הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • זיכרונותיה של נערה מחונכת
  • זיכרונותיה של נערה מחונכת
    סימון דה בובואר | תרגום: ניר רצ‘קובסקי
    כתר | 2011 | פרוזה תרגום | 384 עמ' מודפסים

    בשנת 1958 ניגשה סימון דה בובואר בת החמישים לכתיבת האוטוביוגרפיה שלה. היא הייתה סופרת ופילוסופית עטורת תהילה, זוכת פרס הגונקר, אחת מחלוצות הפמיניזם, והייתה ידועה גם בשל הזוגיות הממושכת עם הפילוסוף ז´אן-פול סארטר, זוגיות משוחררת מכבלי המוסכמות החברתיות. על הרקע הזה, שמו של הכרך הראשון באוטוביוגרפיה שלה,זיכרונותיה של נערה מחונכת, נקרא כקריצה לקוראיה. בפרפראזה על הציטוט המפורסם מספרה "המין השני": היא לא נולדה כזאת, היא נעשתה כזאת.

     

    זו אינה אוטוביוגרפיה רגילה, אף שהיא מתעדת את חייה של סימון, מילדותה כבת לבורגנות הצרפתית וחינוכה הקתולי, ועד האהבות הראשונות, הלימודים בסורבון והמפגש עם הסטודנט ז´אן-פול סארטר. אבל דה בובואר מתבוננת בחוויות האלה בזכוכית מגדלת, משוטטת בילדותה כמדענית בארץ לא נודעת. בכובד ראש מלווה בחיוך היא מציגה שני מפתחות לזהות המתגבשת שלה כנערה: החיפוש אחר האהבה והחיפוש אחר האמת.

     

    פרסומו של הספר בעברית, בתרגומו של ניר רצ´קובסקי, הוא הזדמנות להתחקות אחרי תהליך ההתגבשות של כמה מרעיונותיה המרכזיים של דה בובואר, ובעיקר להתוודע לסיפור של התבגרות באקלים האינטלקטואלי התוסס של צרפת בין שתי מלחמות העולם, מאת אחת המחברות המזהירות של המאה ה-20.

     

    מצרפתית: ניר רצ´קובסקי

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • חלק ראשון

     

    נולדתי ב־9 בינואר 1908, בשעה ארבע לפנות בוקר, בחדר לבֶן רהיטים שחלונותיו צופים אל בּוּלוואר רַספּאי. בתמונות משפחתיות מן הקיץ הבא רואים גברות צעירות בשמלות ארוכות וכובעים עטורים נוצות יען, אדונים בכובעי קש ולבד, וכולם מחייכים לתינוקת אחת: אלה הם הורי, סבִי, דודים ודודות, וזוהי אני. אבי היה בן שלושים, אמי בת עשרים ואחת, ואני הייתי ילדתם הראשונה. אני הופכת דף באלבום: אמא מחבקת בזרועותיה תינוקת שאיננה אני; אני לובשת חצאית קפלים, חובשת בֶּרֶט; אני בת שנתיים וחצי, ואחותי זה עתה נולדה. מספרים שקינאתי בה, אך לא לאורך זמן. ככל שזיכרוני מגיע, תמיד הייתי גאה להיות הבכורה: הראשונה. בתחפושת כיפה אדומה, עם עוגה וצנצנת חמאה בסלי, הרגשתי מעניינת יותר מעולל מרותק לעריסתו. לי היתה אחות קטנה: לבובה הזו לא היה דבר.
    מילדותי המוקדמת לא נותר לי אלא רושם מטושטש: משהו אדום, שחור, חם. הדירה היתה אדומה, ואדומים היו גם השטיח, חדר האוכל בסגנון אנרי השני, חיפויי המשי מובלטי הפיתוחים שעל דלתות הזכוכית, וילונות הקטיפה בחדר העבודה של אבא; הרהיטים באותה מאורה מקודשת היו עשויים עץ אגס מושחר; הייתי מצטנפת בשקע שתחת השולחן, מתכרבלת באפלולית; היה שם חשוך, היה שם חם, ואדום השטיח זעק לעיני. כך עברו עלי שנותי הראשונות. הסתכלתי, מיששתי, למדתי את העולם ממקום מבטחים.
    את ביטחוני היומיומי חבתי ללואיז. היא היתה מלבישה אותי בבוקר, מפשיטה אותי בערב וישנה אתי בחדרי. היא היתה צעירה, נטולת יופי, נטולת מסתורין, כי הלוא היתה קיימת - מכל מקום, כך סברתי - אך ורק כדי לטפל באחותי ובי. מעולם לא הרימה את קולה, מעולם לא גערה בי בלי סיבה. מבטה השלֵו גונן עלי שעה שכיירתי עוגות חול בגני לוּקסֶמבּוּרג או נענעתי בזרועותי את בובתי בּלוֹנדין, אשר ירדה מן השמים בליל חג המולד יחד עם תיבת בגדיה. עם רדת ערב היתה יושבת לידי, מראה לי תמונות ומספרת לי סיפורים. נוכחותה היתה נחוצה וטבעית לי כנוכחותה של הקרקע תחת רגלי.
    אמי, המרוחקת וההפכפכה ממנה, עוררה בי רגשות אהבה: הייתי יושבת על ברכיה, בחיקה הענוג והמבושם, ומכסה בנשיקות את עורה הרענן. לעתים היתה מופיעה בשעת לילה לצד מיטתי, יפה כמו תמונה, בשמלתה הירוקה המקציפה שפרח סגול מעטר אותה, או בשמלתה השחורה הגבישית והנוצצת. כשהיתה מתרגזת, היתה "פוערת עלי עיניים"; יראתי את הבזק הזעף הזה שכיער את פניה, הייתי זקוקה לחיוכהּ.
    את אבי ראיתי רק מעט; מדי בוקר היה יוצא ל"היכל המשפט" ותחת זרועו תיק מלא בדברים אסורים שנקראו מסמכים. לא היה לו זקן, גם לא שפם, עיניו היו כחולות ועליזות. עם שובו בערב היה מביא לאמא זר של סיגליות פּארמָה, הם היו מתנשקים וצוחקים. גם אתי אבא היה צוחק; הוא לימד אותי לשיר שירים כמו "זה אוטו אפור" ו"היתה לה רגל מעץ", ומדהים אותי במושכו מקצה אפי מטבעות של מאה סוּ. הוא שעשע אותי, ושמחתי כששיחק אתי, אבל לא היה לו בחיי תפקיד מוגדר.
    תפקידן העיקרי של לואיז ושל אמא היה להאכיל אותי, ולא תמיד היתה זו משימה קלה. העולם נכנס לתוכי דרך פי ביתר אינטימיות מאשר דרך עיני או ידי. לא את כל כולו הסכמתי לקבל. תפלוּתן של חביצות חיטה ירוקה, דייסות שיבולת שועל ומחיוֹת לחם העלתה דמעות בעיני; חלקלקות השומן ומסתרי הצדפות הדביקים הבחילו אותי. בכי, צעקות, הקאות - סלידותי היו עיקשות כל כך שנלאו מלהיאבק בהן. כנגד זה נהניתי בשקיקה מן הזכות הילדותית להתייחס ליופי, למותרות ולאושר כאל דברים הניתנים למאכל. מול חלונות המגדניות ברחוב ואוֶון הייתי קופאת, מרותקת לנצנוצם של הפירות המסוכרים, לזהרוריהם העמומים של רקיקי הג'לטין, לפריחתן הססגונית של הסוכריות החמוצות. ירוק, אדום, כתום, סגול: חמדתי את הצבעים עצמם לא פחות משחמדתי את העונג הצפון בהם. על פי רוב התמזל מזלי והתפעלותי באה על סיפוקה. אמא נהגה לכתוש ממתקי שקדים, ואת האבקה הגרגרית היתה מערבבת עם שמנת וחלמונים מוקצפים; וְרוֹד הסוכריות היה מתפצל לגוונים נהדרים, ואת הכפית שלי טבלתי בשקיעת שמש. בערבים שבהם היו הורי מארחים, הכפילו מראות הטרקלין את אורותיה של נברשת הבדולח. אמא ישבה מול פסנתר הכנף, גברת בשמלת מלמלה ניגנה בכינור ודודן אחד בצ'לו. פיצחתי בין שיני את שריונו של פרי מצופה מרציפן, ובועה של אור פקעה אל חכי בטעם של ענבי שועל או אננס: באחת נעשיתי אדונית הצבעים, הניצוצות, רדידי המלמלה, היהלומים, התחרה: הנשף כולו היה בפי. גני עדן זבי חלב ודבש לא פיתו אותי מעולם, אך קינאתי בגברת עוגית על חדר השינה שלה העשוי בצק פריך. איזו שליטה היתה לנו על העולם שבו אנו חיים, אילו היה ניתן למאכל! בבגרותי התאוויתי ללחוך שקדיות פורחות, לכרסם את ממתקי השקיעה; על רקע שמי ניו יורק תִסכלו אותי שלטי הניאון כסוכריות ענקיות שנבצר ממני לנגוס בהן.
    האכילה לא היתה רק מסע של גילוי וכיבוש אלא גם החשובה שבחובותי: "כפית אחת בשביל אמא, כפית אחת בשביל סבתא... אם לא תאכלי לא תגדלי." מעת לעת היו מעמידים אותי כשגבי אל קיר המבואה, מסמנים את גובה ראשי ומשווים את הסימוּן לקודמו: גבהתי בשניים או שלושה סנטימטרים, שיבחו אותי, זקפתי את ראשי בגאווה; אך לפעמים נבהלתי. השמש ליטפה את רצפת הפרקט הממורקת ואת הרהיטים המשוחים בלכה לבנה. הסתכלתי בכורסתה של אמא וחשבתי: "לא אוכל עוד לשבת על ברכיה." לפתע היה עתיד, עתיד שיהפוך אותי למישהי אחרת, מישהי שתגיד "אני" ולא תהיה עוד אני. חשתי מראש את כל הגמילוֹת, ההתכחשויות, הנטישות, את מֵתַי שיבואו בזה אחר זה. "כפית בשביל סבא..." בכל זאת אכלתי, והייתי גאה לגדול; לא רציתי להישאר תינוקת לנצח. כנראה חוויתי את הסתירה הזאת בעוצמה, אם אני זוכרת כך בפרטי־פרטים את הספר המאויר שמתוכו הקריאה לי לואיז את סיפורה של שרלוט. בוקר אחד מצאה שרלוט על כיסא למראשות מיטתה ביצת סוכר ורודה, גדולה כמעט כמוה. גם אותי הקסימה הביצה; היא היתה הרחם והעריסה, אלא שאפשר היה לנגוס בה. שרלוט, שסירבה לכל מאכל אחר, קטנה והלכה מיום ליום, עד שהפכה לזערורית: היא כמעט טבעה בסיר, הטבחית לא השגיחה בה וזרקה אותה לפח הזבל, עכברוש חטף אותה. הצילו אותה, ושרלוט המבוהלת, מלאת החרטה, החלה לזלול בבולמוס עד שתפחה כמו בלון: הילדה שאמה לקחה לרופא היתה מפלצת עתירת משמנים. הסתכלתי בערגה כבושה בתמונות שתיארו את התפריט אשר רשם הרופא: ספל שוקולדה, ביצה רכה, אומצה זהובה. שרלוט חזרה לממדיה הרגילים ואני יצאתי בריאה ושלמה מן ההרפתקה הזו, שרגע צמצמה אותי לכדי עוּבָּר ורגע הפכה אותי לגברת מפוטמת.
    המשכתי לגדול וידעתי שאני נידונה לגלוּת: חיפשתי הצלה במראי החיצוני. בבקרים, כשסִלסלה לואיז את שערי, הסתכלתי בסיפוק בפנים עטורות התלתלים שנשקפו אלי מן המראה: ילדות כהות שיער וכחולות עיניים אינן מחזה נפוץ, כך אמרו לי, וכבר למדתי לייחס ערך לדברים נדירים. מצאתי חן בעיני עצמי ורציתי למצוא חן בעיני אחרים. ידידיהם של הורי עודדו את יהירותי: הם החניפו לי, פינקו אותי. התרפקתי על הפרוות, על חיקי הנשים המרופדים אטלס, אבל רחשתי כבוד רב יותר לגברים, לשפמיהם, לריח הטבק הנודף מהם, לקולם הרציני, לזרועותיהם המניפות אותי מעלה. התאמצתי במיוחד ללכוד את תשומת לבם: הייתי משתטה, מתרוצצת, אורבת למילה שתגאל אותי מדמדומַי ותעניק לי, אחת ולתמיד, קיום בעולמם. ערב אחד, נוכח עיניו של ידיד מידידי אבי, סירבתי במרדנות לסלט ירקות מבושלים; בגלויה ששלח מחופשתו התלוצץ הידיד: "סימון עדיין אוהבת כל כך סלט ירקות מבושלים?" יוקרתה של המילה הכתובה היתה בעיני גדולה עוד יותר מזו של המילה המדוברת: הייתי ברקיע השביעי. בפעם הבאה שפגשנו את מר דַרדֶל, בפתח כנסיית נוֹטרדאם־דה־שָאן, ציפיתי לעוד הקנטות מלבבות מצדו; ניסיתי להתגרות ולעורר אותן, אך לשווא. כשהתעקשתי, אמרו לי לשתוק. גיליתי באכזבה כמה חולפת היא התהילה.
    על פי רוב נחסכו ממני אכזבות מעין אלה. בבית, גם הפחותה שבזוטות עוררה שפע תגובות והערות; היו מקשיבים בשמחה לסיפורים שלי, חוזרים על הדברים שאמרתי. סבים, סבתות, דודים, דודות, דודנים, ועוד המוני קרובי משפחה חיזקו את תחושת חשיבותי העצמית. נוסף עליהם גוננה עלי גם עדת ישויות שמימיות. מרגע שלמדתי ללכת לקחה אותי אמי לכנסייה; היא הראתה לי את דמויותיהם המפוסלות בגבס ובשעווה או מצוירות על הכתלים של ישו התינוק, אלוהים שבשמים, הבתולה והמלאכים, שאחד מהם - ממש כמו לואיז - עמד במיוחד לשירותי. שמַי היו מכוכבים בריבוא עיניים מיטיבות.
    ואילו כאן על פני האדמה טיפלו בי אמהּ ואחותה של אמי. לסבתא היו לחיים ורודות, שיער לבן, עגילי יהלום; היא היתה מוצצת סוכריות קשות ועגולות ככפתורי נעליים, אשר צבעיהן השקופים הקסימו אותי; אהבתי אותה על היותה זקנה ואת דודה לילי על היותה צעירה. היא גרה אצל הוריה, כמו ילדה, והיתה בעיני קרובה אלי יותר משאר המבוגרים. סבא, אדום פנים, קרקפתו מבהיקה וסנטרו מובלט בזקנקן אפרפר, היה מקפיץ אותי במתינות על ברכיו, אך קולו היה מחוספס כל כך שאף פעם לא היה אפשר לדעת אם הוא מתבדח או מתרעם. מדי יום חמישי הייתי אוכלת אצלם ארוחת צהריים: כיסנים מטוגנים, נתחי עגל רכים, קציפת חלבונים בשמנת; סבתא פינקה אותי. אחרי הארוחה היה סבא מתנמנם בכורסה רקומה ואני הייתי משחקת מתחת לשולחן בלי לעשות רעש. לבסוף היה פורש לחדרו. אז היתה סבתא מוציאה מהמזנון סביבון מתכת שבעודו מסתובב היינו קולעות עליו חישוקי קרטון צבעוניים; באחוריו של אישון עופרת שכינתה אותו "אדון שִלשוּלוֹן" היתה מבעירה כמוסה לבנה והסתלסלה ממנה תימרת עשן חומה דקיקה. היא היתה משחקת אתי בדומינו, בחיילים, ב"דוּקים". הרגשתי שם קצת מחנק, בחדר האוכל ההוא, העמוס חפצים יותר ממחסנו של סוחר עתיקות. על הקירות לא נותר ולו טפח פנוי: שטיחים, צלחות חרס, תמונות מעוּשׁשות צבעים; תרנגול הודו מת היה סרוח על ערמת כרובים; השולחנות הקטנים היו מכוסים מפיות קטיפה, פּלוּסין ותחרה, וצמחי האַספּידיסְטְרָה הכלואים בעציצי נחושת העציבו את רוחי.
    לעתים היתה דודה לילי מוציאה אותי לטיול; משום מה לקחה אותי כמה פעמים לראות מירוצי סוסים. אחר צהריים אחד, כשישבתי לידה ביציעי איסי־לֶה־מוֹלינוֹ, ראיתי מטוסים חד־כְּנפִיים ודו־כְּנפִיים עושים גלגולים בשמים. הסתדרנו היטב זו עם זו. אחד הזיכרונות הרחוקים והנעימים ביותר שלי הוא ביקור משותף שלנו בשאטוֹ־וִילֶן שבמחוז אוֹט־מארְן, אצל אחת מאחיותיה של סבתא. דודה אַליס הישישה, שבעלה ובתה מתו מזמן, נמקה גלמודה וחירשת בבית גדול, מוקף גן. העיירה, על סמטאותיה ובתיה הנמוכים, נראתה כאילו הועתקה מאחד מספרי המצוירים; בתריסים היו חורים בצורת לבבות ותלתנים וציריהם היו מפורזלים בדמות אנשים זעירים; ידיות ההקשה היו ידיים; שער מפואר נפתח אל גן שבו הסתובבו יחמורים; ורדי בר השתרגו סביב מגדל אבן עתיק. בשביל הגברות הזקנות של העיירה הייתי סיבה למסיבה. מדמואזל אֶליז הכינה לי לחמניות מתוקות בצורת לב. למדמואזל מַרתְ היה עכבר קסמים, סגור בצנצנת זכוכית מוקפת תאים: דרך סדק בצנצנת היית מחליק פתק ועליו שאלה; העכבר היה מסתובב במעגל ומצביע בחוטמו על התא שבתוכו פתק התשובה. יותר מכול הפליאו אותי הביצים המעוטרות ברישומי פחם, שאותן הטילו התרנגולות של דוקטור מַס; הוצאתי אותן מהקן במו ידי, וכך יכולתי להשיב לחברה ספקנית: "אספתי אותן בעצמי!" בגנה של הדודה אליס אהבתי את שיחי הטַקסוּס הגזומים בקפידה, את ניחוחו החסוד של האשכּרוֹע, ואת העצם ששכן תחת סוכת הירק, מפוקפק להפליא, כמו שעון עשוי בשר: סלע שהיה רהיט, שולחן מאבן. בוקר אחד התחוללה סערה: שעה ששיחקתי עם דודה לילי בחדר האוכל, הכה ברק בבית. זה היה מאורע רציני, שמילא אותי גאווה; בכל פעם שקרה לי משהו, הרגשתי שאני מישהי. גם עונג מעודן יותר הזדמן לי. על קיר מבנה השירות טיפס סַפלוּל; בוקר אחד קראה לי דודה אליס בקול חד והראתה לי פרח מוטל על הארץ; היא האשימה אותי שקטפתי אותו. פגיעה בפרחי הגן היתה פשע שחומרתו לא נעלמה ממני, אך לא אני קטפתי את הפרח, ומחיתי נמרצות. דודה אליס לא האמינה לי. דודה לילי הגנה עלי בלהט. היא היתה נציגתם של הורי, היחידה שהיתה לה זכות לשפוט אותי. דודה אליס מנומרת הפנים השתייכה למשפחת הפיות הרשעות שרודפות ילדים; עקבתי בסיפוק אחר הקרב שניהלו למעני כוחות הטוב כנגד הסילוף והעוול. בפריז אימצו הורי וסבַי הנזעמים את גרסתי, והתבשמתי בצדקתי שיצאה לאור.
    ההגנה, הפינוק, והשעשוע שבחידושים בלתי פוסקים עשו אותי לילדונת שמחה מאוד. אבל נראה שמשהו חרק, כי לפתע פתאום הייתי נתקפת זעם ומתמוטטת ארצה סגוּלה ומפרכסת. אני בת שלוש וחצי, אנחנו אוכלים ארוחת צהריים בגזוזטרה של מלון פאר בעיירת המרחצאות דיבוֹן־לֶה־בֶּן; נותנים לי שזיף אדום ואני מתחילה לקלף אותו. "לא," אומרת אמא, ואני קורסת בצרחות על רצפת הבטון. אני צורחת לכל אורך בּוּלוואר רַספּאי כי לואיז לא הרשתה לי להישאר בגינת בּוּסיקוֹ, שם עשיתי עוגות בחול. ברגעים הללו לא השפיע עלי דבר, לא מבטה הנזעם של אמא, לא קולה הנוזף של לואיז וגם לא התערבויותיו החריגות של אבא. הייתי צורחת חזק כל כך זמן רב כל כך, עד שבגני לוקסמבורג חשבו לפעמים שמתעללים בי. "מסכנה קטנה!" אמרה גברת אחת והושיטה לי סוכריה. הודיתי לה בבעיטה. התקרית הזאת עוררה מהומה רבתי; דודה אחת משופמת ומדושנת, שאחזה בעט, כתבה עלי בירחון הילדים "בובה לדוגמה". כמו הורי רחשתי גם אני יראת כבוד לנייר המודפס: כשהקשבתי לסיפור שהקריאה לי לואיז, הרגשתי שאני אישיות חשובה. אולם בו בזמן חשתי גם אי־נוחות גוברת והולכת. "לואיז האומללה," כתבה דודתי, "היתה פורצת לא פעם בבכי מר, מגעגועים לכבשיה." לואיז לא בכתה אף פעם, לא היו לה כבשים, והיא אהבה אותי. חוץ מזה, איך אפשר להשוות ילדה קטנה לצאן? באותו יום התחלתי לחשוד שהקשר בין הספרות לאמת מפוקפק למדי.
    תכופות תהיתי מה גרם להתקפי הזעם שלי ומה היה פשרם. אני חושבת שבמידת מה ניתן לתלות אותם בחיוניות חסרת מנוח, ובנטייה לקיצוניות שמעולם לא ויתרתי עליה לגמרי. בהביאי את סלידותי לכדי הקאה ואת מאוויי לכדי קיבעון, כריתי תהום בין הדברים שאהבתי ובין הדברים שלא אהבתי. לא הייתי מסוגלת להשלים בשוויון נפש עם נפילה שהטילה אותי משפע לריק, מפסגת האושר למצולות האימה. אם שוכנעתי שכך נגזר, קיבלתי עלי את הדין: מעולם לא התקצפתי כנגד כל עצם שהוא. אך סירבתי להיכנע לאותו כוח נסתר, חסר ממשות - המילים. מה שקומם אותי היה העובדה שמשפט שנזרק סתם כך, "צריך..." או "אסור...", החריב בן רגע את תוכניותי ושמחותי. שרירותם של הציוויים והאיסורים אשר עמדו בדרכי הציגה אותם ככלי ריק. אתמול קילפתי אפרסק, אז למה שלא אקלף עכשיו שזיף? למה להפסיק את משחקי בגינה דווקא ברגע זה? על כל צעד ושעל נתקלתי באילוצים, אף פעם לא בכוֹרח. בלב־לבו של הדין, אשר הכביד עלי ללא רחם, כסלע, נִבעה לעיני חור מבעית: לתהום הזו הושלכתי, פי קרוע בזעקה. בהיצמדי לקרקע, מפרכסת, התנגדתי במשקל גופי לכוח הערטילאי שרדה בי, הכרחתי אותו להתגשם בחומר: אחזו בי, כלאו אותי בקיטון אפל בין מטאטאים ומברשות, ואז יכולתי להלום בידי וברגלי בקירות ממשיים במקום להיאבק ברצונות חמקמקים. ידעתי שלשווא אני נאבקת; מרגע שאמא עקרה מידי את השזיף המדמם, מרגע שלואיז הכניסה לסל את הדלי והאת, נוצחתי. אבל לא נכנעתי. המשכתי במלאכת התבוסה עד תומה. ההשתוללות, הבכי המעוור, שברו את הזמן ומחקו את המרחב, ביטלו הן את מושא תשוקתי והן את המכשולים שעמדו בדרכי אליו. צללתי בעלטת חוסר האונים, לא נותרה לי אלא נוכחותי העירומה, והיא התנפצה בצרחות שאין להן סוף.
    לא זו בלבד שהמבוגרים הגבילו את רצוני, אלא שחשתי כטרף הנתון לחסדי הכרתם. מה שמילא לעתים תפקיד של מראה מחמיאה היה מסוגל גם להטיל עלי כישוף, להפוך אותי לחיה, לחפץ. "אילו קרסוליים יפים יש לילדה הזאת!" אמרה גברת והתכופפה כדי למשש אותי. לו יכולתי לומר: "איזו מטומטמת הגברת הזאת, היא חושבת שאני כלבלב," הייתי נושעת. אבל בגיל שלוש, האמצעי היחיד שבו יכולתי להתנגד לקול המתחסד ולחיוך המתקתק היה להשליך את עצמי ביללות על המדרכה. עם השנים למדתי כמה דרכי התחמקות, אך כנגד זה העליתי את רף דרישותי: די היה שיתייחסו אלי כאל תינוקת כדי שאפגע. כל כמה שאפשרויותי והכרתי היו מוגבלות, בכל זאת החשבתי את עצמי כבעלת אישיות לכל דבר. בכיכר סן־סוּלפּיס, אוחזת בידה של דודה מַרגֶריט, שלא ידעה כל כך איך לדבר אתי, שאלתי את עצמי פתאום: "איך אני נראית בעיניה?" וחשתי תחושה עזה של עליונות, כי אני ידעתי מהן מחשבותי הכמוסות, והיא לא; החזות הוליכה אותה שולל והיא לא שיערה, למראה גופי שעודנו בהתהוות, שבתוכי הכול כבר נמצא ודבר אינו חסר. הבטחתי לעצמי לא לשכוח, כשאהיה גדולה, שילד בן חמש הוא כבר אדם שלם. בהתייחסם אלי בזלזול, המבוגרים התכחשו לעובדה הזו ופגעו בי. הייתי רגישה כאדם שמזכירים לו את נכותו. אם סבתא רימתה בקלפים כדי לתת לי לנצח, או אם דודה לילי שאלה אותי חידה קלה מדי, הייתי מאבדת את עשתונותי. לעתים קרובות חשדתי במבוגרים שהם מעמידים פנים; הערכתי אותם יתר על המידה, ולא שיערתי שהם פשוט לא מבינים. הנחתי שהם עושים יד אחת כדי ללעוג לי. בסיומה של ארוחת חג אחת רצה סבא שארים כוס לחייו: נפלתי כאחוזת עווית. יום אחד התרוצצתי, ולואיז הוציאה ממחטה כדי למחות את הזיעה ממצחי: נאבקתי בה בחֵמה, נדמה היה לי שהיא לא עשתה זאת בתום לב. אם רק חשדתי, בצדק או שלא בצדק, שמנצלים את תמימותי כדי לתמרן אותי, נעמדתי על רגלי האחוריות.
    האלימות שלי הבהילה אנשים. היו גוערים בי, מענישים אותי קצת; רק לעתים נדירות סטרו לי. "כשרק נוגעים בסימון עולה לה הדם לראש," היתה אמא אומרת. אחד מדודי אמר נואש פעם והתעלם ממני: הייתי המומה כל כך, עד שההתקף פסק מיד. ייתכן שהיו מצליחים לאלף אותי בקלות אילו היו מתעקשים; אבל הורי לא קיבלו את התקפי הזעם שלי ברוח קשה מדי. אבא, בחקותו מישהו, נהנה לחזור ולומר: "הילדה הזאת ממש לא חברותית." אמרו גם, ולא בלי שמץ גאווה: "סימון עקשנית כמו פרד." זה סיפק לי אמתלה להתנהג בקפריזיות; הייתי מתמרדת לשם עצם ההנאה שבהמריית פי המבוגרים. בתמונות משפחתיות אני חורצת לשון, מפנה גב; סביבי צוחקים. הניצחונות הקטנטנים הללו עודדו אותי שלא להתייחס לכללים, לטקסים ולשגרה כאל עובדה מוגמרת; אולי הם עומדים בשורשה של אופטימיות מסוימת, שעתידה היתה לשרוד את כל האילופים.
    תבוסותי, מצדן, לא עוררו בי השפלה, גם לא טינה. כשנכנעתי סוף סוף, כתום הדמעות והצעקות, הייתי מותשת מכדי להתמרמר ולהצטער; לרוב שכחתי למה התמרדתי מלכתחילה. בבושתי על התנהגות שלא ידעתי עוד להצדיקה, לא חשתי אלא חרטה; אך חיש מהר סלחו לי והחרטה התפוגגה. בסופו של דבר, ההתפרצויות שלי פיצו על שרירותיות החוקים שהייתי כפופה להם; הן מנעו ממני לבוסס בטינה כבושה. לאמיתו של דבר אף פעם לא העמדתי את הסמכות בסימן שאלה. התנהגותם של המבוגרים נראתה לי חשודה רק במידה ששיקפה את היסוד הלא מוגדר שבמצבי כילדה: בעצם, נגדו התקוממתי. אך קיבלתי עלי בלי ערעור את האמיתוֹת והערכים שהוכתבו לי.
    שתי הקטגוריות העיקריות שאליהן התחלק היקום שלי היו הטוב והרע. אני חייתי בתחומו של הטוב, שבו משלו - ללא הפרד - אושר וטוהר. אמנם התנסיתי במכאובים שלא הגיעו לי: לא פעם נפלתי, נשרטתי, וכשהתקף של אֶקטימה השחית את פני שרף רופא את השלפוחיות בחנקת הכסף עד שצעקתי מרוב כאב. אך התאונות הללו תוקנו חיש מהר ולא ערערו את אמונתי הבסיסית: שמחותיהם ומכאוביהם של בני האדם נקבעים על פי מעלותיהם.
    אני, שחייתי בחוגו של הטוב, ידעתי כבר מהתחלה שיש בו דרגות וגוני גוונים. הייתי ילדה טובה, ובכל זאת עשיתי דברים שאסור לעשות. דודה אליס התפללה הרבה, היא לבטח תגיע לגן העדן, ובכל זאת נהגה כלפי בחוסר צדק. בין האנשים שהייתי אמורה לאהוב ולכבד, היו כמה שעוררו - בנקודות מסוימות - ביקורת מצד הורי. אפילו סבא וסבתא לא יצאו נקיים: הם היו מסוכסכים עם אי־אלו דודנים שאמא הרבתה לבקרם ושהיו בעיני נחמדים מאוד. המילה סכסוכים, שהעלתה בדמיוני פקעות חוטים שאין להתירן, לא מצאה חן בעיני: למה מסתכסכים? ואיך? זה נשמע לי דבר מצער, להסתכסך. אימצתי ללא סייג את עמדתה של אמא. "אצל מי הייתם אתמול?" שאלה דודה לילי. "אני לא אגיד לך, אמא לא מרשה לי." היא החליפה עם אמהּ מבט ממושך. לעתים היו מעירות הערות פוגעניות: "אז מה, אמא שלך עדיין מסתובבת איפה שלא צריך?" ארסיותן לא נגעה לרעה באמא, ורק הפחיתה מערכן שלהן. היא גם לא שינתה, אגב, את החיבה שחשתי כלפיהן. היה טבעי בעיני, ובמובן מסוים משמח, שהדמויות המשניות האלה מושלמות פחות מן האלוהויות הראשיות: רק לואיז והורי היו חסינים מטעות.
    חרב של אש הפרידה בין הטוב ובין הרע, שאותו מעולם לא ראיתי פנים אל פנים. לעתים היה קולם של הורי מתקשח, ומן התרעומת והזעם שלהם הסקתי שאפילו בסביבתם הקרובה קיימות נפשות שחורות משחור: לא ידעתי מי הן, וגם לא מה פשען. הרע שמר מרחק. יכולתי לשער בדמיוני מיהם עוזריו ומשמשיו רק דרך דמויות מיתיות: השטן, הפיה קַרַבּוֹס, אחיותיה של סינדרלה; היות שלא נתקלתי בהם בלבוש בשר ודם, צמצמתי אותם למהותם המזוקקת: האיש הרע חוטא כמו שהאש בוערת, בלי סיבה ותירוץ, באופן חסר תקנה; הגיהינום הוא מקומו הטבעי, העינויים הם גורלו, ויהיה זה חילול הקודש לרחם עליו בגלל ייסוריו. למען האמת, הלהבות שבהן נִִצלָה לוציפר ונעלי הברזל המלובן שבהן הנעילו הגמדים את אמהּ החורגת של שלגיה מעולם לא העלו בדמיוני תמונה של כאב גופני. המפלצות, המכשפות, השדים, התליינים והאמהות החורגות הרשעות - כל אותם יצורים לא אנושיים - ייצגו כוח מופשט, וייסורי עונשם ייצגו באופן מופשט את מפלתם הצודקת.
    כשנסעתי לליון עם לואיז ואחותי, טיפחתי תקווה להתעמת עם האויב פנים אל פנים. הוזמַנו לדודנים רחוקים שלי, שגרו בפאתי העיר בבית מוקף גן גדול. אמא הזהירה אותי מראש שלבנֵי סירמיוֹן אין אמא, שהם לא תמיד ילדים טובים, ושהם לא אומרים את התפילות שלהם כמו שצריך: אם יצחקו ממני כשאומר את שלי, אסור לי לשים לב. ככל שהבנתי, אביהם, שהיה פרופסור זקן לרפואה, לגלג על אלוהים. התעטפתי בגלימתה הלבנה של בלונדין הקדושה, אשר הושלכה לגוב האריות; מה מרה היתה אכזבתי כששום אריה לא התנפל עלי. כשהדוד סירמיון היה יוצא מהבית, הוא היה ממלמל לתוך זקנו: "להתראות, יברככם אלוהים." אם כך, לא היה זה עובד אלילים. דודנַי - הם היו שבעה, בגילאי עשר עד עשרים - אכן התנהגו בצורה חריגה: הם רגמו מבעד לסורגי הגן את הילדים שהלכו ברחוב, הרביצו זה לזה, עינו יתומה קטנה ושוטה שגרה אצלם בכך שבלילות, כדי להבעית אותה, היו מוציאים מחדר העבודה של אביהם שלד ועוטפים אותו בסדין. ההתנהגות הלא מקובלת הזאת אמנם הביכה אותי, אך בסופו של דבר לא נראתה לי מזיקה; לא מצאתי בה את אפלת הרֶשע שאין לה חקר. שיחקתי לי בשלווה ובנחת בין ערוגות ההורטֶנזיה וצדו האחר של העולם המשיך להיעלם מעיני.
    ואולם ערב אחד חשתי שהקרקע נשמטת תחת רגלי.
    הורי הצטרפו אלינו. באחד הימים, אחר הצהריים, לקחה לואיז אותי ואת אחותי ליריד ובו נהנינו עד מאוד. כשיצאנו לחזור הביתה כבר ירד הערב. פטפטנו, צחקנו, כרסמתי אחד מאותם חפצים מדומים שהיו חביבים עלי כל כך - סוכריית שוּש בצורת שוט - ולפתע הופיעה אמא בפינת הרחוב. ראשה היה מכוסה במטפחת מלמלה ירוקה ושפתה העליונה היתה נפוחה: "בשעה כזאת חוזרים?" היא היתה המבוגרת, היא היתה ה"גברת", ומותר היה לה לגעור בלואיז, אבל לא מצאו חן בעיני העוויית הרוגז שלה וקולה הנוזף; לא מצא חן בעיני גם מה שראיתי ניצת בעיניה של לואיז, דבר מה שלא היה חיבה. אותו ערב - ואולי היה זה בערב אחר, בזיכרוני שתי התקריות קשורות יחדיו ללא הפרד - נמצאתי בגן עם לואיז ועם עוד מישהי שאינני יודעת מי היא; היה חושך; בחזית הבית האפלה נפתח חלון מואר שנראו בו שתי צלליות ועלו ממנו קולות נרגזים: "הנה האדון והגברת רבים," אמרה לואיז. אז התערער כל עולמי. לא ייתכן שאבא ואמא אויבים, שלואיז אויבת להם; כשמתרחש הבלתי אפשרי מתערבבים גן העדן והגיהינום, האפלה והאור. צללתי בתוהו שקדם לבריאה.
    הסיוט הזה לא נמשך זמן רב: למחרת בבוקר חייכו הורי כבכל הימים וקולם חזר ונהיה קולם הרגיל. לעגה של לואיז העיק על לבי, אך התעלמתי ממנו: היו הרבה עובדות קטנות שכיסיתי כך בערפל.
    היכולת הזאת לעבור בשתיקה על אירועים - אירועים שאחרי הכול חשתי אותם בעוצמה רבה די הצורך שלא אשכח אותם כל ימי חיי - היא אחת התכונות שבולטות ביותר לעיני כאשר אני מעלה בזיכרוני את שנותי הראשונות. העולם כפי שהסבירו לי אותו היה ערוך בתואם מושלם על מערכת ציריו ומחולק לקטגוריות מובחנות היטב. לא היה בו מקום לגוני ביניים: היו או בוגדים או גיבורים, או נבלים או קדושים מעונים; כל פרי שאינו ראוי למאכל היה רעיל; קבעו באוזני ש"אני אוהבת" את כל בני משפחתי, כולל הפחותות שבדודותי מדרגה שנייה. למן מלמולי הראשונים, סתר ניסיוני את המהוּתנוּת הזאת. הלבן היה באמת לבן רק לעתים נדירות, ושְׁחור הרֶשע הסתתר מעיני: ראיתי רק גוונים של אפור. אלא שברגע שניסיתי לאחוז באותם גוונים חמקמקים היה עלי להשתמש במילים, ושוב מצאתי את עצמי בעולמם של המושגים הנוקשים והתפיסות הקשיחות. מה שראיתי בעיני, מה שחשתי באמת ובתמים, היה צריך להתאים את עצמו איכשהו למסגרות הללו; המיתוסים והקלישאות גברו על האמת. היות שלא הצלחתי לאחוז בה באמת, הנחתי לה להיעשות חסרת משמעות.
    כיוון שלא הצלחתי לחשוב בלי עזרת השפה, הנחתי שזו תואמת באופן מדויק את המציאות: הלוא למדתי את סודותיה מפי המבוגרים, שבהם ראיתי את אדוני הידע המוחלט. בכנותם דבר מה בשם הם מיצו את מהותו, באותו המובן שבו ממצים מיץ של פרי. לא שיערתי כי בין המילה ומושאה קיים מרווח, מקום לטעות; על כן קיבלתי עלי את המאמר* בלי סייג, בלי בדיקה, גם כשהנסיבות קראו לי להטיל בו ספק. פעם ראיתי שניים מדודני, בני סירמיון, מוצצים מקלוני סוכר־תפוחים. "זה חומר משלשל," אמרו לי בנימה עוקצנית; הגיחוך שעל פניהם הבהיר לי שהם מתלוצצים על חשבוני, ובכל זאת המילה דבקה במקלונים הלבנבנים ואיבדתי את תאבוני אליהם; מאז ואילך נראו לי כמעין הכלאה מפוקפקת בין ממתק ותרופה.
    [* Parole, במובן של הפסוק "בראשית היה המאמר [או הדבר]" הפותח את "הבשורה לפי יוחנן".]
    אולם אני זוכרת מקרה שבו אמירה מסוימת לא שכנעה אותי. בחופשות בכפר היו לוקחים אותי לפעמים לשחק אצל ילד אחד, דודן רחוק שלי; הוא גר בבית יפה באמצע גן גדול, ונהניתי למדי בחברתו. "מפגר מסכן," אמר אבי ערב אחד. סַנדרִי, שהיה גדול ממני בהרבה, נראה לי רגיל לגמרי משום שהיה מוכר לי. אינני יודעת אם הראו לי או תיארו באוזני מפגרים: דמיינתי אותם מגחכים בפה מזיל ריר ועיניים חלולות. כשראיתי את סנדרי בפעם הבאה, ניסיתי לשווא להדביק לפניו את התמונה הזאת; אולי בתוכו פנימה, בלי שהדבר נגלה כלפי חוץ, הוא נראה כמו מפגר, אבל סירבתי להאמין בזה. מתוך רצון להבהיר את העניין אחת ולתמיד, ואולי גם מתוך טינה סתומה כלפי אבי שהשמיץ את רעִי למשחק, חקרתי את סבתו: "זה נכון שסנדרי מפגר?" שאלתי אותה. "מה פתאום!" ענתה בארשת נעלבת. היא הכירה היטב את נכדהּ. הייתכן שאבא טעה? נשארתי מבולבלת.
    לא הייתי קשורה במיוחד לסנדרי והתקרית, אף שהפליאה אותי, לא הותירה בי חותם עמוק. את כישופן השחור של המילים גיליתי רק כשנעצו את שיניהן בלבי.
    אמא לבשה לראשונה שמלה בצבע כתום עז, צבע "טנגו". לואיז אמרה למשרתת מהדירה ממול: "ראית איך הגברת התלבשה? תימהונית לגמרי!" בפעם אחרת פטפטה לואיז במבואת הבניין עם בתה של השוערת; שתי קומות מעליהן ניגנה אמא בפסנתר ושרה. "אה!" אמרה לואיז, "שוב פעם הגברת צווחת כמו תרנגולת שחוטה." תימהונית, תרנגולת: בעיני היה למילים האלה צליל איום ונורא: איך הן קשורות לאמא, שהיא יפה, אלגנטית, מוזיקלית? ואולם לואיז היא שהגתה אותן: איך אוכל לפרק אותן מנשקן? מפני אנשים אחרים ידעתי להתגונן, אבל היא היתה הצדק, האמת, והכבוד שרחשתי לה לא אִפשר לי לשפוט אותה. לא די היה לחלוק על טעמה; כדי לנטרל את הארס שבדבריה הייתי חייבת לייחס אותם למצב רוח רע, כלומר להודות שהיא רבה עם אמא; במקרה זה, אחת מהן לא היתה בסדר! לא, שתיהן היו צריכות להיות חפות מפגמים. ניסיתי בכל כוחי לרוקן את מילותיה של לואיז מתוכנן: מסיבות שנעלמו ממני יצאו מפיה כל מיני צלילים משונים. לא הצלחתי לגמרי. מאז ומאילך, חשתי חוסר נוחות כלשהו כשאמא היתה מתלבשת בצבעים צעקניים או שרה בקול רם. מצד שני, עכשיו כשידעתי שלא צריך להתייחס ברצינות לכל דבריה של לואיז, לא הקשבתי לה עוד באותה כניעוּת כמקודם.
    ברגע שחשתי כי ביטחוני מאוים מיהרתי לברוח, אולם שמחתי להרהר בבעיות שלא נראו צופנות סכנה. בעיית הלידה הדאיגה אותי רק מעט. בהתחלה סיפרו לי שההורים קונים את ילדיהם: העולם היה עצום כל כך ומלא פלאים, שבהחלט היה יכול להיות בו גם מחסן תינוקות. בהדרגה פינתה התמונה את מקומה להסבר מעורפל יותר: "אלוהים יוצר את הילדים". הוא ברא את הארץ מן התוהו, את אדם מן העפר; מדוע שלא יקסום את העוללים בעריסתם? ההסתמכות על רצון האל סיפקה את סקרנותי; בקווים כלליים זה הסביר הכול, ואת הפרטים, כך אמרתי לעצמי, אגלה במשך הזמן. מה שהטריד אותי היה דאגתם של הורי שמא אשמע שיחות מסוימות: כשהתקרבתי היו מנמיכים את קולם או משתתקים. אם כן, יש דברים שאני יכולה להבין ואסור לי לדעת. אילו דברים? מדוע מסתירים אותם ממני? אמא לא הרשתה ללואיז להקריא לי את אחד מסיפוריה של מדאם דה־סֶגיר: היא טענה שהוא עלול לגרום לי לביעותי לילה. מה קרה אפוא לנער ההוא, העוטה עורות חיות, שראיתי בתמונות? לשווא חקרתי אותן. "גור הדובים" היה בעיני התגלמותו של הסוד.
    המסתורין הגדולים של הדת היו נעלמים וסבוכים מכדי שיפתיעו אותי. אך הנס המוכר של חג המולד עורר בי תהיות. לא נראה לי מתקבל על הדעת שישו התינוק, הכול-יכול, ישתלשל מן הגג אל הסלון כאחרון מנקי הארובות. זמן רב הגיתי בשאלה הזו, עד שלבסוף גיליתי להורי את לבטי, והם מיהרו להודות על האמת. הדהימה אותי העובדה שהאמנתי בכל מאודי בדבר שלא היה נכון: אם כן, גם מה שנראה כוודאות יכול להיות שקרי. לא הסקתי מכך כל מסקנה מעשית. לא אמרתי לעצמי שהורי הוליכו אותי שולל והם עלולים לעשות זאת שוב. אני בטוחה שלא הייתי סולחת להם על שקר שהיה מתסכל אותי, או פוצע בבשרי החי; אז הייתי מתמרדת והופכת לחשדנית. אולם לא חשתי מרומה יותר מצופה שקוסם חושף בפניו את אחד מלהטוטיו, והוקסמתי כל כך למצוא ליד נעלי את בלונדין יושבת על תיבתה, שאפילו הכרתי טובה להורי על הרמאות הקטנה שלהם. יתכן גם שהייתי נוטרת להם אם האמת היתה מתגלה לי מפיו של מישהו אחר: אך בעצם ההודאה שהיתלו בי, שכנעו אותי בכנותם. באותו יום דיברו אלי כאל אדם מבוגר; בגאוותי על הכבוד החדש שחלקו לי, השלמתי עם ההונאה שהונו את התינוקת שלא הייתי עוד, ונראה לי אך טבעי שימשיכו לאחז את עיניה של אחותי הקטנה. אני עברתי לצדם של המבוגרים, והנחתי שמעתה ואילך האמת מובטחת לי.
    הורי ענו ברצון לשאלותי; אי־הידיעה שלי התפוגגה ברגע שניסחתי אותה במילים. אולם סבלתי מחיסרון אחד שלא נעלם ממני. תחת עיניהם של המבוגרים, שורות הכתמים השחורים שבספרים היו מתחלפות במילים; הן היו גלויות גם לעיני, אך לא ידעתי לראותן. מגיל צעיר מאוד נתנו לי לשחק עם אותיות. בגיל שלוש ידעתי לומר שא' נקראת אל"ף, ומ' היתה מ"ם כשם ששולחן היה שולחן. ידעתי פחות או יותר את האל"ף־בי"ת, ובכל זאת התמידו הדפים המודפסים בשתיקתם. יום אחד נוצר בראשי החיבור. אמא פתחה על שולחן האוכל את ספר לימוד הקריאה של רֶזַ'מבּוֹ; הסתכלתי בתמונה של פרה, ובשתי האותיות ר', ה', שבוטאו "רָה". לפתע הבנתי שאין להן שם באותו מובן שלחפצים יש שם, אלא הן מייצגות צליל: הבנתי מה זה סימָן. עד מהרה למדתי לקרוא. אולם מחשבתי עוד לא התקדמה בלי מעצורים. ראיתי באות הכתובה כפילה מושלמת של הצליל שלה: שניהם כאחד נבעו מן הדבר שהביעו, עד כדי כך שהקשר ביניהם היה נטול כל שרירותיות. הבנת הסימן לא חייבה הבנה של המוסכמה שממנה הוא נובע. על כן התנגדתי בתוקף לניסיונותיה של סבתא ללמד אותי לקרוא תווים. היא הצביעה במסרגה על העיגולים שעל החמְשה; הקו הזה שולח את האצבע, כך הסבירה לי, אל קלידים מסוימים בפסנתר. למה? איך? לא ראיתי כל קשר בין הדף המקווקו ובין הפסנתר. כשהתיימרו לכפות עלי אילוצים לא מנומקים, הייתי מתקוממת. באותו האופן דחיתי אמיתות שלא שיקפו דבר מוחלט. הסכמתי להיכנע רק לכורח; החלטותיהם של בני האדם השתייכו פחות או יותר לתחום הגחמה, לא די היה במשקלן כדי לחייבני לדבוק בהן. ימים על ימים עמדתי בסירובי. לבסוף נכנעתי, ולמדתי לנגן את הסולם. אבל הרגשתי שאני לומדת כללים של משחק, לא שאני רוכשת ידע. כנגד זה לא התקשיתי ללמוד חשבון, כי במציאותם של המספרים האמנתי.
    באוקטובר 1913 - כשהייתי בת חמש וחצי - הוחלט לרשום אותי לבית ספר פרטי בעל שם מפתה: "קוּר דֶזיר".* מנהלת כיתות היסוד, מדמואזל פאייה, קיבלה את פני במשרד קודר שדלתותיו ספונות עור. בעודה מדברת עם אמא ליטפה את שערי. "אנחנו לא מורות אלא מחנכות," הסבירה. היא לבשה חולצה הדוקה שכיסתה את צווארה וחצאית ארוכה, ודיברה בנופת צופים, קצת יותר מדי לטעמי: אהבתי שמתנגדים לי קצת. ובכל זאת, ערב היום הראשון ללימודים, קפצתי משמחה במבואה: "מחר אני הולכת לבית ספר!" - "זה לא תמיד ימצא חן בעינייך," אמרה לי לואיז. הפעם הייתי בטוחה שהיא טועה. המחשבה שיהיו לי חיים משל עצמי שיכרה אותי. עד אז גדלתי בשולי עולם המבוגרים; מעכשיו יהיה לי הילקוט שלי, הספרים שלי, המחברות שלי, שיעורי הבית שלי; השבוע והימים יהיו מאורגנים בהתאם ללוח הזמנים שלי; נגלתה לעיני אפשרות לעתיד שבמקום שיפריד אותי מעצמי, יצטבר בזיכרוני: משנה לשנה אתעשר, בלי שאצטרך להפר אמונים לתלמידה הקטנה שאת הולדתה חגגתי באותו רגע.
    [* Cours - בית ספר. Désir - תשוקה.]
    לא התאכזבתי. בכל יום רביעי ושבת הייתי משתתפת בטקס בן שעה, שהדרו קרן על כל השבוע כולו. התלמידות ישבו סביב שולחן סגלגל; מדמואזל פאייה ניהלה את הטקס ישובה על מעין קתדרה מוגבהת, וממרומי דיוקנה פקחה עלינו עין אדֶלין דזיר, גיבנת שבחלונות הגבוהים עמלו על הכרזתה כקדושה. האמהות שלנו ישבו על ספות מוֹלֶסקין שחורות, ועסקו ברקמה וסריגה. הן היו נותנות לנו ציונים בהתנהגות, ובסוף השיעור היינו מקריאות אותם בקול רם. מדמואזל היתה רושמת אותם ביומנה. אמא תמיד נתנה לי עשר מתוך עשר: תשע היה משפיל את שתינו. אז היתה מדמואזל מחלקת "שוברי הצטיינות", שבסוף כל שליש היינו מקבלות תמורתם ספרים מוזהבי שוליים. כשיצאנו נעמדה בדלת, להעניק לנו נשיקה על המצח ועצה טובה ללב. ידעתי לקרוא, לכתוב, וגם לספור קצת: הייתי הכוכבת של כיתה א'. סמוך לחג המולד הלבישו אותי בשמלה לבנה עם עיטורי זהב ושיחקתי את ישו התינוק: שאר הילדות כרעו ברך לפני.
    אמא בדקה את שיעורי הבית שלי והקפידה שאדקלם את מה שלמדתי. אהבתי ללמוד. ההיסטוריה הקדושה מצאה חן בעיני עוד יותר מסיפורי המעשיות של פֶּרוֹ, כי המאורעות המופלאים שתוארו בה אכן התרחשו במציאות. הוקסמתי גם מהמפות שבאטלס שלי. נגעו ללבי בדידותם של האיים, קשיחותם של הכֵּפים, שבריריותה של לשון היבשה המחברת את חצי־האי ליבשת. בבגרותי שבתי וידעתי את ההתפעמות הגיאוגרפית הזאת כאשר ראיתי מחלון המטוס את קורסיקה וסרדיניה משורטטות בים, וכשגיליתי בכַלקיס, לאורה של שמש אמיתית, את האידיאה המושלמת של לשון־יבשה לכודה בין ים לים. צורות מותוות בקפדנות, סיפורים מסותתים ביד בוטחת בשֵיש העִתים: העולם היה אלבום של תמונות ססגוניות, ודפדפתי בו מוקסמת.
    אולי שאבתי עונג רב כל כך מלימודי גם משום שחיי היומיום שלי לא השביעו אותי עוד. גרתי בפריז, בנוף שכולו מעשה ידי אדם, נוף מבוית לחלוטין. רחובות, בתים, חשמליות, פנסי רחוב, מכונות: הדברים היו שטוחים כמו מושגים והצטמצמו לכדי התפקידים שמילאו. גני לוקסמבורג, על ערוגותיהם האסורות לנגיעה ומדשאותיהם האסורות לדריכה, לא היו עבורי אלא מגרש משחקים. פה ושם נחרץ קרע בבד המצויר ואִפשר הצצה אל מעמקי תוהו. מנהרות המטרו נעלמו מן העין בדרכן אל לבה הנסתר של האדמה. בבולוואר מוֹנפַּרנאס, במקום שהיום עומד בו קפה "לָה קוּפּוֹל", השתרעו מחסני הפחם "ז'וּגלָאר" ומהם הגיחו גברים שחורי פנים, ראשיהם שחים תחת שקי יוטה. בין תלי הקוֹק והאַנתרַציט ושאר תוצאי הפחם, בנוף שחור כמו פיח של ארובה, שוטטו באמצע היום הצללים הללו שאלוהים הגלה מן האור. אך לא היתה לי כל השפעה עליהם. ביקום הממושטר שבו נתחמו חיי, מעטים הדברים שהדהימו אותי; הרי לא ידעתי היכן מתחיל תחום שלטונו של האדם והיכן הוא נגמר. המטוסים והכדורים הפורחים שחלפו לפעמים בשמי פריז הפליאו את המבוגרים הרבה יותר מאשר אותי. בידור כמעט שלא הוצע לי. הורי לקחו אותי לראות את משפחת המלוכה האנגלית צועדת במורד השאנז־אליזה; השתתפתי בכמה תהלוכות של אמצע התענית, ומאוחר יותר בהלווייתו של גַליֶיני.* הלכתי אחר תהלוכות דת ובמות מזבח. כמעט אף פעם לא הלכתי לקרקס, ולעתים נדירות לתיאטרון בובות. היו לי כמה צעצועים שהשתעשעתי בהם; רק מעטים מהם שבו את לבי. אהבתי להצמיד את עיני לסטריאוסקוֹפּ שהפך שני תצלומים לתמונה תלת־ממדית, או לראות איך רצף של תמונות נייחות הופך לדהרת סוס כשהן מסתובבות בקינֶטוֹסקוֹפּ. נתנו לי מין אלבומים שהופעלו בלחיצת אצבע: ילדונת התעוררה מקיפאונה והחלה לקפץ, מתאגרף החל להתאגרף. משחקי צלליות, היטלי אור: מה שעניין אותי בכל האשליות האופטיות היה שהן התהוו ושבו והתהוו לנגד עיני. ככלל, האוצרות הדלים של חיי העירוניים לא יכלו להתחרות במטמונים שבספרים.
    [* ז'וזֶף גַליֶיני (Gallieni, 1849-1916). היה מראשי הצבא הצרפתי ומילא תפקיד מכריע בהתפשטות הקולוניאלית של צרפת.]
    הכול היה משתנה כשהייתי יוצאת מן העיר ומוצאת את עצמי בין החיות והצמחים, בטבע שאלף פנים לו.
    את הקיץ היינו מבלים באזור לימוּזֶן,* אצל משפחתו של אבא. סבי פרש לגמלאות לבית שקנה אביו, סמוך לאוּזֶרש. היו גידל פאות לחיים לבנות, חבש כובע מצחייה, ענד את אות לגיון הכבוד ופיזם לו כל היום. הוא לימד אותי את שמות העצים, הפרחים והציפורים. טווסים הידסו מול הבית המכוסה ויסטֶריה ובּגוֹניה. בכלוב הציפורים הגדול עוררו את השתאותי הפסיונים הזהובים וציפורי הקרדינל אדומות הראש. ב"נחל האנגלי", שפכפך בסדרת מפלים מלאכותיים ולבלב בשלל חבצלות מים, שחו דגי זהב והסתתר אי זערורי, מחובר ליבשה בשני גשרונים מבּולי עץ. עצי ארז, אשור אדום, אַרַאוּקַריה, סֶקווֹיָה, ערבות בוכיות, עצים יפניים ננסיים, עצים ירוקי עד ועצים נשירים, ערוגות, שיחים, סבך: הגן המוקף גדר לבנה לא היה גדול, אך היה מגוון כל כך, עד שמעולם לא סיימתי לתור אותו. באמצע תקופת החופשה היינו עוזבים אותו ועוברים להתארח אצל אחותו של אבא, שנישאה לבעל אחוזה קטנה מן הסביבה; היו להם שני ילדים. הם היו באים לקחת אותנו ב"כרכרה הגדולה", שמשכו אותה ארבעה סוסים. אחרי ארוחת הצהריים המשפחתית היינו מתיישבים על מושבי העור הכחולים, שריחם ריח אבק ושמש. דודי ליווה אותנו רכוב על סוסו. כעבור עשרים קילומטרים הגענו לאחוזת לָה־גְרִייֶר. הגן, רחב ופראי מזה של מֶריניאק אך חדגוני יותר, הקיף טירה מכוערת שצריחונים מצדדיה וגג צפחה על ראשה. דודה הלן נהגה בי באדישות. דוד מוריס המשופם, תמיד נעול מגפיים ושוט בידו, היה לרגעים שתקן ולרגעים זועף, והפחיד אותי קצת. אך נהניתי לשחק עם רוֹבֶּר ומדלֶן, הגדולים ממני בחמש ובשלוש שנים. אצל דודתי, כמו אצל סבי, הרשו לי להתרוצץ בחופשיות על המדשאות, והיה מותר לי לגעת בכל הדברים. הייתי נוברת באדמה, לשה את הבוץ, מועכת בידי עלים ופרחים, משפשפת ערמונים הודיים, מפוצצת תחת עקבי תרמילים תְפוּחים של צמחים ולומדת את מה שהספרים והסמכות לא יכלו ללמדני. התוודעתי לנורית ולתלתן, למתיקות השלהב, לכחול הזרחני של הלְפוּפית, לפרפר, לפרת משה רבנו, לגחלילית, לטל, לקורי העכביש; למדתי שהאדום של פרי הצינית עז מן האדום של פרי העָר או הסוֹרבּוּס, שהסתיו מעניק לאפרסקים גון זהב ולעלים גון נחושת, שהשמש עולה ויורדת בשמים בלי שרואים אותה זזה אי פעם. שפע הצבעים והריחות שיכר אותי. במים הירוקים של בריכות הדגים, בשדות הגליים, תחת השרכים השורטים, בלב החורשה - בכל מקום הסתתרו אוצרות שהשתוקקתי לגלותם.
    [* Limousin - אזור כפרי במרכז צרפת.]
    מאז התחלתי ללמוד בבית הספר החל אבי לגלות עניין בהישגי, בהתקדמותי, ותפס מקום חשוב יותר בחיי. הוא נראה בעיני כמשתייך לגזע נדיר מזה של שאר הגברים. בימים ההם של זקנים וזקנקנים, פניו החלקות ועזות ההבעה עוררו השתאות: ידידיו אמרו לו שהוא דומה לשחקן הקולנוע ריגַדֶן. איש מן הסובבים אותי לא היה מצחיק, מעניין ומבריק כמוהו; איש לא קרא ספרים רבים כל כך, ידע בעל פה שירים רבים כל כך, התווכח בלהט רב כל כך. הוא נהג להישען על כרכוב האח ולהפליג בדיבורים, בליווי שפע תנועות ומחוות: אנשים היו מקשיבים לו. הוא היה מסמר המפגשים המשפחתיים: הוא דקלם מונולוגים ממחזות, או את "הקוף" של זַמַקוֹאיס, וכולם הריעו לו. מקוריותו באה לו בעיקר מכך שבשעות הפנאי שלו היה משחק בהצגות: כשהייתי רואה אותו בתצלומים, מחופש לפּיֶירוֹ, למלצר בבית קפה, לטירון בצבא, לדמות טרגית, היה בעיני כמעין קוסם; בשמלה וסינר לבן, שביס על ראשו ועיניו הכחולות פעורות, היה מצחיק אותי עד דמעות בתפקיד טבחית שוטה ששמה רוֹזַלי.

    • סימון דה בובואר
    • סימון דה בובואר

      סימון דה בובואר (בצרפתית: Simone de Beauvoir‏; 9 בינואר 1908 - 14 באפריל 1986), הייתה פילוסופית, סופרת ופמיניסטית צרפתיה. לכתיבתה נודעה השפעה רבה על ההגות הפמיניסטית והיא נחשבת מהבולטות בהוגות הגל השני של הפמיניזם. דה בובאר השתמשה בפרסום לו זכתה על מנת לקדם סוגיות פוליטיות שונות.

      בכתיבתה הפרוזאית ובהגותה בנתה סימון דה בובאר את הרעיון החדשני של מהות הדדית והתגלמות המודעות. הרקע הפילוסופי עליו התבססה איפשר לה לבחון סוגיות חברתיות מורכבות בכלים אתיים. בעבודותיה היא מיקדה את תשומת הלב בהשפעת התרבות על התודעה וההבניה של מושג הסוכן, חופש והדדיות. דה בובאר השאירה גוף עבודות חשוב ביותר בתחום האתיקה כשבחנה סוגיות חברתיות שונות בכליים פילוסופיים.
     
    |
    ביקורת מאת תלמה אדמון, 14.3.2011
    |
    23/08/11
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מוות רך מאוד
    • הקומוניסטית הקטנה שאף פעם לא חייכה
    • אי הבנה במוסקבה
    • מסעותי עם ורה
    • דברים שלא כתבתי
    • כוכבים יש רק בשמים
    • להיות מסעדנית
    • המפה והטריטוריה
    • חיים יקרים
    • הארנב מפטגוניה
    • הזמן שנמצא- בעקבות הזמן האבוד
    • מכתבים