כעסה כל כך כשראתה אותי. היא אמרה שהצעיף היה שייך לאמה, שככה לא מתנהגים ושאני אמורה לדעת את זה. היא קרצפה לי את הפנים עד כאב, אבל הכי נורא היה כשהיא הוציאה מהמטבח מספריים ופשוט גזרה לי את הקוקו, והשיער שלי נהיה ממש קצר. היא אמרה שאם איראה כמו בן אפסיק לשחק עם איפור. היית צריך לשמוע איך בכיתי."
    ג'וליאן נד בראשו.
    "זה קרה רק פעם אחת והיא הרגישה ממש רע אחר כך. היום זה מצחיק."
    "בכל זאת, נגרם נזק." הוא הושיט את ידו לאחוז בידי, וכך ישבנו יחד בשלהי אחר הצהריים וחיכינו שהחיים שוב יתחילו.
     
    אבי התקשר למחרת וסיפר שהיא נסעה. הוא בילה את כל אחר הצהריים עם סעיד, בליקוט פירות שנשרו בגינה. הם רצו לאפות פאי תפוחים.
    "נשמע טוב," אמרתי. "אני אבוא לטעום אחרי שג'וּ ייסע."
    "הוא אמר שאת חושבת שקצת זמן לבד יעשה לך טוב. את תהיי בסדר?"
    "כן, בסדר גמור. מה איתך?" שמעתי אותו נאנח. "מה קורה?"
    "אה, לא יודע, שרה," ענה. "נכנסתי לחדר של אמא שלך כשחזרתי משדה התעופה וישבתי שם בין כל הדברים שלה. היא השאירה את ספר הכתובות שלה, חציו באנגלית וחציו בפרסית. הדבר היחיד שיש לה ממני הוא משקולת נייר מזכוכית שנתתי לה, זו עם הוורד האדום באמצע. ישבתי שם ושנאתי את עצמי על שנתתי לה אותו - חפץ כבד ומשמים עם פרח מת בתוכו."
    קימטתי את מצחי. "יהיה בסדר, אבא."
    "כן, סליחה, מתוקה, אני יודע."
    מאוחר יותר ישבתי על המיטה וצפיתי בג'וליאן אורז את חפציו. הוא פתח וסגר את הדלתות והארונות שחלפנו על פניהם כל חמש שנותינו יחד כזוג נשוי, ועשה זאת בדממה ובשיטתיות.
    "אולי ניסע יחד לחופשה כשאחזור," אמר.
    "כן, ליד הים. בשמחה." רגלי נמתחו לפני והוא עיסה בעדינות את הקשת הגבוהה באחת מכפות רגלי, מנהג של הבעת חיבה, לפני שהתכופף ונשק למצחי.
    למחרת בבוקר הוא נסע.
    ישבתי לרגלי המדרגות בבית הריק וקרֶסוול נשא אלי את מבטו. "אולי נכין לנו כוס תה?" התחלתי לומר, ניגשתי למלא את הקומקום והשקפתי החוצה מבעד לחלון שמעל הכיור. שמעתי את שאונה של לונדון מעבר לקירות ולגנים, את שקשוק הרכבת התחתית כשעלתה אל פני השטח בדרכה לצ'יסוויק, את רעש המטוסים שטסו במורד התמזה לכיוון היתרו, את קולות הקידוח המרוחקים של העבודות בכביש ואת טריקת דלתות המכוניות. הקשבתי ללבֵנים ולקורות הרצפה נאנקים וחורקים, ולקיכלי שליווה אותם מבחוץ בשריקתו היפהפייה והקדחתנית, עד שרתחו המים.
    על אדן החלון נשען כרטיס ברכה מהעבודה: החלמה מהירה. הוא הגיע עם זר פרחים ששמתי בחדר העבודה של ג'וליאן, כי לא רציתי לראות אותו נבול למחצה באגרטל. ליד הכרטיס, ליד עציץ רֵיחן וכלי חרס לאחסון עטים, ניצבה צנצנת זכוכית קטנה עם מכסה שחור. היא היתה מאובקת, וכשהרמתי אותה הותירה על אצבעותי אבקה עדינה. המילה זַפֶרָן היתה כתובה על צדה בכתב ידה של אמי, דיו שחור על פתקית לבנה. היא היתה מלאה עד חצייה אבקנים שלמים או מפוררים בצבעי כתום, אדום וחרדל: זעפרן שהופק מפרחי כַּרְכום. סובבתי את המכסה, הגשתי את הצנצנת אל אפי והרגשתי כאילו אני שואפת פנימה תמצית מילדותי. היה משהו בריח הזה: ארצי, חריף, מתוק ועדין. חשבתי על אמי שככל הנראה כבר הגיעה למַשהאד. הכרתי את העיירה הזאת בעיקר מתמונות ומסיפורים שסיפרה לי אמי, וגם מביקורים בחופשות הקיץ בילדותי המוקדמת. בזקתי מעט זעפרן לתוך הספל שלי, יצקתי מים חמים והבטתי בהם נצבעים לאטם בצבע הענבר.
    נזכרתי שכשהייתי קטנה נסענו לדוֹבֶר רק שתינו, היא ואני. איתרנו את הירידה אל החוף והותרנו מאחור את הצוקים, שנראו לבנים וצהובים על רקע שמי האביב הכחולים. היא ישבה על שמיכה והוציאה ספר אדום קטן. לפני כן הסכימה להראותו לי רק בהזדמנויות מעטות.
    "הספר הזה הביא אותי לכאן ממרחקים, שרה." היא עטפה אותי בזרועותיה ודמעות זלגו על פניה, לא רק בשל האוויר המלוח. "בואי נחשוב על הבית של מאמן," נשקה לי על לחיי, "ונאחל לו מחשבות טובות."
    "איזה מחשבות?" שאלתי והיא חייכה.
    "הה, אהובת לבי, הן אמונים נשמור איש לרעותו!"
    קימטתי את מצחי לעומתה ופיזמתי, "אמונים נשמור איש לרעתו," בקול דקיק וצווחני שעלה לאוויר ונמסך ברעש הים השחור, הלבן בקצותיו.
    "איפה את?" אמרתי בקול במטבח השקט ועצמתי את עיני.
    • יסמין קראותר
    • יסמין קראותר
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • אלף שמשות זוהרות
    • אני כותבת לך מטהראן
    • פרספוליס 2
    • אהבתה של סלטנאת
    • אחרי טהראן
    • הכל בגלל רוזי
    • הדירה ברחוב אמלי
    • הגשרים של מחוז מדיסון
    • סיפורו של יתום
    • חנות ספרים על גלגלים
    • הר אדוני
    • רכבת היתומים